כלבי קיץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כלבי קיץ
הוספה למועדפים

כלבי קיץ

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

בן ורד (נולד ב-21 ביולי 1978) הוא סופר ישראלי.

למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, התמחה בבית משפט השלום בראשון לציון והוא חבר בלשכת עורכי הדין. בשנים 2001–2004 ערך את "פי האתון". ורד זכה בתחרות השירה והפרוזה של צה"ל לשנת 1999, ובתחרות הסיפור הקצר של "מקור ראשון" לשנת 2005. ספר הביכורים שלו, "כלבי קיץ", יצא לאור ב-2006. ספרו "איך הכנתי את עצמי למלחמה" היה מועמד לפרס ספיר (הרשימה הארוכה) לשנת 2011.

תקציר

קיץ אחד באמצע שנות התשעים. עולם קטן בשולי הכרך, תחום בין כבישים סואנים, לרגלי הר זבל, בצל מטוסים שממריאים ונוחתים.
 
סְקַרְזִ'יסְקוֹ קַמְיַאנָה ערירי תמהוני, כבר חמישים שנה בארץ, אבל העברית בפיו עדיין שבורה. ילדי הרחוב העניקו לו את הכינוי "מַסֵּכוֹנֶת". מאז הדליקה בקיץ שעבר חצרו שוב התכסתה בקוצים. לאחר שקיבל אינספור מכתבי אזהרה מהמועצה, הוא משרבט מודעה עילגת ותולה אותה על שער ביתו.
 
הנרייטה, נערה לבקנית בת 14 שחולמת לברוח מהבית, נענית למודעה ולוקחת על עצמה לנקות את חצרו בתקווה להרוויח את הכסף הדרוש למימון הבריחה. בין השניים נרקמת מערכת יחסים עדינה ומיוחדת במינה.
 
חום יולי אוגוסט מסיט את הגיבורים ממסלולי חייהם הרגילים אל מקומות אחרים ואל זמנים רחוקים: השורשים הבֶּרְבֶּריים של הנרייטה ושל אמהּ כָּהינָה, שמאושפזת מזה שבע שנים במחלקה סגורה, והילדוּת של מסכונת בערבות רוסיה המושלגות בימי מלחמת העולם השנייה. ויש עוד דמות בסיפור – לייקה, הכלבה של הנרייטה, שמסבכת את העלילה, אבל אי-אפשר בלעדיה.
 
בן ורד נולד בשנת 1978 באזור. מתמחה בעריכת דין בבית משפט השלום בראשון לציון. ערך את "פי האתון", עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, בשנים 2004-2001. זוכה תחרות צה"ל לפרוזה ולשירה 1999, ותחרות הסיפור הקצר של "מקור ראשון" 2005. "כלבי קיץ" הוא ספרו הראשון.
 
 

פרק ראשון

מַסֵּכוֹנֶת

 

 

שפתו התחתונה משורבבת אל הארץ
יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים. צווארם העבה אסור בשלשלאות ברזל, מחסום הפה מותך על האספלט, ריר לוהט. השלשלאות נמתחות מעלה מעלה אל השמש, וזה אוחז בהם ומשחרר אותם קמעה קמעה, עד שניתן חופש מלא. אין דין ואין דיין, משך שישים ושניים ימים עושים שמות בארץ ישראל וביושביה. יולי ואוגוסט.
"נבלה,״ אמר סְקַרְזִ'יסְקו קַמְיאַנָה ומיהר לטרוק דלתות וחלונות, אוטם את עצמו לאור, ממתין לבוא הליל. "טינופת... חלירע,״ נופף באגרופו לתקרה, "בְּלַאת... לשבור לו עצמות... כלב בן כלב.״ וכמו יד הנופלת לצד הגוף, שפתו התחתונה נפלה ממקומה והשתרבבה אל הארץ, חושפת שורת שיניים רחבות. ישב על הרצפה ברגליים פשוקות, כפות הרגליים יחפות ולוחצות את קירות הבית, בשתי אצבעות תחב את השפה חזרה למקומה.
בממדיו הכבירים, בזעפוֹ, ובשפתו השמוטה, דמה לאותם דובים גדולים הנמצאים בשבי הקטן למידתם, מעולפים בימי הקיץ, ממתינים לגושי הקרח המתוקים שמיץ ופירות קפואים בהם. לאחר שקילל דיו נתקף פחד, שב והוריד קופסת גלולות מן המדף והאזין לשקשוק הכדורים, החזירה למקומה, שלף נייר לבן ועט עבה וכתב באותיות דפוס:
נותן עבדה בחצר, בחור חזק חרוץ
שאות של עבדה כל יום בערב
הביט באותיות המרובעות שהוציא מתחת ידו, צורתן המוצלחת של השין והצדי נטעו בו כוח, במילים השגויות לא יכול היה להבחין, ובביטחון גדול יצא את הבית ותלה את המודעה על שער הברזל. חלפו ימים ואיש לא נענה. בכל יום שעבר חשב ברוסית יפה, שפת אמו, כי הוא מתבזה בעיני העוברים ושבים הנועצים מבטם בשלט מעשה ידו, מגחכים למראה העברית הרצוצה. אפילו היו ביניהם כאלה שמצאו עניין בעבודה, הרי המודעה כבר הצהיבה מן השמש והחום ונראתה כאילו אין בה יותר נגיעה ושייכות.
על אף חמישים שנותיו בישראל, אך מעט יותר מגיל המדינה, נותרה העברית בפיו שבורה כברית המועצות עצמה, וכאותם מהגרים שבאו מתוכה בגלים גלים של אווירונים.
עברו שבועיים. עם ערב נשמעה דפיקה בדלת. פְּתחה אל נער הלבוש בפשטות וברישול, מכנסי דגמ״ח כבדים, נעלי עבודה, חולצה ארוכת שרוולים מונחת כשק, כובע מצחייה שמוט על משקפי ראייה. עיניים ירוקות מצמצו מן העדשות, גדולות כעיני עגל. סקרז׳יסקו בְּחנו בסקרנות וזכה אף הוא לסקירה מדוקדקת, מכפות רגליו היחפות, דרך סובך שוקיו, שני גזעי עץ עבים, מעלה, עד שפתו המתנדנדת מפיו. הביטו זה בזה רגעים ארוכים וחשבו עד כמה העומד מולם מוזר הוא. "באתי לגבי המודעה,״ פתח הנער בקול גבוה.
"אתה גנן?״ "לא, לא ממש,״ חייך במבוכה, "ממש לא.״ סקרז׳יסקו המהם ארוכות, בחן את הגוף הכחוש, "זה עבָדה לבעל מקצוע, כן, עבדה שחורה, צריך לנקֵה חצר מאחורה, כן, אתה לזיז כול, לְחַסֶלֶת קוצים. אתה רואה זה?״ הצביע על ברקן זקוף בסמוך לשער הברזל, "כל קוצים שמה, למטה, למעלה, בלגן גדול.״ הנער הרים את ראשו וחשף בפני סקרז׳יסקו פנים חולות. אף קטן ובהיר, סנטר עגול בוהק בלובנו, לחיים סמוקות, עפעפיים מעוטרים ריסים שקופים וגבות לבנות לגמרי, כאילו קם תינוק מעריסתו ואמר, היום אלך לעבוד. "כן,״ ענה חלושות, "בסדר.״ "זה חצר גַדולה, כן,״ הנער משך בכתפו. "יש כלים, קצת ישנים, נו, כלבי קיץ אבל מצב טוב.״ "בסדר,״ היסס מעט בטרם המשיך, "ומתי אתה משלם?״ "בסוף עבדה.״ "לא משלמים חצי לפני וחצי אחרי?״ "אני משלם חצי אחרי וחצי אחרי. ממממם.״ "כמה?״ "כמה? כמה אתה רוצה?״ הנער תלה בו מבט חסר אונים, "אולי רואה חצר לפני מתחיל?״ "כן,״ הנהן במרץ כאילו מצא את התשובה שתר אחריה, יצאו מן הבית והלכו לאורכו של שביל אבנים צר. לאורן של שתי נורות חשופות, צהובות כעיני הנחש, חשק הנער שפתיו, "חצר גדולה,״ קומתו של סקרז׳יסקו הזדקפה בגאווה נערית, צבאית. "גדולה, כן, צריך לנקה כל חצר, בלי שטויות כן, מסלק כול. זה כל עבדה, כן, זה כול.״ סקרז׳יסקו שילב ידיו והניחן על חזהו, ממתין לתגובת הנער הבוהה בחצר, מעביר משקל מרגל לרגל. ניתן היה לחוש בפעילות הקדחתנית של המוח תחת כובע המצחייה, התלבטות. "יש בָּייַה?״ דחק בו. לראשונה, הישיר הנער מבט אל הזקן.
"אני בת,״ אמרה וחזרה על הדברים ואף ציינה את שמה פעמיים כדי לסלק ספקות שאולי התעוררו, אפילו בה, ביחס לזהותה. "אני בת, הנרייטה, קוראים לי הנרייטה.״ בהרף עין, מול מבטו המשתאה של סקרז׳יסקו, הפך הנער החולה לנערה חיוורת. עתה, הבחין גם בזנב שיער ארוך ולבן, אסוף בגומייה, המונח על העורף. "אתה בחורה?!״ קרא.
"כן.״ "בת כמה אתה?״ "ארבע–עשרה... וחצי,״ ניכר העלבון בקולה, "ולךָ, איך קוראים לך?״ שאלה בהפגנתיות, כמו מתרה בו שאינו טוב ממנה. "סקרז׳יסקו,״ ענה ותחב את שפתו למקומה אבל זו סירבה להיתחב, "סקרז׳יסקו,״ חזר בשקט, "זה שֵם,״ דאג להבהיר, "קל מתרגל. אבל שום דבר אחר, כן, רק סקרז׳יסקו.״ למשמע השם המוזר ולמראה השפה המגוחכת נחה דעתה, "בסדר, בסדר, סְקַרְזִ'יסְקו.״ "כן, שום דבר אחר.״ "ומתי אפשר להתחיל?״ מיהרה לשאול, "אולי היום?״ לא רצתה להותיר לו פתח להביע התנגדות, להתנער ממנה בטענה שאין זו מלאכה לנערות צעירות וכי בחצר ייתכנו נחשים, עכברים ומזיקים אחרים, שלא לדבר על אבק, לכלוך, זיעה, קוצים ובכלל, והנוער של ימינו מפונק, ומי יודע אם לא תשליך את הכלים ותלך לדרכה באמצע העבודה וכיוצא באלה פטפוטי זקנים. "זה הרבה עבודה אני יודעת, אבל כבר עשיתי דברים קשים יותר,״ הוסיפה, ולחייה נצבעו כתמי סומק, "אז מתי?״ "מתי אתה רוצה, גם עכשיו,״ מצא את עצמו עונה, "אני משלם אלפיים שקל. הרבה.״ הסכום שנקב היה גבוה, כבר ראתה את הכסף קפוץ בין אצבעותיה.
"הורים שלך לדעת שאתה רוצה לִיוֹת גנן, לנקה חצר?״ "כן, הם יודעים. אני יכולה לראות את הכלים, אולי?״ הצביעה על הערֵמה השעונה על קיר. הנהן. הסירה כובעה, והחליקה כפות ידיה על שערה שהתגלה בפניו לבן, ככתמים שעל הציפורן. סקרז׳יסקו נפעם, משוטטת לה בעולם בשיער לבן ככותלי הבית, עטויה בגדים כבדים, רוח רפאים. היא לא היתה ילדה, אך גם נערה של ממש לא היתה. מהלכת בין העולמות על חבל דק, עם משקפיים גדולים לאיזון וכובע שעל מצחייתו רקומות פנים אדומות של שור זועם. שבה וחבשה את הכובע, מהדקת את המצחייה, מסוככת על עיניה, תוקעת ידיה בכיסים. "אלה כלי העבודה?!״ ספק שאלה ספק קבעה, דוחפת קלות בנעלה הכבדה, הכלים קרסו לרצפה ברעש מחריש, נזעקה להוציא ידיה ולהרימם, "איפה אתה גר, פה, אצלנו, כאן?״ "כן״, השעינתם על הקיר, מסמיקה בשנית, הפעם מרשלנותה.
"איפה אתה גר?״ התעקש. שלחה בו מבט מוטרד, תוהה האם לענות לו.
הוא עדיין פנה אליה כאילו היא בן. "כצנלסון,״ החזירה עיניה אל הכלים שחלקם היו שרופים. העבירה כף יד שקופה על ידית עץ חרוכה, החליקה אצבע על ראש מגרפה ששיניה עקומות. "צריך למצוא משהו, ממציא, כן,״ אמר כמתנצל, "אבל כלים טובים, עושים עבדה.״ "אני אסתדר, אל תדאג,״ אמרה ועיניה אורו באחת, כבר ראתה את עצמה אוחזת בכלי העבודה, כפופה אל הקוצים, אוכפת את רצונה עליהם.
עובדת.
"אז מה, לוקח עבדה?״ "כן. בטח, ברור.״ מחאה כף ונעמדה על רגל אחת.
בעד פתח הדלת הלבנה, פונֶה אל החצר, ישב על כיסא עץ והביט בה. שרווליה מופשלים, זרועותיה ניבטות מן הבגדים כגבעולים חיוורים המבצבצים מתוך האדמה. ראש המעדר נחת על צדו, וגל עפר ניתז באוויר.
אינה יודעת לעבוד חשב, מצקצק בלשונו, מבזבזת את כוחה, בצורה כזו לא תעקור אפילו מטר רבוע אחד. כבר הצטער שנתן את העבודה לנערה החיוורת. "הנ–רי–יֶ–טָה״ הטעים את השם על הלשון ותחב את שפתו השמוטה למקומה, אך זו שבה ונתלתה כפיסת בשר רפוי. לאחר עשר דקות של עבודה ניגשה מתנשפת אל הדלת הלבנה, עיניה מתרוצצות בעד העדשות ברעידות קטנות. "תגיד,״ הסוותה את עייפותה, "יש לך מכסחת דשא, מסור חשמלי, משהו נורמלי?״ והצביעה בסנטרה על ערמת הכלים המפויחים, "עם זה אי אפשר לעשות כלום.״ "אין פה חשמלים,״ השיב, "ככה עובד כל שנים. חשמלים עולה הרבה כסף, לא טוב, מתקלקלת הרבה.״ "ההברגה של המקל שרופה,״ נעלמה המבוכה בקולה, "אי אפשר לחבר אותו לראש של המגרפה.״ "אפשר לדפוק עם מסמר,״ אמר. נאנחה ושלתה פטיש כבד ומסמר מושחם מן הערמה, מפנימה אט אט כי אם תתמיד בעבודה זו, אלה יהיו הכלים שבעזרתם תעשה את המלאכה. לבסוף, הצליחה להרכיב את ראש המגרפה. "אפשר לקבל משהו לשתות?״ קם ממקומו והגיש לה כוס מים קרים, גמעה אותם בלגימה ארוכה, "אפשר עוד, כאילו?״ חזרה אל שדה הקוצים והניפה את המעדר אל על, השכמות הרזות בולטות בעד החולצה.
המשיכה להכות באדמה ומדי פעם הביטה לאחור לראותו עוקב אחריה.
משהבחינה במבטו הכתה ביתר שאת. זוג עיניים נוספות ננעץ בה מן השביל, עיניה של לייקה, כלבת רועים מעורבת ישובה באוזניים זקופות שפלומות פרווה רכות מזדקרות מהן. אוזנה האחת פגומה, נגוסה מעט. הידקה את משקפיה המחליקים על אפה והרימה את המכנסיים שהשתלשלו וחשפו את הגומי של התחתונים. הכלבה, כמו הזקן, לא התיקה את עיניה ממנה. לאחר שלושים דקות של עבודה כבר היתה ספוגה כולה בזיעה, השליכה המעדר והסירה כובעה, פיזרה שערה ובתנועה אחת אספתהו, נותנת לרוח לצנן את העורף. החום והמחשבות טרפו אותה, מושכים לפה ולשם.
מה בעצם היא עושה כאן, מצחיק כיצד מתגלגלים פני הדברים. לו היו אומרים לה כי תעבוד בפינוי חצרות היתה מגחכת, אך המצב הגיע לידי כך שהגלגל הקדמי באופניים השתטח והיא נאלצה לעשות דרכה באטיות הזו, המשגעת, של הולכי הרגל, כשהנוף מתחלף בזחילה בלתי נסבלת, ומחשבות ממלאות את הראש. "את תמיד יכולה לבחור,״ אמרה לה היועצת, כך אמרו גם כל החכמים הגדולים שהשיאו עצות מבלי שהתבקשו. אבל הבחירות שהיו בידיה הלכו והצטמצמו, וכעת היתה צריכה להחליט בין פנימייה לתיכון בבסיס צבאי, בחירה אחרונה בהחלט, לאחר שנפלטה ברעש גדול מהחטיבה. לאמִתו של דבר, את בחירותיה כבר עשתה, לא לקבל עצות מאחרים. כך או כך, בימים האחרונים עלה משהו חדש, לא תיכון ולא פנימייה, משהו אחר, אבל דבר אחד בטוח, היא זקוקה לכסף. הגיעו לאוזניה שמועות, לא טלפון, לא פנייה אישית, שמועות בלבד, על הטיול שאותו תכננו במשך כל השנה. גם כן חופש גדול.
עם כובע מצחייה וידיים תקועות בכיסים, הלְבוש אף הוא היה פרי בחירה, להיבלע בצללית גסה, להיעלם, משכה את תשומת לבה מודעה קטנה ומשובשת על שער ברזל חלוד. עבודה בשעות הערב, למה לא, מה אכפת. עכשיו, אל מול הקשיים, גם אלפיים שקלים אינם סכום גדול, והפרצוף הזה, בררר... איזה פחד, כמו מת. גועל. בנוסף לכול, חשב אותה לבֵּן. חוצפה יש לו.
מתוך הרגל החליקה יד על המצחייה והידקה את הכובע לראשה, לפתה במעדר ושבה להכות באדמה, משליכה עפר רב, נאבקת בברקן עיקש המסרב להתפנות. ניגשה אל פתח הדלת הלבנה, מתנשפת, ספוגה בזיעה, ושוב ביקשה לשתות. המטבח נגלה לפניה בפשטותו הנעימה. כפות עץ תלויות, צבועות אדום ושחור ומעוטרות פרחים, וילונות בהירים עם הדפס של פרחים, קיר אחד פצוע ומסויד ברשלנות, מכשיר טלפון צהבהב בעל אפרכסת גדולה במיוחד וטלוויזיה צבעונית שעליה מתוחה מפית כחולה רקומה פעמוניות סגולות, תחתיה מרצדות דמויות בצבעים עזים. מתחשק נורא ללחוץ על הכפתור ולהשתיק את הצבעים. עוד נגלו לעיניה לוח שנה עם צילומי נוף קרירים מפַגֵר בשש שנים, שולחן עץ מכוסה מפה צהובה מעוטרת בסביונים מרחפים, כיסאות עץ. בין ידיה אחזה בכוס זכוכית, מקושטת אף היא בפרחים עדינים. פרחים, פרחים, הכול פה פרחים. מה שמו, שכחה. חוסר שקט אחז בה, אך לא היה בכך שום דבר נדיר, חוסר שקט אחז בה חדשות לבקרים, הפך את בטנה, הילך סחרחורות עליה ורופף את עצביה, כאילו משהו בתוכה המתין בציפייה דרוכה להתרחשות כלשהי, דבר מה המכוון אליה ומחכה רק לה, אך לא יחכה עוד זמן רב ואם תאחר, תאחר. הושיטה לו את הכוס, "טוב, אני מפסיקה להיום,״ לא השיב לה, "יאללה, להתראות, ביי,״ הרימה ידה לשלום, הסתובבה והלכה לאורך שביל האבן. "לייקה,״ קראה, ונשפה שריקה חדה, כלבת הרועים נדרכה כאילו קלטה בחושיה פולש ומיהרה ללכת בעקבותיה. נטלה את אופני ההרים החבולים, השעונים על גזע עץ גדול, והשתיים יצאו את החצר, נבלעות בלילה הקיצי.

 

 

לפני הכול היה הגוף
יולי ואוגוסט גררו שלשלאות ושרטו את המדרכות בציפורניהם, כל שנגעו בו, קמל. החצר הצהיבה ובסוף היום פתח סקרז׳יסקו את החלונות ואת הדלת, השתרע על רצפת המטבח ושלח מבטו אל אגרופו, אפרסק קר נחבא בתוכו. אט אט נפתח האגרוף ואפרסק שאצבעות מוכתמות בו הרעיד עליו.
נגס נגיסה נדיבה, מחצית אפרסק, נגיסה נוספת ולא נודע כי בא אל קרבו, אפילו לא טרח לתלוש את העוקץ, אכל את כולו, אוחז בשתי אצבעות את הגלעין המחורץ, נוהם חלושות אל התקרה.
כשרק הגיח אל העולם, רפרפו שפתיים רכות על מצחו וניתן לו שמו על שם העיירה בה נולד. מדוע העניקה לו אמו את שם העיירה לא ידע, אך שמו, כך התחוור לו, נותר עדות יחידה לחיים שהיו פעם בארץ רחוקה, הזיה חטופה תחת שמים אחרים. כבר בנעוריו הגיע לגובה של שני מטרים כמעט, אבל הארץ נעה, הסידן ברח, והוא הצטמק לכדי מטר אחד רוטן ותשעים סנטימטרים.
כשישב או כשעמד, כששכב או כשהלך, לפני הכול היה הגוף, לפני הגוף היו הפנים, ולפני הפנים היתה השפה התחתונה משורבבת אל הארץ.
בדומה לשפה שסועה, לכתם לידה או לעור מחוטט, הותירה רושם קשה לביטול, תלויה מפיו ברפיון, מתנודדת מצד לצד, מעְלה מטה, כבעלת חיים משל עצמה, אדומה ושמנה, לחה ורוטטת. מעליה פעורים נחיריים רחבים ומעליהם זוג עיניים חומות בולטות, כשתי גבעות חשופות, אך גם הללו מחווירים מול הבשר הרך אשר בשתי אצבעות החזיר למקומו. כשהיה מדבר עם אנשים, התקשו להישיר אליו מבטם, דיברו עם שפתו התחתונה.
היו ימים שבהם היתה חברותית ושלווה, ימים שבהם היתה עצלה וישנונית, ואחרים שבהם היתה שותקת וכעוסה. כך או כך, ניסה לאלפה אך תמיד נשמטה אל הסנטר, מנצחת.
כינויים רבים ניתנו לסקרז׳יסקו, אם כי לבסוף השתרש רק אחד. מַסֵּכוֹנֶת.
הפרצוף הגס המונח בכבדות על גוף כה גדול נראה לילדי הרחוב כפני מסכה קטנה ומכוערת. מסכונת קראו, מ–ס–כו–נת צעקו מעבר לגדר בגרון ניחר בשעה שהיו בטוחים שהוא ישן את שנתו, שנת שמש עמוקה, ממנה יתעורר רק עם בוא הערב. מדי קיץ היו מתחלפים, הצעירים תופסים את מקום הבוגרים, משליכים אבנים ומקלות, מכים בתריסים, נמלטים וכיסיהם נפוחים באגוזי פקאן שנשדדו מחצרו. למרות זאת שמר בקרבו חיבה אל אותם רכים בשנים, חסרי אלוהים, העומדים על קצות האצבעות כדי להגיע לידית הפותחת את השער.
מכתפו השמאלית משתפלת כתובת קעקע כחלחלה שאינה שכיחה אצל בני שישים ושמונה. קעקוע דהוי ובלוי, צדודית של עלמת חן, עטוית גלימה, בעלת פנים יפהפיות ושיער ארוך שופע. זרועותיה דקיקות, האחת אוחזת במוט של נס והשנייה לופתת את צווארו, הדגלון הממורטט מתנוסס מעל ראשה. כפות רגליה יחפות, האחת, עקֵבה מורם והשנייה פשוטה לפנים. לעתים רחוקות, כשנגלה בשעות האור לעיני הילדים המבועתים, נדרכו שריריו, והעלמה שעל זרועו רטטה כבסרט מצויר.
הבית, קוביית לבנים המונחת על דונם אדמה, במעלה גבעה שחוקה, ביישוב קטן במרכז הצפוף של ישראל, כמעט אינו מורגש. חירייה ניבטת מצדו האחד וערי המרכז חונקות אותו מכל עבר. בית קטן מִפּעם, קובייה עם גג אדום ובתוכה חדר שינה המואפל דרך קבע, חדר מגורים שאין לו שימוש ודלתו מוגפת תמיד, תא שירותים זעיר שכל היושב בו ברכיו נלחצות אל הדלת, מקלחת ואמבט נעימים ומטבח נוח. המטבח משמש כחדר לכל דבר, ובו מתנהלים החיים. יש בו מזווה גדוש בקבוקי ויסקי, וודקה ורום, צנצנות עוגיות למיניהן, ספלי חרס נקיים מסודרים בשורה על גבי מדף עץ, ובסמוך מוערמות צלחות תואמות. מקרר עתיק יומין מזמזם במנוע ניחר ולידו, כגור לצד אמו, טלוויזיה צבעונית קטנה שזוג אנטנות ארוכות מזדקרות מגַּבָּה כזוג מְשוֹשים, אף כי מאז החיבור לכבלים לא נמצא להן דורש. חלל צר נוסף, שופע פתחים, משמש מסדרון צנוע בין החדרים כולם, ובקצהו ארון מעץ אלון משופע במגירות. בחלקו הקדמי של המסדרון נמצאת דלת הכניסה הראשית, מבטה אל הרחוב וצבעה כצבע אדמת החמרה. בצמוד אליה דלת נוספת, דקה ממנה, שבמסגרתה, מסגרת עץ הצבועה כתום שסק, מתוחה רשת יתושים ישנה אך הגונה. בבית רווחת האמונה שחדרים חשוכים שומרים על קרירות, לכן הוא מוגף דרך קבע ובימות הקיץ שוררת בו אפלולית. דלת נוספת קבועה בצדו האחורי, בקיר המטבח, צבעה לבן והיא נפתחת לאטה אל מדרגה אחת בלבד. שלא כמו בבתי היישוב האחרים, חלק אחורי זה לא ידע מעולם גינה מוריקה ומטופחת כי אם חצר, ולא סתם חצר כי אם חצר פראית, ארעית ומשתנה כעונות השנה. שתי נורות ליבון משמשות זוג עיניים צהובות, בולשות עם ערב בשדה קוצים סבוך העולה על גדותיו, ים צהוב שחוּם של ברקנים, המצטופפים יחדיו ומתנוססים בדממה לשמים. החי היחיד שנטע במו ידיו הנו עץ פקאן, סמוך לשביל האבנים המקיף את הבית מצד אחד, גילו מעפיל על ארבעים שנה ומדי יום הוא מטיל צל נדיר ביופיו על השביל ועל גג הרעפים.
ארץ ישראל והשמש הצובט בבשר ואינו נוטה חסד עם עור חיוור ועיניים חשופות כגבעות, הביאו על מסכונת סבל רב. פלאי הטכנולוגיה שביקש לחלץ לעזרתו היו לו לרועץ, וכך קרה שמזגן שהותקן בביתו כמעט גרם למותו. קופסת פח מחורצת, שמנה מאוד ורועשת כבטנו המגרגרת של ענק, הִצריכה את פציעתו החמוּרה של קיר בפטיש. ישבנה בלט אל החוץ וראשה המחרחר השתעל אוויר קר ויבש ששייף את עצמותיו ואת ריאותיו.
בבקרים היה קם וגבו דואב. עצמותיו חלולות, מרקדות כמקלות בתוך גופו.
"מנוולת, זנָה... כחחחח, טפו,״ ריאותיו ספוגות רוק ומצחו קודח כיבשת אפריקה כולה.
עם בואם של יולי ואוגוסט לקה בדלקת ריאות והתפנה לבית חולים.
נאלץ לחלוק חדר עם זקנים אחרים שנראו לו קשישים וחולים ממנו. כפות רגליו הגדולות הציצו מקצה המיטה, חולים ורופאים נתקלו בהן והביטו בפרצופו בתימהון. כשנמאסו עליו המבטים, הרעיד לעומתם את סנטרו, שִרבב את שפתו הבשרנית, נהם אל הקירות וצלל במיטה הלבנה, דוב גדול המנסה להסתיר כפות רגליו תחת שמיכה. טלוויזיה לא היתה בחדר, ובתחילה חשב כי לא יוכל להמשיך כך, שעמום בלתי נסבל. "עזאזל עם זה, מה יש טעם, כן?״ שאל את עצמו בעברית, בלילה נטול שינה, וצלל במחשבות. "לא יודע. בחיי שלא,״ ענה קול מהמיטה הסמוכה, ושלה את סקרז׳יסקו מן התהומות.
"כל יום דומה לכל יום,״ ענה לשכנו.
"לא בשבילי. אצלי כל יום רע מהקודם,״ ניכר היה שבן שיחו דיבר במאמץ רב, ריאותיו חרחרו, "אני מרגיש שזה קורה. כל כך מהר. כל יום הריאות נהיות קטנות יותר,״ חרק בקולו, יבבת מסור חלוד, "הרופאים אומרים שאחוז השימוש יורד. התפוקה. ככה הם אומרים. כאילו שאני מפעל בקבוקים. התפוקה יורדת.״ מהמקום שבו שכבו לא יכלו לראות זה את זה. "אני נגמר,״ המשיך הקול מהמיטה הסמוכה, "לאט לאט. כל יום.
בחלקים. יש בפנים חור גדול. וכל יום קשה יותר לנשום. כל כך קשה.
ולדבר.״ "גם אצלי ריאות לא בסדר, יש חום ואני לשתעלת.״ "תהיה בריא.״ "מממ... כן,״ רטן, "גם אתה, כן.״ "אני פה כבר חצי שנה. חשבתי שאני יהיה בחתונה. הבן שלי, לפני שתי חודשים, עשה לי הרבה בעיות בחיים, אבל מצא אישה. אני חושב, אולי אני אראה נכדים. בעזרת השם. פעם לא הייתי צריך מכונות. עכשיו, בלי הם אני גמור. אל תעשן. הכול זה סיגריות. שתי קופסאות ביום. שלושים שנה. ניתוח ועוד אחד ועוד אחד. עכשיו יש חור בגרון. כאבים כמו אלף זכוכיות...״ נשימתו התמעטה והדיבור נהפך למסכת של כאבים, אך הוא התעקש להמשיך את השיחה. "ממתי אתה פה... הרבה?״ "כבר שבוע.״ "אפילו לא שמתי לב.״ "מזגן לעשות אותי חולה. אבל אני מגלה אותך,״ התוודה מסכונת שמן הסתם הרגיש שסיפורו אינו מרשים דיו, "אני צריך לקחת כדורים, ורודים קטנים, שתי כדור ביום, כן. אבל לא לוקח, יש גם זריקות, אבל לא לוקח.
גם כדורים, לא לוקח.״ "אבל אתה בריא, לא? אין בעיות. חוץ מחום. כולם ככה לפעמים.״ "כן, בטח. כו–לממם.״ "וכדורים זה ויטמין?״ "לא ויטמין, מה אתה ויטמין, אף אחד פה לא יודע זה, כן, לא עניין של אף פרצופים כאן, רק שלי, כן.״ "כן, בטח. עניין שלך. בְּריאות שלך.״ "פעם,״ הביט לצדדים, הפנה ראשו לכיוון הקול ולחש, "פעם, הייתי לוקח בגלל מצב שלי. כן. כדורים לְסַדֵּרת אותי יפה, הופך חיים שלי קו ישר,״ הרים זרועו והורה בידו לפנים, "אבל יש אני מפסיק עם זה. גם עם זריקות מפסיק.״ חזר והפנה מבטו אל הקול, "מפסיק עם חיים מסודרת.״ "חיים מסודרים זה טוב. זה לא רע. מה רע?״ "רע רע. עם כדורים הייתי כל יום יושן, קצת קם, אוכל, הולך בית שימוש, לא רואה עם עיניים, לא זוכרת. ככה פְסיוֹ. דוקטור רפקין לַגיד, זה תופעות לוואי, לגיד, צריך ליתרגל. גם אני חשבתי ככה פעם, כן, אתה מבין, יש מפריע, אבל בנאדם נשאר דומה לבנאדם, כן.״ "אני חושב. להיות בן אדם זה טוב. גם אני הייתי.״ "אבל מפסיק עם כדורים, גם זריקות מפסיק ועכשיו טפו... נבלה, עכשיו רק טינופת, חלירע.״ "העיקר הבריאות, העיקר הבריאות,״ ניסה להרגיעו.
"הוא בא אלי, אתה יודע,״ קולות חרחור שקטים שבו אליו ממיטת השכן, "עם מַלְצ׳יק...״ חיפש אחר מילים ראויות, "זה כמו יש חתול על גדר, רעש על קוצים ואתה לחפש שמה, מוצא צ׳יריפָּכה... נו, צב,״ הרהר בקול, "כמו לסתכלת על ילדים יושנים.״ "ילדים יושנים. כן,״ מלמל השכן.
"לפעמים, עם מלצ׳יק...״ לקח נשימה עמוקה, "זה כמו אווירונים עובר נמוך, שורף כמו שמש. עכשיו הוא בא אצלי כל זמן, עם גוף שלו, לפעמים רק קול שלו אצלי פה,״ הורה באצבע על פדחתו, "בראש, כן.״ "אה, בראש שלך. אתה חושב אותו בראש שלך.״ "כן, בראש שלי. כל זמן בראש שלי.״ השכן השתלט לאט על נשימתו החנוקה, "יעני מג׳נון, כמו פטה מורגנה.״ "מג׳נון,״ חזר מסכונת במבטא רוסי, "מג׳נון,״ פרץ בצחוק גדול.
כעבור יומיים שקע השכן בתרדמת ולא דיבר עוד, מכונה גדולה פכפכה אוויר לגופו. החל להופיע אורח שלא נראה עד אז בחדרם. גבר כבן ארבעים, חליפה, משקפיים, נמוך קומה ומקריח, נכנס אל החדר פעמיים בשבוע בצלצול מפתחות וטרטור טלפונים, צלב קטן לצווארו, נעמד מול מיטת השכן, דמם דקות ארוכות ולבסוף דיבר אל השקוע בתרדמת, בערבית.
מסכונת לא הבין את דבריו אך התנחם בכך כי שכנו נוצרי הגון ולא בן אסלאם פראי שידו בכול ויד כול בו. הללו חשב, אין להם תקווה. "כבר הכנתי שיעורים,״ אמר בעל הצלב, "אם אתה רוצה לבדוק, אתה יכול,״ ניסה לרַצות בדבריו, שפמו נע מצד לצד כמטאטא, "אמרו בחדשות הבוקר שמחיר הירקות ירד וזה טוב בשבילנו, מחיר הפירות, מה אכפת לנו ממנו...
אתה תמיד יודע מה להגיד, שאני לא אהיה עצוב... בשבת הבאה ניסע לים, אתה תראה, כולנו נקום מוקדם.״ בתום דבריו נאנח והביט לצדדים.
האנשים בעולם הזה, הרהר מסכונת, אינם אלא ילדים קטנים, ילדים עם משקפיים, קרחת וחליפות, והזקנים הממתינים להם בבתי חולים, אף הם ילדים, העולם כולו מלא ילדים. ילדים חסוכים. אותו רגע רצה כי שכנו יתנער ממיטתו, יתלוש מעליו את הצינורות, יצביע עליהם ויאמר, "אתה, אתה מג׳נון אתה, ואתה, תגיד לדוקטור שיפסיק לבלבל לך את המוח, נמאס לי מהמקום הזה, אנחנו נוסעים לים.״ אבל המכונה דחסה אוויר והשכן לא אמר דבר.
הטיח עצמו בזיכרונות, חטיבות חטיבות הסתדרו לנגד עיניו הפנימיות, מושכים אותו פנימה. וכל אותו הזמן שכנו למיטה סופג בגופו אוויר מלאכותי ממכונה שיש לה מפוח ונוריות מהבהבות אבל אין לה נשמה.
שקע בימים שהיו אולי פעם. כשהעמיסו אותו על משאית ללא גג, רק שלד ברזל ויריעת ברזנט מגולגלת שקצותיה סטרו ברוח. הגיעו אל מחנה מרוחק, בלב המדבר, שם הורו לו לרדת. "יש לך קרובי משפחה בארץ?״ שאלו אותו, אבל הוא לא הבין מילה משפתם. אמרו לו, "תחתום כאן וכאן,״ ואחר כך אמרו, "גח״ל, גח״ל.״ והוא חזר על דבריהם, "גחלגחל,״ ושוב הועמס על משאית והובל בחשיכה לאזור האימונים. הגיעו לגבעת טרשים, שם התאמנו במשך שלושה ימים ומשם ללטרון. אבל ללטרון לא הגיע. בדרך נזרע גופו רסיסים בגולגולת ובגב.
לאחר חודש ימים, בהם התארכה מחלתו מפאת קדרות בית החולים, הזקִנה והחולי סביב שהביאו עליו מרה שחורה, שוחרר לביתו. יושב בתוככי אוטובוס גואה המון אדם, חובק חפציו, תר אחר נוסעים שחגורות נפץ למותניהם.
זו היתה המכה החדשה.
המוות החדש.
הדבר החל פתאום ואיש לא היה מוכן לכך, אנשים עלו לאוטובוס בתל אביב, בבית לִיד או בירושלים, שילמו את דמי הנסיעה כנדרש ופוצצו עצמם יחד עם התקרה, החלונות, המושבים, הנוסעים וסלי הקניות, והכול בחום הנורא של יולי–אוגוסט. משחיפש אחר המתאבדים, עיניו מתרוצצות בחוריהן כעיני חיה ניצודה, שב לדרוש בשכנו למיטה. כה התרגל לרעש המפוח שדחס אוויר לריאותיו עד כי דימה לשמעו עתה תחת טרטור מנוע האוטובוס. נשבע כי לעולם לא יחזור לבית החולים, איש לא יכריח אותו.
הבין שיש חוק כזה, כל עוד יש בשר ויש מקום להכניס זריקות, הרופאים יעשו הכול כדי שהבנאדם ימשיך וימשיך, אפילו יאכילו אותו אוויר, וזה הפתיע אותו שאף אחד לא עושה כלום לעצור את השיגעון הזה. מי יודע כמה זמן עוד ימשיך לסחוב. "מנפח אוויר בריאות... קְ׳ייבֶּניִמָטְרִי,״ קרא בעיבורו של האוטובוס העמוס נוסעים מתוחים, "הפקר,״ זקר אצבע באוויר, "חתיכת סְבִיניְהָ. הפקר,״ שב וחזר, שמח על שעלה בידו למצוא את המילה הראויה. אם מלאו ימיו של הבנאדם למות, עלה על לבו, מן הצדק שימות בכבוד. ואם אפשרי הדבר שיבוא המוות לקחתו מביתו, פנים אל פנים, ולא כמו גנב. "צ׳וֹרְט,״ קרא מסכונת שהתעקש לפתוח את חלונות האוטובוס על אף שהיה ממוזג, "צ׳ורט, דייאבל,״ חזר בקול רם ולא חדל ללחוץ על פעמון העצר עד שהנהג גער בו.
בהגיעו לקוביית ביתו המוגפת תריסים, לא היסס רגע, נטל פטיש גדול והכה בקופסת הפח מכות הגונות. אמנם היה חזק, אך זריז לא היה. תנועותיו, על אף שהתכוון לעשותן בזריזות, היו כה אִטיוֹת, עד כי התפרקו לשלבים.
הפטיש הרדום הונף אך בקושי, מסתייע בהטיה סיבובית של המותניים והכתפיים, כחלק מתהליך מפרך ומייגע של כיבוש המרחב והכנעת החומר.
בכל אחת ממכותיו נרעדו שפתו המשורבבת ודמות העלמה שעל זרועו.
"כלב בן כלב,״ הניף את כלי הברזל מעל לכתפו, "סוּקִינְסִין, לשבור לו את הפרצוף... טראחח,״ והמזגן נחלץ כפקק ונפל ברעש גדול. חור גדול נפער בקיר, הרים ידו והסתיר פניו ממלבן האור הגדול שהכה בו. מולל מלט רטוב, בחר לבנים חזקות ובסיפוק רב הניח אבן על אבן והקטין את קרן האור השמנה שחדרה את הבית, מצמצם אותה ומצמק אותה לריבועים קטנים, עד שמיגרהּ לחלוטין. "הנה, ככה. נראה אותך ליכנס עכשיו, כן, זנה. טפו.״ לא היה מהזקנים שגופם צמא לאורו ולחומו של השמש. לוּ ניתן לוֹ הדבר, היה מבטל אותו, מכוון אליו תותח–על אימתני ומשלח לעברו טיל בעל ראש נפץ גרעיני, מתפצל אם אפשרי הדבר. ידע כי היעלמו יוביל לקמילה ולמוות, ואף על פי כן לא היה מהסס. "כן, לחסל אותו, ז׳יוֹוטְניַָה.
ווישט,״ מעביר אצבע על גרונו בתנועת שיסוף מהירה. שנים מחייו היה נותן על מנת לראותו מתכסה עננים כבדים, מגורש מהשמים. מקור החיים, אור, חום, הללו לא עניינוהו אפילו כהוא זה. למרות זאת, שָרְצו השמש וכלביו יולי ואוגוסט בחצרו, מתאווים להגיע לכל פינה וסדק, משריצים קוצים בכל עבר. את ימי הקיץ העביר בשינה ורק עם שקיעה שב והתעורר לחיים, עיניו גדולות ורחבות אישונים, מטיבות את ראייתו בחשיכה. כך, עמד אל מול הקיר המטויח שהמזגן נבעט ממנו, ובחן את עמלו. לא יכול היה אלא להנהן בשביעות רצון. לפני הכול היה הגוף, לפני הגוף היו הפנים ולפני הפנים היתה השפה התחתונה, שב ודחק אותה למקומה, ואולם זו חזרה והשתרבבה ארצה.

 


מהי שנה, אינה אלא כלום
איבריו הגדולים של מסכונת קרסו על כיסא העץ בפתח הדלת הלבנה, כתפיו וריאותיו עלו וירדו בנשימות כבדות. את עיניו נטע בעומק שדה הקוצים, עודנו נסער מהופעת הלבקנית בחצרו, לבנה וזוהרת הגיחה מן המחשך, בתחילה שקטה וישנונית, אחר כך כמו רוח על פני ים רוגש ולבסוף... הסתלקה וכאילו לקחה עִמה את מעט האוויר הקר שהיה בכוחו של הלילה להעניק.
עד כה עצר בעד עצמו, לא להתפרץ, אך כעת כבר לא יכול היה להתאפק.
עצם את עיניו, כיווץ את פיו ונשף אוויר. פקחן. הנה, כבר הרגיש טוב יותר, נרגע מעט. שנה עברה מאז אירע המקרה שהביאו לתלות את המודעה על שער הברזל ומהי שנה, שום דבר, כלום, 365 יום ורבע, כפי שגילה פעם.
יד ימין נקמצה, ברכיו הזדעזעו, שפתו התחתונה נשמטה, "בהמה מנוול...
חוּי בְּלַאת,״ געש ותפס את ראשו בידיו, "חלירע. טפו.״ עודנו מרגיש בגופו את להבות השרפה הגדולה היונקת מחום גופם של יולי ואוגוסט, לוחכת באיבריו ואינה מרפה.
רק לפני שבוע הגיעו הילדים, פיזזו סביב השער, קפצו מעל הגדר ונכנסו פנימה, השתוללו ושברו את התריס. שבעה ימים שנהפכו במהרה לזיכרון רחוק, התריס נותר תלוי על בלימה, ומסכונת נמלא עוגמת נפש. עתה אין הוא זוכר את השבוע שחלף, לא את האבנים, לא את רגבי החול, גם לא את הידיים הקטנות ואת הענפים התלושים. היסטוריה נשכחת. אף על פי כן, הלהבות החורכות, ראשי הברקנים הנרעדים באש, קוציהם המטפטפים כדורי אור זעירים על כפות רגליו, מאורעות השנה שעברה לוהטים בזיכרונו כאילו קרו הדברים רק אמש. הזמן הוא שקרן. העלה והוריד את כתפיו העגולות, הכבירות, הפנה כפות ידיים לשמים, נכנע בפני כוח החזק ממנו אלפי מונים. מהי שנה, הניח כפותיו על ראשו הגדול, תמהָּ ומיואש, אינה אלא כלום.
מסכונת המתין ללילה כאותו דוב רוסי מעולף מחום הקיץ. עם ערב נפתחו לרווחה דלתות הבית וחלונותיו, וכמו קופסת פח שנמשתה מקרקעית הים ומכסהּ הוסר בבת אחת, החלו משבים מתנחשלים פנימה, שוטפים כל פינה נסתרת. נעמד בפתח הדלת הלבנה, הפונה אל החצר, הערב טפח על פניו והוא נתרצה מעט. כפות רגליו נטועות ברצפת המטבח, רחבות ועבות, והאצבעות חלקות ציפורן ומסודרות לפי גודל. החצר הזאת טובה לי הרהר, טובה יותר מכל הגינות, מכל מרבדי הדשא וערוגות הפרחים, מכל מתקני העץ והדקלים העשויים פלסטיק. ככה טוב. הִטה אפרכסת ועצר נשימתו.
הנה, תיפוף הציקדות ויללות החתולים, הכול מתאוששים מהיום החומס, אוושת הרוח ממוללת באצבעות רפות את האוזן. ריכז את מלוא תשומת הלב אל חלל החצר. "מממ...כן,״ נפלטה נהמה מקרבו, "כן, ככה טוב,״ הנהן בראשו כאילו בא בדין ודברים עם מישהו נעלם מהעין. הנה שומע אותם, קול צעדים מהירים.
בתחילה, קול הטפיפה המהיר ששמעו אוזניו לא היה אלא מחול הברקנים המכים זה בצווארו של זה, ראשם לבן ומעוטר קוצים, אחר כך נתווספה אוושת עלי הפקאן ולבסוף, מן המחשך, נקישת עקבים צלולה, ברורה, מתגברת. קלוק, קלוק, קלוק, קלוק. הלמות סוליות עץ באבני שביל הגישה לבית, ובשבריר השנייה, כאצן המשליך חזהו לפנים בסיום המרוץ, חצתה דמות ילד את קו הלילה השחור ופרצה אל הבית. הדמות חמקה תחת הזרוע העבה, יצאה מן המטבח אל המסדרון, מותירה אחריה מערבולת קצרת נשימה של עלים ואבק. ראש קטן הציץ מִפתח חדר השינה, עין אחת, חצי פה, כתף דקה עולה ויורדת בהתנשפות ריאות חלשה. נראה כאילו לא הבחין כלל בזקן הניצב בדרכו, נעץ מבטו בפתח הדלת הלבנה, שערו החום דבוק למצחו, אט אט נרגע. "ראו אותי נכנס?״ שאל, כאילו לא התפרץ אל הבית כרוח סערה, ברגע זה ממש.
"אף אחד לא לירות אותך,״ ענה באנחת רווחה, ציפה בלבו לבוא אורח קרוּא והנה הגיע.
"אם יראו אותי, יהרגו אותי,״ המשיך בחשיבות גדולה, העברית נפלטת מפיו אל האוויר החם.
"אף אחד לא לָרוֹג אותך,״ כשדיבר אליו התרככה לשונו ושפתו נתלתה כערסל מזמין. לרגע שוב לא היה אותו דוב נרגז ואין ולא היה לו ריב עם העולם. "יש להם מקלות,״ קבע נחרצות, "נבוטים ואבנים, הם התחילו לזרוק עלי, אז ברחתי, אני רץ מהר יותר.״ לבסוף נתגלה כל כולו, בן שמונה, כובע קסקט חום נח באלכסון מרושל על ראשו, פניו יפות ועגולות, נמשים קטנים פזורים באי סדר, סומק עז התפשט על לחייו ככתם יין על חולצה לבנה. עצם עיניו ופקחן באטיות, ריסים ארוכים כשל ילדה מְצִלים על מבטו ומעמיקים אותו. בעד השפתיים, בינות לשיניים גדולות ולבנות כשיני ארנבת, שיחקה לשון אדומה. שיני חלב, חשב מסכונת וראה בצירוף מילים זה אור וכוח, לכל הילדים שיני חלב, הוקסם.
לבוש היה חולצת כפתורים קיצית תכולה, בעלת כיס בודד שמסתיר את הלב, צללית סוס דוהר רקומה עליו. החולצה היתה מאובקת מעט וכל הרואה אותה רוצה להבריש עליה ידו ובמכה קלה לנקותה. תחת מכנסיים קצרים השתלשל זוג רגליים דקות, נעולות בנעליים גדולות. דם מעורבב בחול נזל לו מברכיו, עיסה כהה וסמיכה, מחורצת שריטות דקות. "שוב הולך בקוצים?״ "כן,״ ענה מבויש, ניגש אליו וחיבק רגלו, הרים ראשו ותלה בו חיוך.
"ראיתי ברל׳ה יושבים יחד, צפופים על גבעול צהוב ואז נשרטו לי הברכיים, וגם אתמול ויום לפני וכל הימים הם נשרטו, ויש לי דם רך ויש לי דם קשה גם, אני כבר לא יודע איזה פצע חדש. קודם, חציתי את החצר ונפלתי בקוצים,״ הושיט ידיו כלפי מעלה, מסכונת קירב פניו אל כפות הידיים הפצועות ונרעש. "צריך ליזהר, לא הולך שמה.״ "אז תנקה שמה. אני נשרט כל הזמן והם עושים לי אמבושים, יש שם אלף מקומות מחבוא.״ "מממ...כן,״ בחן את הפצע, "עכשיו אני לרחוץ במים, כן, עושה יבש ושם יוד... "
"לא רוצה יוד,״ משך חזרה את ידיו והצמידן אל חזהו, מתרחק שני צעדים לאחור.
"צריך יוד, אחר כך אין אינפקציה.״ "לא רוצה,״ הניד ראשו בתקיפות, מעקם שפתיו כעומד לפרוץ בבכי.
"לא רוצה? אנחנו נראה,״ אחז בידו והוליכו לחדר הרחצה. ברז המים נפתח מעל הכיור הלבן, תחת זרם חם, חמים ולבסוף צונן, טבל את ידיו ואחר את של הילד, רחצן בקפידה בסבון, חופן בכפותיו העבות את האצבעות הקטנות שבבסיסן כף לבנה מעוטרת ורידים כחולים, עדינים כקורי עכביש.
"ועכשיו סקרז׳יסקו נותן קצת יוד על ידיים קטנים.״ "אמרת לא יוד.״ "אמרתי נראה. עכשיו רואה צריך.״ "זה בכלל לא כואב וגם בברכיים לא, וחוץ מזה הם אמרו שהם יתפסו אותי מחר, יעְנו אותי ויהרגו אותי, אני אף פעם לא יודע איפה הם בכלל, תמיד מתחבאים לי.״ "אף אחד לא לרוג ילד קטן, אף אחד,״ חייך. עם מלצ׳יק, לא היה גבול לסבלנותו, לא היתה דרך בה יכול היה הילד להרגיזו. "באמת?״ עפעף בעיניו השחורות.
"אני לשמור על מלצ׳יק.״ "אתה שומר עלי?״ "אם לא רוצה, גם יוד לא נותן.״ הביט הילד על ברכיו, נוגע בעדינות סביב הפצע, מעווה פניו למראה הבלילה האדמדמה המבצבצת משפיץ הברך. בהה דקה ארוכה בזרם הדם, מרותק בעיניים בורקות למראה הרגליים שהתקלקלו, לתכולתן הנוזלת החוצה, ניגרת על הרצפה. כעת, משהוסר איום היוד תהה אם למרות הכול כדאי לשים יוד. כשהרים מבטו והבחין בשתי גבעות חשופות הנעוצות בו, נשף בבוז וניגש אל שולחן המטבח, משך כיסא והתיישב, רגליו בועטות באוויר. מסכונת נבר במקרר ויצא כשהוא חופן בידו שלושה אפרסקים נהדרים, שטפם בכיור והגישם לשולחן על מגש פלסטיק מקושט בציורי פירות קיץ. מן המזווה הוציא צנצנת שקופה, דלה מתוכה עוגיות והניחן לצד המגש, מזג תרכיז ענבים לכוס זכוכית, מילאהּ מים, ערבב בכפית קטנה. הילד בעט במרץ תחת השולחן, תקע שיניו בלב עוגיית אגוזי פקאן גדולה, הֲפָכָהּ בן רגע לחצי סהר ורגע נוסף נעלמה בבטנו. ידו נשלחה לקחת עוגייה נוספת. "מלצי׳ק קודם לאכול אָפֶּרסִיק זה, נותן בריאות, קודם אפרסיק ואחר כך עוגייה, כן.״ הילד משך בכתפו. "למה הם לרדוף מלצ׳יק?״ "הם רצו לתפוס אותי, אבל ראיתי אותם מרחוק, רק בקוצים יש להם סיכוי, הם מתחבאים ומסתכלים בשקט,״ פירורים נתלו על שפתיו כשדיבר, שפך את הכוס במורד הגרון והורה באצבעו, כאדון קטן, למלאה שוב.
"עושה להם משהו?״ "לא עשיתי כלום.״ "סתם רודף את מלצ׳יק?״ "כן... וזהו,״ מיהר להוסיף, "אני לא רוצה לדבר יותר.״ "ילדים לא לרדוף אחרי ילדים סתם, כן, צריך סיבה. מה מלצ׳יק לעשות, מה לגיד, דברים רעים? נותן מכות? לוקח משהו?״ "לא,״ ענה, והשפיל ראשו.
"לוקח מילדים משהו?״ "הם גנבו לי קודם,״ הורה על הקורבן האמִתי, "הם גנבו לי את הרוגטקה שבנית לי.״ "ומה אתה לוקחת?״ "הם קרעו את הרצועה ועכשיו היא שבורה לגמרי, כבר אי אפשר לתקן אותה, אפילו אתה לא יכול.״ "סקרז׳יסקו לבנות חדש. מה מלצ׳יק לקחת?
אתה לגיד, כן?״ "זה בכלל לא שלהם,״ הוכיח באצבעו, "הם גנבו את זה ראשונים.״ "נו, כן, מה ילדים לגנוב ראשון?״ הכיסא נהדף לאחור בצרימת רגלי עץ, נעמד והושיט ידו אל כיס מכנסיו. אט אט, בריכוז רב ובכוונה גדולה שלף ידו מהכיס וגילה את הראָיה המפלילה. אצבעותיו לפתו חולדה קטנה ולבנה, כפתו תופסת בבטנה, רגליה הקדמיות מונחות על קפל האצבע והאחוריות תלויות פשוקות באוויר, ביניהן נמתח זנב ורוד כרגל שלישית.
אפה רחרח והרקיד את שפמה, עיניה אדומות. הרימהּ מעלה מעלה, קרוב אל עיני הזקן, לופת בפרווה בחוזקה, כמעט מוחץ את החיה האומללה הנאבקת בידו. הניחה על השולחן ומשהניחה, חדלה להתפרע. "מה לעשות איתו?״ "אני אשמור אותו, אגדל אותו.״ "לגדל אותו,״ החרה החזיק אחריו, "לגדל... אפשר גם מחזיר, כן.״ "לא, לא מחזיר להם,״ חֲטָפוֹ מהשולחן, "הוא לא שלהם בכלל, הם כלאו אותו.״ "צריך לשים עכבר בחצר, לתת חופש, כן.״ הילד הרים את החולדה וקירב אותה לעיניו, "הוא ילך לאיבוד בקוצים ולא יהיה לו מה לאכול, אני רוצה לדאוג לו. אני שחררתי אותו לחופשי, עכשיו הוא שלי.״ "אם מלצ׳יק שחררתי עכבר, עכבר יש חופש. לא יכול לַחזיק חופש גם לא חופש.״ "אבל אני הצלתי אותו. הם היו הורגים אותו, בטוח, הם רצו להרביץ לו עם מקלות, לדקור אותו במזלג, לשפוך עליו צבע, להטביע אותו בדלי, הם לא אוהבים חיות, הם מתעללים בחיות, בחיי, הם אכזריים,״ חרץ לפניו את שרשרת הסופים הטרגיים האפשריים. "הם שמו אותו בקופסה בלי חורים לאוויר, אבל אני הצלתי אותו, התנגבתי למחבוא שלהם והצלתי אותו, ואם תנקה את הקוצים נוכל לשחק שם.״ "איך קוראים אותו?״ "רומל.״ "מלצ׳יק נותן לו שם?״ "ככה קוראים לו,״ דחף עוגייה שלישית לפיו. מסכונת, שהשם רומל עורר בו שאט נפש, נמנע מלהעיר על כך. גדיוּקַה חשב בלבו, יופְּטפויוּמאט, אך לא אמר מילה.
"צריך לשים עכבר עם קופסה, כן, לא בורח. נותן אוכל כל יום, לטפל בו טוב טוב, לנקה חרא שלו.״ "הוא לא אוהב להיות בכלוב,״ אמר בפה מלא.
"נותן אוכל כל יום. אוי ואבוי שוכח. אוי ואבוי...״ "אני לא שוכח אף פעם,״ שב והניח את החולדה על השולחן. אפו של רומל נמשך אחר ריח האגוזים, התרוצץ מפירור אחד למשנהו. "אני צריך לחשוב. יש אחריות גָדולה. מלצ׳יק צריך לַבְטיח, דואג עכבר כמו ילד שלו, כמו צריך.״ "כן, כן, אני מבטיח, כמו לילד, לטפל בו כמו שצריך,״ הרים ידו לאות שבועה.
"מבטיח, כן, מבטיח? אני לַ רְשוֹת ניסיון. לשמור אותו כמו ילד.״ "יש,״ קרא ופרץ בצחוק. וכשצחק, צחקו השיניים והאוזניים, הסנטר והגבות, אפילו השיער פרץ בצחוק, וכל כולו הפך פקעת צחוק. מלצ׳יק מיהר לשלוח זרועותיו לפנים לתפוס בחולדה, הניחה תחת כובעו ויצא אל החצר.
מאז ומתמיד, היה קשוב לגחמותיה של האדמה, לחיים ההומים בה.
כמה צבים וחולדים, קיפודים, חיפושיות ותולעים מצא בה, כמה גוזלים אבודים השיב אל עץ הפקאן ואחר כך נאלץ לקברם כי אמם לא רצתה בהם יותר. "אם בנאדם לנגוע בילד של ציפורה, אמא שלו לא רוצה יותר ילד שלה, פְסיוֹ. בנאדם נותן לו ריח.״ שטח בפניו מסכונת את נפלאות הטבע, ידיו מונפות אל על, כמסכינות עם עובדות החיים. "מלצ׳יק לא נותן אוכל לילדים של ציפורה, יש מבין, כן?״ הכה כפותיו אחת כנגד השנייה, כאדם שסיים מלאכתו. "לא!״ צעק הילד ולבבו נקרע. "לא!״ הניד ראשו כאדם המתעורר מחלום רע. "לא!״ ביקש לבטל את הדברים כשקרים איומים, "הוא יחיה, אתה תראה, אני אתן לו אוכל, אני אדאג לו ואטפל בו.״ וכה היה.
כמעט. לקח פיסות לחם, הרטיבן ברוקו ולעסן עד שנהפכו לעיסה והאכיל את הגוזל שבתחילה לא נענה ואחר כך החל בולע בשקיקה לאושרו הגדול.
כעבור יומיים, החלו הנוצות שצימח לדהות, נוצות פלומתיות, עדינות ועלובות שצפה בהן גדלוּת בגאוות אב עצומה. בשעה שחשב על היום בו יפרוש גוזלו כנפיים ויעוף לשחקים, ינחת על כתפו ויכיר לו תודה כל חייו, בדיוק אז החלו נוצותיו לנבול. ביום השלישי נשרו כולן והגוזל רעד ללא הפסק. עטף אותו במגבת ושלח במסכונת מבט מתחנן. ביום הרביעי החל הגוזל לשלשל ובבוקר היום החמישי היה מוטל בקופסת הקרטון, נמלים עוטות על בשרו כשמיכה שחורה, מכסות את מקורו הצהבהב ואת הלשון הקטנה החורצת בו.
והיו גם עורבים שקראו קרע קרע, מתנועעים מצדו האחד של הענף לצדו האחר כשיכורים ותוכים שברחו משוביהם והשתכנו עם חורף על הפקאן הטוב לדלות ממנו אגוזים, משרקקים שריקות צווחניות לאוויר הקר. וחולדים בלתי נראים שהתנחלו מתחת לפני האדמה, דוחקים כאן ושם גבעות מפוררות אל פני השטח. וחתולים רעבתניים שהתהלכו כנמרים, שכמם מזדקר מגבם עם כל צעד, מחפשים מקום לנוח בו, נשכבים על המדרכה, גופם מופקר אל האור, זנבותיהם מתלכדים במעשי אהבהבים עם קרני השמש. ואין סוף, אין לדברים הללו סוף.

 

 


מהר, את החצר כולה עד מחר

בן ורד (נולד ב-21 ביולי 1978) הוא סופר ישראלי.

למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, התמחה בבית משפט השלום בראשון לציון והוא חבר בלשכת עורכי הדין. בשנים 2001–2004 ערך את "פי האתון". ורד זכה בתחרות השירה והפרוזה של צה"ל לשנת 1999, ובתחרות הסיפור הקצר של "מקור ראשון" לשנת 2005. ספר הביכורים שלו, "כלבי קיץ", יצא לאור ב-2006. ספרו "איך הכנתי את עצמי למלחמה" היה מועמד לפרס ספיר (הרשימה הארוכה) לשנת 2011.

עוד על הספר

כלבי קיץ בן ורד

מַסֵּכוֹנֶת

 

 

שפתו התחתונה משורבבת אל הארץ
יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים. צווארם העבה אסור בשלשלאות ברזל, מחסום הפה מותך על האספלט, ריר לוהט. השלשלאות נמתחות מעלה מעלה אל השמש, וזה אוחז בהם ומשחרר אותם קמעה קמעה, עד שניתן חופש מלא. אין דין ואין דיין, משך שישים ושניים ימים עושים שמות בארץ ישראל וביושביה. יולי ואוגוסט.
"נבלה,״ אמר סְקַרְזִ'יסְקו קַמְיאַנָה ומיהר לטרוק דלתות וחלונות, אוטם את עצמו לאור, ממתין לבוא הליל. "טינופת... חלירע,״ נופף באגרופו לתקרה, "בְּלַאת... לשבור לו עצמות... כלב בן כלב.״ וכמו יד הנופלת לצד הגוף, שפתו התחתונה נפלה ממקומה והשתרבבה אל הארץ, חושפת שורת שיניים רחבות. ישב על הרצפה ברגליים פשוקות, כפות הרגליים יחפות ולוחצות את קירות הבית, בשתי אצבעות תחב את השפה חזרה למקומה.
בממדיו הכבירים, בזעפוֹ, ובשפתו השמוטה, דמה לאותם דובים גדולים הנמצאים בשבי הקטן למידתם, מעולפים בימי הקיץ, ממתינים לגושי הקרח המתוקים שמיץ ופירות קפואים בהם. לאחר שקילל דיו נתקף פחד, שב והוריד קופסת גלולות מן המדף והאזין לשקשוק הכדורים, החזירה למקומה, שלף נייר לבן ועט עבה וכתב באותיות דפוס:
נותן עבדה בחצר, בחור חזק חרוץ
שאות של עבדה כל יום בערב
הביט באותיות המרובעות שהוציא מתחת ידו, צורתן המוצלחת של השין והצדי נטעו בו כוח, במילים השגויות לא יכול היה להבחין, ובביטחון גדול יצא את הבית ותלה את המודעה על שער הברזל. חלפו ימים ואיש לא נענה. בכל יום שעבר חשב ברוסית יפה, שפת אמו, כי הוא מתבזה בעיני העוברים ושבים הנועצים מבטם בשלט מעשה ידו, מגחכים למראה העברית הרצוצה. אפילו היו ביניהם כאלה שמצאו עניין בעבודה, הרי המודעה כבר הצהיבה מן השמש והחום ונראתה כאילו אין בה יותר נגיעה ושייכות.
על אף חמישים שנותיו בישראל, אך מעט יותר מגיל המדינה, נותרה העברית בפיו שבורה כברית המועצות עצמה, וכאותם מהגרים שבאו מתוכה בגלים גלים של אווירונים.
עברו שבועיים. עם ערב נשמעה דפיקה בדלת. פְּתחה אל נער הלבוש בפשטות וברישול, מכנסי דגמ״ח כבדים, נעלי עבודה, חולצה ארוכת שרוולים מונחת כשק, כובע מצחייה שמוט על משקפי ראייה. עיניים ירוקות מצמצו מן העדשות, גדולות כעיני עגל. סקרז׳יסקו בְּחנו בסקרנות וזכה אף הוא לסקירה מדוקדקת, מכפות רגליו היחפות, דרך סובך שוקיו, שני גזעי עץ עבים, מעלה, עד שפתו המתנדנדת מפיו. הביטו זה בזה רגעים ארוכים וחשבו עד כמה העומד מולם מוזר הוא. "באתי לגבי המודעה,״ פתח הנער בקול גבוה.
"אתה גנן?״ "לא, לא ממש,״ חייך במבוכה, "ממש לא.״ סקרז׳יסקו המהם ארוכות, בחן את הגוף הכחוש, "זה עבָדה לבעל מקצוע, כן, עבדה שחורה, צריך לנקֵה חצר מאחורה, כן, אתה לזיז כול, לְחַסֶלֶת קוצים. אתה רואה זה?״ הצביע על ברקן זקוף בסמוך לשער הברזל, "כל קוצים שמה, למטה, למעלה, בלגן גדול.״ הנער הרים את ראשו וחשף בפני סקרז׳יסקו פנים חולות. אף קטן ובהיר, סנטר עגול בוהק בלובנו, לחיים סמוקות, עפעפיים מעוטרים ריסים שקופים וגבות לבנות לגמרי, כאילו קם תינוק מעריסתו ואמר, היום אלך לעבוד. "כן,״ ענה חלושות, "בסדר.״ "זה חצר גַדולה, כן,״ הנער משך בכתפו. "יש כלים, קצת ישנים, נו, כלבי קיץ אבל מצב טוב.״ "בסדר,״ היסס מעט בטרם המשיך, "ומתי אתה משלם?״ "בסוף עבדה.״ "לא משלמים חצי לפני וחצי אחרי?״ "אני משלם חצי אחרי וחצי אחרי. ממממם.״ "כמה?״ "כמה? כמה אתה רוצה?״ הנער תלה בו מבט חסר אונים, "אולי רואה חצר לפני מתחיל?״ "כן,״ הנהן במרץ כאילו מצא את התשובה שתר אחריה, יצאו מן הבית והלכו לאורכו של שביל אבנים צר. לאורן של שתי נורות חשופות, צהובות כעיני הנחש, חשק הנער שפתיו, "חצר גדולה,״ קומתו של סקרז׳יסקו הזדקפה בגאווה נערית, צבאית. "גדולה, כן, צריך לנקה כל חצר, בלי שטויות כן, מסלק כול. זה כל עבדה, כן, זה כול.״ סקרז׳יסקו שילב ידיו והניחן על חזהו, ממתין לתגובת הנער הבוהה בחצר, מעביר משקל מרגל לרגל. ניתן היה לחוש בפעילות הקדחתנית של המוח תחת כובע המצחייה, התלבטות. "יש בָּייַה?״ דחק בו. לראשונה, הישיר הנער מבט אל הזקן.
"אני בת,״ אמרה וחזרה על הדברים ואף ציינה את שמה פעמיים כדי לסלק ספקות שאולי התעוררו, אפילו בה, ביחס לזהותה. "אני בת, הנרייטה, קוראים לי הנרייטה.״ בהרף עין, מול מבטו המשתאה של סקרז׳יסקו, הפך הנער החולה לנערה חיוורת. עתה, הבחין גם בזנב שיער ארוך ולבן, אסוף בגומייה, המונח על העורף. "אתה בחורה?!״ קרא.
"כן.״ "בת כמה אתה?״ "ארבע–עשרה... וחצי,״ ניכר העלבון בקולה, "ולךָ, איך קוראים לך?״ שאלה בהפגנתיות, כמו מתרה בו שאינו טוב ממנה. "סקרז׳יסקו,״ ענה ותחב את שפתו למקומה אבל זו סירבה להיתחב, "סקרז׳יסקו,״ חזר בשקט, "זה שֵם,״ דאג להבהיר, "קל מתרגל. אבל שום דבר אחר, כן, רק סקרז׳יסקו.״ למשמע השם המוזר ולמראה השפה המגוחכת נחה דעתה, "בסדר, בסדר, סְקַרְזִ'יסְקו.״ "כן, שום דבר אחר.״ "ומתי אפשר להתחיל?״ מיהרה לשאול, "אולי היום?״ לא רצתה להותיר לו פתח להביע התנגדות, להתנער ממנה בטענה שאין זו מלאכה לנערות צעירות וכי בחצר ייתכנו נחשים, עכברים ומזיקים אחרים, שלא לדבר על אבק, לכלוך, זיעה, קוצים ובכלל, והנוער של ימינו מפונק, ומי יודע אם לא תשליך את הכלים ותלך לדרכה באמצע העבודה וכיוצא באלה פטפוטי זקנים. "זה הרבה עבודה אני יודעת, אבל כבר עשיתי דברים קשים יותר,״ הוסיפה, ולחייה נצבעו כתמי סומק, "אז מתי?״ "מתי אתה רוצה, גם עכשיו,״ מצא את עצמו עונה, "אני משלם אלפיים שקל. הרבה.״ הסכום שנקב היה גבוה, כבר ראתה את הכסף קפוץ בין אצבעותיה.
"הורים שלך לדעת שאתה רוצה לִיוֹת גנן, לנקה חצר?״ "כן, הם יודעים. אני יכולה לראות את הכלים, אולי?״ הצביעה על הערֵמה השעונה על קיר. הנהן. הסירה כובעה, והחליקה כפות ידיה על שערה שהתגלה בפניו לבן, ככתמים שעל הציפורן. סקרז׳יסקו נפעם, משוטטת לה בעולם בשיער לבן ככותלי הבית, עטויה בגדים כבדים, רוח רפאים. היא לא היתה ילדה, אך גם נערה של ממש לא היתה. מהלכת בין העולמות על חבל דק, עם משקפיים גדולים לאיזון וכובע שעל מצחייתו רקומות פנים אדומות של שור זועם. שבה וחבשה את הכובע, מהדקת את המצחייה, מסוככת על עיניה, תוקעת ידיה בכיסים. "אלה כלי העבודה?!״ ספק שאלה ספק קבעה, דוחפת קלות בנעלה הכבדה, הכלים קרסו לרצפה ברעש מחריש, נזעקה להוציא ידיה ולהרימם, "איפה אתה גר, פה, אצלנו, כאן?״ "כן״, השעינתם על הקיר, מסמיקה בשנית, הפעם מרשלנותה.
"איפה אתה גר?״ התעקש. שלחה בו מבט מוטרד, תוהה האם לענות לו.
הוא עדיין פנה אליה כאילו היא בן. "כצנלסון,״ החזירה עיניה אל הכלים שחלקם היו שרופים. העבירה כף יד שקופה על ידית עץ חרוכה, החליקה אצבע על ראש מגרפה ששיניה עקומות. "צריך למצוא משהו, ממציא, כן,״ אמר כמתנצל, "אבל כלים טובים, עושים עבדה.״ "אני אסתדר, אל תדאג,״ אמרה ועיניה אורו באחת, כבר ראתה את עצמה אוחזת בכלי העבודה, כפופה אל הקוצים, אוכפת את רצונה עליהם.
עובדת.
"אז מה, לוקח עבדה?״ "כן. בטח, ברור.״ מחאה כף ונעמדה על רגל אחת.
בעד פתח הדלת הלבנה, פונֶה אל החצר, ישב על כיסא עץ והביט בה. שרווליה מופשלים, זרועותיה ניבטות מן הבגדים כגבעולים חיוורים המבצבצים מתוך האדמה. ראש המעדר נחת על צדו, וגל עפר ניתז באוויר.
אינה יודעת לעבוד חשב, מצקצק בלשונו, מבזבזת את כוחה, בצורה כזו לא תעקור אפילו מטר רבוע אחד. כבר הצטער שנתן את העבודה לנערה החיוורת. "הנ–רי–יֶ–טָה״ הטעים את השם על הלשון ותחב את שפתו השמוטה למקומה, אך זו שבה ונתלתה כפיסת בשר רפוי. לאחר עשר דקות של עבודה ניגשה מתנשפת אל הדלת הלבנה, עיניה מתרוצצות בעד העדשות ברעידות קטנות. "תגיד,״ הסוותה את עייפותה, "יש לך מכסחת דשא, מסור חשמלי, משהו נורמלי?״ והצביעה בסנטרה על ערמת הכלים המפויחים, "עם זה אי אפשר לעשות כלום.״ "אין פה חשמלים,״ השיב, "ככה עובד כל שנים. חשמלים עולה הרבה כסף, לא טוב, מתקלקלת הרבה.״ "ההברגה של המקל שרופה,״ נעלמה המבוכה בקולה, "אי אפשר לחבר אותו לראש של המגרפה.״ "אפשר לדפוק עם מסמר,״ אמר. נאנחה ושלתה פטיש כבד ומסמר מושחם מן הערמה, מפנימה אט אט כי אם תתמיד בעבודה זו, אלה יהיו הכלים שבעזרתם תעשה את המלאכה. לבסוף, הצליחה להרכיב את ראש המגרפה. "אפשר לקבל משהו לשתות?״ קם ממקומו והגיש לה כוס מים קרים, גמעה אותם בלגימה ארוכה, "אפשר עוד, כאילו?״ חזרה אל שדה הקוצים והניפה את המעדר אל על, השכמות הרזות בולטות בעד החולצה.
המשיכה להכות באדמה ומדי פעם הביטה לאחור לראותו עוקב אחריה.
משהבחינה במבטו הכתה ביתר שאת. זוג עיניים נוספות ננעץ בה מן השביל, עיניה של לייקה, כלבת רועים מעורבת ישובה באוזניים זקופות שפלומות פרווה רכות מזדקרות מהן. אוזנה האחת פגומה, נגוסה מעט. הידקה את משקפיה המחליקים על אפה והרימה את המכנסיים שהשתלשלו וחשפו את הגומי של התחתונים. הכלבה, כמו הזקן, לא התיקה את עיניה ממנה. לאחר שלושים דקות של עבודה כבר היתה ספוגה כולה בזיעה, השליכה המעדר והסירה כובעה, פיזרה שערה ובתנועה אחת אספתהו, נותנת לרוח לצנן את העורף. החום והמחשבות טרפו אותה, מושכים לפה ולשם.
מה בעצם היא עושה כאן, מצחיק כיצד מתגלגלים פני הדברים. לו היו אומרים לה כי תעבוד בפינוי חצרות היתה מגחכת, אך המצב הגיע לידי כך שהגלגל הקדמי באופניים השתטח והיא נאלצה לעשות דרכה באטיות הזו, המשגעת, של הולכי הרגל, כשהנוף מתחלף בזחילה בלתי נסבלת, ומחשבות ממלאות את הראש. "את תמיד יכולה לבחור,״ אמרה לה היועצת, כך אמרו גם כל החכמים הגדולים שהשיאו עצות מבלי שהתבקשו. אבל הבחירות שהיו בידיה הלכו והצטמצמו, וכעת היתה צריכה להחליט בין פנימייה לתיכון בבסיס צבאי, בחירה אחרונה בהחלט, לאחר שנפלטה ברעש גדול מהחטיבה. לאמִתו של דבר, את בחירותיה כבר עשתה, לא לקבל עצות מאחרים. כך או כך, בימים האחרונים עלה משהו חדש, לא תיכון ולא פנימייה, משהו אחר, אבל דבר אחד בטוח, היא זקוקה לכסף. הגיעו לאוזניה שמועות, לא טלפון, לא פנייה אישית, שמועות בלבד, על הטיול שאותו תכננו במשך כל השנה. גם כן חופש גדול.
עם כובע מצחייה וידיים תקועות בכיסים, הלְבוש אף הוא היה פרי בחירה, להיבלע בצללית גסה, להיעלם, משכה את תשומת לבה מודעה קטנה ומשובשת על שער ברזל חלוד. עבודה בשעות הערב, למה לא, מה אכפת. עכשיו, אל מול הקשיים, גם אלפיים שקלים אינם סכום גדול, והפרצוף הזה, בררר... איזה פחד, כמו מת. גועל. בנוסף לכול, חשב אותה לבֵּן. חוצפה יש לו.
מתוך הרגל החליקה יד על המצחייה והידקה את הכובע לראשה, לפתה במעדר ושבה להכות באדמה, משליכה עפר רב, נאבקת בברקן עיקש המסרב להתפנות. ניגשה אל פתח הדלת הלבנה, מתנשפת, ספוגה בזיעה, ושוב ביקשה לשתות. המטבח נגלה לפניה בפשטותו הנעימה. כפות עץ תלויות, צבועות אדום ושחור ומעוטרות פרחים, וילונות בהירים עם הדפס של פרחים, קיר אחד פצוע ומסויד ברשלנות, מכשיר טלפון צהבהב בעל אפרכסת גדולה במיוחד וטלוויזיה צבעונית שעליה מתוחה מפית כחולה רקומה פעמוניות סגולות, תחתיה מרצדות דמויות בצבעים עזים. מתחשק נורא ללחוץ על הכפתור ולהשתיק את הצבעים. עוד נגלו לעיניה לוח שנה עם צילומי נוף קרירים מפַגֵר בשש שנים, שולחן עץ מכוסה מפה צהובה מעוטרת בסביונים מרחפים, כיסאות עץ. בין ידיה אחזה בכוס זכוכית, מקושטת אף היא בפרחים עדינים. פרחים, פרחים, הכול פה פרחים. מה שמו, שכחה. חוסר שקט אחז בה, אך לא היה בכך שום דבר נדיר, חוסר שקט אחז בה חדשות לבקרים, הפך את בטנה, הילך סחרחורות עליה ורופף את עצביה, כאילו משהו בתוכה המתין בציפייה דרוכה להתרחשות כלשהי, דבר מה המכוון אליה ומחכה רק לה, אך לא יחכה עוד זמן רב ואם תאחר, תאחר. הושיטה לו את הכוס, "טוב, אני מפסיקה להיום,״ לא השיב לה, "יאללה, להתראות, ביי,״ הרימה ידה לשלום, הסתובבה והלכה לאורך שביל האבן. "לייקה,״ קראה, ונשפה שריקה חדה, כלבת הרועים נדרכה כאילו קלטה בחושיה פולש ומיהרה ללכת בעקבותיה. נטלה את אופני ההרים החבולים, השעונים על גזע עץ גדול, והשתיים יצאו את החצר, נבלעות בלילה הקיצי.

 

 

לפני הכול היה הגוף
יולי ואוגוסט גררו שלשלאות ושרטו את המדרכות בציפורניהם, כל שנגעו בו, קמל. החצר הצהיבה ובסוף היום פתח סקרז׳יסקו את החלונות ואת הדלת, השתרע על רצפת המטבח ושלח מבטו אל אגרופו, אפרסק קר נחבא בתוכו. אט אט נפתח האגרוף ואפרסק שאצבעות מוכתמות בו הרעיד עליו.
נגס נגיסה נדיבה, מחצית אפרסק, נגיסה נוספת ולא נודע כי בא אל קרבו, אפילו לא טרח לתלוש את העוקץ, אכל את כולו, אוחז בשתי אצבעות את הגלעין המחורץ, נוהם חלושות אל התקרה.
כשרק הגיח אל העולם, רפרפו שפתיים רכות על מצחו וניתן לו שמו על שם העיירה בה נולד. מדוע העניקה לו אמו את שם העיירה לא ידע, אך שמו, כך התחוור לו, נותר עדות יחידה לחיים שהיו פעם בארץ רחוקה, הזיה חטופה תחת שמים אחרים. כבר בנעוריו הגיע לגובה של שני מטרים כמעט, אבל הארץ נעה, הסידן ברח, והוא הצטמק לכדי מטר אחד רוטן ותשעים סנטימטרים.
כשישב או כשעמד, כששכב או כשהלך, לפני הכול היה הגוף, לפני הגוף היו הפנים, ולפני הפנים היתה השפה התחתונה משורבבת אל הארץ.
בדומה לשפה שסועה, לכתם לידה או לעור מחוטט, הותירה רושם קשה לביטול, תלויה מפיו ברפיון, מתנודדת מצד לצד, מעְלה מטה, כבעלת חיים משל עצמה, אדומה ושמנה, לחה ורוטטת. מעליה פעורים נחיריים רחבים ומעליהם זוג עיניים חומות בולטות, כשתי גבעות חשופות, אך גם הללו מחווירים מול הבשר הרך אשר בשתי אצבעות החזיר למקומו. כשהיה מדבר עם אנשים, התקשו להישיר אליו מבטם, דיברו עם שפתו התחתונה.
היו ימים שבהם היתה חברותית ושלווה, ימים שבהם היתה עצלה וישנונית, ואחרים שבהם היתה שותקת וכעוסה. כך או כך, ניסה לאלפה אך תמיד נשמטה אל הסנטר, מנצחת.
כינויים רבים ניתנו לסקרז׳יסקו, אם כי לבסוף השתרש רק אחד. מַסֵּכוֹנֶת.
הפרצוף הגס המונח בכבדות על גוף כה גדול נראה לילדי הרחוב כפני מסכה קטנה ומכוערת. מסכונת קראו, מ–ס–כו–נת צעקו מעבר לגדר בגרון ניחר בשעה שהיו בטוחים שהוא ישן את שנתו, שנת שמש עמוקה, ממנה יתעורר רק עם בוא הערב. מדי קיץ היו מתחלפים, הצעירים תופסים את מקום הבוגרים, משליכים אבנים ומקלות, מכים בתריסים, נמלטים וכיסיהם נפוחים באגוזי פקאן שנשדדו מחצרו. למרות זאת שמר בקרבו חיבה אל אותם רכים בשנים, חסרי אלוהים, העומדים על קצות האצבעות כדי להגיע לידית הפותחת את השער.
מכתפו השמאלית משתפלת כתובת קעקע כחלחלה שאינה שכיחה אצל בני שישים ושמונה. קעקוע דהוי ובלוי, צדודית של עלמת חן, עטוית גלימה, בעלת פנים יפהפיות ושיער ארוך שופע. זרועותיה דקיקות, האחת אוחזת במוט של נס והשנייה לופתת את צווארו, הדגלון הממורטט מתנוסס מעל ראשה. כפות רגליה יחפות, האחת, עקֵבה מורם והשנייה פשוטה לפנים. לעתים רחוקות, כשנגלה בשעות האור לעיני הילדים המבועתים, נדרכו שריריו, והעלמה שעל זרועו רטטה כבסרט מצויר.
הבית, קוביית לבנים המונחת על דונם אדמה, במעלה גבעה שחוקה, ביישוב קטן במרכז הצפוף של ישראל, כמעט אינו מורגש. חירייה ניבטת מצדו האחד וערי המרכז חונקות אותו מכל עבר. בית קטן מִפּעם, קובייה עם גג אדום ובתוכה חדר שינה המואפל דרך קבע, חדר מגורים שאין לו שימוש ודלתו מוגפת תמיד, תא שירותים זעיר שכל היושב בו ברכיו נלחצות אל הדלת, מקלחת ואמבט נעימים ומטבח נוח. המטבח משמש כחדר לכל דבר, ובו מתנהלים החיים. יש בו מזווה גדוש בקבוקי ויסקי, וודקה ורום, צנצנות עוגיות למיניהן, ספלי חרס נקיים מסודרים בשורה על גבי מדף עץ, ובסמוך מוערמות צלחות תואמות. מקרר עתיק יומין מזמזם במנוע ניחר ולידו, כגור לצד אמו, טלוויזיה צבעונית קטנה שזוג אנטנות ארוכות מזדקרות מגַּבָּה כזוג מְשוֹשים, אף כי מאז החיבור לכבלים לא נמצא להן דורש. חלל צר נוסף, שופע פתחים, משמש מסדרון צנוע בין החדרים כולם, ובקצהו ארון מעץ אלון משופע במגירות. בחלקו הקדמי של המסדרון נמצאת דלת הכניסה הראשית, מבטה אל הרחוב וצבעה כצבע אדמת החמרה. בצמוד אליה דלת נוספת, דקה ממנה, שבמסגרתה, מסגרת עץ הצבועה כתום שסק, מתוחה רשת יתושים ישנה אך הגונה. בבית רווחת האמונה שחדרים חשוכים שומרים על קרירות, לכן הוא מוגף דרך קבע ובימות הקיץ שוררת בו אפלולית. דלת נוספת קבועה בצדו האחורי, בקיר המטבח, צבעה לבן והיא נפתחת לאטה אל מדרגה אחת בלבד. שלא כמו בבתי היישוב האחרים, חלק אחורי זה לא ידע מעולם גינה מוריקה ומטופחת כי אם חצר, ולא סתם חצר כי אם חצר פראית, ארעית ומשתנה כעונות השנה. שתי נורות ליבון משמשות זוג עיניים צהובות, בולשות עם ערב בשדה קוצים סבוך העולה על גדותיו, ים צהוב שחוּם של ברקנים, המצטופפים יחדיו ומתנוססים בדממה לשמים. החי היחיד שנטע במו ידיו הנו עץ פקאן, סמוך לשביל האבנים המקיף את הבית מצד אחד, גילו מעפיל על ארבעים שנה ומדי יום הוא מטיל צל נדיר ביופיו על השביל ועל גג הרעפים.
ארץ ישראל והשמש הצובט בבשר ואינו נוטה חסד עם עור חיוור ועיניים חשופות כגבעות, הביאו על מסכונת סבל רב. פלאי הטכנולוגיה שביקש לחלץ לעזרתו היו לו לרועץ, וכך קרה שמזגן שהותקן בביתו כמעט גרם למותו. קופסת פח מחורצת, שמנה מאוד ורועשת כבטנו המגרגרת של ענק, הִצריכה את פציעתו החמוּרה של קיר בפטיש. ישבנה בלט אל החוץ וראשה המחרחר השתעל אוויר קר ויבש ששייף את עצמותיו ואת ריאותיו.
בבקרים היה קם וגבו דואב. עצמותיו חלולות, מרקדות כמקלות בתוך גופו.
"מנוולת, זנָה... כחחחח, טפו,״ ריאותיו ספוגות רוק ומצחו קודח כיבשת אפריקה כולה.
עם בואם של יולי ואוגוסט לקה בדלקת ריאות והתפנה לבית חולים.
נאלץ לחלוק חדר עם זקנים אחרים שנראו לו קשישים וחולים ממנו. כפות רגליו הגדולות הציצו מקצה המיטה, חולים ורופאים נתקלו בהן והביטו בפרצופו בתימהון. כשנמאסו עליו המבטים, הרעיד לעומתם את סנטרו, שִרבב את שפתו הבשרנית, נהם אל הקירות וצלל במיטה הלבנה, דוב גדול המנסה להסתיר כפות רגליו תחת שמיכה. טלוויזיה לא היתה בחדר, ובתחילה חשב כי לא יוכל להמשיך כך, שעמום בלתי נסבל. "עזאזל עם זה, מה יש טעם, כן?״ שאל את עצמו בעברית, בלילה נטול שינה, וצלל במחשבות. "לא יודע. בחיי שלא,״ ענה קול מהמיטה הסמוכה, ושלה את סקרז׳יסקו מן התהומות.
"כל יום דומה לכל יום,״ ענה לשכנו.
"לא בשבילי. אצלי כל יום רע מהקודם,״ ניכר היה שבן שיחו דיבר במאמץ רב, ריאותיו חרחרו, "אני מרגיש שזה קורה. כל כך מהר. כל יום הריאות נהיות קטנות יותר,״ חרק בקולו, יבבת מסור חלוד, "הרופאים אומרים שאחוז השימוש יורד. התפוקה. ככה הם אומרים. כאילו שאני מפעל בקבוקים. התפוקה יורדת.״ מהמקום שבו שכבו לא יכלו לראות זה את זה. "אני נגמר,״ המשיך הקול מהמיטה הסמוכה, "לאט לאט. כל יום.
בחלקים. יש בפנים חור גדול. וכל יום קשה יותר לנשום. כל כך קשה.
ולדבר.״ "גם אצלי ריאות לא בסדר, יש חום ואני לשתעלת.״ "תהיה בריא.״ "מממ... כן,״ רטן, "גם אתה, כן.״ "אני פה כבר חצי שנה. חשבתי שאני יהיה בחתונה. הבן שלי, לפני שתי חודשים, עשה לי הרבה בעיות בחיים, אבל מצא אישה. אני חושב, אולי אני אראה נכדים. בעזרת השם. פעם לא הייתי צריך מכונות. עכשיו, בלי הם אני גמור. אל תעשן. הכול זה סיגריות. שתי קופסאות ביום. שלושים שנה. ניתוח ועוד אחד ועוד אחד. עכשיו יש חור בגרון. כאבים כמו אלף זכוכיות...״ נשימתו התמעטה והדיבור נהפך למסכת של כאבים, אך הוא התעקש להמשיך את השיחה. "ממתי אתה פה... הרבה?״ "כבר שבוע.״ "אפילו לא שמתי לב.״ "מזגן לעשות אותי חולה. אבל אני מגלה אותך,״ התוודה מסכונת שמן הסתם הרגיש שסיפורו אינו מרשים דיו, "אני צריך לקחת כדורים, ורודים קטנים, שתי כדור ביום, כן. אבל לא לוקח, יש גם זריקות, אבל לא לוקח.
גם כדורים, לא לוקח.״ "אבל אתה בריא, לא? אין בעיות. חוץ מחום. כולם ככה לפעמים.״ "כן, בטח. כו–לממם.״ "וכדורים זה ויטמין?״ "לא ויטמין, מה אתה ויטמין, אף אחד פה לא יודע זה, כן, לא עניין של אף פרצופים כאן, רק שלי, כן.״ "כן, בטח. עניין שלך. בְּריאות שלך.״ "פעם,״ הביט לצדדים, הפנה ראשו לכיוון הקול ולחש, "פעם, הייתי לוקח בגלל מצב שלי. כן. כדורים לְסַדֵּרת אותי יפה, הופך חיים שלי קו ישר,״ הרים זרועו והורה בידו לפנים, "אבל יש אני מפסיק עם זה. גם עם זריקות מפסיק.״ חזר והפנה מבטו אל הקול, "מפסיק עם חיים מסודרת.״ "חיים מסודרים זה טוב. זה לא רע. מה רע?״ "רע רע. עם כדורים הייתי כל יום יושן, קצת קם, אוכל, הולך בית שימוש, לא רואה עם עיניים, לא זוכרת. ככה פְסיוֹ. דוקטור רפקין לַגיד, זה תופעות לוואי, לגיד, צריך ליתרגל. גם אני חשבתי ככה פעם, כן, אתה מבין, יש מפריע, אבל בנאדם נשאר דומה לבנאדם, כן.״ "אני חושב. להיות בן אדם זה טוב. גם אני הייתי.״ "אבל מפסיק עם כדורים, גם זריקות מפסיק ועכשיו טפו... נבלה, עכשיו רק טינופת, חלירע.״ "העיקר הבריאות, העיקר הבריאות,״ ניסה להרגיעו.
"הוא בא אלי, אתה יודע,״ קולות חרחור שקטים שבו אליו ממיטת השכן, "עם מַלְצ׳יק...״ חיפש אחר מילים ראויות, "זה כמו יש חתול על גדר, רעש על קוצים ואתה לחפש שמה, מוצא צ׳יריפָּכה... נו, צב,״ הרהר בקול, "כמו לסתכלת על ילדים יושנים.״ "ילדים יושנים. כן,״ מלמל השכן.
"לפעמים, עם מלצ׳יק...״ לקח נשימה עמוקה, "זה כמו אווירונים עובר נמוך, שורף כמו שמש. עכשיו הוא בא אצלי כל זמן, עם גוף שלו, לפעמים רק קול שלו אצלי פה,״ הורה באצבע על פדחתו, "בראש, כן.״ "אה, בראש שלך. אתה חושב אותו בראש שלך.״ "כן, בראש שלי. כל זמן בראש שלי.״ השכן השתלט לאט על נשימתו החנוקה, "יעני מג׳נון, כמו פטה מורגנה.״ "מג׳נון,״ חזר מסכונת במבטא רוסי, "מג׳נון,״ פרץ בצחוק גדול.
כעבור יומיים שקע השכן בתרדמת ולא דיבר עוד, מכונה גדולה פכפכה אוויר לגופו. החל להופיע אורח שלא נראה עד אז בחדרם. גבר כבן ארבעים, חליפה, משקפיים, נמוך קומה ומקריח, נכנס אל החדר פעמיים בשבוע בצלצול מפתחות וטרטור טלפונים, צלב קטן לצווארו, נעמד מול מיטת השכן, דמם דקות ארוכות ולבסוף דיבר אל השקוע בתרדמת, בערבית.
מסכונת לא הבין את דבריו אך התנחם בכך כי שכנו נוצרי הגון ולא בן אסלאם פראי שידו בכול ויד כול בו. הללו חשב, אין להם תקווה. "כבר הכנתי שיעורים,״ אמר בעל הצלב, "אם אתה רוצה לבדוק, אתה יכול,״ ניסה לרַצות בדבריו, שפמו נע מצד לצד כמטאטא, "אמרו בחדשות הבוקר שמחיר הירקות ירד וזה טוב בשבילנו, מחיר הפירות, מה אכפת לנו ממנו...
אתה תמיד יודע מה להגיד, שאני לא אהיה עצוב... בשבת הבאה ניסע לים, אתה תראה, כולנו נקום מוקדם.״ בתום דבריו נאנח והביט לצדדים.
האנשים בעולם הזה, הרהר מסכונת, אינם אלא ילדים קטנים, ילדים עם משקפיים, קרחת וחליפות, והזקנים הממתינים להם בבתי חולים, אף הם ילדים, העולם כולו מלא ילדים. ילדים חסוכים. אותו רגע רצה כי שכנו יתנער ממיטתו, יתלוש מעליו את הצינורות, יצביע עליהם ויאמר, "אתה, אתה מג׳נון אתה, ואתה, תגיד לדוקטור שיפסיק לבלבל לך את המוח, נמאס לי מהמקום הזה, אנחנו נוסעים לים.״ אבל המכונה דחסה אוויר והשכן לא אמר דבר.
הטיח עצמו בזיכרונות, חטיבות חטיבות הסתדרו לנגד עיניו הפנימיות, מושכים אותו פנימה. וכל אותו הזמן שכנו למיטה סופג בגופו אוויר מלאכותי ממכונה שיש לה מפוח ונוריות מהבהבות אבל אין לה נשמה.
שקע בימים שהיו אולי פעם. כשהעמיסו אותו על משאית ללא גג, רק שלד ברזל ויריעת ברזנט מגולגלת שקצותיה סטרו ברוח. הגיעו אל מחנה מרוחק, בלב המדבר, שם הורו לו לרדת. "יש לך קרובי משפחה בארץ?״ שאלו אותו, אבל הוא לא הבין מילה משפתם. אמרו לו, "תחתום כאן וכאן,״ ואחר כך אמרו, "גח״ל, גח״ל.״ והוא חזר על דבריהם, "גחלגחל,״ ושוב הועמס על משאית והובל בחשיכה לאזור האימונים. הגיעו לגבעת טרשים, שם התאמנו במשך שלושה ימים ומשם ללטרון. אבל ללטרון לא הגיע. בדרך נזרע גופו רסיסים בגולגולת ובגב.
לאחר חודש ימים, בהם התארכה מחלתו מפאת קדרות בית החולים, הזקִנה והחולי סביב שהביאו עליו מרה שחורה, שוחרר לביתו. יושב בתוככי אוטובוס גואה המון אדם, חובק חפציו, תר אחר נוסעים שחגורות נפץ למותניהם.
זו היתה המכה החדשה.
המוות החדש.
הדבר החל פתאום ואיש לא היה מוכן לכך, אנשים עלו לאוטובוס בתל אביב, בבית לִיד או בירושלים, שילמו את דמי הנסיעה כנדרש ופוצצו עצמם יחד עם התקרה, החלונות, המושבים, הנוסעים וסלי הקניות, והכול בחום הנורא של יולי–אוגוסט. משחיפש אחר המתאבדים, עיניו מתרוצצות בחוריהן כעיני חיה ניצודה, שב לדרוש בשכנו למיטה. כה התרגל לרעש המפוח שדחס אוויר לריאותיו עד כי דימה לשמעו עתה תחת טרטור מנוע האוטובוס. נשבע כי לעולם לא יחזור לבית החולים, איש לא יכריח אותו.
הבין שיש חוק כזה, כל עוד יש בשר ויש מקום להכניס זריקות, הרופאים יעשו הכול כדי שהבנאדם ימשיך וימשיך, אפילו יאכילו אותו אוויר, וזה הפתיע אותו שאף אחד לא עושה כלום לעצור את השיגעון הזה. מי יודע כמה זמן עוד ימשיך לסחוב. "מנפח אוויר בריאות... קְ׳ייבֶּניִמָטְרִי,״ קרא בעיבורו של האוטובוס העמוס נוסעים מתוחים, "הפקר,״ זקר אצבע באוויר, "חתיכת סְבִיניְהָ. הפקר,״ שב וחזר, שמח על שעלה בידו למצוא את המילה הראויה. אם מלאו ימיו של הבנאדם למות, עלה על לבו, מן הצדק שימות בכבוד. ואם אפשרי הדבר שיבוא המוות לקחתו מביתו, פנים אל פנים, ולא כמו גנב. "צ׳וֹרְט,״ קרא מסכונת שהתעקש לפתוח את חלונות האוטובוס על אף שהיה ממוזג, "צ׳ורט, דייאבל,״ חזר בקול רם ולא חדל ללחוץ על פעמון העצר עד שהנהג גער בו.
בהגיעו לקוביית ביתו המוגפת תריסים, לא היסס רגע, נטל פטיש גדול והכה בקופסת הפח מכות הגונות. אמנם היה חזק, אך זריז לא היה. תנועותיו, על אף שהתכוון לעשותן בזריזות, היו כה אִטיוֹת, עד כי התפרקו לשלבים.
הפטיש הרדום הונף אך בקושי, מסתייע בהטיה סיבובית של המותניים והכתפיים, כחלק מתהליך מפרך ומייגע של כיבוש המרחב והכנעת החומר.
בכל אחת ממכותיו נרעדו שפתו המשורבבת ודמות העלמה שעל זרועו.
"כלב בן כלב,״ הניף את כלי הברזל מעל לכתפו, "סוּקִינְסִין, לשבור לו את הפרצוף... טראחח,״ והמזגן נחלץ כפקק ונפל ברעש גדול. חור גדול נפער בקיר, הרים ידו והסתיר פניו ממלבן האור הגדול שהכה בו. מולל מלט רטוב, בחר לבנים חזקות ובסיפוק רב הניח אבן על אבן והקטין את קרן האור השמנה שחדרה את הבית, מצמצם אותה ומצמק אותה לריבועים קטנים, עד שמיגרהּ לחלוטין. "הנה, ככה. נראה אותך ליכנס עכשיו, כן, זנה. טפו.״ לא היה מהזקנים שגופם צמא לאורו ולחומו של השמש. לוּ ניתן לוֹ הדבר, היה מבטל אותו, מכוון אליו תותח–על אימתני ומשלח לעברו טיל בעל ראש נפץ גרעיני, מתפצל אם אפשרי הדבר. ידע כי היעלמו יוביל לקמילה ולמוות, ואף על פי כן לא היה מהסס. "כן, לחסל אותו, ז׳יוֹוטְניַָה.
ווישט,״ מעביר אצבע על גרונו בתנועת שיסוף מהירה. שנים מחייו היה נותן על מנת לראותו מתכסה עננים כבדים, מגורש מהשמים. מקור החיים, אור, חום, הללו לא עניינוהו אפילו כהוא זה. למרות זאת, שָרְצו השמש וכלביו יולי ואוגוסט בחצרו, מתאווים להגיע לכל פינה וסדק, משריצים קוצים בכל עבר. את ימי הקיץ העביר בשינה ורק עם שקיעה שב והתעורר לחיים, עיניו גדולות ורחבות אישונים, מטיבות את ראייתו בחשיכה. כך, עמד אל מול הקיר המטויח שהמזגן נבעט ממנו, ובחן את עמלו. לא יכול היה אלא להנהן בשביעות רצון. לפני הכול היה הגוף, לפני הגוף היו הפנים ולפני הפנים היתה השפה התחתונה, שב ודחק אותה למקומה, ואולם זו חזרה והשתרבבה ארצה.

 


מהי שנה, אינה אלא כלום
איבריו הגדולים של מסכונת קרסו על כיסא העץ בפתח הדלת הלבנה, כתפיו וריאותיו עלו וירדו בנשימות כבדות. את עיניו נטע בעומק שדה הקוצים, עודנו נסער מהופעת הלבקנית בחצרו, לבנה וזוהרת הגיחה מן המחשך, בתחילה שקטה וישנונית, אחר כך כמו רוח על פני ים רוגש ולבסוף... הסתלקה וכאילו לקחה עִמה את מעט האוויר הקר שהיה בכוחו של הלילה להעניק.
עד כה עצר בעד עצמו, לא להתפרץ, אך כעת כבר לא יכול היה להתאפק.
עצם את עיניו, כיווץ את פיו ונשף אוויר. פקחן. הנה, כבר הרגיש טוב יותר, נרגע מעט. שנה עברה מאז אירע המקרה שהביאו לתלות את המודעה על שער הברזל ומהי שנה, שום דבר, כלום, 365 יום ורבע, כפי שגילה פעם.
יד ימין נקמצה, ברכיו הזדעזעו, שפתו התחתונה נשמטה, "בהמה מנוול...
חוּי בְּלַאת,״ געש ותפס את ראשו בידיו, "חלירע. טפו.״ עודנו מרגיש בגופו את להבות השרפה הגדולה היונקת מחום גופם של יולי ואוגוסט, לוחכת באיבריו ואינה מרפה.
רק לפני שבוע הגיעו הילדים, פיזזו סביב השער, קפצו מעל הגדר ונכנסו פנימה, השתוללו ושברו את התריס. שבעה ימים שנהפכו במהרה לזיכרון רחוק, התריס נותר תלוי על בלימה, ומסכונת נמלא עוגמת נפש. עתה אין הוא זוכר את השבוע שחלף, לא את האבנים, לא את רגבי החול, גם לא את הידיים הקטנות ואת הענפים התלושים. היסטוריה נשכחת. אף על פי כן, הלהבות החורכות, ראשי הברקנים הנרעדים באש, קוציהם המטפטפים כדורי אור זעירים על כפות רגליו, מאורעות השנה שעברה לוהטים בזיכרונו כאילו קרו הדברים רק אמש. הזמן הוא שקרן. העלה והוריד את כתפיו העגולות, הכבירות, הפנה כפות ידיים לשמים, נכנע בפני כוח החזק ממנו אלפי מונים. מהי שנה, הניח כפותיו על ראשו הגדול, תמהָּ ומיואש, אינה אלא כלום.
מסכונת המתין ללילה כאותו דוב רוסי מעולף מחום הקיץ. עם ערב נפתחו לרווחה דלתות הבית וחלונותיו, וכמו קופסת פח שנמשתה מקרקעית הים ומכסהּ הוסר בבת אחת, החלו משבים מתנחשלים פנימה, שוטפים כל פינה נסתרת. נעמד בפתח הדלת הלבנה, הפונה אל החצר, הערב טפח על פניו והוא נתרצה מעט. כפות רגליו נטועות ברצפת המטבח, רחבות ועבות, והאצבעות חלקות ציפורן ומסודרות לפי גודל. החצר הזאת טובה לי הרהר, טובה יותר מכל הגינות, מכל מרבדי הדשא וערוגות הפרחים, מכל מתקני העץ והדקלים העשויים פלסטיק. ככה טוב. הִטה אפרכסת ועצר נשימתו.
הנה, תיפוף הציקדות ויללות החתולים, הכול מתאוששים מהיום החומס, אוושת הרוח ממוללת באצבעות רפות את האוזן. ריכז את מלוא תשומת הלב אל חלל החצר. "מממ...כן,״ נפלטה נהמה מקרבו, "כן, ככה טוב,״ הנהן בראשו כאילו בא בדין ודברים עם מישהו נעלם מהעין. הנה שומע אותם, קול צעדים מהירים.
בתחילה, קול הטפיפה המהיר ששמעו אוזניו לא היה אלא מחול הברקנים המכים זה בצווארו של זה, ראשם לבן ומעוטר קוצים, אחר כך נתווספה אוושת עלי הפקאן ולבסוף, מן המחשך, נקישת עקבים צלולה, ברורה, מתגברת. קלוק, קלוק, קלוק, קלוק. הלמות סוליות עץ באבני שביל הגישה לבית, ובשבריר השנייה, כאצן המשליך חזהו לפנים בסיום המרוץ, חצתה דמות ילד את קו הלילה השחור ופרצה אל הבית. הדמות חמקה תחת הזרוע העבה, יצאה מן המטבח אל המסדרון, מותירה אחריה מערבולת קצרת נשימה של עלים ואבק. ראש קטן הציץ מִפתח חדר השינה, עין אחת, חצי פה, כתף דקה עולה ויורדת בהתנשפות ריאות חלשה. נראה כאילו לא הבחין כלל בזקן הניצב בדרכו, נעץ מבטו בפתח הדלת הלבנה, שערו החום דבוק למצחו, אט אט נרגע. "ראו אותי נכנס?״ שאל, כאילו לא התפרץ אל הבית כרוח סערה, ברגע זה ממש.
"אף אחד לא לירות אותך,״ ענה באנחת רווחה, ציפה בלבו לבוא אורח קרוּא והנה הגיע.
"אם יראו אותי, יהרגו אותי,״ המשיך בחשיבות גדולה, העברית נפלטת מפיו אל האוויר החם.
"אף אחד לא לָרוֹג אותך,״ כשדיבר אליו התרככה לשונו ושפתו נתלתה כערסל מזמין. לרגע שוב לא היה אותו דוב נרגז ואין ולא היה לו ריב עם העולם. "יש להם מקלות,״ קבע נחרצות, "נבוטים ואבנים, הם התחילו לזרוק עלי, אז ברחתי, אני רץ מהר יותר.״ לבסוף נתגלה כל כולו, בן שמונה, כובע קסקט חום נח באלכסון מרושל על ראשו, פניו יפות ועגולות, נמשים קטנים פזורים באי סדר, סומק עז התפשט על לחייו ככתם יין על חולצה לבנה. עצם עיניו ופקחן באטיות, ריסים ארוכים כשל ילדה מְצִלים על מבטו ומעמיקים אותו. בעד השפתיים, בינות לשיניים גדולות ולבנות כשיני ארנבת, שיחקה לשון אדומה. שיני חלב, חשב מסכונת וראה בצירוף מילים זה אור וכוח, לכל הילדים שיני חלב, הוקסם.
לבוש היה חולצת כפתורים קיצית תכולה, בעלת כיס בודד שמסתיר את הלב, צללית סוס דוהר רקומה עליו. החולצה היתה מאובקת מעט וכל הרואה אותה רוצה להבריש עליה ידו ובמכה קלה לנקותה. תחת מכנסיים קצרים השתלשל זוג רגליים דקות, נעולות בנעליים גדולות. דם מעורבב בחול נזל לו מברכיו, עיסה כהה וסמיכה, מחורצת שריטות דקות. "שוב הולך בקוצים?״ "כן,״ ענה מבויש, ניגש אליו וחיבק רגלו, הרים ראשו ותלה בו חיוך.
"ראיתי ברל׳ה יושבים יחד, צפופים על גבעול צהוב ואז נשרטו לי הברכיים, וגם אתמול ויום לפני וכל הימים הם נשרטו, ויש לי דם רך ויש לי דם קשה גם, אני כבר לא יודע איזה פצע חדש. קודם, חציתי את החצר ונפלתי בקוצים,״ הושיט ידיו כלפי מעלה, מסכונת קירב פניו אל כפות הידיים הפצועות ונרעש. "צריך ליזהר, לא הולך שמה.״ "אז תנקה שמה. אני נשרט כל הזמן והם עושים לי אמבושים, יש שם אלף מקומות מחבוא.״ "מממ...כן,״ בחן את הפצע, "עכשיו אני לרחוץ במים, כן, עושה יבש ושם יוד... "
"לא רוצה יוד,״ משך חזרה את ידיו והצמידן אל חזהו, מתרחק שני צעדים לאחור.
"צריך יוד, אחר כך אין אינפקציה.״ "לא רוצה,״ הניד ראשו בתקיפות, מעקם שפתיו כעומד לפרוץ בבכי.
"לא רוצה? אנחנו נראה,״ אחז בידו והוליכו לחדר הרחצה. ברז המים נפתח מעל הכיור הלבן, תחת זרם חם, חמים ולבסוף צונן, טבל את ידיו ואחר את של הילד, רחצן בקפידה בסבון, חופן בכפותיו העבות את האצבעות הקטנות שבבסיסן כף לבנה מעוטרת ורידים כחולים, עדינים כקורי עכביש.
"ועכשיו סקרז׳יסקו נותן קצת יוד על ידיים קטנים.״ "אמרת לא יוד.״ "אמרתי נראה. עכשיו רואה צריך.״ "זה בכלל לא כואב וגם בברכיים לא, וחוץ מזה הם אמרו שהם יתפסו אותי מחר, יעְנו אותי ויהרגו אותי, אני אף פעם לא יודע איפה הם בכלל, תמיד מתחבאים לי.״ "אף אחד לא לרוג ילד קטן, אף אחד,״ חייך. עם מלצ׳יק, לא היה גבול לסבלנותו, לא היתה דרך בה יכול היה הילד להרגיזו. "באמת?״ עפעף בעיניו השחורות.
"אני לשמור על מלצ׳יק.״ "אתה שומר עלי?״ "אם לא רוצה, גם יוד לא נותן.״ הביט הילד על ברכיו, נוגע בעדינות סביב הפצע, מעווה פניו למראה הבלילה האדמדמה המבצבצת משפיץ הברך. בהה דקה ארוכה בזרם הדם, מרותק בעיניים בורקות למראה הרגליים שהתקלקלו, לתכולתן הנוזלת החוצה, ניגרת על הרצפה. כעת, משהוסר איום היוד תהה אם למרות הכול כדאי לשים יוד. כשהרים מבטו והבחין בשתי גבעות חשופות הנעוצות בו, נשף בבוז וניגש אל שולחן המטבח, משך כיסא והתיישב, רגליו בועטות באוויר. מסכונת נבר במקרר ויצא כשהוא חופן בידו שלושה אפרסקים נהדרים, שטפם בכיור והגישם לשולחן על מגש פלסטיק מקושט בציורי פירות קיץ. מן המזווה הוציא צנצנת שקופה, דלה מתוכה עוגיות והניחן לצד המגש, מזג תרכיז ענבים לכוס זכוכית, מילאהּ מים, ערבב בכפית קטנה. הילד בעט במרץ תחת השולחן, תקע שיניו בלב עוגיית אגוזי פקאן גדולה, הֲפָכָהּ בן רגע לחצי סהר ורגע נוסף נעלמה בבטנו. ידו נשלחה לקחת עוגייה נוספת. "מלצי׳ק קודם לאכול אָפֶּרסִיק זה, נותן בריאות, קודם אפרסיק ואחר כך עוגייה, כן.״ הילד משך בכתפו. "למה הם לרדוף מלצ׳יק?״ "הם רצו לתפוס אותי, אבל ראיתי אותם מרחוק, רק בקוצים יש להם סיכוי, הם מתחבאים ומסתכלים בשקט,״ פירורים נתלו על שפתיו כשדיבר, שפך את הכוס במורד הגרון והורה באצבעו, כאדון קטן, למלאה שוב.
"עושה להם משהו?״ "לא עשיתי כלום.״ "סתם רודף את מלצ׳יק?״ "כן... וזהו,״ מיהר להוסיף, "אני לא רוצה לדבר יותר.״ "ילדים לא לרדוף אחרי ילדים סתם, כן, צריך סיבה. מה מלצ׳יק לעשות, מה לגיד, דברים רעים? נותן מכות? לוקח משהו?״ "לא,״ ענה, והשפיל ראשו.
"לוקח מילדים משהו?״ "הם גנבו לי קודם,״ הורה על הקורבן האמִתי, "הם גנבו לי את הרוגטקה שבנית לי.״ "ומה אתה לוקחת?״ "הם קרעו את הרצועה ועכשיו היא שבורה לגמרי, כבר אי אפשר לתקן אותה, אפילו אתה לא יכול.״ "סקרז׳יסקו לבנות חדש. מה מלצ׳יק לקחת?
אתה לגיד, כן?״ "זה בכלל לא שלהם,״ הוכיח באצבעו, "הם גנבו את זה ראשונים.״ "נו, כן, מה ילדים לגנוב ראשון?״ הכיסא נהדף לאחור בצרימת רגלי עץ, נעמד והושיט ידו אל כיס מכנסיו. אט אט, בריכוז רב ובכוונה גדולה שלף ידו מהכיס וגילה את הראָיה המפלילה. אצבעותיו לפתו חולדה קטנה ולבנה, כפתו תופסת בבטנה, רגליה הקדמיות מונחות על קפל האצבע והאחוריות תלויות פשוקות באוויר, ביניהן נמתח זנב ורוד כרגל שלישית.
אפה רחרח והרקיד את שפמה, עיניה אדומות. הרימהּ מעלה מעלה, קרוב אל עיני הזקן, לופת בפרווה בחוזקה, כמעט מוחץ את החיה האומללה הנאבקת בידו. הניחה על השולחן ומשהניחה, חדלה להתפרע. "מה לעשות איתו?״ "אני אשמור אותו, אגדל אותו.״ "לגדל אותו,״ החרה החזיק אחריו, "לגדל... אפשר גם מחזיר, כן.״ "לא, לא מחזיר להם,״ חֲטָפוֹ מהשולחן, "הוא לא שלהם בכלל, הם כלאו אותו.״ "צריך לשים עכבר בחצר, לתת חופש, כן.״ הילד הרים את החולדה וקירב אותה לעיניו, "הוא ילך לאיבוד בקוצים ולא יהיה לו מה לאכול, אני רוצה לדאוג לו. אני שחררתי אותו לחופשי, עכשיו הוא שלי.״ "אם מלצ׳יק שחררתי עכבר, עכבר יש חופש. לא יכול לַחזיק חופש גם לא חופש.״ "אבל אני הצלתי אותו. הם היו הורגים אותו, בטוח, הם רצו להרביץ לו עם מקלות, לדקור אותו במזלג, לשפוך עליו צבע, להטביע אותו בדלי, הם לא אוהבים חיות, הם מתעללים בחיות, בחיי, הם אכזריים,״ חרץ לפניו את שרשרת הסופים הטרגיים האפשריים. "הם שמו אותו בקופסה בלי חורים לאוויר, אבל אני הצלתי אותו, התנגבתי למחבוא שלהם והצלתי אותו, ואם תנקה את הקוצים נוכל לשחק שם.״ "איך קוראים אותו?״ "רומל.״ "מלצ׳יק נותן לו שם?״ "ככה קוראים לו,״ דחף עוגייה שלישית לפיו. מסכונת, שהשם רומל עורר בו שאט נפש, נמנע מלהעיר על כך. גדיוּקַה חשב בלבו, יופְּטפויוּמאט, אך לא אמר מילה.
"צריך לשים עכבר עם קופסה, כן, לא בורח. נותן אוכל כל יום, לטפל בו טוב טוב, לנקה חרא שלו.״ "הוא לא אוהב להיות בכלוב,״ אמר בפה מלא.
"נותן אוכל כל יום. אוי ואבוי שוכח. אוי ואבוי...״ "אני לא שוכח אף פעם,״ שב והניח את החולדה על השולחן. אפו של רומל נמשך אחר ריח האגוזים, התרוצץ מפירור אחד למשנהו. "אני צריך לחשוב. יש אחריות גָדולה. מלצ׳יק צריך לַבְטיח, דואג עכבר כמו ילד שלו, כמו צריך.״ "כן, כן, אני מבטיח, כמו לילד, לטפל בו כמו שצריך,״ הרים ידו לאות שבועה.
"מבטיח, כן, מבטיח? אני לַ רְשוֹת ניסיון. לשמור אותו כמו ילד.״ "יש,״ קרא ופרץ בצחוק. וכשצחק, צחקו השיניים והאוזניים, הסנטר והגבות, אפילו השיער פרץ בצחוק, וכל כולו הפך פקעת צחוק. מלצ׳יק מיהר לשלוח זרועותיו לפנים לתפוס בחולדה, הניחה תחת כובעו ויצא אל החצר.
מאז ומתמיד, היה קשוב לגחמותיה של האדמה, לחיים ההומים בה.
כמה צבים וחולדים, קיפודים, חיפושיות ותולעים מצא בה, כמה גוזלים אבודים השיב אל עץ הפקאן ואחר כך נאלץ לקברם כי אמם לא רצתה בהם יותר. "אם בנאדם לנגוע בילד של ציפורה, אמא שלו לא רוצה יותר ילד שלה, פְסיוֹ. בנאדם נותן לו ריח.״ שטח בפניו מסכונת את נפלאות הטבע, ידיו מונפות אל על, כמסכינות עם עובדות החיים. "מלצ׳יק לא נותן אוכל לילדים של ציפורה, יש מבין, כן?״ הכה כפותיו אחת כנגד השנייה, כאדם שסיים מלאכתו. "לא!״ צעק הילד ולבבו נקרע. "לא!״ הניד ראשו כאדם המתעורר מחלום רע. "לא!״ ביקש לבטל את הדברים כשקרים איומים, "הוא יחיה, אתה תראה, אני אתן לו אוכל, אני אדאג לו ואטפל בו.״ וכה היה.
כמעט. לקח פיסות לחם, הרטיבן ברוקו ולעסן עד שנהפכו לעיסה והאכיל את הגוזל שבתחילה לא נענה ואחר כך החל בולע בשקיקה לאושרו הגדול.
כעבור יומיים, החלו הנוצות שצימח לדהות, נוצות פלומתיות, עדינות ועלובות שצפה בהן גדלוּת בגאוות אב עצומה. בשעה שחשב על היום בו יפרוש גוזלו כנפיים ויעוף לשחקים, ינחת על כתפו ויכיר לו תודה כל חייו, בדיוק אז החלו נוצותיו לנבול. ביום השלישי נשרו כולן והגוזל רעד ללא הפסק. עטף אותו במגבת ושלח במסכונת מבט מתחנן. ביום הרביעי החל הגוזל לשלשל ובבוקר היום החמישי היה מוטל בקופסת הקרטון, נמלים עוטות על בשרו כשמיכה שחורה, מכסות את מקורו הצהבהב ואת הלשון הקטנה החורצת בו.
והיו גם עורבים שקראו קרע קרע, מתנועעים מצדו האחד של הענף לצדו האחר כשיכורים ותוכים שברחו משוביהם והשתכנו עם חורף על הפקאן הטוב לדלות ממנו אגוזים, משרקקים שריקות צווחניות לאוויר הקר. וחולדים בלתי נראים שהתנחלו מתחת לפני האדמה, דוחקים כאן ושם גבעות מפוררות אל פני השטח. וחתולים רעבתניים שהתהלכו כנמרים, שכמם מזדקר מגבם עם כל צעד, מחפשים מקום לנוח בו, נשכבים על המדרכה, גופם מופקר אל האור, זנבותיהם מתלכדים במעשי אהבהבים עם קרני השמש. ואין סוף, אין לדברים הללו סוף.

 

 


מהר, את החצר כולה עד מחר