הכללים של המתודה הסוציולוגית

 

לפני שנחפש מהי המתודה המתאימה למחקר העובדות החברתית, חשוב לדעת מהן העובדות שאנו מכנים בשם הזה.

השאלה הזאת נחוצה עוד יותר מאחר שמשתמשים בכינוי הזה ללא דיוק רב. אנו משתמשים בו ברגיל בשביל לציין כמעט את כל התופעות המתרחשות בתוך החברה, כל עוד נראה בהן, בהכללת מה, אינטרס חברתי כלשהו. אבל לפי הגישה הזו אין בנמצא אירועים אנושיים אשר אינם יכולים להיקרא חברתיים. כל אדם פרטי שותה, ישן, אוכל, חושב בתבונה, ולחברה יש אינטרס מלא בכך שהתפקודים האלה יבוצעו באופן סדיר. אם היו אפוא העובדות האלו חברתיות, לא היה לסוציולוגיה מושא שהוא שלה עצמה, ותחומה היה מתערבב עם תחומי הביולוגיה והפסיכולוגיה.

אבל למעשה, ישנה בכל חברה קבוצה מוגדרת של תופעות הנבדלות על ידי מאפיינים בולטים מן התופעות אשר חוקרים מדעי הטבע האחרים.

כאשר אני ממלא את תפקידי כאח, כבעל לאישה או כאזרח, כאשר אני מבצע את ההתחייבויות שהתחייבתי לעשות, אני ממלא חובות אשר הנן מוגדרות בחוק ובמנהגים, מחוץ לעצמי ולפעולותיי. מכיוון שהן תואמות לרגשותיי שלי ואני חש בממשותן באופן פנימי, הממשות הזו אינה פוסקת מלהיות אובייקטיבית, שהרי אין זה אני שיצרתי אותן, אלא קיבלתי אותן דרך החינוך. מלבד זאת קורה מפעם לפעם שאין אנו יודעים על פרטיהן התחייבויות מסוימות המוטלות עלינו, ובשביל להכירן אנו חייבים להיוועץ בקובץ החוקים ובפרשניו המוסמכים! באותו האופן מצא המאמין את האמונות ואת הלכות החיים הדתיים עשויות ומוגמרות עם לידתו. אם הן התקיימו לפניו, הרי זה מפני שהן קיימות מחוצה לו. מערכת הסימנים המשמשת אותי כדי לבטא את מחשבתי, המטבע שבו אני משתמש כדי לשלם את חובותיי, אמצעי האשראי שאני משתמש בהם ביחסיי המסחריים, הנוהגים הנהוגים במקצועי וכו', כל אלה מתפקדים באופן שאינו תלוי בשימושים שאני עושה בהם. כאשר ניקח בזה אחר זה את כל הפרטים שמהם מורכבת החברה, יוכלו הדברים הקודמים לחול שוב ושוב ביחס לכל אחד מהם. אלה הם אפוא אופני פעולה, חשיבה והרגשה, אשר ניכרת בהם התכונה הראויה לציון הזו שהם מתקיימים מחוץ לתודעות הפרטיות.

לא רק שהסוגים האלה של התנהגות או של מחשבה הם חיצוניים ביחס לפרט, אלא שהם גם בעלי עוצמה כופה ומאלצת כזו שבאמצעותה הם כופים את עצמם עליו, אם ירצה בכך אם לאו. ללא ספק, כאשר אני פועל לפיהם מרצוני החופשי, הכפייה הזו אינה מורגשת, או שהיא מורגשת פחות, בהיותה חסרת תועלת. אבל אין היא מהווה בשל כך מאפיין מהותי פחות בעובדות האלה, והראיה לכך היא שהיא באה לידי ביטוי בשעה שאני מנסה להתנגד לה. אם אנסה לעבור על כללי החוק, יפעלו אלה נגדי כך שתימנע פעולתי כל עוד יש זמן לכך, או שהיא תבוטל ותכוּנן מחדש בצורתה הנורמלית באם היא בוצעה אך ניתנת לתיקון, או שאצטרך להיענש עליה כאשר היא אינה ניתנת לתיקון באופן אחר. האם מדובר כאן בצווים מוסריים מובהקים? התודעה הציבורית מרסנת כל פעולה הפוגעת בהם על ידי הפיקוח שהיא מפעילה על התנהגות האזרחים ועל ידי העונשים המסוימים שברשותה. במקרים אחרים הכפייה היא אלימה פחות, אך היא אינה פוסקת מלהתקיים. אם אינני מכפיף את עצמי למוסכמות העולם, אם כשאני מתלבש איני מחשיב כלל את הגינונים הנהוגים בארצי ובמעמדי, אזי הצחוק שאני מעורר, הריחוק שבו מציבים אותי, יוצרים, אם כי באופן מתון יותר, את אותם האפקטים של עונש במלוא מובן המילה. אף אל פי כן במקום אחר, הכפייה, כאשר אינה אלא עקיפה, אינה יעילה פחות. איני מחויב לדבר צרפתית עם בני ארצי, אף לא להשתמש במטבע המקובל, אבל זה בלתי אפשרי שאנהג אחרת. אם הייתי מנסה להתחמק מההכרח הזה, ניסיוני היה נכשל באופן עלוב. בתור תעשיין דבר אינו אוסר עליי מלהשתמש בהליכים ובשיטות של מאה אחרת, אבל אם אני עושה זאת לבטח ארושש את עצמי. בעוד שלמעשה אני מסוגל להשתחרר מהכללים האלה ולעבור עליהם בהצלחה, לעולם אין זאת בלי האילוץ להיאבק בהם. אף אם בסופו של דבר הם מובסים, הם גורמים להרגיש באופן מספיק את עוצמתם הכופה על ידי ההתנגדות שהם מציבים. לא קיים ממציא, אף לא אחד מאושר, אשר פועליו אינם באים לידי התנגשות בהתנגדויות מהסוג הזה.

לפנינו אפוא סדרה של עובדות אשר נראים בהן מאפיינים מסוימים מאוד: הן כוללות אופני פעולה, חשיבה והרגשה, אשר הנם חיצוניים ביחס לפרט ובעלי כוח אילוץ שבעזרתו הם כופים עליו את עצמם. כתוצאה מכך לא יהיה ניתן לבלבל אותן עם התופעות האורגניות, מאחר שהן מורכבות מייצוגים ומפעולות; אף לא עם התופעות הנפשיות, אשר אין להן קיום אלא בתודעה הפרטית ובאמצעותה. הן מהוות מין חדש ולהן בלבד חייב להינתן ולהישמר הכינוי חברתיות. הוא מתאים להן שהרי ברור, באשר האדם הפרטי אינו מהווה את מצען, שלא יכול להיות להן מצע אחר מלבד החברה, בין אם החברה המדינית בכוליותה, ובין אם אחת מן הקבוצות החלקיות שזו מכילה — חוגים דתיים, אסכולות פוליטיות וספרותיות, איגודים מקצועיים וכו'. מצד שני, להן ורק להן הוא מתאים, שכן המילה ״חברתי״ אינה בעלת מובן מוגדר אלא בתנאי שהיא מבטאת אך ורק את התופעות אשר אינן שייכות לאף אחת מהקטגוריות של העובדות אשר נוסדו זה מכבר וכונו בשם. הן מהוות אפוא את התחום השייך לסוציולוגיה. אולם נכון שהמילה ״כפייה״, שבאמצעותה אנו מגדירים אותן, עלולה להרתיע את תומכיו הנלהבים של אינדיווידואליזם מוחלט — מכיוון שהם מלמדים שהפרט הוא אוטונומי לחלוטין, נראה להם שאנו מפחיתים מערכו בכל פעם שאנו גורמים לו להרגיש שאין הוא תלוי בעצמו בלבד. אבל מאחר שבימינו אין עוררין שרוב רעיונותינו ונטיותינו אינם מתגבשים על ידינו, אלא באים אלינו מן החוץ, אין יכולים אלה לחדור אלינו אלא תוך כדי כפיית עצמם עלינו. זוהי כל משמעותה של הגדרתנו. לבד מזאת אנו יודעים שלא כל כפייה חברתית שוללת בהכרח את האישיות הפרטית.22

עם זאת, מאחר שהדוגמאות שזה עתה ציינו (כללים משפטיים ומוסריים, דוֹגמוֹת דתיות, מערכות כלכליות וכו') מהוות כולן אמונות ונוהגים ממוסדים, נוכל כיוצא מכך לסבור שאין עובדה חברתית אלא במקרה שבו ישנו ארגון מוגדר. אבל ישנן עובדות אחרות אשר, בלי להציג את הצורות המגובשות האלו, גם להן יש אותה האובייקטיביות וכן אותה ההשפעה על הפרט. זה מה שאנו מכנים הזרמים החברתיים. כך למשל בהתקהלות, התנועות הגדולות שנוצרות — של התלהבות, של התרעמות, של רחמים — אין מקורן באף אחת מן התודעות המסויימות. הן באות על כל אחד מאתנו מן החוץ ועשויות לסחוף אותנו בעל כורחנו. ללא ספק, אפשר שבהיותי מפקיר את עצמי לסחף הזה לא ארגיש את הלחץ שהן מפעילות עליי, אבל הלחץ הזה מודגש כאשר אני מנסה להיאבק בהן. גם כאשר מנסה הפרט להתנגד לאחד מהביטויים הקולקטיביים האלה, אותן ההרגשות שהוא שולל חוזרות כנגדו. אולם אם עוצמת הכפייה החיצונית הזאת באה לידי ביטוי בבהירות כזו במקרים של התנגדות, הרי שהיא קיימת, אם כי באופן בלתי מודע, במקרים ההפוכים. אנו נתונים אפוא כפתיים לאשליה הגורמת לנו להאמין שפיתחנו בעצמנו את מה שכפה את עצמו עלינו מבחוץ. אבל גם כאשר הקלוּת שבה אנו נכנעים לו מסתירה את הלחץ המופעל עלינו, אין היא מוחקת אותו. כך גם האוויר אינו מפסיק להיות בעל משקל, אף על פי שאין אנו מרגישים עוד במשקלו. בעוד ששיתפנו פעולה באופן ספונטני עם האמוציה המשותפת, הרושם אשר חשנו בו שונה לגמרי מזה שהיינו מרגישים אילו היינו לבדנו. לכן מיד עם התפזרות התקהלות, כאשר ההשפעות החברתיות האלו חדלו מלפעול עלינו ואנו נמצאים שוב עם עצמנו, הרגשות שהרגשנו יוצרים בנו רושם של משהו זר שבו אין אנו מכירים עוד את עצמנו. או אז אנו קולטים שספגנו אותם הרבה יותר משגרמנו להם. קורה אפילו שהם מעוררים בנו אימה. עד כדי כך היו הם מנוגדים לטבענו. כך קורה שפרטים, אשר הנם לרוב בלתי תוקפניים לחלוטין, עשויים בהיותם מתאספים בהמוניהם להיסחף לביצוע מעשי זוועה. אולם מה שאנו אומרים על ההתפרצויות המזדמנות האלו חל בדיוק באותה המידה על הזרמים הרעיוניים האלה, הנמשכים זמן רב יותר, הנוצרים ללא הרף מסביבנו, בין אם בתחומה הכללי של החברה ובין אם בחוגים המצומצמים יותר, ביחס לנושאים דתיים, פוליטיים, ספרותיים, אמנותיים וכו'.

מלבד זאת אפשר לאשר על ידי ניסוי אופייני את ההגדרה הזאת של העובדה החברתית — די לבחון את הדרך שבה מגדלים ילדים. כאשר מתבוננים בעובדות כפי שהן וכפי שהיו תמיד, גלוי לעין שכל חינוך מהווה מאמץ מתמשך לכפות על הילד אופני התבוננות, אופני הרגשה ואופני פעולה שאליהם לא היה יכול להגיע באופן ספונטני. מיד עם הרגעים הראשונים לחייו, אנו כופים עליו לאכול, לשתות, לישון בשעות סדירות; אנו כופים עליו ניקיון, רוגע, ציות; מאוחר יותר אנו כופים עליו ללמוד לקחת בחשבון את הזולת, לכבד את הגינונים, את המוסכמות; אנו מאלצים אותו לעבוד וכו'. כאשר עם הזמן חדלה הכפייה הזו מלהיות מורגשת, הרי היא גורמת אט–אט ללידתם של הרגלים, של נטיות פנימיות, אשר הופכים אותה לחסרת תועלת, אבל מחליפים אותה אך ורק מאחר שהם נובעים ממנה. נכון הדבר, לפי ספנסר, שחינוך רציונלי צריך לגנות הליכים שכאלה ולהתיר לילד חירות של ממש, אבל מכיוון שהתיאוריה הפדגוגית הזו לא יושמה מעולם על ידי שום עם ידוע, אין היא מהווה אלא desideratum אישי, ולא עובדה העשויה להיות מנוגדת לעובדות הקודמות לה. אולם מטרתו של החינוך היא בדיוק ליצור את הישות החברתית, וזה מה שהופך את אלו האחרונות לעובדות מנחות במיוחד. אנו יכולים לראות כאן כבתמצית כיצד התהוותה הישות הזאת במהלך ההיסטוריה. הלחץ הזה הפועל על הילד בכל רגע, הוא אותו הלחץ עצמו של הסביבה החברתית הנוטה לעצב אותו בדמותה, ואשר ההורים והמורים אינם אלא מייצגיו ומתווכיו.

ובכן, לא כלליותן של התופעות החברתיות היא זו העשויה לשמש לאפיונן. מחשבה המצויה בכל התודעות המסוימות, תנועה החוזרת בכל הפרטים, אינן בשל כך עובדות חברתיות. אם הסתפקו באפיון הזה כדי להגדיר אותן, זה מפני שהחליפו אותן, בטעות, עם מה שניתן לכנות התגלמויותיהן הפרטיות. מה שמהווה אותן הן אמונות, נטיות, נוהגים של הקבוצה הנתפסים באופן קולקטיבי; באשר לצורות שלובשים המצבים הקולקטיביים בהשתקפם אצל הפרטים, אלה הם דברים ממין אחר. מה שמראה באופן ברור את הטבע הדואלי הזה, הוא ששתי הסדרות האלו של עובדות מופיעות תכופות במצב נפרד. למעשה, כמה מאופני הפעולה או אופני החשיבה האלה רוכשים, בעקבות חזרתם, סוג של סמיכות המשקעת אותם ומבודדת אותם מהאירועים המסוימים המשקפים אותם. באופן הזה הם עוטים על עצמם גוף, צורה מוחשית המיוחדת להם, ומכוננים מציאות sui generis, המובחנת ביותר מן העובדות הפרטיות המבטאות אותה. ההרגל הקולקטיבי אינו מצוי רק במצב של אימננטיות ביחס לפעולות העוקבות שהוא קובע, אלא, על ידי זכות יתר שאין אנו מוצאים לה דוגמה בתחום הביולוגי, הוא מתבטא פעם אחת ולתמיד בנוסחה המועברת מפה לפה, הנמסרת על ידי החינוך, הנקבעת אפילו בכתוב. כאלה הם מקורם וטבעם של הכללים המשפטיים, המוסריים, האפוריזמים ושל הפתגמים העממיים, של אמרות אמונה שבהם הכתות הדתיות או הפוליטיות מרכזות את אמונותיהם, של כללים של טעם שקובעות אסכולות ספרותיות וכן הלאה. אף אחד מהם אינו נמצא במלואו ביישומים המתבצעים בעקבותם על ידי הפרטים, מאחר שהם עשויים אף להתקיים מבלי להיות כלל מיושמים למעשה.

ללא כל ספק, אין הנפרדות הזאת מופיעה תמיד באותה הבהירות. אבל די בכך שהיא קיימת ללא עוררין במקרים החשובים והמרובים שזה עתה הזכרנו, כדי להוכיח שהעובדה החברתית מובחנת מהשלכותיה הפרטיות. מלבד זאת, על אף שאין היא ניתנת ישירות לתצפית, לרוב אפשר לבצע את התצפית הזאת בעזרת כמה אמצעים מתודיים, והמהלך הזה הוא אף הכרחי כאשר רוצים לחלץ את העובדה החברתית מכל סגסוגת ולצפות בה במצבה הטהור. באופן הזה ישנם זרמים רעיוניים מסוימים הדוחפים אותנו, באינטנסיביות משתנה לפי הזמן והמקום, האחד אל הנישואים, לדוגמה, השני אל ההתאבדות או אל ילודה פחות או יותר רבה וכו'. אלו הן כמובן עובדות חברתיות. במבט ראשון הן נראות בלתי נפרדות מן הצורות שהן לובשות במקרים הפרטיים, אבל הסטטיסטיקה מספקת לנו את האמצעי לבודד אותן. הן מיוצגות בדיוק מסוים באמצעות שיעורי הילודה, שיעורי הנישואים, שיעורי ההתאבדויות, כלומר על ידי המספר שאנו משיגים בחלקנו את הממוצע הכולל השנתי של מקרי הנישואים, הלידות, מקרי המוות מרצון במספר האנשים בגיל המתאים לנישואים, להולדה, להתאבדות.23 שכן מאחר שכל אחד מהשיעורים הללו כולל את כל המקרים הפרטיים ללא הבחנה, הנסיבות הפרטיות שעשויות ליטול חלק בהיווצרות התופעה מנטרלות האחת את השנייה, ולכן אינן תורמות לקביעת המספר הנדון. הוא מבטא מצב מסוים של הנפש הקולקטיבית.

הנה אפוא לפניכם התופעות החברתיות כפי שהן, נטולות כל מרכיב זר. אשר לביטוייהן הפרטיים, אכן יש בהם משהו מן החברתי, מאחר שהם משכפלים בחלקם מודל קולקטיבי, אבל כל אחד מהם תלוי גם, ובמידה רבה, בכינונו האורגני–נפשי של האדם הפרטי, בנסיבות המסוימות שבהן הוא ניצב. אלה אינם אפוא תופעות חברתיות במובהק. הם משתייכים באחת לשני תחומים שנוכל לכנותם חברתיים–נפשיים. הם מעניינים את הסוציולוג בלי להוות את מושאה הישיר של הסוציולוגיה. באותו האופן אנו מוצאים בתוך האורגניזם תופעות מטבע מעורב שאותן חוקרים מדעים מעורבים, כגון הכימיה הביולוגית.

אבל ניתן לומר שתופעה איננה קולקטיבית אלא אם כן היא משותפת לכל חברי החברה, או לפחות למרביתם, כלומר אלא אם כן היא כללית. אין ספק בכך, אלא שאם היא כללית, הרי זה מאחר שהיא קולקטיבית (כלומר, פחות או יותר בגדר חובה), ואין היא קולקטיבית מאחר שהיא כללית. זהו מצב של הקבוצה, החוזר בקרב הפרטים מפני שהוא נכפה עליהם. הוא קיים בכל חלק מפני שהוא בַּכול, ואין זאת שהוא בכול מפני שהוא בחלקים. זה מה שניכר במיוחד באמונות האלו ובנוהגים האלו המועברים אלינו כמוגמרים על ידי הדורות הקודמים; אנו מקבלים אותם ומאמצים אותם כי בהיותם באחת יצירה קולקטיבית ויצירה עתיקת יומין, הם מבוססים על סמכות מיוחדת שהחינוך לימד אותנו להכיר בה ולכבדה. כמו כן יש לציין כי רובן הגדול של התופעות החברתיות באות אלינו בדרך הזו. אבל אף על פי שהעובדה החברתית נובעת בחלקה משיתוף הפעולה הישיר שלנו, אין היא מאותו הטבע. רגש קולקטיבי, הפורץ בהתקהלות, אינו מבטא בפשטות את מה שהיה משותף לכל הרגשות הפרטיים. הוא משהו אחר לגמרי, כפי שהראינו. הוא תוצאה של החיים המשותפים, תוצר של הפעולות והתגובות הננקטות בין התודעות הפרטיות; ואם הוא מהדהד בכל אחת מהן, הרי זה בזכות האנרגיה המיוחדת שהוא חב למוצאו הקולקטיבי. אם כל הלבבות פועמים באחידות, אין זה בעקבות התאמה ספונטנית וערוכה מראש, אלא שאותו הכוח מניע אותם באותה הדרך. כל אחד מהם נסחף על ידי כולם.

אם כן, אנו מצליחים לדמות לעצמנו באופן מדויק את תחום הסוציולוגיה. אין הוא כולל אלא קבוצה קבועה של תופעות. עובדה חברתית מזוהה בכוח הכפייה החיצונית שהיא מפעילה או עשויה להפעיל על הפרטים, ונוכחותו של הכוח הזה מזוהה בתורה או על ידי קיום של איזה שכר או עונש (sanction) קבוע, או על ידי ההתנגדות שמציבה העובדה החברתית בפני כל מפעל פרטי הנוטה לפגוע בה. יחד עם זאת ניתן להגדירה גם על ידי התפוצה שיש לה בתוך הקבוצה, כל עוד, על פי ההערות הקודמות, מקפידים להוסיף כאפיון שני ומהותי שהיא קיימת באופן שאינו תלוי בצורות הפרטיות שהיא לובשת תוך כדי תפוצתה. קריטריון אחרון זה הוא במקרים מסוימים אפילו קל יותר ליישום מקודמו. למעשה, הכפייה היא קלה לקביעה כאשר היא באה לידי ביטוי חיצוני על ידי תגובה ישירה כלשהי של החברה, כמו במקרה של החוק, המוסר, האמונות, הגינונים ואף האופנות. אבל כאשר אין היא אלא עקיפה, כמו זו שמפעיל ארגון כלכלי, לא ניתן תמיד להבחין בה היטב באותה המידה. הכלליות שבשילוב עם האובייקטיביות יכולה אם כן להיות קלה יותר לכינון. מלבד זאת, ההגדרה השנייה הזו אינה אלא צורה אחרת של הראשונה, שהרי אם אופן התנהגות המתקיים חיצונית לתודעות הפרטיות נעשה כללי, אין זה יכול להתרחש אלא על ידי כפיית עצמו.24

עם זאת, ניתן לשאול את עצמנו אם ההגדרה הזו מלאה. למעשה, העובדות שסיפקו לנו את הבסיס לה הן כולן אופני עשייה; הן מסוג פיזיולוגי. אולם ישנם גם אופני קיום קולקטיביים, כלומר עובדות חברתיות מן הסוג האנטומי או המורפולוגי. הסוציולוגיה אינה יכולה להיות אדישה למה שנוגע למצע של החיים הקולקטיביים. אף על פי כן מספרם וטבעם של החלקים היסודיים שמהם מורכבת החברה, האופן שבו הם ערוכים, דרגת ההתמזגות שאליה הגיעו, תפוצת האוכלוסייה על פני השטח, מספרם וטבעם של אמצעי התחבורה, צורת התיישבותם וכו', כל אלה אינם נראים בבדיקה ראשונה כניתנים לצמצום לדרכי פעולה, הרגשה או חשיבה.

אבל ראשית כול בתופעות מגוונות אלו ניכר אותו המאפיין ששימש אותנו להגדרת האחרים. אופני קיום אלה כופים את עצמם על האדם הפרטי ממש כמו אופני העשייה שעליהם דיברנו. למעשה, כאשר רוצים לגלות את האופן שבו חברה מחולקת מבחינה פוליטית, את האופן שבו הסתעפויותיה מתרכבות, את ההתמוססות המלאה פחות או יותר הקיימת ביניהן, אין אנו מצליחים בכך בעזרת בדיקה חומרית ועל ידי תצפיות גיאוגרפיות, שהרי ההסתעפויות האלו הן מוסריות, בה–בעת שהן בעלות בסיס כלשהו בטבע הפיזי. את הארגון הזה ניתן לחקור אך ורק דרך החוק הציבורי, שהרי החוק הזה הוא זה הקובע אותו, ממש כפי שהוא קובע את יחסי המשפחה שלנו ואת יחסינו האזרחיים. אין הוא מחייב פחות. אם האוכלוסייה מצטופפת בערים שלנו במקום להתפזר באזורים הכפריים, הרי זה מפני שישנו זרם רעיוני, דחיפה קולקטיבית הכופה על הפרטים התרכזות כזו. אין אנו יכולים לבחור את צורת הבתים שלנו כמו גם את צורת בגדינו; לכל הפחות, האחת מחויבת באותה המידה כמו האחרת. אמצעי התחבורה קובעים באופן מחייב את הכיוון שבו נעשים הגירות הפנים וסחר החליפין, ואף את האינטנסיביות של סחר החליפין הזה ושל ההגירות האלו וכו'. לכן לכל היותר היה עלינו להוסיף לרשימת התופעות שמנינו כבעלות הסימן המבדיל של העובדה החברתית קטגוריה אחת נוספת; ומאחר שמנייה זו לא הייתה כלל ממצה באופן קפדני, לא תהיה התוספת חיונית.

אבל אף אין היא בעלת תועלת, שכן אופני הקיום האלה אינם אלא אופני עשייה שנעשו מוצקים. המבנה הפוליטי של חברה אינו אלא האופן שבו הורגלו המגזרים השונים המרכיבים אותו לחיות האחד עם האחרים. אם יחסיהם הדוקים מבחינה מסורתית, נוטים המגזרים להתמזג, וכמו כן להתבדל, במקרה ההפוך. סוג המגורים הכופה את עצמו עלינו אינו אלא האופן שבו כולם מסביבנו, ובאופן חלקי הדורות הקודמים, התרגלו להקים את ביתם. אמצעי התחבורה אינם אלא התעלה שנכרתה מעצמה עקב הזרם הסדיר באותו הכיוון של סחר החליפין, של ההגירות וכו'. ללא ספק, אם התופעות מן הסוג המורפולוגי היו היחידות בעלות היציבות הזו, היינו עלולים להאמין שהן מהוות מין נפרד. אבל כלל משפטי הוא סידור לא פחות קבוע מסוג של אדריכלות, ואף על פי כן זוהי עובדה פיזיולוגית. צו מוסרי פשוט הוא לבטח גמיש יותר, אבל יש לו צורות קשיחות בהרבה מאשר למנהג מקצועי פשוט או לאופנה. יש לפיכך מגוון שלם של דקויות אשר, ללא נתק ברציפות, קושרות את העובדות המבניות המאופיינות ביותר לזרמים החופשיים האלה של החיים החברתיים שאינם שבויים עדיין בשום תבנית מוגדרת. אין ביניהם אפוא אלא רק הבדלים בדרגת היציבות שהם מפגינים. אלה ואלה אינם מהווים אלא חיים מגובשים יותר או פחות. אפשר שיש פה עניין לשמר את שמן של העובדות החברתיות הנוגעות למצע החברתי כמורפולוגיות, אך זאת בתנאי שלא נעלים עין מכך שהן מאותו הטבע כמו האחרות. הגדרתנו תכלול אפוא את כל המוגדר כאשר נאמר: עובדה חברתית היא כל אופן עשייה, קבוע או לא, העשוי להפעיל על הפרט כפייה חיצונית. או בנוסף לכך, שהוא כללי בתחומה של חברה נתונה תוך שיש לו קיום משל עצמו, אשר אינו תלוי בביטוייו הפרטיים.25