ימים של דם ואור כוכבים

1 

הנערה על הגשר

 

פראג, תחילת מאי. שמיים כבדים ואפורים השתרעו מעל גגות מסיפורי אגדות, וכל העולם צפה. לוויינים הופנו לתצפת על גשר קארל, למקרה שה... אורחים... יחזרו. כבר קרו דברים מוזרים בעיר בעבר, אבל לא כאלה מוזרים. לפחות לא מאז המצאת הווידאו, שיכול להוכיח את זה. או לחלוב את זה.

״בבקשה תגיד לי שאתה צריך להשתין.״

״מה? לא. אני לא צריך. אל תבקשי אפילו.״

״בחייך. הייתי עושה את זה בעצמי לו יכולתי, אבל אני לא יכולה. אני בת.״

״אני יודע. החיים לא צודקים. אבל בכל זאת אני לא מתכוון להשתין על החבר־לשעבר של קארו בשבילך.״

״מה? אפילו לא התכוונתי לבקש את זה ממך.״ בקולה ההגיוני ביותר הסבירה סוזנה: ״אני רק רוצה שתשתין בתוך בלון כדי שאוכל להפיל אותו עליו.״

״אה.״ מיק העמיד פנים שהוא שוקל את זה למשך שנייה וחצי בערך. ״לא.״

סוזנה נשפה בכבדות. ״בסדר. אבל אתה יודע שמגיע לו.״

המטרה עמדה שלושה מטרים מהם. סביבו היה צוות מלא של כתבים בינלאומיים והוא העניק להם ראיון. זה לא היה הראיון הראשון שלו. אפילו לא העשירי. סוזנה כבר הפסיקה לספור. מה שעשה את הראיון הזה למרגיז במיוחד זה שהוא נערך על המדרגות בחזית בית הדירות של קארו, שכבר זכה למספיק תשומת לב מסוכנויות משטרה וביטחון שונות גם בלי שהכתובת תתנוסס בחדשות לעיני כול.

קאז בנה לעצמו בחריצות שם כחבר לשעבר של ״הנערה על הגשר״, כפי שנקראה קארו בעקבות התגרה יוצאת הדופן שריתקה את עיני העולם אל פראג.

״מלאכים,״ לחשה הכתבת, שהיתה צעירה ויפה בסגנון דוגמנית־קטלוגים־בשילוב־רוצחת־שכירה הרגיל של כתבות טלוויזיה. ״היה לך מושג?״

קאז צחק. סוזנה, שחזתה זאת, הצטרפה אליו בצחוק מזויף. ״מה, את מתכוונת שבאמת יש מלאכים, או שהחברה שלי הסתבכה איתם?״

״חברה לשעבר,״ נשפה סוזנה.

״שניהם, אני מניחה,״ צחקה הכתבת.

״לא, אף אחד מהם,״ הודה קאז. ״אבל תמיד היו תעלומות עם קארו.״

״מה למשל?״

״היא היתה כל כך חשאית שלא היית מאמינה. כלומר, אני אפילו לא יודע מה האזרחות שלה, או שם המשפחה שלה, אם בכלל יש לה.״

״וזה לא הפריע לך?״

״לא, זה היה מגניב. נערה יפהפייה ומסתורית? היא החזיקה סכין במגף, והיא דיברה כל מיני שפות, ותמיד ציירה מפלצות במחברת שלה—״

סוזנה צעקה: ״תספר איך היא זרקה אותך דרך החלון!״

קאז ניסה להתעלם ממנה, אבל הכתבת שמעה. ״זה נכון? היא פגעה בך?״

״טוב, זה לא היה הדבר הכי נעים שקרה לי.״ צחוק מקסים. ״אבל לא נפגעתי. זו היתה אשמתי, אני מניח. הבהלתי אותה. לא התכוונתי, אבל היא באה מאיזה קרב והיתה מתוחה. היא היתה מלאת דם, ויחפה בשלג.״

״כמה נורא! היא סיפרה לך מה קרה?״

סוזנה שוב צעקה. ״לא! כי היתה עסוקה מדי בלזרוק אותו דרך החלון!״

״זו היתה דלת, למעשה,״ אמר קאז, ושלח מבט לעבר סוזנה. הוא הצביע על דלת הזכוכית שמאחוריו. ״הדלת הזאת.״

״זאת, כאן?״ הכתבת היתה מאושרת. היא שלחה יד ונגעה בה, כאילו שהיתה לכך משמעות כלשהי - כאילו שהזגוגית החדשה בדלת שנופצה פעם בגופו המושלך של שחקן גרוע היתה איזה סמל חשוב לעולם.

״בבקשה?״ ביקשה סוזנה ממיק. ״הוא עומד ממש מתחת למרפסת.״ מפתחות הדירה של קארו היו ברשותה, דבר שעזר לה להבריח את מחברות הרישום של חברתה מהמקום לפני שהחוקרים יכלו לשים עליהם את ידם. קארו רצתה שהיא תגור שם, אבל כרגע, הודות לקאז, התנהל שם קרקס גדול מדי. ״תראה.״ סוזנה הצביעה למעלה. ״היא בדיוק מעל לראש שלו. ושתית המון תה—״

״לא.״

הכתבת התקרבה אל קאז כממתיקת סוד. ״נו, איפה היא עכשיו?״

״ברצינות?״ פלטה סוזנה. ״כאילו שהוא יודע. כמו שהוא לא סיפר לעשרים וחמישה הכתבים הקודמים, כי הוא שומר את הסוד הנהדר הזה רק בשבילה?״

על המדרגות, קאז משך בכתפיו. ״כולנו ראינו את זה. היא עפה מכאן.״ הוא ניער את ראשו כאילו התקשה להאמין, והביט ישר למצלמה. הוא היה כל כך הרבה יותר נאה ממה שהגיע לו. קאז עורר בסוזנה משאלה שיופי יהיה משהו שניתן לפסול בשל התנהגות רעה. ״היא עפה מכאן,״ חזר בעיניים פעורות בפליאה מזויפת. הוא הציג בראיון כמו במחזה: אותה הצגה שוב ושוב, עם אלתורים קלים בלבד בהתאם לשאלות. זה התחיל להיות ממש מייגע.

״ואין לך מושג לאן היא היתה יכולה ללכת?״

״לא. היא תמיד הסתלקה ונעלמה לימים שלמים. היא אף פעם לא אמרה לאן היא הולכת, אבל תמיד היתה מותשת כשחזרה.״

״אתה חושב שהיא תחזור הפעם?״

״אני מקווה שכן.״ עוד מבט מלא רגש אל עדשת המצלמה. ״אני מתגעגע אליה, את יודעת.״

סוזנה גנחה כמו מתוך כאב. ״הו, תגרום לו לשתוק כבר.״

אבל קאז לא שתק. הוא פנה שוב אל הכתבת ואמר: ״הדבר הטוב היחיד הוא שזה יכול להועיל לי בעבודתי. הערגה, התהייה. זה מעשיר את המשחק.״ במילים אחרות: מספיק לדבר על קארו, בואי נדבר עלי.

הכתבת שיתפה פעולה. ״אם כן, אתה שחקן,״ אמרה בקול מתחנחן, וסוזנה לא יכלה לשאת את זה יותר.

״אני עולה למעלה,״ היא אמרה למיק. ״אתה יכול לאגור את תה השלפוחית שלך. אני אסתדר.״

״סוז, מה את...״ החל מיק, אך היא כבר התרחקה ממנו. הוא הלך אחריה.

וכשכעבור שלוש דקות צלל בלון ורוד מלמעלה ונחת ישירות על ראשו של קזימיר, הוא היה חייב תודה למיק, כי לא 'תה שלפוחית' הוא שפרץ וכיסה אותו. זה היה בושם, כמה בקבוקים מלאים, מעורב בסודה לאפייה שהפכה אותו למשחה נחמדה ודביקה. היא נדבקה לשערותיו וצרבה את עיניו, ועל פניו עלתה הבעה שלא תסולא בפז. סוזנה ידעה זאת כי למרות שהראיון לא היה בשידור חי, הרשת בחרה לשדר אותו.

שוב ושוב.

זה היה ניצחון, אך הוא היה חלול, כי כשניסתה להתקשר לטלפון של קארו - בפעם ה-86,400 - הגיעה מייד לתא הקולי, וסוזנה ידעה שהטלפון מנותק. חברתה הטובה ביותר נעלמה, אולי לעולם אחר, ואפילו צפיות חוזרות ונשנות בקאז, פעור פה ועטור משחת־בושם וקרעי בלון ורוד, לא הצליחה לפצות על כך.

אבל שתן היה לגמרי עושה את זה.