חוויית משתמש

כבר מהשיחה הראשונה עם לקוח אני יכול לצְפות איך העבודה איתו תיראה. לפעמים אני מבין עם מי אני מדבר כבר מהמשפט השלישי. לפעמים אפילו מהמילה הראשונה. בדרך כלל הלקוחות מגיעים אליך בלי כלום, אבל הלקוח הזה הגיע עם דימוי של האתר כבר מוכן לו בראש, מה שהקשה עלי להוציא את החזון שלו לפועל. קווי המתאר של הפרויקט שלו היו ברורים יחסית, הוא עצמו היה נלהב בצורה בלתי רגילה:

״אני רוצֶה את זה מאוד צבעוני,״ הוא אמר כשדיברנו בטלפון, ״ושיהיה ויז'ואל של דובון צעצוע, כחלק מהטריידמַרק. תראה, בגדול אני לא יודע איך עושים את הדברים האלה... אבל אני סומך עליך. מה שאני כן יודע זה שאני רוצה שתהיה לזה אווירה של ‘בית ספר' כשזה לא בבית ספר. אתה מבין למה אני מתכוון? אני אומר ‘בית ספר', אבל מתכוון ל'לא',״ הוא נשמע משועשע. ״כל החצאיות הסקוטיות האלה זה... זה כבר דור אחר וזה לא מה שאנחנו מחפשים.״

הקול שלו היה מגורען וסינתטי בטלפון, כאילו שהוא מדבר דרך מגאפון ישן. הוא תיאר לי תכנים מהעולם הפנימי שלו.

״אפשר לקחת את זה יותר לכיוון של אַפְטֶר־סְקוּל. ואז את השם של האתר, שיהיה למעלה, ובפונט כמו שיש בשלטים של הצופים. אתה מכיר את השלטים שתמיד תלויים על גדרות של בתי ספר? מין יריעות ענקיות כאלה מבד ירוק... אפשר לחשוב שזה כל מה שהם עושים שם, בַשבט. מכינים את השלטים האלה. כל פעם שאני עובר ליד שבט זה מה שאני רואה אותם עושים. ואתה יודע, אני אוהב את איך שהאותיות מצוירות. לא יודע להסביר למה. משהו בזה מדבר אלי. אוי — ואייקונים! כן, אני רוצה אייקונים קטנים באותיות.״

״אייקונים...״ חזרתי אחריו ורשמתי על פתק מקומט שהיה לי על השולחן.

״אני יודע שזה שטויות, אבל זה חשוב לי,״ הוא אמר.

״ממש לא שטויות,״ אמרתי לו.

״אתה יודע, לבבות קטנים, כוכבים. משהו חמוד כזה, כמו שילדות מציירות במחברת כשמשעמם להן בשיעור. בקיצור, מבחינתי אתה יכול לקחת את כל מה שאמרתי עכשיו ולהמשיך עם רעיונות משלך. אני מניח שיהיו לך רעיונות.״

כל התקופה האחרונה עיצבתי פרויקט אחרי פרויקט, ורציתי דווקא לנוח. יכולתי. זאת אומרת, לנוח. אבל אז הלקוח הזה צץ ומצאתי את עצמי עם הפרויקט שלו, שאני לא באמת יודע להגיד למה הסכמתי לעשות אותו. זה יהיה שקר אם אני אגיד שהמוטיבציה שלי הייתה כלכלית. כל החודשים האחרונים לא עשיתי כלום חוץ מלעבוד, וכסף באמת היה הדבר האחרון שהטריד אותי. ואז הבחור הזה התקשר אלי וקבענו פגישה ליום למחרת; שתיים־עשרה בצהריים בקפה־קפה בטשרניחובסקי. כשהגעתי הוא כבר ישב על כיסא קש מול אחד השולחנות בחוץ. התיישבתי מולו ומהר מאוד התחלנו לדבר על האתר. הסיגנַל הראשון שקיבלתי מהאישיות שלו היה שמחת חיים. הוא היה טעון במין עוצמה חיובית שלא תלויה בכלום, משהו שיהיה זול להגדיר כסתם ״שמחת חיים״; זה היה יותר כמו איזה זרם של חִיות שנבע ממנו. משהו שאי־אפשר לעצור את התנועה שלו גם אם אתה רוצה לעצור את זה רק לשנייה, כדי להסתכל. הסתכלתי עליו כשהוא דיבר ותיארתי לעצמי שכל פרויקט יזמי יכול להמריא ככה, מאפס.

עוד לפני שהתחלנו לדבר על המסר האסתטי של המוצר כבר היה לי ברור שהרעיונות שלו לא יהיו חדשניים. שהם רק ישחזרו את מה שכבר ממילא מציף את הרשת. אבל זה לא הדאיג אותי. מניסיון כבר ידעתי שההצלחה של אתרים כאלה לא תלויה בחדשנות הרעיונית שלהם, ושמֵעבר לאיכות של התכנים עצמם, מה שבאמת הופך אתר כזה מסתם עוד מפולת של תוכן לאתר איכותי זה חוויית המשתמש. אחרי עשרים דקות של שיחה התברר שהוא דווקא די בקיא בחומר. אני חושב שהוא אפילו הבין בעצמו שהוא לא מחדש כלום, מה שסופית הפך את הטקטיקה שלו לקסומה בעיני.

הוא הגיע אלי דרך חגי רימר, שלמד איתי תקשורת חזותית בבצלאל. היינו בקשר רק בשנה הראשונה של הלימודים, וגם זה בגלל איזו מטלה בטיפוגרפיה שהיינו צריכים להגיש ביחד, ככה שאי־אפשר להגיד שהתקשורת בינינו התחילה בצורה ספונטנית. ואני לא יודע למה, אבל מאז ההגשה ההיא הוא תמיד התנהג כאילו הוא חייב לי משהו. גם שנים אחרי שסיימנו את התואר הוא היה יכול פתאום לשלוח אלי לקוחות במקום לקחת אותם לעצמו. וזה מוזר, בעיקר כי שנינו מעצבי אינטראקטיב, שזה אחד המקצועות הכי נפוצים בְשוק התעסוקה כרגע, וגם בגלל שאני לא בטוח עד כמה עמוס בלקוחות הוא באמת היה, ואם הוא יכול להרשות לעצמו לחלק לקוחות למעצבים אחרים. עד עכשיו הוא עוד עושה את זה לפעמים; שולח אלי לקוחות במקום לקחת אותם לעצמו. כמה פעמים הוא אפילו נתן את הטלפון שלי לאנשים שחיפשו שירותי עיצוב לגמרי שונים ממה שאני יודע לתת: עיצוב פְּנים, עיצוב מוצר, עיצוב פסקול. לא יכולתי לעזור להם. בכל מקרה, הלקוח הזה עמד להכניס לי שלושת אלפים שקל לחשבון, סכום די סטנדרטי לפרויקט בַהיקף הזה. השעה הייתה שמונה בערב והייתי בבית.

לפני שהתיישבתי לעבוד לקחתי את אינגמר לסיבוב. הלכתי איתו על קינג ג'ורג' וכשראיתי את האַם־פַּם נזכרתי שנגמר לי הלחם ושבבוקר מצאתי נמלים בקורנפלקס; עמדתי מול הקערה והסתכלתי עליהן צפות בחלב. הסתכלתי על זה במשך די הרבה זמן. הן הזיזו את הרגליים במרץ ובסוף נכנעו לציפה. אינגמר הלך לפנַי בצעדים שקטים ולאט־לאט התקרבנו לאם־פם. רציתי להיכנס איתו לסניף, אבל כשהתקרבנו לכניסה מישהו אמר:

״כלבים זה לא...״

זה היה השומר בכניסה. הוא ישב שם על שני כיסאות פלסטיק שהיו מולבשים אחד על השני. הטרחה לאסור עלי להיכנס עם אינגמר בשילוב המבט העייף שלו הסגירו את זה שהוא כנראה טיפוס עקשן. ראו עליו שהוא מרגיש אחריות אמיתית כלפי האספקטים הבטיחותיים של הסניף; היו שם נהלים והוא שמר עליהם. מסיבה כלשהי הנחתי שיש לו גם ניסיון עם ילדים. לפני שהוא הספיק להגיד עוד משהו, מתחתִי את הרצועה של אינגמר והלכנו משם. בסוף הגענו לפיצוציית מתוק־בלב על פינת שדרות בן ציון. באופן מפתיע היה שם מבחר יחסית גדול של קורנפלקסים. לקחתי שתי חבילות של וואפל־קריספ ובקופה ביקשתי גם קאמל סופט. בזמן שהבחור שעבד שם פתח את התא המוגבה של הסיגריות, הוצאתי שטר של מאה מהארנק. הושטתי לו את השטר והוא לחץ על אחד הכפתורים של הקופה. המגירה של המזומן נפתחה ונבלמה ברעש על הציר. הוא הרים את הוו המתכתי שהחזיק את השטרות במקום והניח תחתיו את המאה שנתתי לו. בזמן שהוא ברר את העודף הסתכלתי על מסך האל־סי־די שהיה תלוי מאחוריו: ראו שם את ערוץ MT_me, אחד מְתַתֵי־הערוצים של אֵם־טי־וי. הופתעתי לראות שהוא עוד קיים. למרות שזה לא באמת מפתיע, פשוט כי הוא שיתוף הפעולה הראשון של אֵם־טי־וי עם אִיבֶּיי, וכנראה רק העובדה הזאת מספיקה כדי להשאיר אותו על המסך לפחות עד סוף השנה. מה שייחד את הערוץ הזה משאר הערוצים של אֶם־טי־וי היה שבמקביל לקליפים הופיע על המסך בַרְקוד שנועד להיסרק עם הסמארטפון ממרחק של עד עשרים סנטימטר. הסריקה של הברקוד הפעילה אפליקציה חינמית, שאיפשרה קנייה מקוונת של פריטים שנכללו ויזואלית בָתוכן המשודר. באפליקציה אפשר היה למצוא את ה־wishlist: רשימת המוצרים השלמה, כשליד כל מוצר ברשימה הופיעה האפשרות לראות את המיקום של בית החרושת שמייצר אותו על מפה, שמתעדכנת ביחס לג'י־פּי־אֶס המובנה של הסמארטפון. לא הבנתי בשביל מה הם עשו את כל הקטע הזה של המפה והבתי חרושת. לא הצלחתי להעלות על הדעת סיטואציה שבה מישהו נהנה מאינפורמציה כזאת. מעבר לזה, דרך האפליקציה הצופים יכלו לקנות גם את התכנים עצמם — כל מיני קבצי אַיְיטְיוּנְז, כרטיסים להופעות, דברים כאלה. במהלך השידור רצו בתחתית המסך עדכונים שוטפים על רכישות שצופים בכל רחבי העולם ביצעו דרך האפליקציה. ועכשיו הראו שם קליפ של Die Antwoord. השיר נקרא ״I Fink U Freeky״. הבחור מאחורי הדלפק שלף שטר של עשרים מהקופּה, החזיק אותו ביד והניח עליו כמה מטבעות של חמש. כשהוא הושיט אלי את היד עם העודף, היד שלי כבר הייתה מושטת והכסף עמד לעבור ממנו אלי, אבל אז הוא הסתובב כדי לראות על מה אני מסתכל. הקליפ צולם בשחור־לבן; ראו שם חדר חשוך עם קירות לא מטויחים. בחדר הייתה רק כורסה אחת, ישַנה. על הכורסה ישבה בחורה צעירה ששרה ראפ באפריקאנס. העיניים שלה היו שחורות לגמרי ושני מטר ממנה הופיעו ונעלמו נערים צעירים, שכל אחד מהם סבל ממום פיזי מינורי כלשהו. כל אחד מהם הוקפץ לפריים בקאט־אין ונתן סולו של ברייקדאנס. כל סולו היה אמור לייצג את אחד מאסונות הטבע שפקדו את כדור הארץ בשנה האחרונה. הזמרת העוותה את הפנים חזק כשהיא דיקלמה את המילים של השיר. סביבה בחדר התרוצצו בערך עשרה עכברושים שטיפסו לה על הכתפיים, על הפנים, על השיער. הבחור מהקופּה ואני עוד עמדנו שם עם הידיים מושטות אחד אל השני ועם העיניים על המסך. הכסף עמד לעבור בינינו; הקליפ רק התחיל.