פרולוג / פתח דבר
מאי 1940, כמעט שנתיים אחרי
שׁאטוֹ סיר־מֶר, כפר דייגים
בנוֹרמַנדי, מערב צרפת
וֶרה נשענת על אדן החלון הרחב. בחוץ נשמע הרעם העמום, המרגיע, של האוקיינוס — קרוב מתחת לבית, כשרציף צר חוצץ ביניהם. בליל הקיץ הבהיר אפשר לראות את חוטי הכסף של הגלים.
כשהיא חושבת על מה שקרה, כמעט שאינה מאמינה. בחדר הסמוך בבית הדייג ישנים בשלווה הוריה הזקנים. רופא הנשים פריץ לוי ואשתו לוּצי, שהצליחו לצאת ברגע האחרון מברלין, מלוע הארי. גנרל הגְוַורדְיָה פון שטַרקֶנבֶּרג, חבר הילדות של וילי ועכשיו איש מטה הוֶורמַכט,1 סידר להם את אישור היציאה. נאצי אבל לא לגמרי, מהרהרת ורה. וגם אוהב מאוד כסף. אצל וילי, האֶקס המחורבן שלה, התגלו פתאום תכונות שלא שיערה.
1 גוורדיה — יחידות מיוחדות בצבאות אירופה; וורמכט — כינוי לכלל הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.
בבית הקפה על שפת הים, לא רחוק, מנגנת תזמורת, ותיירים רוקדים עם בחורות מקומיות. החיים יפים. במיטה קטנה נוספת שקיבלה מאשת הדייג, ליד ההורים, שוכבת וישנה משוש לבה: הבת רחל, שעתה מלאה לה שנה וקצת והיא כבר הולכת וממלמלת מילים ראשונות.
אמרו לה והתרו בה — בשום פנים אל תיקחי אותה לאירופה למסע המטורף שלך להצלת ההורים. אבל היא אינה יכולה אחרת. לא יכולה להיפרד. אסור שתיפרדנה לרגע, ולעזאזל ההיגיון.
אז יצאה עם התינוקת באונייה למַרסֵיי, אחרי שווילי נסע לגרמניה. הוא אמנם יהודי בעל דרכון גרמני, אבל סידר שייתנו לו להיכנס. הקרבה מוזרה שלא היתה מצפה ממנו. אפילו אינה יודעת בוודאות אם הצליח להיחלץ.
"פעם ראשונה ואחרונה שאני עושה משהו בשביל מישהו אחר," אמר לה בחיוך קצת עקום. "זו תהיה מין כפרה ונקמה קטנה בעצמי. ובמיוחד שזה בשבילך ובמיוחד שאמרתי שאני אוהב אותך."
"עזוב, וילי," אמרה, נרגשת.
הגיעה עם הקטנה במאי, בתקופת הלא־מלחמה־ולא־שלום. אחרי כיבוש פולין ולפני הפלישה הגרמנית לצרפת. אז עוד שטו קצת אוניות, בטרם נכנסו הצוללות הגרמניות לים התיכון. היו גם שחשבו שהיטלר יסתפק אולי בפולין.
השאירה מאחוריה את וִינֶר, אהובה, את התיאטרון ואת הדברים הגדולים והקטנים שקרו בקיץ ההוא, לפני שנתיים.
וילי נבלע בתוך גרמניה עוד קודם.
"אל תדאגי לי," נפרד ממנה לפני שנסע, בבית הקפה "ציון" שנהגו להיפגש בו בתל אביב, בפינת אלנבי וקינג ג'ורג'. "אין לך מושג מה כוחו של הכסף. גם אל תשכחי שרוב חיי עברו בגרמניה, ויש לי הרבה ידידים."
"יש הסכמה עקרונית מהנאצים להוציא את ההורים," אמרה. "וינר העביר לי את השמות."
"תדעי שיש מריבות גדולות בין המנגנונים שלהם. אני מכיר את זה. מה שאומר האַבּוֶוהר2 לא תמיד מוסכם על האס־אס, ורק הפיהְרֶר פוסק. אבל אני אסתדר. והכסף הזה גם מגיע לך."
2 אַבּוֶוהר — המטה הכללי של הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה.
הגיעו, היא והבת, מחיפה למרסיי אחרי ארבעה ימים. הזמן עם הקטנה על הסיפון היה נפלא. הים התיכון לא סער מאוד, ומבעד לאוויר השקוף נראו קווי החופים כמו רישום בפסטל. הנוסעים שיחקו עם הקטנה, ובכל מקום הפכו השתיים מרכז העניינים. אין כמו ילד קטן. הילדה היא נס שקרה לה, שהגיע אחרי השנים הרעות והדברים הגדולים.
ממרסיי נסעו כל הלילה ברכבת לפריז. שם חיכתה להם מדאם רוֹזנצוַוייג, קרובה של בן הדוד של אבא של סוניה, שגר במנצ'סטר. סוניה היקרה, שמספרת שהיא מאושרת. לפעמים, בלילה, כשהתקשתה לישון, חזרה ורה לדברים שקרו בקיץ ההוא, שדומים קצת לסרט.
מדאם רוזנצווייג ציפתה בגאר דֶה ליוֹן: גדולה ואימהית וחובשת כובע עצום עטור פֵּרות בסגנון ישן. למרות שאין להן קשר משפחתי, חיבקה אותן חזק אל חיקה ונישקה ודמעות זלגו על לחייה.
"שמעתי, אני יודעת הכול, סיפרו לי," הודיעה בגרמנית שוטפת. "נס, ממש נס. בואו מהר. הטקסי מחכה לנו והדוד שמואל מת מסקרנות. נורא רוצה להכיר את הגיבורים מארץ ישראל."
והקטנה, עייפה מנסיעת הלילה ברכבת, נרדמה מיד בחיקה הרחב של המדאם ולא התעוררה גם כשהגיעו לדירה הגדולה באַוֶוני דֶה וַגְרַם.
וצריך לזכור שגם סלע, מנהיג התנועה, סייע. ההרהורים רצים הלוך וחזור. כשנודע לו על ההורים בברלין, משך פה ושם בחוטים ודיבר עם מי שצריך. וההורים הגיעו ברכבת מברלין, עייפים אבל שלמים, עם מזוודה קטנה ביד. כשיהיו בארץ ידברו על הפרטים.
בן הדוד ממנצ'סטר סידר עם בעל ספינה מהירה מאנגליה שיגיע לשאטו סִיר־מֶר בשלוש בלילה. אם הכול ילך בסדר, יוכלו להיות מחוץ לצרפת, בחופי אנגליה, עם אור ראשון. עכשיו עליה להעיר את ההורים ולהכין אותם ולהלביש את הקטנה. בעוד שעה בערך תגיע הספינה, וצריך להתכונן.
