זיכרונות אחרי מותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זיכרונות אחרי מותי
מכר
מאות
עותקים
זיכרונות אחרי מותי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

זיכרונות אחרי מותי

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2010
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים

יאיר לפיד

יאיר לפיד (נולד ב-5 בנובמבר 1963) הוא חבר הכנסת, מייסד ויושב-ראש מפלגת "יש עתיד". כיהן כשר האוצר בממשלת ישראל השלושים ושלוש. סופר, עיתונאי, תסריטאי, במאי, שחקן, מחזאי, תמלילן ומנחה טלוויזיה לשעבר.

לפיד היה בעל טור שבועי קבוע במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", "7 ימים". בטור זה, כתב לפיד על מגוון נושאים, ונגע בענייני זהות, תקינות שלטונית, ונושאים חברתיים, תוך שהוא מציג השקפת עולם ליברלית. המאייר הקבוע של הטור היה יזהר כהן. לקט מטוריו של לפיד הופיע בספר "עומדים בטור", שיצא לאור בשנת 2005. לקט נוסף, בשם "שוב עומדים בטור", יצא לאור בשנת 2011.
בשנת 1986 עבד כמפיק ועורך סרטים בהוליווד. שנים לאחר מכן, כתב שתי סדרות טלוויזיה: הסדרה לנוער "החופש האחרון" ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1989 וסדרת הדרמה "חדר מלחמה", ששודרה בערוץ 2 בשנת 2005.

תקציר

אינני סובל מצניעות מופרזת, אבל לא הייתי טורח על הספר הזה אילולא התרשמתי כל כך מלווייתי. היא היתה ללא ספק הצלחה מסחררת. ראש המשלה בכה מעל קברי, מאות אנשים הצטופפו במעברים, וכמובן שהצלחתי לעורר שערורייה אחת אחרונה בכך שלראשונה בתולדות המדינה נקבר אדם קבורה חילונית בבית קבורה אורתודוכסי. בתום הלוויה, בעת ששולה צעדה החוצה, היא מלמלה באוזני עליזה אולמרט: "אני כל כך מתביישת." עליזה שאלה למה. "תמיד ידעתי שהוא חשוב," אמרה שולה, "אבל רק עכשיו אני קולטת שלא הבנתי עד כמה."

אל תכעסי על עצמך, שולינק´ה, גם אני לא הבנתי. שכן רק אחרי מותי חדרה אלי ההבנה - או ההכרה - שהייתי האחרון. כוחו המהפנט של ספר זה נעוץ בראש ובראשונה במעשה הכתיבה שלו. אחרי מותו של טומי לפיד, נכנס יאיר לפיד לעורו ולנפשו - ולסודות המשפחה - של אביו וכתב אוטוביוגרפיה מפעימה בגוף ראשון. קולו של האב המת הופך לקולו של הבן החי, ושניהם יוצאים למסע המתחיל בגטו בודפשט ומסתיים על הכורסה הקרובה ביותר לראש הממשלה הישראלי.

זיכרונות אחרי מותי מעיד על הבן לא פחות משהוא מספר על האב - והוא מספר הכול. טומי לפיד (2008-1931), ילד ניצול שואה שהפך לעיתונאי ופוליטיקאי משפיע, מגולל כאן את חייו הסוערים ואת מותו נטול החרטות, מתחשבן עם עברו ועם יריביו בשנינות העוקצנית שאפיינה אותו, וחושף פרשות שעוד ידובר בהן. יאיר לפיד הוא עיתונאי, סופר, איש טלוויזיה, ובן אוהב.

פרק ראשון

פרק 1


אני כותב את הספר הזה אחרי מותי. רוב האנשים אינם כותבים דבר אחרי שהם מתים, אבל אני לא רוב האנשים.
או שאולי אני כן. הביוגרפיה שלי כל כך מלאה בסתירות, עד שלפעמים נדמה היה לי — ולא רק לי — שאני מכיל את כל מי שפגשתי. בלידתי נקראתי יוסף, על שמו של סב שלא הכרתי, וטומי, על שמו של נסיך סרבי משושלת שכבר נשכחה, ואחזתי בשני השמות גם יחד כל חיי. הייתי האתיאיסט המפורסם ביותר בישראל, אויבה המוצהר והמר של האורתודוקסיה, אבל ייצגתי — נאמנה אני מקווה — את הגורל היהודי כולו. הייתי שנוא, אבל פופולרי להדהים. אינטלקטואל אירופאי משכיל ומנומס, וטריבון אדום לחיים שהתקפי הזעם שלו היו אגדתיים. שוביניסט שמרן שידע להעריך את גזרתה של אישה יפה, ובעלה האוהב של סופרת פמיניסטית נודעת שהקים את עיתון הנשים הראשון במדינה. סנוב תרבותי שאהב את רמברנדט ומוצרט וברכט, ונואם עממי ששִלהב את ההמון בסיסמאות של שורה אחת. שמאלן שתמך בחלוקת הארץ, ולאומן ימני שעליו הטיל מנחם בגין לנהל את תחנת הטלוויזיה היחידה במדינה. הייתי יתום שירד מן האונייה כשרק מכנסיו לגופו, ובורגני אמיד שהכתים את עניבתו בטובות שבמסעדות אירופה.
שעשעתי קציני אס.אס. בתחנת רכבת בעיר הולדתי, הברחתי בשר סוסים קפוא אל המרתף בגטו, נשלחתי בגיל שבע־עשרה לשרת בצבאה של מדינה שלא הכרתי, תחת פיקודם של קצינים שלא הבנתי מילה בשפתם. בשירותה של אותה מדינה הוזמנתי לבית הלבן, לדאונינג 10, לארמון האליזה, לעיר האסורה בבייג'ינג ולרַשְטַפּראטי בְּהאגַוַון בניו דלהי. סעדתי צהריים עם ברק אובמה, שתיתי קפה עם ערפאת, השקתי כוסיות עם ניקולה סרקוזי, צעדתי בלווייתו של צ'רצ'יל, טיילתי עם בן גוריון בעולם השלישי, אבל אמא שלי תמיד חשבה שלא הצלחתי בחיים.
חייתי את חיי בלהט נטול אשמה, כמו שיכול לחיות רק מי שניצל במקרה ממוות צפוי. נערות ארוכות רגליים טלטלו למעני את ישבנן המחוטב מהלידו בפריס ועד המיראז' בלאס וגאס. לואי ארמסטרונג ניגן לכבודי, אלה פיצג'רלד וריטה שרו לי, הגשתי פרס בטקס האוסקר הגרמני יחד עם ג'ק ניקולסון השיכור כלוט, דני קיי היה השושבין בחתונתי, עזרתי לג'קי מייסון ללבוש את מסכת הגז בעת הפגזת טילים על תל אביב. הייתי חשמלאי רכב, ומשפטן, ועיתונאי, ואיש עסקים, ופוליטיקאי, ואחר כך שוב עיתונאי. כתבתי ספרי הומורסקות ומדריכי תיירים מצליחים, קובצי המאמרים שלי היו רבי מכר בדיוק כמו ספר הבישול שהוצאתי, והקומדיות שלי היו להיט בתיאטרון הלאומי, אבל כולם — כולל אותי — הסכימו שרעייתי כתבה טוב ממני.
את מנחם בגין אכזבתי, עם אריאל שרון היו לי יחסי בן־אב סבוכים, על אהוד ברק צעקתי, בנימין נתניהו טוען עד היום שלא היה מצליח לבצע בלעדי את המהפכה הכלכלית שהצילה את המדינה, אהוד אולמרט — אחד משני חברי הטובים ביותר — ישב ליד מיטתי והסתכל עלי גווע. הסתכל ובכה.
ואכלתי בלי סוף. אכלתי נקניקים הונגריים, באגטים צרפתיים פריכים שכרגע יצאו מהתנור בבולנז'רי, גבינות הולנדיות בשלות, קערות של חומוס עם פוּל מהביל באבו גוש, נזידי בשר סמיכים בצפון ארצות הברית, עוגות קצפת בווינה, נקניקיות שמנמנות כזרועות הגרטשן שהכינה אותן בברלין, סושי ביפן, צ'יקן טיקה במומביי. פעם שתיתי בבורמה יין מחריד רק כדי לגלות, באיחור, שהוא הותסס בכדים שבתוכם הונחו, לשיפור הטעם, עוּברים של קופים. אכלתי הכול, אכלתי יותר מכולם, אבל תמיד נשארתי רעב.
ועדיין אני צריך להסביר את האקט המוזר הזה — אבל בשום אופן לא המוזר ביותר שהייתי מעורב בו — שמאפשר לאדם לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו אחרי מותו. קרלו גולדוני, המחזאי האיטלקי בן המאה השמונה־עשרה שהתפרסם בזכות המחזה "משרתם של שני אדונים", כתב פעם: "כל מי שדמותו נשארת חקוקה בבניו, אינו מת אלא למחצה."
אני כותב עכשיו דרך בני, יאיר, אבל קולי כופה את עצמו על קולו, כמו שעשיתי לא פעם בעודי בחיי. האם אני גורם לו עוול? אני מניח שכן. זה אינו העוול הראשון שגרמתי לו ובכל זאת הוא אוהב אותי באותה דרך נטולת פניות ולעתים חסרת אבחנה שבה ילדים מוכנים לקבל את הדמות שיצרנו למענם.
מבלי שידע זאת, הכנתי את יאיר לרגע הזה מהיום שנולד. שוב ושוב סיפרתי לו את סיפור חיי. כמו כל מספר סיפורים טוב (ואיזה יהודי הונגרי אינו כזה?) שיבצתי בסיפורַי פניני אנקדוטות, דמויות מגוחכות, רעים וטובים, מנצחים ומפסידים נצחיים, נופים וטעמים וריחות ואבחנות שנונות ולעתים אכזריות על הטבע האנושי וחולשותיו.
ויאיר תמיד הקשיב. הוא היה ילד רציני ועצוב, כמעט נטול חברים, ואני מילאתי את החלל החסר בחייו בחדווה תוססת ומבלי שטרחתי לשאול את עצמי אם לא אני זה שיצר את החלל. אני זוכר תמונה: זה היה בשלהי שנות השישים, אחרי שחזרנו מלונדון עם אוסף תקליטים חדש, ואני ישבתי בחדר העבודה הקטן שלי ביד אליהו, מקשיב ל"חליל הקסם" של מוצרט בעודי מנצח בהתלהבות על מערכת הסטריאו החבוטה שלי באצבעותי הלבנות והשמנות (חלק בגופי שתמיד שנאתי). רק אחרי כמה דקות גיליתי שהוא שם.
יושב על הרצפה ומחקה אותי. מנצח באצבעות קטנות של ילד על יצירה שמעולם לא שמע. חששתי אז, והמשכתי לחשוש במשך שנים, שהחיקוי ינציח את עצמו וכמו בנים רבים של אנשים מצליחים הוא יהפוך לסנשו פנשה של זיכרונותי בלי שיטרח לפתח זהות משל עצמו. טעיתי כמובן, אבל לזכותי ייאמר ששמחתי לטעות.
המוות הוא רגע ממוקד. הוא מניח בפניך רק את הדברים החשובים: הורות, משפחה, אהבה. כשאני מסתכל לאחור על כל אלה איני מתחרט על דבר. חרטה אינה נסיבתית, היא תכונת אופי ואני מודה שהיא נעדרת מתוכי. The proof of the cooking is in the pudding, אמרתי לילדַי שוב ושוב. אם הפודינג אינו מוצלח,, כל הדיבורים לא יעזרו לשפר אותו. אם הוא טוב, מגיעות לשף מחיאות כפיים. היו לי שלושה ילדים מוצלחים, נותרו לי שני ילדים מוצלחים. משהו כנראה עבד במטבח שלי.
אינני סובל מצניעות מופרזת, אבל אני נאלץ להודות שלא הייתי טורח על הספר הזה אילולא התרשמתי כל כך מלווייתי. היא היתה ללא ספק הצלחה מסחררת. ראש הממשלה בכה מעל קברי, מאות רבות של אנשים הצטופפו במעברים, העיתונות הגיעה בהרכב מלא, וכמובן שהצלחתי לעורר שערורייה אחת אחרונה בכך שלראשונה בתולדות המדינה נקבר אדם קבורה חילונית בבית קברות אורתודוקסי.
כשהעיתונות החרדית שמעה שאני אמור להיקבר בקריית שאול, היא חגגה. אלו הרי הרגעים שבהם פולשת הדת אל חיינו — בהתחלה ובסוף, כשאין לנו שום אפשרות להתנגד. נסו לשער מה רבה היתה אכזבתם כשהם גילו שבמקום קדיש יושמע מעל הקבר My Way, שירו של פרנק סינטרה. האמת היא שכמעט ונכשלנו, שכן רגע לפני שהוּרדתי אלי קבר התייצב מעל גופתי הרב גלויברמן מחב"ד, אחד מאותם מאכערים עלובים של אלוהים ששנאתי כל חיי, והחל למלמל פסוקים סתומים בעודו דואג, כמובן, לעמוד בדיוק מול מצלמות הטלוויזיה. יאיר הניח עליו את זרועו, לא בעדינות יתרה, ואמר לו לעוף משם. אולי לא אמור הייתי ליהנות מזה כל כך במצבי הנוכחי, אבל מעולם לא ויתרתי על מריבה טובה או ארוחה טובה, ועכשיו בוודאי שאין סיבה להתחיל.
בתום הלוויה, בעת ששולה צעדה החוצה, היא מלמלה באוזני אַלוּש (עליזה אולמרט): "אני כל כך מתביישת." עליזה שאלה אותה למה.
"תמיד ידעתי שהוא חשוב," אמרה שולה, "אבל רק עכשיו אני קולטת שלא הבנתי עד כמה."
אל תכעסי על עצמך, שולינק'ה, גם אני לא הבנתי. פעמים רבות הציעו לי לכתוב את האוטוביוגרפיה הזו, אבל תמיד הנחתי שאנשים רוצים שאכתוב את הביוגרפיה של עצמם ורק מתייחסים אלי כאל כלי מתאים. במחשב שלי נותרו כמה ניסיונות לכתוב את סיפור חיי, אבל אף פעם לא צלחתי את העמודים הראשונים. הרי מעולם לא היתה לי אבחנה מדויקת מה חשוב ומה לא. כל דבר שעסקתי בו נראה לי, באותו רגע, החשוב ביותר. באתר האינטרנט שבו נהגתי לשחק שח מהיר (בליץ) נגד יריבים מכל העולם, נרשמו 31,731 משחקים. כל אחד ואחד מהם, בעת ששיחקתי אותו, נראה לי כמו עניין של חיים ומוות. אולי אין פלא שלא הצלחתי לקחת את החיים והמוות עצמם ברצינות יתרה. במכתב ששלחתי לבאראן, חבר מהגטו שחגג יום הולדת שבעים, כתבתי: "במקרה שלנו, היה הרבה יותר קשה להגיע ליומולדת חמישה־עשר מאשר לשבעים."
שכן רק אחרי מותי חדרה אלי ההבנה — או ההכרה — שהייתי האחרון.
אין שום רבותא בכך שאדם הוא האחרון מסוגו. במקרה שלי, זוהי רק הוכחה לכך שכפירה בעיקר וכרוב ממולא הם קומבינציה מאריכת ימים. להיות האחרון אינה זכות, אלא תפקיד. הייתי ניצול השואה האחרון שישב בכנסת וכיהן בממשלה. אחרי לכתי, שוב לא יֵשב על כיסא עור הצבי אדם שזוכר את האירוע הנורא ביותר בתולדות האומות. הייתי גם האחרון שזכר את אירופה שלפני המלחמה, עולם ישן של מנורות בדולח ונשים בשמלות סאטן ארוכות הנשענות בחינניות על כתפיהם של גברים אלגנטיים. הייתי האחרון ממנהיגי המדינה שעוד הספיק לראות את צ'רצ'יל נואם בפרלמנט, להיות נוכח בהיווצרו של מסך הברזל ואחר כך בנפילתו, לעלות לישראל באונייה רעועה, לשמוע ברדיו בגלים קצרים את הצבעת האו"ם על הקמת המדינה, לשרת בצבא ב־48', להיות נוכח, אישית, במותו של האל.
ידידי הטוב, חתן פרס נובל לספרות אלי ויזל, אמר פעם: "הזיכרון הוא עיסוקי העיקרי." אצלי, להבדיל ממנו, הזיכרון היה תמיד רק תחביב. הייתי תמיד עסוק מדי, ותאב חיים מדי, מכדי להקדיש את ההווה שלי לעברי. רק עכשיו אני מבין, בהפתעה מהולה בגאווה, שהייתי האחרון בדיוק באותם דברים שפעם הייתי ראשון בהם.

יאיר לפיד

יאיר לפיד (נולד ב-5 בנובמבר 1963) הוא חבר הכנסת, מייסד ויושב-ראש מפלגת "יש עתיד". כיהן כשר האוצר בממשלת ישראל השלושים ושלוש. סופר, עיתונאי, תסריטאי, במאי, שחקן, מחזאי, תמלילן ומנחה טלוויזיה לשעבר.

לפיד היה בעל טור שבועי קבוע במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות", "7 ימים". בטור זה, כתב לפיד על מגוון נושאים, ונגע בענייני זהות, תקינות שלטונית, ונושאים חברתיים, תוך שהוא מציג השקפת עולם ליברלית. המאייר הקבוע של הטור היה יזהר כהן. לקט מטוריו של לפיד הופיע בספר "עומדים בטור", שיצא לאור בשנת 2005. לקט נוסף, בשם "שוב עומדים בטור", יצא לאור בשנת 2011.
בשנת 1986 עבד כמפיק ועורך סרטים בהוליווד. שנים לאחר מכן, כתב שתי סדרות טלוויזיה: הסדרה לנוער "החופש האחרון" ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1989 וסדרת הדרמה "חדר מלחמה", ששודרה בערוץ 2 בשנת 2005.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ינואר 2010
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 416 עמ' מודפסים
זיכרונות אחרי מותי יאיר לפיד

פרק 1


אני כותב את הספר הזה אחרי מותי. רוב האנשים אינם כותבים דבר אחרי שהם מתים, אבל אני לא רוב האנשים.
או שאולי אני כן. הביוגרפיה שלי כל כך מלאה בסתירות, עד שלפעמים נדמה היה לי — ולא רק לי — שאני מכיל את כל מי שפגשתי. בלידתי נקראתי יוסף, על שמו של סב שלא הכרתי, וטומי, על שמו של נסיך סרבי משושלת שכבר נשכחה, ואחזתי בשני השמות גם יחד כל חיי. הייתי האתיאיסט המפורסם ביותר בישראל, אויבה המוצהר והמר של האורתודוקסיה, אבל ייצגתי — נאמנה אני מקווה — את הגורל היהודי כולו. הייתי שנוא, אבל פופולרי להדהים. אינטלקטואל אירופאי משכיל ומנומס, וטריבון אדום לחיים שהתקפי הזעם שלו היו אגדתיים. שוביניסט שמרן שידע להעריך את גזרתה של אישה יפה, ובעלה האוהב של סופרת פמיניסטית נודעת שהקים את עיתון הנשים הראשון במדינה. סנוב תרבותי שאהב את רמברנדט ומוצרט וברכט, ונואם עממי ששִלהב את ההמון בסיסמאות של שורה אחת. שמאלן שתמך בחלוקת הארץ, ולאומן ימני שעליו הטיל מנחם בגין לנהל את תחנת הטלוויזיה היחידה במדינה. הייתי יתום שירד מן האונייה כשרק מכנסיו לגופו, ובורגני אמיד שהכתים את עניבתו בטובות שבמסעדות אירופה.
שעשעתי קציני אס.אס. בתחנת רכבת בעיר הולדתי, הברחתי בשר סוסים קפוא אל המרתף בגטו, נשלחתי בגיל שבע־עשרה לשרת בצבאה של מדינה שלא הכרתי, תחת פיקודם של קצינים שלא הבנתי מילה בשפתם. בשירותה של אותה מדינה הוזמנתי לבית הלבן, לדאונינג 10, לארמון האליזה, לעיר האסורה בבייג'ינג ולרַשְטַפּראטי בְּהאגַוַון בניו דלהי. סעדתי צהריים עם ברק אובמה, שתיתי קפה עם ערפאת, השקתי כוסיות עם ניקולה סרקוזי, צעדתי בלווייתו של צ'רצ'יל, טיילתי עם בן גוריון בעולם השלישי, אבל אמא שלי תמיד חשבה שלא הצלחתי בחיים.
חייתי את חיי בלהט נטול אשמה, כמו שיכול לחיות רק מי שניצל במקרה ממוות צפוי. נערות ארוכות רגליים טלטלו למעני את ישבנן המחוטב מהלידו בפריס ועד המיראז' בלאס וגאס. לואי ארמסטרונג ניגן לכבודי, אלה פיצג'רלד וריטה שרו לי, הגשתי פרס בטקס האוסקר הגרמני יחד עם ג'ק ניקולסון השיכור כלוט, דני קיי היה השושבין בחתונתי, עזרתי לג'קי מייסון ללבוש את מסכת הגז בעת הפגזת טילים על תל אביב. הייתי חשמלאי רכב, ומשפטן, ועיתונאי, ואיש עסקים, ופוליטיקאי, ואחר כך שוב עיתונאי. כתבתי ספרי הומורסקות ומדריכי תיירים מצליחים, קובצי המאמרים שלי היו רבי מכר בדיוק כמו ספר הבישול שהוצאתי, והקומדיות שלי היו להיט בתיאטרון הלאומי, אבל כולם — כולל אותי — הסכימו שרעייתי כתבה טוב ממני.
את מנחם בגין אכזבתי, עם אריאל שרון היו לי יחסי בן־אב סבוכים, על אהוד ברק צעקתי, בנימין נתניהו טוען עד היום שלא היה מצליח לבצע בלעדי את המהפכה הכלכלית שהצילה את המדינה, אהוד אולמרט — אחד משני חברי הטובים ביותר — ישב ליד מיטתי והסתכל עלי גווע. הסתכל ובכה.
ואכלתי בלי סוף. אכלתי נקניקים הונגריים, באגטים צרפתיים פריכים שכרגע יצאו מהתנור בבולנז'רי, גבינות הולנדיות בשלות, קערות של חומוס עם פוּל מהביל באבו גוש, נזידי בשר סמיכים בצפון ארצות הברית, עוגות קצפת בווינה, נקניקיות שמנמנות כזרועות הגרטשן שהכינה אותן בברלין, סושי ביפן, צ'יקן טיקה במומביי. פעם שתיתי בבורמה יין מחריד רק כדי לגלות, באיחור, שהוא הותסס בכדים שבתוכם הונחו, לשיפור הטעם, עוּברים של קופים. אכלתי הכול, אכלתי יותר מכולם, אבל תמיד נשארתי רעב.
ועדיין אני צריך להסביר את האקט המוזר הזה — אבל בשום אופן לא המוזר ביותר שהייתי מעורב בו — שמאפשר לאדם לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו אחרי מותו. קרלו גולדוני, המחזאי האיטלקי בן המאה השמונה־עשרה שהתפרסם בזכות המחזה "משרתם של שני אדונים", כתב פעם: "כל מי שדמותו נשארת חקוקה בבניו, אינו מת אלא למחצה."
אני כותב עכשיו דרך בני, יאיר, אבל קולי כופה את עצמו על קולו, כמו שעשיתי לא פעם בעודי בחיי. האם אני גורם לו עוול? אני מניח שכן. זה אינו העוול הראשון שגרמתי לו ובכל זאת הוא אוהב אותי באותה דרך נטולת פניות ולעתים חסרת אבחנה שבה ילדים מוכנים לקבל את הדמות שיצרנו למענם.
מבלי שידע זאת, הכנתי את יאיר לרגע הזה מהיום שנולד. שוב ושוב סיפרתי לו את סיפור חיי. כמו כל מספר סיפורים טוב (ואיזה יהודי הונגרי אינו כזה?) שיבצתי בסיפורַי פניני אנקדוטות, דמויות מגוחכות, רעים וטובים, מנצחים ומפסידים נצחיים, נופים וטעמים וריחות ואבחנות שנונות ולעתים אכזריות על הטבע האנושי וחולשותיו.
ויאיר תמיד הקשיב. הוא היה ילד רציני ועצוב, כמעט נטול חברים, ואני מילאתי את החלל החסר בחייו בחדווה תוססת ומבלי שטרחתי לשאול את עצמי אם לא אני זה שיצר את החלל. אני זוכר תמונה: זה היה בשלהי שנות השישים, אחרי שחזרנו מלונדון עם אוסף תקליטים חדש, ואני ישבתי בחדר העבודה הקטן שלי ביד אליהו, מקשיב ל"חליל הקסם" של מוצרט בעודי מנצח בהתלהבות על מערכת הסטריאו החבוטה שלי באצבעותי הלבנות והשמנות (חלק בגופי שתמיד שנאתי). רק אחרי כמה דקות גיליתי שהוא שם.
יושב על הרצפה ומחקה אותי. מנצח באצבעות קטנות של ילד על יצירה שמעולם לא שמע. חששתי אז, והמשכתי לחשוש במשך שנים, שהחיקוי ינציח את עצמו וכמו בנים רבים של אנשים מצליחים הוא יהפוך לסנשו פנשה של זיכרונותי בלי שיטרח לפתח זהות משל עצמו. טעיתי כמובן, אבל לזכותי ייאמר ששמחתי לטעות.
המוות הוא רגע ממוקד. הוא מניח בפניך רק את הדברים החשובים: הורות, משפחה, אהבה. כשאני מסתכל לאחור על כל אלה איני מתחרט על דבר. חרטה אינה נסיבתית, היא תכונת אופי ואני מודה שהיא נעדרת מתוכי. The proof of the cooking is in the pudding, אמרתי לילדַי שוב ושוב. אם הפודינג אינו מוצלח,, כל הדיבורים לא יעזרו לשפר אותו. אם הוא טוב, מגיעות לשף מחיאות כפיים. היו לי שלושה ילדים מוצלחים, נותרו לי שני ילדים מוצלחים. משהו כנראה עבד במטבח שלי.
אינני סובל מצניעות מופרזת, אבל אני נאלץ להודות שלא הייתי טורח על הספר הזה אילולא התרשמתי כל כך מלווייתי. היא היתה ללא ספק הצלחה מסחררת. ראש הממשלה בכה מעל קברי, מאות רבות של אנשים הצטופפו במעברים, העיתונות הגיעה בהרכב מלא, וכמובן שהצלחתי לעורר שערורייה אחת אחרונה בכך שלראשונה בתולדות המדינה נקבר אדם קבורה חילונית בבית קברות אורתודוקסי.
כשהעיתונות החרדית שמעה שאני אמור להיקבר בקריית שאול, היא חגגה. אלו הרי הרגעים שבהם פולשת הדת אל חיינו — בהתחלה ובסוף, כשאין לנו שום אפשרות להתנגד. נסו לשער מה רבה היתה אכזבתם כשהם גילו שבמקום קדיש יושמע מעל הקבר My Way, שירו של פרנק סינטרה. האמת היא שכמעט ונכשלנו, שכן רגע לפני שהוּרדתי אלי קבר התייצב מעל גופתי הרב גלויברמן מחב"ד, אחד מאותם מאכערים עלובים של אלוהים ששנאתי כל חיי, והחל למלמל פסוקים סתומים בעודו דואג, כמובן, לעמוד בדיוק מול מצלמות הטלוויזיה. יאיר הניח עליו את זרועו, לא בעדינות יתרה, ואמר לו לעוף משם. אולי לא אמור הייתי ליהנות מזה כל כך במצבי הנוכחי, אבל מעולם לא ויתרתי על מריבה טובה או ארוחה טובה, ועכשיו בוודאי שאין סיבה להתחיל.
בתום הלוויה, בעת ששולה צעדה החוצה, היא מלמלה באוזני אַלוּש (עליזה אולמרט): "אני כל כך מתביישת." עליזה שאלה אותה למה.
"תמיד ידעתי שהוא חשוב," אמרה שולה, "אבל רק עכשיו אני קולטת שלא הבנתי עד כמה."
אל תכעסי על עצמך, שולינק'ה, גם אני לא הבנתי. פעמים רבות הציעו לי לכתוב את האוטוביוגרפיה הזו, אבל תמיד הנחתי שאנשים רוצים שאכתוב את הביוגרפיה של עצמם ורק מתייחסים אלי כאל כלי מתאים. במחשב שלי נותרו כמה ניסיונות לכתוב את סיפור חיי, אבל אף פעם לא צלחתי את העמודים הראשונים. הרי מעולם לא היתה לי אבחנה מדויקת מה חשוב ומה לא. כל דבר שעסקתי בו נראה לי, באותו רגע, החשוב ביותר. באתר האינטרנט שבו נהגתי לשחק שח מהיר (בליץ) נגד יריבים מכל העולם, נרשמו 31,731 משחקים. כל אחד ואחד מהם, בעת ששיחקתי אותו, נראה לי כמו עניין של חיים ומוות. אולי אין פלא שלא הצלחתי לקחת את החיים והמוות עצמם ברצינות יתרה. במכתב ששלחתי לבאראן, חבר מהגטו שחגג יום הולדת שבעים, כתבתי: "במקרה שלנו, היה הרבה יותר קשה להגיע ליומולדת חמישה־עשר מאשר לשבעים."
שכן רק אחרי מותי חדרה אלי ההבנה — או ההכרה — שהייתי האחרון.
אין שום רבותא בכך שאדם הוא האחרון מסוגו. במקרה שלי, זוהי רק הוכחה לכך שכפירה בעיקר וכרוב ממולא הם קומבינציה מאריכת ימים. להיות האחרון אינה זכות, אלא תפקיד. הייתי ניצול השואה האחרון שישב בכנסת וכיהן בממשלה. אחרי לכתי, שוב לא יֵשב על כיסא עור הצבי אדם שזוכר את האירוע הנורא ביותר בתולדות האומות. הייתי גם האחרון שזכר את אירופה שלפני המלחמה, עולם ישן של מנורות בדולח ונשים בשמלות סאטן ארוכות הנשענות בחינניות על כתפיהם של גברים אלגנטיים. הייתי האחרון ממנהיגי המדינה שעוד הספיק לראות את צ'רצ'יל נואם בפרלמנט, להיות נוכח בהיווצרו של מסך הברזל ואחר כך בנפילתו, לעלות לישראל באונייה רעועה, לשמוע ברדיו בגלים קצרים את הצבעת האו"ם על הקמת המדינה, לשרת בצבא ב־48', להיות נוכח, אישית, במותו של האל.
ידידי הטוב, חתן פרס נובל לספרות אלי ויזל, אמר פעם: "הזיכרון הוא עיסוקי העיקרי." אצלי, להבדיל ממנו, הזיכרון היה תמיד רק תחביב. הייתי תמיד עסוק מדי, ותאב חיים מדי, מכדי להקדיש את ההווה שלי לעברי. רק עכשיו אני מבין, בהפתעה מהולה בגאווה, שהייתי האחרון בדיוק באותם דברים שפעם הייתי ראשון בהם.