השמועות על מותי היו מוגזמות מדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השמועות על מותי היו מוגזמות מדי
הוספה למועדפים

השמועות על מותי היו מוגזמות מדי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בחשוון תשנ"ט (נובמבר 1998) גרם נהג רשלן ופושע למותו של גדי שימל ולפציעתה באורח אנוש של אשתו, מיכל, בהתנגשות חזיתית בכביש עין גדי - ירושלים. במשך שישה שבועות הייתה מיכל שרויה בין חיים למוות, ללא הכרה. אז, בתהליך שהפתיע את אנשי הצוות הרפואי לאחר שלא ציפו כלל כי תשוב לחיים, שבה אליה בהדרגה ההכרה והיא מצאה את עצמה מתמודדת עם פגיעת ראש חמורה ועם ריסוק איבריה הפנימיים והחיצוניים. אך הנוראה מכול הייתה בשורת הפיכתה לאלמנה ביום השנה הראשון לנישואיה. 
 
מיכל פלס מגוללת בספר זה את סיפור חייה מאז אותו יום נורא. היא מטלטלת את קוראיה ממחוזות הכאב אל אלו של החיוך והתקווה, במילים שאי אפשר להישאר אדישים להן. הסיפור גורם לקורא להבין את משמעות הפציעה בתאונת דרכים ואת הכוח המצוי בידיו של כל נהג על הכביש. במהלך קריאתו מביטים בצורה שונה באנשים מוגבלים, תוך פגישה עם כוחות החיים, עם עוצמות האמונה, עם אפשרות של בנייה וצמיחה גם מתוך הכאב הגדול. זהו סיפור כואב הרווי באופטימיות והומור, פרי עטה של אחות מוסמכת שעבדה במחלקת טיפול נמרץ עד שהתהפכו חייה באותו יום נורא. לפיכך מאפשר הספר גם לאנשי הצוות הרפואי להיכנס לנעליו של החולה ולהביט על הדברים מתוך מיטתו, ולהבין כי מאחורי האבחנה שוכב אדם כואב, הרוצה שיראו אותו ולא רק את מחלתו. 
 
זהו ספר הנוגע בחרדות הכי עמוקות שלנו, ועושה זאת בקלילות מלאת הומור; הוא מותח ביקורת נוקבת על הממסד הרפואי ועל התפיסה הטיפולית, בלי לחטוא בהטפה מעצבנת, ויותר מכול – הוא מספר סיפור עצוב וכואב שכל כולו אופטימיות מלאת חיים. 
 
"ספר שכל כולו השראה. את מסיימת אותו כשאת נהגת זהירה יותר, רעיה מסורה יותר, מטפלת טובה יותר; את מסיימת אותו כשאת מצוידת בכמויות של הומור ואמונה". 
מיכל ווזנר
 
"סיפורה של מיכל הוא סיפור אמונה בה' וגילוי כוחות אנושיים מופלא.
ספר מומלץ-הנותן כוחות לגלות כוחות נוספים הטמונים בכל אחד מאיתנו".
 
הרב יוסף צבי רימון 
 
"הספר שקראתי כאיש הנותן שירות באבחון ובטיפול הוא מרגש, הוא עצוב והוא שמח חובה לכל איש טיפול בכל תחום וגם סתם לאדם באשר הוא על מנת להבין שאנחנו לא לבד בעולם, במחשבות ובחוויות". 
 
 חנוך קאסוטו-רופא ילדים ורופא התפתחותי 

פרק ראשון

א
 
הגשמת חלום
 
מן האספלט ומן הערים המקומטות נמלטתי לאילת. אל הלגונות, אל האלמוגים, אל השקט הטמון בצלילה המשכרת. התענגתי על החופש, על הטיולים. זיהיתי את עצמי באתגרים הללו, במיצוי החיים, בשבירת השגרה, בצביעת החיים בצבעים הזוהרים ביותר שיש.
חזרתי עייפה ומרוצה אל השגרה, אל הבית. מצאתי את אבא מאבק ספרים לקראת הפסח, ניצב במעלה הסולם, מפנה את תשומת לבי לדואר שהגיע. הזדרזתי אל השולחן שעליו נערמו דברי הדואר, אך רק מכתב אחד היה שם מבחינתי. יתר המעטפות שימשו רק כתפאורה עבורו. היה זה המכתב המיוחל מבית הספר לאחיות. מה צפון בו? מה יהיו מילות הפתיחה שלו? "אנו שמחים להודיעך..." או שמא, "לצערנו, אף כי..."?
נתוני הפתיחה שלי היו טובים, אבל הריאיון האישי הטריד אותי. משום מה לא הייתי בו במיטבי. פתחתי את המעטפה בזהירות, מכינה עצמי לקראת אכזבה, אך מילות הפתיחה מילאו אותי אושר. "אנו שמחים להודיעך..."
"שמחים להודיעך!" התקבלתי לבית הספר לסיעוד. אני מגשימה חלום, אהיה אחות.
שלב חדש מתחיל בחיי. לימודי סיעוד.
את כולי השקעתי בלימודים. גיליתי מיכל חדשה. אני, שמעודי לא בזבזתי את זמני על שינון ולמידה, שהתנגדתי בתוקף לכל ניסיון לדחוס לתוכי עוד ועוד ידע, מצאתי את עצמי יושבת שעות בספרייה או מסתגרת בחדרי, משננת שמות עצם ועצמות, שריר ושריר. תחושה נפלאה מילאה אותי, של עריכת היכרות עם יכולותיי, עם הצלחה, עם מסוגלות גבוהה. אני יכולה לסמוך על עצמי, על היכולות שלי. חלקי הגוף היו כחדשים לי וקיבלו שם ותכונות. התמלאתי תחושה נפלאה של גילוי שלי עצמי. הייתי מאושרת.
מהלימודים עברנו לעבודה במחלקות בית החולים, שם פגשתי בחומר הלימוד כשהוא קורם עור וגידים בדמות אנשים השוכבים במיטות בית החולים. הם נאנחים, ויש ביניהם מי שלא מסוגלים לרדת מהמיטה לשירותים. עבור אחרים האכילה או השתייה קשה עליהם. יש המוקפים במשפחה ואחרים בודדים, יש היודעים להיעזר בכוחות הסיעוד ויש אנשים גאים שנבוכים לבקשה. מדי פעם צצים במחלקה שמות מוכרים, של אנשים שתרמו לחברה הישראלית והחזיקו במשרות ציבוריות רמות והנה הם שוכבים כאן, מותשים וכואבים.
אט-אט חלחלה ללבי התחושה שיש משהו שעדיין לא למדנו. משהו חשוב שעליו לא דובר בשיעורי האנטומיה וגם לא בשיעורי הפיזיולוגיה. זהו משהו מהשלם, אשר מכיל את כל פרטי הפרטים, האיברים והתפקודים, דבר מה שלא הוזכר בספרי האנטומיה והפתולוגיה. זהו האדם החולה, הסובל, השרוי בתחושת אין אונים. זהו הסבל האנושי. הם לא נכללו בחומר הלימוד. בתוכי התקוממתי. לא "חולים" יש בבתי החולים, לא "מקרים", לא "מיטות". אנשים יש. אנשים כואבים וסובלים, מרגישים וחשים. הם חלשים וחסרי אונים. הם אינם "מקרים", הם אנשים. את זה, כך חשבתי, יש לכתוב באותיות קידוש לבנה בספרי הלימוד של רופאים ואחיות.
אני רוצה להכניס אתכם לתוך החיים כפי שהם מתנהלים במחלקות בתי החולים, כדי שתחושו גם אתם, הקוראים, כיצד התגבשה הבנה זו.
ליד כל מיטה מותקן, לתועלת החולה, לחצן מצוקה שבעזרתו יכול הוא לזמן את האחות בשעת הצורך. אשרינו, הטכנולוגיה בעזרנו, אך לא תמיד נמצאות שם האחיות כדי לומר "הנני" לאדם הכואב. כמה קשה ללחוץ על הפעמון לאחר שנזרק לחלל החדר המשפט, "לא צריך לצלצל על כל שטות". וכמה טוב גורמת אחות שבמאור פנים נענית לקריאה, מסייעת ותומכת.
כסטודנטית, אפשרתי לגביש הבנה זה לחלחל לתוכי, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לומר זאת בקול. נראה אותי כשאהיה במקום האחיות הוותיקות, חשבתי לעצמי. ייתכן שאני רואה תמונה חלקית בעוד המצב מורכב ממנה.
שלוש שנות לימוד ושינון חלפו, ובסופן עברתי בהצלחה את המבחן הממשלתי שהפך אותי באחת ממתלמדת לאחות. מצאתי את עצמי מעברו השני של המתרס, כאחות מן המניין, והבנתי שעכשיו מתחיל המבחן האמיתי.
עבדתי במחלקה הגריאטרית. השתדלתי להקפיד ולזכור את שלמדתי במחלקות, לזכור את האדם שנמצא מעבר לגיליון הרפואי, את השלם שמעבר לסימפטומים, את האנושי, את צלם האדם בחולה השוכב על מיטת בית החולים. אהבתי לראות כיצד ממלא יחס אנושי את לבם של הפציינטים שעמם עבדנו. זכיתי לתודות ולהערכות על דברים פעוטים שעשיתי למען החולה ובני משפחתו, וחשבתי שהם מגזימים בתודה ובהערכה שהם מביעים ביחס למה שעשיתי. היו אלה אנשים מבוגרים, בעלי ניסיון חיים רב ועבר מרשים, אשר הגיעו הנה ומצאו את עצמם שכובים במיטה, חסרי אונים. היה זה שיעור חשוב עבורי שהקנה לי ידע רב על אודות סיעוד והחיים. אנשים במחלקה הגריאטרית הם אנשים שהעבר מאחוריהם. כאבי הגוף מחוללים פער גדול בין האדם שהם לבין החולה שהפכו להיות.
אני זוכרת במיוחד את ג'. הוא שכב במיטה, כל גופו כואב, מתקשה לזוז ועדיין לא מכיר את אופן תפקודו החדש של גופו לאחר האירוע המוחי שעבר. בלילה לפני שעזבתי את משמרתי, ביקש שאסייע לו לשנות תנוחה. במשמרת הבוקר שלמחרת עברנו בין החולים, וכשהגעתי למיטתו הוא לא הפסיק להודות ולשבח. "בזכותך ישנתי כל הלילה," שב ואמר. יומיים אחר כך שמעתי כי בנו חיפש אותי כדי להודות לי שוב, ורק מילאתי את חובתי.
במחלקה הגריאטרית עשיתי את ראשית דרכי. עבודתי שם התאימה לתכנית המקצועית שטוויתי מראש. ככלל, תמיד נהגתי לתכנן ולרקום לעצמי תכניות ארוכות טווח, כאילו בידי הדבר. תכננתי להתחיל את הקריירה שלי כאחות במחלקה פנימית (מחלקה גריאטרית היא סוג של מחלקה פנימית) ולעבור למיון לאחר שאצבור ניסיון. שם איחשף למגוון סימפטומים ואנשים, ואחר כך אגשים את חלומי ואלמד את מקצוע המיילדות. אסייע להביא חיים לעולם. כבר בראשית הדרך רציתי לראות את הנולד ולהיות שותפה במעשה הבריאה. כך חשתי ביחס ללידות. בכל לידה שבה נטלתי חלק, חשתי רוממות רוח אמונית ודתית. לכן שאפתי להגיע לשם, גם אם ידעתי שבדרך יהיה עליי להתאזר בסבלנות.
בתום שנת עבודתי הראשונה פנתה אליי אסתר, מנהלת הסיעוד, בהצעה להצטרף לצוות מחלקה חדשה המוקמת בבית החולים. קול בתוכי אמר לי לסרב. זה לא תואם את התכנית שלך, אמר הקול, היצמדי לתכניות. אך בה בעת חשתי שמדובר בהרפתקה שרב בה הנסתר על הגלוי, וכי אוכל להיות שותפה בהקמה ולעצב את המקום מבראשית, להטביע חותם, לפתח גישה אנושית כחלק מתפקיד האחות והצוות. וכמובן, הייתה זו מחמאה ואישור להיותי טובה ומוערכת.
חששות רבים ליוו אותי בטרם נתתי תשובה, לאחר לבטים רבים בחרתי בלא נודע, בחדש, במאתגר. הרגשתי שנפתח בפני פתח למימושי העצמי כאחות לפי תפיסתי. לא עוד "מיטות" כי אם אנשים, לא עוד "חולים" כי אם בני אדם סובלים וכואבים. הרגשתי שאוכל להיות משמעותית בתפקיד הזה, חשתי כי משמיים נשלחה אליי ההזדמנות ונעניתי. ההזדמנות הייתה לעבוד במחלקת טיפול נמרץ ילדים (PICU - Pediatric Intensive Care Unit). למחלקה זו מגיעים ילדים רכים אחרי ניתוחים מסובכים. ילדים אלה לוקים בפגיעות קשות, מסיבוכי מחלות פשוטות, מסיבוכי נשימה ועוד.
התוודעתי לצוות שהוקם, המורכב כולו מאנשי מקצוע מנוסים ורציניים. מה לי ולהם? מי אני? איך אשתלב? קולות פנימיים סדקו את ביטחוני. כנגדם שמעתי קול אחר שאמר לי, לכי על זה. הביאי אִתך את הרעננות, את הראשוניות. אם בחרו בך יש כנראה סיבות טובות לכך. את תוסיפי לצוות גוון אחר, חדש, ייחודי.
בתחילת הדרך היה בעיקר לימוד. במחלקת טיפול נמרץ כללי למדנו את העבודה, את אופן תפעול המכשירים, את המדדים הנכונים, את קריאת התוצאות. למדנו לעבוד ברצינות, באחריות ובמקצועיות. למדנו חשיבותו של דיוק, ואיך שינויים קלים ברמת החמצן, למשל, יכולים להיות דרמטיים במצבו של החולה הנותן בנו את אמונו. היו אלו ימים אינטנסיביים, לחוצים ומלמדים מאוד. אט-אט חשתי יותר ביטחון. לימדתי את אצבעותיי לכוון את מכשירי ההנשמה, לקרוא תוצאות, להבין את משמעותן. גדלתי. תהליך הלימוד אפשר לי לשאת בכובד האחריות ולא חדלתי ללמוד.
עם הידע בא גם הביטחון. חששתי פחות מכל תנועה ושינוי. עם הידע והביטחון באו גם רגעים של סיפוק, כאשר ראיתי איך עבודה נכונה הביאה לשיפור במצבו של השוכב במיטת חוליו. עם זה למדנו גם את גבולות הידע וגבולות האדם. לעתים ראינו את הדעיכה, את התגברות החולי ואת חוסר היכולת שלנו להשפיע. הכאב דקר. גילינו גם כי מוצא פינו הוא בעל תוקף רב עבור בני המשפחות. הבנו כי אנו מהווים סמכות עבורם, שבידינו עוצמה וכוח וכי גורלם כמו נתון בידינו. היו זמנים קשים במיוחד שבהם המוניטור הראה כי קצב הלב הולך ויורד, וידענו כי משמעות הקו הישר שהופיע על המסך היא כי חרב על המשפחה עולמה. גם אז היינו שם, ברגעים הקשים ביותר. הייתה לנו משימה לא קלה. אף פעם לא נעים ללוות את המשפחה עת אדם אהוב נושם את נשימותיו האחרונות, אך גם זה חלק מהתפקיד.
הגיע היום שבו נפתחה מחלקת טיפול נמרץ ילדים. מעתה לא היינו עוד מתלמדות, כי אם אחיות המחלקה. חרתנו על דגלנו מקצועיות, מצוינות ואנושיות. ראינו כי עמדתנו חשובה לצוות הרופאים, לסטז'רים, לסטודנטיות. אף כי הצד האנושי היה חשוב לנו עד מאוד, לא פעם מצאתי את עצמי מסבירה על מכשיר ההנשמה ועל אופן קריאת המוניטור, מדגימה את המכונות השונות. ובעודן ממלאות את ייעודן, הנה גם אני שכחתי את החולים וכמו רציתי לתקן התחלתי להסביר להם ולמשפחותיהם את התמונה, את המשמעויות. הייתי להם אוזן קשבת ודמות מרגיעה. נזהרת שלא ליפול במלכודת המקצועיוּת.
המחלקה הפכה להיות בית, והילדים שאכלסו אותה היו לחלק מחיינו.
הייתה שם ענבל המתוקה, ילדה קטנטונת ועדינה עם חיוך שובה לב ומחלה נדירה. ימים רבים אושפזה במחלקה, ומצבה לא התייצב. הוריה הביאו לה בובת בד שייצרו במפעל הקיבוץ שממנו הגיעה. בובה בצורת נחש ארוכה, דקה וצבעונית באדום ושחור ונקודות לבנות פזורות על גופה. היא שידרה שמחה ועליזות והייתה רכה במידה, כדי לתמוך בראשה של ענבל ששריריה היו חלשים מכדי שיוכלו לשאתו. כאבנו את כאבה של ענבל, שדעכה מול עינינו.
במיטה הסמוכה שכב גבריאל, פעוט בן שנתיים. על אף ימיו המעטים היה כבר למוד ניסיון בהחייאות. במהלך הטיפול שבו ניסינו לגמול אותו ממכונת ההנשמה, נסכה בנו תקווה והתינוק היה עבורנו מקור אור. במיטה מימינו שכב ינקי, נער בן ארבע-עשרה שהגיע אלינו בעקבות ניתוח שהסתבך. בטנו נתפרה לאורכה ולרוחבה בתום ניתוח לב וכליות. ינקי השתפר מיום ליום וממשמרת למשמרת. אמו ואחיו ישבו ליד מיטתו, ומערכת קשרים מופלאה נרקמה בינינו.
יונתן המתוק הגיע אלינו מביתו לאחר ששוחרר מהפגייה כפג זעיר ומושלם. כמה סבל מכל נשימה וכמה ניסינו לעזור לו. בין נשימה לנשימה שעלו לו במאמץ מרובה, זכר להביט לכיווננו בחיוך עדין, שובה לב, שאומר "תודה". אני זוכרת שהגעתי יום אחד למשמרת ערב ומצאתי את מיטתו ריקה.
"איפה יונתן?" קראתי.
"יונתן נפטר," הגיעה התשובה.
הרגשתי כאילו ספגתי אגרוף בבטן. לא ידעתי איך אוכל להישאר באותו לילה במחלקה. חשבתי על אמו של הפג. איך תוכל להכיל את הכאב? איך אפשר? איך אפשר להיפרד מילד כזה? הרגשתי שאני קטנה ושאיני מבינה כלום. כאבתי וכעסתי. איך לעזאזל אפשר להמשיך כך את הלילה?
בהמשך השבוע נסעתי לבית הוריו של יונתן. הרגשתי שגם אני זקוקה ל"שבעה", שגם אני איבדתי את יונתן. במקביל חשתי כי נוכחותי משיבה להם לרגע משהו מיונתן שלא ישוב עוד.
כך הייתה המחלקה לעובדה מוגמרת. אחרי כשנה נקראתי לחדרה של האחות הראשית. "עלייך לעבור קורס טיפול נמרץ," הורתה לי. לא היססתי לרגע. המחלקה הייתה יקרה לי, אהבתי את הצוות, את המטופלים, את העבודה. חשתי שאני בעלת משמעות עבור החולים והמשפחות. אך שוב עלתה בי השאלה, מה יהיה על המיילדות. מה יהיה עם החלום שהביאני ללימודי הסיעוד? ניחמתי את עצמי בכך שכל החיים עוד לפניי, ושיום אחד זה עוד יקרה.
החלו הלימודים בקורס שהתגלה כתובעני, מעניין ומאתגר. חלקתי אותו עם אחים ואחיות שהגיעו ממקומות שונים בארץ, בעלי ניסיון וידע. הבנתי כי זהו תחום רחב כים, ושעליי ללמוד ולהתקדם ולהשקיע את כולי.

עוד על הספר

השמועות על מותי היו מוגזמות מדי מיכל פלס-שטרית
א
 
הגשמת חלום
 
מן האספלט ומן הערים המקומטות נמלטתי לאילת. אל הלגונות, אל האלמוגים, אל השקט הטמון בצלילה המשכרת. התענגתי על החופש, על הטיולים. זיהיתי את עצמי באתגרים הללו, במיצוי החיים, בשבירת השגרה, בצביעת החיים בצבעים הזוהרים ביותר שיש.
חזרתי עייפה ומרוצה אל השגרה, אל הבית. מצאתי את אבא מאבק ספרים לקראת הפסח, ניצב במעלה הסולם, מפנה את תשומת לבי לדואר שהגיע. הזדרזתי אל השולחן שעליו נערמו דברי הדואר, אך רק מכתב אחד היה שם מבחינתי. יתר המעטפות שימשו רק כתפאורה עבורו. היה זה המכתב המיוחל מבית הספר לאחיות. מה צפון בו? מה יהיו מילות הפתיחה שלו? "אנו שמחים להודיעך..." או שמא, "לצערנו, אף כי..."?
נתוני הפתיחה שלי היו טובים, אבל הריאיון האישי הטריד אותי. משום מה לא הייתי בו במיטבי. פתחתי את המעטפה בזהירות, מכינה עצמי לקראת אכזבה, אך מילות הפתיחה מילאו אותי אושר. "אנו שמחים להודיעך..."
"שמחים להודיעך!" התקבלתי לבית הספר לסיעוד. אני מגשימה חלום, אהיה אחות.
שלב חדש מתחיל בחיי. לימודי סיעוד.
את כולי השקעתי בלימודים. גיליתי מיכל חדשה. אני, שמעודי לא בזבזתי את זמני על שינון ולמידה, שהתנגדתי בתוקף לכל ניסיון לדחוס לתוכי עוד ועוד ידע, מצאתי את עצמי יושבת שעות בספרייה או מסתגרת בחדרי, משננת שמות עצם ועצמות, שריר ושריר. תחושה נפלאה מילאה אותי, של עריכת היכרות עם יכולותיי, עם הצלחה, עם מסוגלות גבוהה. אני יכולה לסמוך על עצמי, על היכולות שלי. חלקי הגוף היו כחדשים לי וקיבלו שם ותכונות. התמלאתי תחושה נפלאה של גילוי שלי עצמי. הייתי מאושרת.
מהלימודים עברנו לעבודה במחלקות בית החולים, שם פגשתי בחומר הלימוד כשהוא קורם עור וגידים בדמות אנשים השוכבים במיטות בית החולים. הם נאנחים, ויש ביניהם מי שלא מסוגלים לרדת מהמיטה לשירותים. עבור אחרים האכילה או השתייה קשה עליהם. יש המוקפים במשפחה ואחרים בודדים, יש היודעים להיעזר בכוחות הסיעוד ויש אנשים גאים שנבוכים לבקשה. מדי פעם צצים במחלקה שמות מוכרים, של אנשים שתרמו לחברה הישראלית והחזיקו במשרות ציבוריות רמות והנה הם שוכבים כאן, מותשים וכואבים.
אט-אט חלחלה ללבי התחושה שיש משהו שעדיין לא למדנו. משהו חשוב שעליו לא דובר בשיעורי האנטומיה וגם לא בשיעורי הפיזיולוגיה. זהו משהו מהשלם, אשר מכיל את כל פרטי הפרטים, האיברים והתפקודים, דבר מה שלא הוזכר בספרי האנטומיה והפתולוגיה. זהו האדם החולה, הסובל, השרוי בתחושת אין אונים. זהו הסבל האנושי. הם לא נכללו בחומר הלימוד. בתוכי התקוממתי. לא "חולים" יש בבתי החולים, לא "מקרים", לא "מיטות". אנשים יש. אנשים כואבים וסובלים, מרגישים וחשים. הם חלשים וחסרי אונים. הם אינם "מקרים", הם אנשים. את זה, כך חשבתי, יש לכתוב באותיות קידוש לבנה בספרי הלימוד של רופאים ואחיות.
אני רוצה להכניס אתכם לתוך החיים כפי שהם מתנהלים במחלקות בתי החולים, כדי שתחושו גם אתם, הקוראים, כיצד התגבשה הבנה זו.
ליד כל מיטה מותקן, לתועלת החולה, לחצן מצוקה שבעזרתו יכול הוא לזמן את האחות בשעת הצורך. אשרינו, הטכנולוגיה בעזרנו, אך לא תמיד נמצאות שם האחיות כדי לומר "הנני" לאדם הכואב. כמה קשה ללחוץ על הפעמון לאחר שנזרק לחלל החדר המשפט, "לא צריך לצלצל על כל שטות". וכמה טוב גורמת אחות שבמאור פנים נענית לקריאה, מסייעת ותומכת.
כסטודנטית, אפשרתי לגביש הבנה זה לחלחל לתוכי, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לומר זאת בקול. נראה אותי כשאהיה במקום האחיות הוותיקות, חשבתי לעצמי. ייתכן שאני רואה תמונה חלקית בעוד המצב מורכב ממנה.
שלוש שנות לימוד ושינון חלפו, ובסופן עברתי בהצלחה את המבחן הממשלתי שהפך אותי באחת ממתלמדת לאחות. מצאתי את עצמי מעברו השני של המתרס, כאחות מן המניין, והבנתי שעכשיו מתחיל המבחן האמיתי.
עבדתי במחלקה הגריאטרית. השתדלתי להקפיד ולזכור את שלמדתי במחלקות, לזכור את האדם שנמצא מעבר לגיליון הרפואי, את השלם שמעבר לסימפטומים, את האנושי, את צלם האדם בחולה השוכב על מיטת בית החולים. אהבתי לראות כיצד ממלא יחס אנושי את לבם של הפציינטים שעמם עבדנו. זכיתי לתודות ולהערכות על דברים פעוטים שעשיתי למען החולה ובני משפחתו, וחשבתי שהם מגזימים בתודה ובהערכה שהם מביעים ביחס למה שעשיתי. היו אלה אנשים מבוגרים, בעלי ניסיון חיים רב ועבר מרשים, אשר הגיעו הנה ומצאו את עצמם שכובים במיטה, חסרי אונים. היה זה שיעור חשוב עבורי שהקנה לי ידע רב על אודות סיעוד והחיים. אנשים במחלקה הגריאטרית הם אנשים שהעבר מאחוריהם. כאבי הגוף מחוללים פער גדול בין האדם שהם לבין החולה שהפכו להיות.
אני זוכרת במיוחד את ג'. הוא שכב במיטה, כל גופו כואב, מתקשה לזוז ועדיין לא מכיר את אופן תפקודו החדש של גופו לאחר האירוע המוחי שעבר. בלילה לפני שעזבתי את משמרתי, ביקש שאסייע לו לשנות תנוחה. במשמרת הבוקר שלמחרת עברנו בין החולים, וכשהגעתי למיטתו הוא לא הפסיק להודות ולשבח. "בזכותך ישנתי כל הלילה," שב ואמר. יומיים אחר כך שמעתי כי בנו חיפש אותי כדי להודות לי שוב, ורק מילאתי את חובתי.
במחלקה הגריאטרית עשיתי את ראשית דרכי. עבודתי שם התאימה לתכנית המקצועית שטוויתי מראש. ככלל, תמיד נהגתי לתכנן ולרקום לעצמי תכניות ארוכות טווח, כאילו בידי הדבר. תכננתי להתחיל את הקריירה שלי כאחות במחלקה פנימית (מחלקה גריאטרית היא סוג של מחלקה פנימית) ולעבור למיון לאחר שאצבור ניסיון. שם איחשף למגוון סימפטומים ואנשים, ואחר כך אגשים את חלומי ואלמד את מקצוע המיילדות. אסייע להביא חיים לעולם. כבר בראשית הדרך רציתי לראות את הנולד ולהיות שותפה במעשה הבריאה. כך חשתי ביחס ללידות. בכל לידה שבה נטלתי חלק, חשתי רוממות רוח אמונית ודתית. לכן שאפתי להגיע לשם, גם אם ידעתי שבדרך יהיה עליי להתאזר בסבלנות.
בתום שנת עבודתי הראשונה פנתה אליי אסתר, מנהלת הסיעוד, בהצעה להצטרף לצוות מחלקה חדשה המוקמת בבית החולים. קול בתוכי אמר לי לסרב. זה לא תואם את התכנית שלך, אמר הקול, היצמדי לתכניות. אך בה בעת חשתי שמדובר בהרפתקה שרב בה הנסתר על הגלוי, וכי אוכל להיות שותפה בהקמה ולעצב את המקום מבראשית, להטביע חותם, לפתח גישה אנושית כחלק מתפקיד האחות והצוות. וכמובן, הייתה זו מחמאה ואישור להיותי טובה ומוערכת.
חששות רבים ליוו אותי בטרם נתתי תשובה, לאחר לבטים רבים בחרתי בלא נודע, בחדש, במאתגר. הרגשתי שנפתח בפני פתח למימושי העצמי כאחות לפי תפיסתי. לא עוד "מיטות" כי אם אנשים, לא עוד "חולים" כי אם בני אדם סובלים וכואבים. הרגשתי שאוכל להיות משמעותית בתפקיד הזה, חשתי כי משמיים נשלחה אליי ההזדמנות ונעניתי. ההזדמנות הייתה לעבוד במחלקת טיפול נמרץ ילדים (PICU - Pediatric Intensive Care Unit). למחלקה זו מגיעים ילדים רכים אחרי ניתוחים מסובכים. ילדים אלה לוקים בפגיעות קשות, מסיבוכי מחלות פשוטות, מסיבוכי נשימה ועוד.
התוודעתי לצוות שהוקם, המורכב כולו מאנשי מקצוע מנוסים ורציניים. מה לי ולהם? מי אני? איך אשתלב? קולות פנימיים סדקו את ביטחוני. כנגדם שמעתי קול אחר שאמר לי, לכי על זה. הביאי אִתך את הרעננות, את הראשוניות. אם בחרו בך יש כנראה סיבות טובות לכך. את תוסיפי לצוות גוון אחר, חדש, ייחודי.
בתחילת הדרך היה בעיקר לימוד. במחלקת טיפול נמרץ כללי למדנו את העבודה, את אופן תפעול המכשירים, את המדדים הנכונים, את קריאת התוצאות. למדנו לעבוד ברצינות, באחריות ובמקצועיות. למדנו חשיבותו של דיוק, ואיך שינויים קלים ברמת החמצן, למשל, יכולים להיות דרמטיים במצבו של החולה הנותן בנו את אמונו. היו אלו ימים אינטנסיביים, לחוצים ומלמדים מאוד. אט-אט חשתי יותר ביטחון. לימדתי את אצבעותיי לכוון את מכשירי ההנשמה, לקרוא תוצאות, להבין את משמעותן. גדלתי. תהליך הלימוד אפשר לי לשאת בכובד האחריות ולא חדלתי ללמוד.
עם הידע בא גם הביטחון. חששתי פחות מכל תנועה ושינוי. עם הידע והביטחון באו גם רגעים של סיפוק, כאשר ראיתי איך עבודה נכונה הביאה לשיפור במצבו של השוכב במיטת חוליו. עם זה למדנו גם את גבולות הידע וגבולות האדם. לעתים ראינו את הדעיכה, את התגברות החולי ואת חוסר היכולת שלנו להשפיע. הכאב דקר. גילינו גם כי מוצא פינו הוא בעל תוקף רב עבור בני המשפחות. הבנו כי אנו מהווים סמכות עבורם, שבידינו עוצמה וכוח וכי גורלם כמו נתון בידינו. היו זמנים קשים במיוחד שבהם המוניטור הראה כי קצב הלב הולך ויורד, וידענו כי משמעות הקו הישר שהופיע על המסך היא כי חרב על המשפחה עולמה. גם אז היינו שם, ברגעים הקשים ביותר. הייתה לנו משימה לא קלה. אף פעם לא נעים ללוות את המשפחה עת אדם אהוב נושם את נשימותיו האחרונות, אך גם זה חלק מהתפקיד.
הגיע היום שבו נפתחה מחלקת טיפול נמרץ ילדים. מעתה לא היינו עוד מתלמדות, כי אם אחיות המחלקה. חרתנו על דגלנו מקצועיות, מצוינות ואנושיות. ראינו כי עמדתנו חשובה לצוות הרופאים, לסטז'רים, לסטודנטיות. אף כי הצד האנושי היה חשוב לנו עד מאוד, לא פעם מצאתי את עצמי מסבירה על מכשיר ההנשמה ועל אופן קריאת המוניטור, מדגימה את המכונות השונות. ובעודן ממלאות את ייעודן, הנה גם אני שכחתי את החולים וכמו רציתי לתקן התחלתי להסביר להם ולמשפחותיהם את התמונה, את המשמעויות. הייתי להם אוזן קשבת ודמות מרגיעה. נזהרת שלא ליפול במלכודת המקצועיוּת.
המחלקה הפכה להיות בית, והילדים שאכלסו אותה היו לחלק מחיינו.
הייתה שם ענבל המתוקה, ילדה קטנטונת ועדינה עם חיוך שובה לב ומחלה נדירה. ימים רבים אושפזה במחלקה, ומצבה לא התייצב. הוריה הביאו לה בובת בד שייצרו במפעל הקיבוץ שממנו הגיעה. בובה בצורת נחש ארוכה, דקה וצבעונית באדום ושחור ונקודות לבנות פזורות על גופה. היא שידרה שמחה ועליזות והייתה רכה במידה, כדי לתמוך בראשה של ענבל ששריריה היו חלשים מכדי שיוכלו לשאתו. כאבנו את כאבה של ענבל, שדעכה מול עינינו.
במיטה הסמוכה שכב גבריאל, פעוט בן שנתיים. על אף ימיו המעטים היה כבר למוד ניסיון בהחייאות. במהלך הטיפול שבו ניסינו לגמול אותו ממכונת ההנשמה, נסכה בנו תקווה והתינוק היה עבורנו מקור אור. במיטה מימינו שכב ינקי, נער בן ארבע-עשרה שהגיע אלינו בעקבות ניתוח שהסתבך. בטנו נתפרה לאורכה ולרוחבה בתום ניתוח לב וכליות. ינקי השתפר מיום ליום וממשמרת למשמרת. אמו ואחיו ישבו ליד מיטתו, ומערכת קשרים מופלאה נרקמה בינינו.
יונתן המתוק הגיע אלינו מביתו לאחר ששוחרר מהפגייה כפג זעיר ומושלם. כמה סבל מכל נשימה וכמה ניסינו לעזור לו. בין נשימה לנשימה שעלו לו במאמץ מרובה, זכר להביט לכיווננו בחיוך עדין, שובה לב, שאומר "תודה". אני זוכרת שהגעתי יום אחד למשמרת ערב ומצאתי את מיטתו ריקה.
"איפה יונתן?" קראתי.
"יונתן נפטר," הגיעה התשובה.
הרגשתי כאילו ספגתי אגרוף בבטן. לא ידעתי איך אוכל להישאר באותו לילה במחלקה. חשבתי על אמו של הפג. איך תוכל להכיל את הכאב? איך אפשר? איך אפשר להיפרד מילד כזה? הרגשתי שאני קטנה ושאיני מבינה כלום. כאבתי וכעסתי. איך לעזאזל אפשר להמשיך כך את הלילה?
בהמשך השבוע נסעתי לבית הוריו של יונתן. הרגשתי שגם אני זקוקה ל"שבעה", שגם אני איבדתי את יונתן. במקביל חשתי כי נוכחותי משיבה להם לרגע משהו מיונתן שלא ישוב עוד.
כך הייתה המחלקה לעובדה מוגמרת. אחרי כשנה נקראתי לחדרה של האחות הראשית. "עלייך לעבור קורס טיפול נמרץ," הורתה לי. לא היססתי לרגע. המחלקה הייתה יקרה לי, אהבתי את הצוות, את המטופלים, את העבודה. חשתי שאני בעלת משמעות עבור החולים והמשפחות. אך שוב עלתה בי השאלה, מה יהיה על המיילדות. מה יהיה עם החלום שהביאני ללימודי הסיעוד? ניחמתי את עצמי בכך שכל החיים עוד לפניי, ושיום אחד זה עוד יקרה.
החלו הלימודים בקורס שהתגלה כתובעני, מעניין ומאתגר. חלקתי אותו עם אחים ואחיות שהגיעו ממקומות שונים בארץ, בעלי ניסיון וידע. הבנתי כי זהו תחום רחב כים, ושעליי ללמוד ולהתקדם ולהשקיע את כולי.