אורבניזם

העיר הגדולה וחיי הנפש7

 

7 מתוך: העיר הגדולה — הרצאות ומאמרים לתערוכת הערים, ספר

השנה של דרזדן, הוצאת ת' פטרמן, דרזדן, כרך Georg) 1903 ,9

Simmel, "Die Grosstädte und das Geistesleben", Die Grosstadt,

.(ed. Theodor Peterman [Dresden, 1903], pp. 187-206

 

גיאורג זימל

 

מקורן של הבעיות העמוקות ביותר של החיים המודרניים הוא בתביעתו של הפרט להגן על עצמאותו ועל ייחודו מפני הכוחות רבי העוצמה של החברה, של המורשת ההיסטורית, של התרבות החיצונית ושל הטכניקה של החיים. זו התמורה האחרונה שלבש המאבק נגד הטבע, מאבק שהאדם הפרימיטיבי נאלץ לנהל כדי להבטיח את קיומו הגופני.

המאה ה–18 קראה לאדם להשתחרר מן הקשרים פרי ההיסטוריה למדינה ולדת, למוסר ולכלכלה, כדי שהטבע הבסיסי הטוב, שהוא נחלתם של כל בני האדם במידה שווה, יוכל להתפתח באין מפריע. המאה ה–19 לעומתה תבעה, לצד החירות, גם את טיפוח הייחוד של האדם ואת טיפוח הישגיו באמצעות חלוקת העבודה. זו הופכת את הפרט לשונה מן האחר ואף למי שאי–אפשר בלעדיו, ודווקא בשל כך מורה לו להגיע להגשמה עצמית רק באמצעות האחר. בין אם מדובר בניטשה, שראה במאבק חסר הפשרות של היחיד תנאי להתפתחותו המלאה, ובין אם מדובר בסוציאליזם, שראה דווקא בדיכוי של כל תחרות תנאי להתפתחותו המלאה של היחיד, המניע היסודי חד הוא: התנגדות הסובייקט לכורח להתיישר ולהיות מנוצל בידי המנגנון הטכני–חברתי.

בבואנו לחקור את פנימיותם של תוצרי החיים המודרניים, כלומר את הנשמה בגוף התרבות, כפי שמוטל עליי לעשות היום ביחס לערים הגדולות שלנו, יהיה עלינו להתחקות אחר פתרון המשוואה שמבנים כאלה מציבים בין התכנים הפרטניים לבין התכנים המטא–פרטניים של החיים. התשובה לכך טמונה ביכולת של האישיות להסתגל לכוחות החיצוניים.

הבסיס הפסיכולוגי שעליו מושתת הטיפוס של היחיד תושב המטרופולין הוא העלייה של הפעילות העצבית, הנובעת מן התחלופה הבלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים.

האדם הוא יצור מבחין, כלומר התודעה שלו קולטת גירויים באמצעות זיהוי ההבדלים בין רושם רגעי כלשהו לבין רושם קודם. רשמים שאינם משתנים, הנבדלים אך במעט זה מזה ואשר מהלכם צפוי וסדיר, וכך גם הניגודים ביניהם, נזקקים לפחות מודעות מאשר תמונות צפופות המתחלפות במהירות, חוסר המשכיות בתוך מה שנתפס במבט אחד והאופי הבלתי צפוי של הרשמים הנדחקים אליו.

העיר הגדולה מחוללת את התנאים הפסיכולוגיים הללו. בכל מעבר ברחוב, בקצב וברב–גוניות של חיי הכלכלה, המקצוע והחברה, היא יוצרת ביסודות חיי הנפש, ברמת המודעות שהיא דורשת מאתנו בהיותנו אנשים מבחינים, ניגוד ניכר לחיי העיר הקטנה והכפר, שבהם קצב החיים והדימויים החושיים והרוחניים איטיים יותר וסדירים יותר מאלה שבעיר ומתנהלים מכוח ההרגל. מכאן יתאפשר לנו להבין, בראש ובראשונה, את האופי האינטלקטואלי והמתוחכם של חיי הנפש בעיר הגדולה, לעומת אופיים בעיר הקטנה, אופי המצטיין ברגשיות ובקרבה נפשית.

הסיבה לכך היא ששורשי הקשרים הרגשיים טמונים בשכבות הלא מודעות של הנפש, וצמיחתם הטובה ביותר מתאפשרת בקצב הסדיר של ההרגלים הקבועים, קצב הנוסך שלווה.

לעומת זאת מקומה של התבונה הוא בשכבות העליונות השקופות של הנפש, והיא [התבונה] הכוח בעל כושר ההסתגלות הטוב ביותר מבין כוחות הנפש שלנו. אין היא נזקקת לזעזועים ולחפירות במעמקי הנפש, אשר רק באמצעותם תוכל הנפש השמרנית להסתגל לקצב האירועים הזה כדי להתמצא בתחלופה ובניגודים של התופעות.

הטיפוס של איש המטרופולין, הלובש כמובן צורות מצורות שונות, יוצר לו כלי הגנה נגד האיום בעקירה מן השורשים בשל הזרמים והניגודים בסביבה החיצונית. הוא מגיב עליהם לא באמצעות הרגש, אלא באמצעות התבונה, הודות לעליית המודעות המעניקה לה עדיפות נפשית. בכך מוסטות התגובות על התופעות השונות אל האיבר הנפשי שהוא הכי פחות רגיש והכי מרוחק ממעמקי האישיות.

אותה תבוניות שזכתה להכרה כמגִנה על החיים הסובייקטיביים מפני הכפייה שכופה העיר הגדולה, מתפצלת לתופעות פרטניות רבות. מאז ומעולם היו הערים הגדולות מקום משכנה של כלכלת הכספים, מכיוון שהרב–גוניות ודחיסוּת החליפין הכלכליים מעניקות לאמצעִי החליפין חשיבות שלא זכה לה מעולם במסגרת החליפין הדלים של המשק הכפרי.

אולם כלכלת הכספים ושלטון התבונה קשורים זה בזה בקשר אמיץ. המשותף להם הוא הענייניות הטהורה בטיפול בבני אדם ובדברים, ענייניות המצטיינת בצדק פורמלי המלווה תכופות בקשיחות חסרת התחשבות. האדם התבוני הטהור שווה נפש לכל מה שהוא אישי באמת, משום שהוא מצמיח יחסים ותגובות שאינם ניתנים למיצוי בתבונה ההגיונית, בדיוק כשם שלאינדיווידואליות של התופעות אין כל נגיעה לעקרון הכסף. עניינו של הכסף הוא אך ורק במה שמשותף לכל התופעות, כלומר ערך החליפין שלהן, והוא מצמצם את כל האיכות והייחוד לשאלת ה"כמה".

כל היחסים הרגשיים בין בני האדם מושתתים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני האדם כאל מספרים, כאילו היו דברים חסרי ערך בזכות עצמם, וכאילו כל העניין בהם מתמצה אך ורק בהישגיהם הניתנים למדידה. כך נוהג בן העיר הגדולה בספקים, בקונים ובמשרתים שלו, ולעתים — גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו; כל זאת בניגוד לאופיו של המעגל הקטן ממנו, אשר בו ההיכרות הבלתי נמנעת עם האנשים כפרטים מעניקה ליחסים גוון רגשי יותר, לעומת המדידה האובייקטיבית של שירות ותמורה.

מה שחשוב בתחום הפסיכולוגי–כלכלי הוא שביחסים בחברה פרימיטיבית יותר, הייצור מתבצע בעבור הלקוח בנסיבה אישית: היצרן והלקוח מכירים זה את זה פנים אל פנים. לעומת זאת העיר הגדולה המודרנית ניזונה כמעט באופן בלעדי מן הייצור בעבור השוק, כלומר בעבור לקוחות הזרים ליצרן לגמרי, לקוחות שמעולם לא הכירו אותו אישית. כך לובש האינטרס של שני הצדדים ענייניות חסרת רחמים, והאגואיזם הכלכלי המחושב אינו צריך לחשוש עוד מהטיה בלתי צפויה בשל יחסים אישיים.

כל זה משתלב היטב בחליפין של כלכלת הכספים השולטת בערים הגדולות, אשר דחקה מתוכן את השרידים האחרונים של הייצור העצמאי ושל החליפין האישיים. כך צמצמה כלכלת הכספים מדי יום ביומו את הייצור בעבור הלקוחות, עד אשר איש לא יוכל לומר אם הגישה הנפשית המבוססת על האינטלקט חדרה בהדרגה אל כלכלת הכספים, או שמא גישה זו היא הגורם הקובע שהוליד אותה.

מה שוודאִי מעל לכל ספק הוא שצורת החיים בעיר הגדולה הייתה קרקע פורייה לצמיחה של אותם יחסי חליפין. כאן ברצוני להסתמך על דבריו של ההיסטוריון הקונסטיטוציוני החשוב ביותר באנגליה [Henry Maitland]: במהלך כל ההיסטוריה האנגלית לא הייתה לונדון מעולם הלב של אנגליה, אך לעתים קרובות היא הייתה התבונה שלה, ותמיד — הארנק שלה.

כך מתאחדים — בתכונה חסרת משמעות ושטחית לכאורה, באורח אופייני למדי — זרמים נפשיים זהים.

הרוח המודרנית נעשתה מחושבת יותר ויותר. האידיאל של מדעי הטבע להפוך את העולם לבעיה מתמטית ולקבע כל חלק ממנה בנוסחה מתמטית עולה בקנה אחד עם הדיוק החשבונאי של חיי המעשה שכלכלת הכספים הביאה בעקבותיה; היא זו שמילאה את סדר יומם של אנשים רבים בשקילה, בחישובים, בהחלטות המבוססות על מספרים ועל צמצום ערכים איכותיים לערכים כמותיים. המהות החשבונאית של הכסף שיוותה ליחס בין רכיבי החיים אופי של דייקנות, של ודאות בקביעת הדמיון והשוני בין הדברים ושל חד–משמעוּת במשא ומתן ובהסכמים, בדיוק כשם שמבחינה חיצונית מתבטאת אותה מהות בהתפשטות של שעוני הכיס, ואולם תנאי העיר הגדולה הנם בעת ובעונה אחת הסיבה והתוצאה של תכונה מהותית זו. היחסים והעניינים של תושב המטרופולין הטיפוסי הם רב–גוניים ומורכבים, וכל זאת בראש ובראשונה הודות להתקבצות אנשים רבים בעלי אינטרסים שונים, שהיחסים ביניהם יוצרים יחד אורגניזם כה רב–איברים, עד שללא דייקנות מוחלטת בהבטחות ובביצועים כל המבנה היה מתמוטט בתוהו ובוהו אדיר. אילו החלו לפתע כל השעונים בברלין לזייף, ולוּ רק בטווח שעה אחת, היו חיי הכלכלה בפרט והתנועה בכלל נהרסים לפרק זמן ממושך.

לכך מתווסף כנראה גורם חיצוני: המרחקים הגדולים שהיו עשויים להפוך את כל ההמתנה [במקומות] וההגעה [למקומות] שלא לצורך לבזבוז זמן שאי–אפשר לעמוד בו.

אי–אפשר להעלות על הדעת את הטכניקה של החיים בעיר הגדולה מבלי שכל הפעילויות ויחסי החליפין יוסדרו לפי סדר זמנים על–סובייקטיבי, תוך כדי שמירה על דייקנות מוחלטת.

אך גם כאן מתברר דבר–מה שהוא אולי המשימה העיקרית של המחשבות הללו: בכל נקודה על פני השטח של הקיום, אפילו תהא קשורה אך ורק לשכבה העליונה הזאת, נשלחת משקולת אל מעמקי הנפש באופן שכל העניינים החיצוניים והבנאליים ביותר יתקשרו אל ההחלטות הסופיות הנוגעות למשמעות ולסגנון החיים.

ואכן, הדייקנות, הדיוק והאמינות, שהמורכבות ורוחב היריעה של המציאות בעיר הגדולה כופים על החיים, אינם רק קשורים בצורה הדוקה באופי של כלכלת הכספים והאינטלקטואליזם, אלא גם משפיעים על תוכני החיים ומוציאים מן הכלל את אותם תכונות ודחפים ריבוניים, אי–רציונליים ואינסטינקטיביים המבקשים לקבוע את דפוסי החיים מבפנים, במקום לקבל אותם מבחוץ בצורה כללית וסכמתית.

גם אם טיפוסי אישיות ייחודיים ומתנשאים המאופיינים באי–רציונליות שלהם אינם בלתי אפשריים במציאות העירונית, הם בכל זאת מנוגדים לטיפוס האופייני לה. בכך מוסברת גם השנאה היִצרית של בעלי אישיות כמו זו של רוסקין וניטשה לעיר הגדולה. לדידם של אנשים כאלה, ערך החיים טמון בַייחוד ובהיעדר הסכמתיות, שאינם ניתנים להגדרה כללית משותפת לכולם. על כן שנאתם לכלכלת הכספים ולאינטלקטואליזם של הקיום נובעת מאותם מקורות של שנאתם לעיר.

השפעתם של אותם גורמים, שבַּדיוק הפרטני שלהם התאחדו למבנה המאופיין בהיעדר יחס אישי בדרגה הגבוהה ביותר, ניכרת גם ברמה האישית.

אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את העיר הגדולה יותר מן האדישות. תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של הגירויים העצביים המנוגדים, המתחלפים במהירות והדחוסים, שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם האופייני לעיר הגדולה. משום כך דווקא אנשים טיפשים וחסרי חיוניות רוחנית אינם נוטים להיות אדישים.

כשם שחיי תענוגות חסרי גבולות גורמים לאדישות, מכיוון שהעצבים שהיו נתונים לגירויים חזקים ביותר מגיעים למצב שבו הם כבר אינם מסוגלים לתגובה כלשהי, כך גם רשמים פחות מזיקים — לנוכח הניגודים ביניהם וקצב התחלופה המהיר שלהם — מאלצים את העצבים לתגובות חריפות, מטלטלים אותם באכזריות הלוך ושוב, עד שהם מבזבזים את שאריות הרזרבות של כוחם... וכשהם נשארים באותה סביבה, הם אינם מוצאים די זמן לאגור רזרבות נוספות.

חוסר היכולת להגיב על גירויים חדשים באנרגיה ההולמת אותם הוא אותה אדישות שניתן להבחין בה כבר אצל הילדים בעיר הגדולה, בהשוואה לילדים הגדלים בסביבה שקטה ומעוטת שינויים יחסית לה. אל המקור הפיזיולוגי של האדישות, האופייני לעיר הגדולה, מצטרף היבט הנובע מכלכלת הכספים.

טבעה של האדישות מתבטא בקהות חושים כלפי ההבדלים בין הדברים, לאו דווקא במובן שאין קולטים אותם — כמו שהמוגבלים שכלית אינם קולטים אותם — אלא במובן אחר: המשמעות וההבדלים בין הדברים ואף הדברים עצמם נחווים כחסרי ערך. הם מופיעים לעיני האדם האדיש בגוון אפור שטוח, כאשר אף לא אחד מהם הוא בעל ערך שראוי להעדיפו על פני האחר. מצב נפשי זה הוא ההשתקפות הסובייקטיבית הנאמנה של כלכלת הכספים שחדרה לכל פינה; הכסף מעניק משקל שווה לכל הרב–גוניות של הדברים ומבטא את כל הבדלי האיכות ביניהם באמצעות הבדלי הכמות; בהיעדר הגוונים שלו, הוא מכריז על עצמו כעל המכנה המשותף הקובע את ערכם של כל הדברים. כך הוא הופך להיות המשטיח הנורא ביותר, המוציא — באופן בלתי הפיך — את הליבה מגרעין הדברים, מהייחוד שלהם, מערכם המיוחד ומהיותם בלתי ניתנים להשוואה. כל הדברים בעלי אותו משקל צפים בזרם הכסף הנע לעד; כולם מצויים באותו מישור, נבדלים זה מזה אך ורק בגודל השטח שהם תופסים.

במקרה הבודד עשויה אותה צביעה, או ליתר דיוק — הסרת הצבע של הדברים תוך כדי קביעת ערכם בכסף, להיות חסרת משמעות לבלי הכר. אולם כשמדובר ביחס שהעשיר מפתח כלפי האובייקטים הניתנים לרכישה בכסף — שמא באופי הכללי שהאקלים הציבורי מעניק עכשיו לאובייקטים הללו — חל גידול ניכר בהערכה הבלעדית של השווי הכספי של הדברים. לכן נהפכו הערים הגדולות למרכזים של כלכלת הכספים, ובהן הופכים הדברים לסחירים בהיקף גדול בהרבה מאשר במקומות קטנים מהם. משום כך הערים הן גם מקום משכנה של האדישות.

הצפיפות של בני האדם ושל הדברים המגרים את מערכת העצבים של הפרט דוחפת אותו להישגים הגדולים ביותר שלו, עד הגיעו לשיא. בגלל העלייה בכמות של אותם התנאים הופך ההישג הזה להיפוכו, כלומר לאותה תופעה תמוהה של הסתגלות, שאינה אלא האדישות, אשר העצבים בה מגלים שהאפשרות היחידה שלהם להסתגל לצורות ולתכנים של חיי העיר היא בהימנעות מתגובה לגירויים. זו דרך ההגנה העצמית של בעלי אופי מסוים, והיא גובה מחיר של הורדת ערכו של העולם האובייקטיבי כולו, מה שגורם בסופו של דבר לאדם להרגיש הרגשה דומה לזו שבירידת ערכה של אישיותו שלו.

הסובייקט נאלץ להגיע בעצמו לידי השלמה עם צורת הקיום הזאת, והשמירה על עצמו מפני העיר הגדולה מחייבת אותו לנקוט גישה חברתית שלילית לא פחות.

מבחינה פורמלית, ניתן לתאר את יחסם של בני העיר הגדולה איש לרעהו כיחס של הסתייגות.

אילו היו המגעים התמידיים עם אנשים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן העיר הקטנה, שבה האדם מכיר כמעט את כל מי שהוא פוגש ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל אחד, הוא היה מגיע לאטומיזציה מוחלטת; הוא היה נקלע למצב נפשי בל יתואר.

הסתייגות זו מתחייבת בחלקה לנוכח הנסיבות הפסיכולוגיות הללו, ובחלקה — לנוכח החשדנות שאנו מרגישים כלפי המגעים החולפים והרגעיים בעיר הגדולה. ההסתייגות היא הגורמת לנו לא להכיר את שכנינו בבניין מזה שנים, אפילו לפי מראם, ובעטיה אנו מצטיירים בעיני בן העיר הקטנה כקרים וכחסרי רגש.

אכן, אם איני טועה, הצד הפנימי של אותה הסתייגות אינו רק היעדר עניין, אלא זאת הסתייגות שלעתים קרובות — יותר משאנו מודעים לכך — מתלווים אליה איזו טינה שקטה, איזה ניכור ודחייה הדדית, שברגע של מגע קרוב יותר מסיבה כלשהי עשויים להתפרץ בשנאה ובמאבק. כל הארגון הפנימי של מגעים אנושיים כה מורחבים מושתת על מבנה מדורג ורב–גוני של סימפתיות, של שוויון נפש ושל דחייה, שאופיים עשוי להיות קצר טווח או ארוך טווח.

לפיכך תחום שוויון הנפש אינו כה גדול כפי שנדמה במבט שטחי, שהרי הפעילות הנפשית שלנו מגיבה לכל רושם המתעורר בנו על ידי אנשים אחרים, ורק בשל היותה בלתי מודעת, חולפת ומתחלפת, היא מחוללת שוויון נפש לכאורה.

אכן, עמדה כזאת של שוויון נפש יכולה להיות בלתי טבעית בעבורנו באותה מידה שהטשטוש הכרוך בסוגסטיה הדדית ללא הבחנה יכול היה להיות בלתי נסבל. לפיכך האנטיפתיה הסמויה והשלב הקודם לאנטגוניזם פעיל מגִנים עלינו מפני שני האיומים הללו שהעיר הגדולה מציבה בפנינו. הם יוצרים את המרחקים ואת הדחיות שבלעדיהם לא היה ניתן כלל וכלל לנהל חיים בעיר: המידות והתערובות של סגנון חיים זה, קצב עלייתן ודעיכתן, הצורות שהן לובשות — כל אלה יוצרים, יחד עם המניעים במשמעות היותר צרה של המילה, את השלמות הבלתי מתחלקת של סגנון החיים בעיר הגדולה. מה שנראה לכאורה בסגנון החיים הזה כדיס–אסוציאציה אינו אלא אחת מצורות הסוציאליזציה היסודיות שלה.

אותה הסתייגות, אשר יש בה, כאמור, גם נימה של דחייה סמויה, חוזרת ומופיעה בצורת תכונה נפשית הרבה יותר שכיחה של העיר הגדולה; היא מעניקה לפרט מידה של חירות אישית מהסוג שאין דומה לו בנסיבות חברתיות אחרות. בכך היא חוזרת אל אחת ממגמות ההתפתחות הגדולות של חיי החברה, מן המעטות שניתן למצוא בעבורן נוסחה פחות או יותר אוניברסלית.

השלב המוקדם ביותר של עיצוב החברה, המופיע במבנים חברתיים, היסטוריים ועכשוויים כאחד, הוא חוג קטן יחסית, סגור במידה רבה מפני שכנים, זרים או גורמים עוינים כלשהם. במקביל, חוג זה מצטיין בלכידות פנימית גבוהה, המעניקה ליחיד מרחב מחיה מצומצם לפיתוח תכונותיו הייחודיות לצד חופש תנועה מועט בכל מה שנוגע לאחריותו כלפי עצמו.

זהו השלב ההתחלתי של קבוצות משפחתיות ופוליטיות, מפלגות וקהילות דתיות. הצורך בשמירה על התאגדויות צעירות מאוד מחייב קביעת גבולות ואחדות צנטריפטלית. על כן אין בכוחן להעניק ליחיד מידה של חירות ואפשרויות לפיתוח הייחוד שלו, מבחינה פנימית ומבחינה חיצונית כאחת.

מן השלב הזה פונה האבולוציה החברתית בו–זמנית לשני כיוונים שונים, העולים, חרף זאת, בקנה אחד. במידה שהקבוצה גדלה מבחינת הכמות, מבחינת המרחב שלה ומבחינת משמעותה ותכניה, כך מתרופפת אחדותה הפנימית, וחדות גבולותיה המקוריים המוצבים ביחס לאחרים מתמתנת כתוצאה מיחסי חליפין ומגעים. בו–זמנית זוכה הפרט בחופש תנועה הרבה מֵעבר למגבלות הראשונות, ששורשיהן נעוצות בקנאה. באופן כזה הוא זוכה בייחודיות, שחלוקת העבודה בקבוצה ההולכת וגדלה מזמנת ואף מחייבת.

על פי נוסחה זו, התפתחו המדינה, הנצרות וכן גילדות ומפלגות פוליטיות וקבוצות אחרות לאינספור בהתאם לנסיבות ולכוחות המיוחדים של אותן קבוצות שחוללו שינוי בסכֵמה הכללית. אולם אני סבור שתופעה זו ניכרת בבירור גם בהתפתחות האינדיווידואליות בחיים האורבניים.

בימי קדם ובימי הביניים הציבה העיר הקטנה מגבלות מבחוץ על היחסים ועל התנועה של היחיד, כמו גם על העצמאות והדיפרנציאציה אצל היחיד בעצמו, מגבלות מן הסוג שהאדם המודרני היה נחנק בתוכן. גם כיום תושב העיר הגדולה המועבר לעיר הקטנה מרגיש הרגשה דומה לנוכח מגבלה דומה.

ככל שחוג הסביבה קטן, ככל שהיחסים חסרי הגבולות עם הזולת מוגבלים, כך ינהג אותו חוג בחשש בכל הנוגע להישגים, לאורח החיים ולהשקפות של הפרט, וכך תגדל הסכנה שייחוד כמותי או איכותי כלשהו יגרום להתפרקות המסגרת הכללית.

נראה שהפוליס העתיקה דומה לחלוטין באופייה לעיר הקטנה. האיום המתמיד על קיומה מצד אויבים מקרוב ומרחוק חולל לכידות מהודקת בעניינים צבאיים ופוליטיים, פיקוח הדדי של כל אזרח על חבריו, קנאת הכלל בפרט, שחייו הפרטיים דוכאו עד כדי כך שרק באמצעות הרודנות שנקט כלפי בני ביתו יכול היה לפצות את עצמו על הנזק שנגרם לו מן הפוליס.

התסיסה, העוררות והצבעוניות שייחדו את החיים באתונה, יובנו אולי מכך שעם המורכב מאנשים בעלי אישיות אינדיווידואלית חזקה, נלחם נגד הלחץ הפנימי והחיצוני שמפעילה עליו העיר הקטנה, המבקשת לחסל את האינדיווידואליות הזאת.

מכלול זה יצר אווירת מתח, שבמסגרתה דוכאו החלשים, ואילו החזקים נדחפו להוכיח את עצמם בדרך יצרית מובהקת. דווקא בשל כך נבט באתונה אותו ניצן, שאינו ניתן להגדרה מדויקת, אך אפשר לכנותו "האישיות האנושית המשותפת" בהתפתחות הרוחנית של בני מיננו.

זהו ההקשר שהוא לדעתנו בעל תוקף מבחינה עניינית ומבחינה היסטורית כאחת: התכנים והצורות הרחוקים והכלליים ביותר של החיים קשורים בקשר פנימי הדוק עם כל מה שהוא ייחודי במובהק; לשניהם יש שלב מקדים משותף וגם יריב משותף בדמות ההיווצרויות וההתקבצויות הצרות, שהרצון לשמור על קיומן מניע אותן להתגונן מפני כל מה שהוא רחב וכללי מחוצה להן ומפני האינדיווידואליות והתנועה החופשית בתוכן פנימה.

בעידן הפיאודלי היה האדם "החופשי" מי שזכויותיו מעוגנות בחוק האדמות (Land Law), כלומר בחוק המעגל החברתי הרחב ביותר. לעומתו האדם הלא חופשי היה מי שזכויותיו מעוגנות אך ורק במעגל הצר של ההקשר הפיאודלי, ואילו הזיקה למעגל הרחב הייתה חסומה בפניו. גם בימינו, בגרסה רוחנית ומעודנת יותר, תושב העיר הגדולה "חופשי" ביחס לכל העניינים הקטנוניים והדעות הקדומות המצֵרות את צעדיו של בן העיר הקטנה.

השפעתם של ההסתייגות ושל שוויון הנפש ההדדיים, שהם תנאֵי החיים הרוחניים של המעגל הגדול, אינה ניכרת בשום מקום מבחינת עצמאות הפרט, כפי שהיא ניכרת היטב בהמולה הצפופה של העיר הגדולה; כל זאת מכיוון שדווקא הקִרבה הגופנית והצפיפות מבליטות ביתר שאת את המרחק הרוחני. הצד הנגדי של אותו חופש הוא ללא ספק האפשרות שהאדם עלול, בנסיבות מסוימות, להרגיש בודד ונטוש דווקא בהמולת העיר הגדולה. כאן, כמו בכל מקום אחר, החופש של האדם אינו מתבטא בהכרח בנינוחות חיי הרגש שלו.

אולם לא רק גודל האזור ומספר התושבים, אשר לנוכח המִתאם בין התרחבות המעגל החברתי לבין החופש הפנימי–חיצוני של האדם, הפכו את העיר הגדולה למקום משכנה של החירות — גם מעבר להתרחבות זו, היו הערים הגדולות מאז ומתמיד משכנה של הקוסמופוליטיות. מעבר לגודל מסוים, הרכוש נוטה לגדול בצעדים יותר ויותר מהירים, כאילו מעצמו. כך קורה גם למעגל היחסים הכלכליים, האישיים והרוחניים בעיר; גם תחום השליטה האינטלקטואלית של העיר על העורף שלה גדל כמו בטור גיאומטרי לאחר שנחצה גבול מסוים. כל התרחבות דינמית שהתרחשה נהפכת לשלב; לא להתרחבות דומה, אלא להתרחבות גדולה יותר הבאה בעקבותיה. מאותו החוט שנטווה מתוכה צומחים חוטים חדשים, כאילו מעצמם, בדיוק כשם שתוספת "שלא מרווח" מהשכרת קרקע מעניקה לבעליה רווחים גדלים והולכים אך ורק בזכות הגידול בתנועת השוכרים הפוטנציאליים. בנקודה זו נהפכת הכמות של החיים, באופן בלתי אמצעי, לאיכות ולאופי.

תחום החיים של העיר הקטנה מוגבל בעיקרו של דבר בתוכה ולמענה. מנגד, המאפיין של העיר הגדולה הוא שהחיים הפנימיים שלה שוטפים בגלים על פני אזור לאומי ובינלאומי רחב.

ויימאר אינה דוגמה מנוגדת לקביעה זאת, מכיוון שהמוניטין שלה היו קשורים באישים יחידים, ועם מותם של אלה אבדו גם המוניטין של העיר; כל זאת לעומת העיר הגדולה, המאופיינת דווקא באי–תלות שלה אפילו באישים בעלי מוניטין. האי–תלות של העיר מקבילה לאי–תלות ולמחיר של האי–תלות שהיחיד נהנה מהן. עיקר המהות של העיר הגדולה הוא בגודלה הפונקציונלי מעבר לגבולותיה הפיזיים. תכונה זו שוב מעניקה לעיר ולחיי העיר משקל, התעלות ואחריות.

בדיוק כשם שהאדם אינו מתמצה בגבולות הגוף שלו או בגבולות האזור שאותו הוא ממלא בפעילותו המידית, אלא רק בסכום ההשפעות הנובעות ממנו בזמן ובמרחב, כך גם העיר מגיעה למיצוי אך ורק כתוצאה ממכלול ההשפעות שלה החורגות הרבה מעבר לגבולותיה המידיים.

ההוויה של העיר מתבטאת בהיקף האמיתי של השפעתה. והדבר כבר מעיד שאין לתפוס את החופש האינדיווידואלי — היסוד המשלים של מרחב זה מבחינת ההיסטוריה וההיגיון — אך ורק במובנו השלילי, כחופש תנועה או כהיעדר דעות קדומות וחומרנות קטנונית בלבד. מהות החופש האינדיווידואלי מתבטאת בכך שהייחודיות, שהיא נחלתו של כל אדם ואדם מטבע בריאתו ושבגללה לא ניתן להשוות אדם לרעהו, תבוא לידי ביטוי בעיצוב אורח החיים.

העובדה היא שאנו פועלים לפי מצוות האופי הייחודי לנו, וזוהי למעשה החירות, המתבהרת לנו ולאחרים והאוצרת כוח שכנוע אך ורק אם הביטויים של אותו אופי נבדלים מאלה של אנשים אחרים. רק היותנו בלתי ניתנים להחלפה מעיד עלינו שאורח החיים שלנו אינו נכפה עלינו על ידי זולתנו.

ואכן, בעיר מגיעה חלוקת העבודה הכלכלית לשיאה; היא יוצרת תופעות קיצוניות כדוגמת העיסוק הרווחי של ה"קטורזיים" [Quatorzième, האיש ה–14] בפריז. מדובר באנשים המוכְרים באמצעות שלטים על דלת דירותיהם; הם עומדים הכן בשעת ארוחת הערב, לבושים בתלבושת מתאימה, מוכנים ומזומנים להילקח מיד לסעודות שבהן 13 איש מסִבּים אל השולחן.

יותר ויותר העיר יוצרת — לפי מידת ההתרחבות שלה — את התנאים הקובעים של חלוקת העבודה: מעגל שהודות לגודלו מסוגל לקלוט את הרב–גוניות הגדולה ביותר של העיסוקים. הצפיפות במאבק בין היחידים על הלקוחות מדרבנת להתמחות גדולה בעיסוקים, מה שמקשה על כל אדם לדחוק את רגלי חברו.

הגורם המכריע הוא שבחיי העיר המאבק בטבע על המזון התחלף במאבק בין בני האדם על רווח הניתן מידי אדם ולא מידי הטבע, שכן הרווח אינו נובע אך ורק ממקור ההתמחות שכבר צוין, אלא ממקור עמוק יותר: מי שמציע את שירותיו נדרש כל הזמן לתור אחר ביקושים חדשים וייחודיים בתחום ההתמחות שלו.

הצורך להתמחות בעיסוק שטרם מוצה כדי למצוא מקור לקוחות חדש — תפקוד שקשה למצוא לו תחליף — דוחף לדיפרנציאציה, לעידון ולהעשרה של הצרכים של קהל הלקוחות, המובילים בהכרח להגדלת ההבדלים האישיים בקהל זה. הדבר מחולל אינדיווידואליזציה, במובן הצר של המושג, של תכונות נפשיות, והעיר מעניקה את ההזדמנות לכך הודות לגודלה.

יש לכך שורת סיבות, ובראשן — הקושי לבטא את האישיות העצמית במסגרת החיים בעיר הגדולה. כאשר מגיעים לגבול העליון של הגידול במשמעות ובאנרגיה, נתפסים לייחוד האיכותי כדי לזכות בתשומת הלב של החוג החברתי באמצעות טיפוח הרגישות להבדלים בתוכו. הדבר מייצר את המוזרויות האופנתיות ביותר ואת השיגיונות האופייניים לעיר הגדולה: השאיפה להיות ייחודי והגחמות והיומרות שאין להן שום משמעות מבחינת התכנים של אותה התנהגות, אלא רק מבחינת הרצון "להיות שונה", להתבלט, ובכך לזכות בתשומת לב. כל זה מהווה בעבור טיפוסים מסוימים אמצעי יחיד לזכות — באמצעות מעקף דרך התודעה של האחר — בהערכה עצמית כלשהי ובוודאות שהם אכן ממלאים תפקיד כלשהו. באותו אופן פועל גם גורם אחר, אשר אמנם אינו מושך תשומת לב, אך הוא בעל השפעה מצטברת רבה: המפגשים הקצרים והנדירים המזומנים לתושב העיר עם זולתו, בהשוואה למפגשים המתקיימים בעיר הקטנה. מכאן שרב הפיתוי אצל תושב העיר הגדולה להציג את עצמו בצורה חדה, מתומצתת ואופיינית ככל האפשר, בהשוואה למפגשים תכופים ולאורך זמן העשויים להניב תמונה חד–משמעית של האישיות בעיניו של האחר.

אולם הסיבה העמוקה ביותר לכך שדווקא העיר הגדולה ממריצה את הדחף לקיום אינדיווידואלי ואישי מובהק — גם אם לא תמיד בצדק, תמיד בהצלחה — היא זו:

התפתחות התרבות המודרנית מאופיינת במשקל היתר שניתן למה שאפשר לכנותו "הרוח האובייקטיבית", לעומת "הרוח הסובייקטיבית". לשון אחר, בשפה כמו בחוק, בטכניקת הייצור כמו באמנות, במדע כמו בחפצי משק הבית, מגולם סכום של הרוח, אשר ההתפתחות הרוחנית של הסובייקטים מדביקה את גידולו רק בקושי, ותמיד — בהפרש גדל והולך.

הבה נסקור את התרבות העצומה שהתפתחה במהלך מאַת השנים האחרונות בתחום החפצים והידע, המוסדות ואמצעי הנוחות, ונשווה זאת להתקדמות התרבותית של הפרט במהלך אותה תקופה. לפחות במעמדות הגבוהים יתגלה לעינינו פער אדיר בין השנים. בעניינים מסוימים אנו עדים אפילו לנסיגה בתרבות של היחידים בכל מה שנוגע לרוחניות, לעדינות ולאידיאליזם.

פער זה הוא במהותו תוצר של חלוקת העבודה ההולכת וגדלה, שהרי זו מחייבת את הפרט להישגים חד–צדדיים במידה הולכת וגדלה, הישגים הגורמים בסופו של דבר להתנוונות האישיות בכללותה.

מכל מקום, היחיד מתקשה יותר ויותר להסתדר עם הגידול הפרוע של התרבות האובייקטיבית. היחיד דוכא והפך לחסר ערך, אולי פחות במוּדעות האדם מאשר בחיי המעשה ובמכלול רגשותיו האפלים הנובעים מן האישיות. הוא הפך לגרגר אבק בארגון גְּדל ממדים של דברים ושל כוחות, הנוטלים מידיו בהדרגה את כל אפשרויות ההתקדמות, את הרוחניות ואת הערכים, אגב העברתו מן הממד הסובייקטיבי אל הממד האובייקטיבי של החיים. די לנו אם נצביע על כך שהערים הגדולות הן זירות התצוגה של אותה תרבות, החורגת מעבר לגבולות האישי.

כאן, במבנים ובמוסדות הלימוד, בפלאים ובנוחיות הטכנולוגית של כיבוש המרחב, באמצעי הנוחות שהעיר מציעה בתצורות של חיי הקהילה ובמוסדות המדינה הנראים לעין, היא מציגה שִפעת רוח מגובשת שהפכה לכה בלתי אישית, עד שהאישיות של היחיד אינה מסוגלת לעמוד בפניה.

מצד אחד, חייה של אישיות היחיד נעשים קלים לאין שיעור. גירויים, אינטרסים, ניצול זמן והכרה מוצעים לה מכל עבר ונושאים אותה כבזרם מים, שבו כמעט אין לה צורך להתנועע בתנועות שחייה כלשהן. אולם מצד אחר, החיים מושתתים יותר ויותר על התכנים ועל ההיצעים הבלתי אישיים הללו, הנוטים לדחוק הצִדה את הגוונים האישיים ואת הדברים שאינם ניתנים להשוואה. על כן על מנת להציל את הרכיב האישי הזה חייבים להציגו בצורתו הייחודית והחריגה ביותר. הגזמה זו הנה הכרחית כדי שהאדם יזכה להישמע, אפילו באוזני עצמו.

בדלדולו של הפרט באמצעות גידול–היתר של התרבות האובייקטיבית טמונה הסיבה לשנאה הזועמת, אשר המטיפים לאינדיווידואליזם הקיצוני ביותר (ובראשם ניטשה) טיפחו נגד העיר; אך זו גם הסיבה לכך שדווקא בערים הגדולות רחשו אהבה עזה למטיפים אלה, שכן בעיני יושביהן הם נתפסו כמבשריה וכמציליה של כמיהתם העזה שלא באה על סיפוקה.

אם נתחקה אחר העמדה ההיסטורית של שני סוגי האינדיווידואליזם הזה, הניזונים מן הנסיבות הכמותיות של העיר הגדולה — האי–תלות האישית והתפתחות האינדיווידואליות עצמה — אזי העיר הגדולה זוכה בחשיבות היסטורית רבה מאין כמוה בתולדות הרוח האנושית.

המאה ה–18 מצאה את היחיד כבול בכבלים פוליטיים וחקלאיים, בכבלי הגילדה והדת, שהפכו לחסרי משמעות בעבורו. הייתה בכך הגבלה של החופש האישי אשר כפתה על בני האדם אי–שוויון בלתי טבעי ובלתי צודק כאחד.

בנסיבות אלה נולדו הקריאה לחירות ולשוויון כמו גם האמונה בחופש תנועה מוחלט לפרט בכל הנסיבות החברתיות והרוחניות, קריאה שהייתה אמורה להעלות אל מעל לפני השטח את הגרעין הנאצל המשותף שהטבע שתל בכל בן אנוש ואשר החברה והתרבות עיוותו.

לצד האידיאל הליברלי הזה, צמח במאה ה–19 — דרך גתה והרומנטיקאים מכאן ודרך חלוקת העבודה מכאן — אידיאל נוסף: היחידים, המשוחררים מן הכבלים שההיסטוריה כפתה עליהם, מבקשים עתה להיבדל זה מזה. נושא הערכים האנושיים כבר אינו האדם האוניברסלי הטמון בכל יחיד ויחיד, אלא דווקא ייחודו האיכותי והאי–יכולת להחליפו בזולתו.

ואכן, ההיסטוריה הפנימית והחיצונית של ימינו רצופה במאבקים ובהסתבכויות של שני סוגי האינדיווידואליזם הללו, המתחלפים זה בזה, שעניינם קביעת תפקידו של הפרט בתוך הקולקטיב.

תפקידה של העיר הגדולה הוא להוות זירה למחלוקות הללו ולניסיונות ליישבן, מכיוון שהתנאים המיוחדים השוררים בה התגלו לנו כהזדמנויות וכגירויים לפיתוחן של שתי הדרכים הללו להקצאת תפקידים לבני אדם. באופן כזה זכו תנאים אלה למקום יחיד במינו, הטעון במשמעויות לא תשוערנה בהתפתחות ההוויה הנפשית. העיר מתגלה כאחת היצירות ההיסטוריות הגדולות, אשר בה הזרמים הגדולים המכילים את החיים, מתאחדים ונפרדים.

אולם בתהליך זה חורגים לחלוטין זרמי החיים — גם אם התופעות הפרטניות שלהן מעוררות אצלנו סימפתיה או אנטיפתיה — מתחום הגישה השיפוטית, שכן הואיל והכוחות האלה צמחו הן בשורשים והן בצמרות של תולדות האנושות, אשר בה אנו עצמנו הננו תופעה חולפת בלבד, תא אחד, חלק קטן בלבד, אין זה מתפקידנו להתלונן ואף לא לסלוח, אלא רק להבין.8

8 תוכנה של הרצאה זאת, מטבע הדברים, אינו מסתמך על ספרות

שניתן להצביע עליה. הביסוס והפיתוח של המחשבות העיקריות

בה, הנוגעות להיסטוריה של התרבות, מצויים בספ 􀃇י הפילוסופיה

של הכסף.