אישה פצצה

"רק שהבת לא תעשה טעות!"

נכנסתי לאגף הביטחוניות לאחר חודשים אחדים שבהם לא ביקרתי בו. קבלת הפנים מהבנות היתה חמה ולבבית. שתי בחורות בלבוש מסורתי שיחקו שש בש וכשהבחינו בי עצרו את משחקן. אחת מהן חייכה אלי ושאלה אם אני זוכרת את ביקורי בתאה בכלא הנשים לפני כמה חודשים. חייכתי ועניתי: "כיצד אוכל לשכוח את טעמו המתוק של המיץ שבו כיבדתן אותי?" פניה זרחו משמחה. לאחר מכן שאלה אותי אם אני רוצה לבקר את עביר, אסירה ביטחונית שביקשה לשוחח עמי ביום שבו נחטף החייל גלעד שליט (25.6.06) על ידי ארגון החמאס למעמקי עזה. עניתי בחיוב והיא ליוותה אותי אל התא של עביר.
התא היה צפוף מאוד. עביר התקרבה אל האשנב בדלת כדי לשוחח עמי. פתחתי ואמרתי: "חשבתי שאת כבר בחוץ, שהשתחררת..." אך היא הנידה בראשה וענתה בחיוך: "בעוד כמה חודשים, בעזרת השם." נפרדתי ממנה לשלום לאחר שסחטה ממני הבטחה לביקור נוסף.
נזכרתי במפגש שהיה לי עם עביר חודשים קודם לכן, ביום שבו נחטף חייל צה"ל גלעד שליט. באותו היום הגעתי לכלא על מנת לראיין אסירות פליליות ולא היתה לי כל כוונה לשוחח עם הביטחוניות, שחלקן הועבר לכלא הנשים בעקבות מריבה סוערת ואלימה של בנות האגף. הן צעקו לי "דוקטורה ענת!" מבעד לגדר, כאשר הלכתי בחצר הכלא המרכזית. התקרבתי כדי לדבר איתן. עביר היתה לבושה בבגדים מסורתיים בצבע חום וחייכה מאוזן לאוזן. חשבתי לעצמי כי למורת רוחן, חצר הטיולים הנפרדת שלהן עמדה אל מול רחבת הדגל הישראלי, שהתנוסס בגאון בראש התורן. כשסיפרתי להן, הן הופתעו לשמוע שאני משוחחת גם עם אסירות פליליות. הושטתי את ידי מבעד לגדר ולחצתי את ידה של כל אחת מהן, תוך מחשבה שידו של גבר לא היתה מצליחה לעבור כאן.
עביר נופפה לעומתי ברקמה שעליה טרחה. התפעלתי בפניה מעבודתה ואמרתי שכדאי לה למסגר אותה. עביר השיבה: "אעשה לך אחד כזה. יאללה בואי, היכנסי אלינו, את יודעת שלא נעשה לך כלום, הרי ישבת איתנו ואכלת איתנו." נעניתי לבקשתן לדבר מתוך תחושה כי שיחה חשובה להן - חטיפת החייל הישראלי עוררה בלִבן תקוות ותהיות לגבי גורלן. עביר התחילה: "בטלוויזיה הערבית אומרים שאולי לא חטפו את החייל, אולי ברח? ישראל בעזה כבר שישים שנה, אני מכירה כל מקום בעזה, איך אפשר להחביא אותו?" (למען הדיוק - עזה היתה אז ארבעים שנה בשליטה ישראלית, מאז 1967. לפני כן היתה בשליטה מצרית). עניתי: "זה ידוע שהחדשות בעברית והחדשות בערבית הן משהו אחר לגמרי..." ושלושתן צחקו.
עביר המשיכה: "לא מזמן חטפו בחור לשכם ושחררו אותו." שאלתי: "את מתכוונת לבחור עם אזרחות אמריקנית?" היא הנהנה, והוספתי: "אף אחד לא רוצה להסתבך עם האמריקנים, לא הפלסטינים ולא הישראלים." שוב נשמעו צחקוקים, האווירה היתה טובה.
פתאום פנתה אלי אחת האסירות שעמדה לצִדה של עביר ואמרה: "את יודעת, עד שהגעתי לכלא חשבתי שהיהודים הם מפלצות. כל הזמן ראיתי בטלוויזיה כמה שהם רעים, אבל כעת אני רואה שכולם בני אדם. עשיתי טעות, תבקשי שייתנו לך להיכנס לחדר שלנו, נשב, אנחנו רוצות לדבר איתך."
לאחר זמן מה נכנסתי לתאן, שהיה נקי ומטופח, והן הגישו לי כוס מיץ. ישבתי על אחת המיטות לצִדן. עביר סיפרה כי אחיה נהרג כ"שהִיד" לאחר שביצע פיגוע התאבדות, ואת ארוסה - שהיה מבוקש - צה"ל חיסל ממסוק. בת דודתה ביצעה פיגוע התאבדות ב 2002 וגם בן דודה מת כ"שהיד". השיחה התגלגלה ושאלתי אותן אם הן חושבות שמחוץ לכלא מעריכים אותן. עביר ענתה: "בחוץ לא מסתכלים עלינו כעל גיבורות, לא כולם. יש אנשים שאומרים שבחורה היא לא גבר לעשות דברים כאלה [לעסוק בטרור]. הבחורה נותנים לה כבוד על זה, אבל היא לא תמצא חתן בקלות. נשים במשפחות של גברים לא ייתנו כבוד לבחורה כי היא היתה בבית סוהר, אפילו גברים נותנים יותר כבוד. בחורה שהיתה בבית סוהר היא כמו גבר והנשים האחרות מפחדות ממנה. ה'עָג'וּז' [הזקנות] מפחדות מנשים שהיו בכלא, כי בתקופה שלהן בחורות לא היו יוצאות מהבית חוץ מאל הבית של הבעל שלהן ולבית החולים. יש משפחות שלא נותנות לבחורה לצאת מהבית בכלל."
עביר יצרה קשר רומנטי עם המשלֵח של אחיה לפיגוע התאבדות בתל אביב (נביל - ריאיון נרחב איתו בהמשך הספר) במהלך "ביקור ניחומים" שלו בבית הוריה. היא סיפרה לי כי כעת, כאשר שניהם בכלא, הם עומדים להינשא. התופעה שבה מגיע המשלח "לחגוג"/"לנחם" את הורי המחבל המתאבד, אשר הוא עצמו שיגר אל מותו, היא שכיחה. את ההזדמנות מנצל המשלח לעתים קרובות לגיוס בני משפחה נוספים לפיגוע. המשלח לא מבזבז זמן ומנצל את האֵבל, הכעס והרצון לנקום, למציאת מועמד לביצוע הפיגוע הבא. שאלתי אותה אם לא מפריע לה לקיים קשר רומנטי עם מי ששלח את אחיה אל מותו, והיא ענתה: "אח שלי רצה ללכת [להתפוצץ], זה לא שנביל רצה לשלוח אותו [לבצע פיגוע התאבדות]. לא הפריע לי שנביל שלח את אח שלי. אם נביל לא היה שולח את אחי, אז מישהו אחר היה שולח אותו." משתמע מדבריה כי אחיה היה "טרף קל", שכנראה ענה על עיקרי הפרופיל של המתאבד הפוטנציאלי: בחור צעיר, מופנם, בשולי החברה, בעל זהות גברית לא מגובשת, בעל דימוי עצמי נמוך, שחיפש הכרה חברתית, אם לא בחייו אז לאחר מותו.
זמן מה לאחר מכן, עביר וחברותיה הוחזרו לכלא שבו שהו שאר האסירות הביטחוניות.

*

ימים ספורים לאחר שיחתי עם עביר, ביקשתי לדבר עם ג'מילה. על ג'מילה שמעתי ממקורות רבים. היתה זו אותה בחורה שנאלמה דום כשהיתה אמורה להעיד בבית המשפט. כשפנה אליה פעיל טרור בבקשה לצאת לפיגוע התאבדות הגיבה: "מה פתאום, אני לא אלך להתפוצץ, אני אוהבת את החיים!" בכלא, ג'מילה בנתה לאט את מעמדה בקרב האסירות הביטחוניות. היא היתה שייכת לאגף המזוהה עם הפת"ח "החילוני", שאותו ייצגה הודא. לאחר מאבקי הכוח ביניהן, הודא הורחקה מהאגף, בשל הפרות משמעת חוזרות ונשנות, וג'מילה תפסה את עמדת המנהיגה.
לחדר נכנסה בחורה רזה, לבושה בג'ינס משופשפים בגזרה נמוכה, וחולצת סריג עם פסים שחורים וכתומים. לרגליה נעלה כפכפים עם "נַצנצים", מעוטרים פַּיֶיטים מוזהבים. שׂערה היה גלי ונח על כתפיה, ראשה גלוי, ללא כיסוי ראש. פניה היו נקיות מאיפור, גבותיה דקיקות ועיניה חומות וגדולות, עוטות מבט סקרני ואופטימי. הערכתי שהיא בת 17, והופתעתי כשסיפרה לי שהיא בת 25. בחיוך הסבירה, "כולם חושבים שאני יותר קטנה." העברית התגלגלה על שפתיה בקלות. בחזותה השברירית, המערבית לחלוטין, שידרה ג'מילה ביטחון עצמי ועוצמה. ג'מילה תוארה בגזר דינה כ"אשת דמים, הפועלת בשיטתיות שׂטנית עד להחלת השכול וההרס."
"ראיתי אותך הרבה פעמים," היא אמרה. "כן," עניתי, "גם אני שמעתי עלייך הרבה, ועל כך שיש לך מקום של מנהיגה עכשיו באגף, ולכן באתי להכיר אותך יותר מקרוב." ג'מילה התמוגגה. הרגשתי כי היא זקוקה לחיזוקים בנוגע למנהיגותה ולהכתרתה הפורמלית - קשה להיכנס לנעליה הגדולות של הודא. סביר להניח כי אלמלא הורחקה הודא מהאגף, היה מתפתח מאבק אלים בין שתי הנשים על השליטה באגף. כמו אצל הדבוֹרים, גם באגף יש מקום רק למלכה אחת.
הצעתי לג'מילה מים מינרליים שהבאתי עִמי, ואמרתי תוך כדי צחוק, שעדיף היה לנו לשתות קפה. היא מיד קראה לאחת הבנות, ותוך דקות ספורות הוכנס לתא מגש עם שני ספלי זכוכית מלאים בקפה שחור שהדיף ריח הֵל, וצלוחית עם ופלים מהקנטינה. "הקפה מריח נהדר, וגם טעים," אמרתי ולגמתי, "אבל הוופלים לא בשביל הדיאטה שלי..." ג'מילה צחקה. "לחיים!" אמרתי, ג'מילה חייכה אלי ולגמה גם היא מהקפה. השיחה החלה באווירה נינוחה וג'מילה החלה לספר את סיפורה.
"נולדתי בטול כרם, אני בת 25. יש לי אח בן 23 ואני הבכורה, למדתי באוניברסיטת א נג'אח [שבשכם] סוציולוגיה - שנתיים וחצי. אִמי עקרת בית ואבי עבד במאפִייה בישראל עד האינתיפאדה. עכשיו הוא מוכר גבינות בשטחים. לא היה חסר כלום, אני בת יחידה ויש לי הכול. אבא שלי למד להיות דוקטור ביוון, אבל נאלץ לחזור הביתה ולהפסיק ללמוד כי אבא שלו מת והוא האח הגדול. לכן הוא לא רצה שתהיה לו משפחה גדולה, רצה מעט ילדים ושייתן להם הכול. מה החוכמה להביא הרבה ילדים ולא לתת להם כלום? לכן אבא אמר 'אביא שני ילדים ו"חלאס" [וזהו] ואתן להם כל מה שהם רוצים'." זאת הפעם הראשונה ששמעתי אמירה כזאת בנוגע לתא המשפחתי הפלסטיני. הדעה הרווחת היא שכמה שיהיו יותר ילדים זה יותר טוב - לחיזוק המשפחה המורחבת ולמלחמה הדמוגרפית מול ישראל.
ג'מילה החליקה מעט על הכיסא, התרווחה והמשיכה לדבר: "אני פה כבר חמש שנים בכלא ומתגעגעת למשפחה שלי, רק אמא מבקרת אותי... הכי אני מתגעגעת לאמא, חודש לא ראיתי את אמא. כל ביקור היא בוכה ומתלוננת: 'למה עשית את זה, מה היה חסר לך?' אמא אומרת לי: 'לא רצית את החיים שלנו'." ראיתי כי ג'מילה מחפשת מילה בעברית ולא מוצאת. אמרתי לה שהיא יכולה לומר אותה בערבית, כיוון שאני מבינה מעט - אני באה מבית יהודי עיראקי. היא גילתה סקרנות רבה בפרט זה ושאלה, האם ביקרתי בעיראק? האם הורי ביקרו בעיראק? עניתי לה שמעולם לא והיא התפלאה ושאלה: "עכשיו אין סדאם חוסיין, אולי תלכו לבקר בעיראק?" היא הופתעה לשמוע שפליטים יהודים אינם יכולים לבקר בעיראק אפילו אם נולדו שם. קהילת יהדות בבל העתיקה, שהתקיימה מאז 586 לפנה"ס, נרדפה, גורשה ונכחדה לחלוטין.
ג'מילה חזרה לספר על עצמה: "השם שלי [כמובן הכוונה לשמה האמיתי] זה כמו תפילה לאל. אני לא דתייה, אני שייכת לחז"ע [החזית העממית לשחרור פלסטין], עוד לפני שהגעתי לפה [לכלא]. אני אוהבת איך שהם חושבים. יש לנו בחז"ע דמוקרטיה של נשים. בשטחים קשה לנשים לעשות דברים. אבל בחז"ע מכבדים את הנשים וחושבים שאישה כמו איש, היא יכולה לעשות ותעשה מה שהיא חושבת, לא מתנהגים לנשים כמו אל כיסא," אמרה והצביעה על הכיסא שעליו ישבה. היא השתמשה בדימוי זה לעתים קרובות.
כשג'מילה אמרה "אישה כמו איש", היא שיבשה את המילה איש ואמרה אֶֹש. שיבוש זה חזר על עצמו לאורך כל השיחה, ולא יכולתי שלא להרהר במשמעות המיוחדת שהוא נותן לסיפור - שאישה טרוריסטית היא כמו אש שנזהרים ממנה, שמתרחקים ממנה מחשש להישרף. ה"ליברליות" של החזית העממית היתה עוד דרך למשוך בנות לארגון שנתפס כחילוני. השוויון ההצהרתי שהציעו ראשי הארגון פיתה נשים, ששמחו להצטרף לארגון שקיבל אותן ועל פני השטח לא התייחס אליהן כאל נחותות. כיווּן השיחה הלהיב את ג'מילה. היא המשיכה לשטוח בפנַי את משנתה הפמיניסטית: "יש מקומות שמתייחסים לנשים כמו אל כיסא, זה לא טוב. אנחנו גם בני אדם, חושבות ויש לנו רגשות. יש לי הכול, לא חסר לי כלום, אם אני לומדת ויכולה לעבוד, אני כמו איש, מה חסר לי על האיש?" היא הניעה את ראשה, גלגלה אותו, ונראה כי השוויון בין המינים הוא נושא שמעסיק אותה, וכי כניסתה לעולם הטרור חיזקה אצלה את התביעה לאיזושהי הכרה. "למה לאיש מותר לעשות מה שהוא רוצה ולי לא מותר? אם שנינו עושים אותה טעות, לוֹ יסלחו ואני כל החיים דואגת על מה אני עושה..."
ג'מילה דיברה על טעויות שעולות לנשים בחייהן - יחסים רומנטיים אסורים וקיום יחסי מין לפני הנישואים. ג'מילה היתה שונה משאר המחבלות בפתיחותה לדבר על הנושאים האלו. השימוש במילה "טעות" כדי להצביע על קיום יחסי מין לפני הנישואים חזר על עצמו בשיחות רבות שניהלתי עם אסירים ביטחוניים וגם עם פליליים. "רק שהבת לא תעשה טעות!" כי על ה"טעות" תשלם כל המשפחה.
ג'מילה המשיכה בדבריה: "רציתי להיות שייכת לארגון הזה, חז"ע, באוניברסיטה בשכם כבר בשנה הראשונה. אהבתי איך שהם חושבים, לא רק בגלל היחס לנשים. הם חושבים כמו שאני חושבת. מצאתי את עצמי בארגון. ההורים שלי לא ידעו שהתגייסתי לארגון, הם אמרו לי 'כל עוד את לא מתקרבת למשהו מסוכן, תעשי מה שאת רוצה'." שאלתי למה התכוונו ב"לא מתקרבת למשהו", וג'מילה ענתה: "למשהו שיביא אותי לפה [לכלא]. לא אכפת להורים שלי איך אני לבושה, אבל שאני לא אסתבך. אמא לובשת תמיד 'מנדיל' [מטפחת ראש] וג'ילבאב, ואני עם ג'ינס. אמא אומרת לי 'בגלל אלוהים תהיי דתייה, שאלוהים לא יכעס עלייך,' אבל אבא אומר 'תעשי מה שאת רוצה וכשתהיי גדולה תחשבי על זה.' ברוב המשפחות זה הפוך, תמיד אמא אומרת תעשו מה שאתן רוצות ואבא תמיד בכוח: 'תעשו מה שאני רוצה'." ג'מילה חייכה וסיפרה כי הבנות בכלא לא מאמינות שאבא שלה כזה ליברלי. הן חיו כל חייהן תחת צִלו המאיים של אביהן.
"לפני שהלכתי לאוניברסיטה ישבתי עם אבא שלי כל הלילה, אבא אמר לי שהוא 'מכיר את האוניברסיטה, יהיו לך חברים. אני רוצה שכל מה שאת רוצה תגידי לי ואני אעזור לך, ואל תדאגי - לא אכפת לי מהחברה ומאלה שיגידו עלייך משהו, אבל רק תגידי אם את בבעיה.' כל הזמן אני חושבת על זה, פעם ראשונה ששיקרתי לאבא שלי [על מעורבותה בפיגועי טרור] וזה הביא אותי למצב הזה, שאני בכלא."
במהלך הראיונות שביצעתי גיליתי כי בקרב נשים שמעורבות בטרור, גדול מספר הנשים היתומות מאב, או כאלה שיש להן "אב חלש". חוסר אב הופך את הבת ל"טרף קל" מבחינת מגייסים מארגוני הטרור. אביה של ג'מילה, על פי אמות המידה בחברה הערבית, הוא אב חלש שלא גידל את בִּתו כראוי. בחברה הערבית, לקיחת הבת מחסותו של אביה מהווה פגיעה חמורה בקוד ההתנהגות המקובל, ועלולה לגרום למסע נקמה שיופנה לעבר המְשלחים, המגייסים ובני משפחתם. לכן, לעתים, כדי למנוע פעולות נקמה מטעם משפחת המחבלת, מחתימים את האישה מראש על מסמך חוזה המצהיר כי היא עצמה פנתה מרצונה החופשי וביקשה לצאת לפיגוע.
ג'מילה המשיכה: "בהתחלה המשפחה כעסה עלי, אח שלי עד היום לא רוצה לדבר איתי. כל הבנות במשפחה חייבות לעשות מה שההורים שלהן רוצים, אבל אני עושה מה שאני רוצה. הדודים שלי היו אומרים לאבא 'חלאס' [מספיק], היא צריכה להיות כמו כל הנשים, שלא תלבש מה שהיא רוצה ותעשה מה שהיא רוצה. לדוד שלי יש בת אחת וחמישה בנים, ואסור לבת שלו ללבוש או לעשות מה שהיא רוצה. היא כל הזמן אומרת לי איזה מזל יש לי. הדודים שלי מתלוננים עלי אצל אבא. בהתחלה כשנכנסתי לכלא, אבא כעס מאוד ואמר לי שהכול בגללו, והתחרט שנתן לי מה שרציתי. שהוא היה צריך להקשיב לדודים שאמרו שצריך להגביל אותי."
מעורבוּת דודהּ, אחיו של אביה, בחייה היא לא דבר חריג. במשפחות בעולם המערבי מעורבוּת והתערבות מסוג זה איננה מקובלת. המשפחה הגרעינית המערבית היא יחידה אוטונומית שכל חדירה אליה נתפסת כפגיעה בפרטיות. אולם במשפחה המזרחית מקובל שהאחים של האב, במיוחד האח הגדול, מתערבים בנעשה בביתם של האחים והאחיות. אפילו במשפחה שלי הדבר בא לידי ביטוי: זכורות לי התבטאויות של אבי כלפי בניה של אחותו, ביחס לרמת הלימודים שלהם או להתנהגותם, ואפילו זכורות לי שיחות נזיפה. כך היה בעיראק וכך היה גם בארץ. אביה של ג'מילה, כמו אחותו של אבי, לא התייחסו להתערבות כזו כחדירה לפרטיות. נהפוך הוא, התערבות נתפסה כסימן לאכפתיות וקִרבה.
לפני שנכנסה לכלא, התגוררה ג'מילה בדירה שכורה בשכם עם עוד שתי בנות, מירדן ומסעודיה, שלשתיהן סבא וסבתא בשטחים. שלוש בנות ערביות מוסלמיות בדירה אחת לבד. שאלתי איך קיבלו את זה. ג'מילה השיבה: "לנשים המבוגרות זה הפריע. הן היו אומרות 'זה לא טוב שבנות לבד בלי איש וזה מפחיד, אל תלכו לשום מקום, רק לאוניברסיטה! לחברות מותר לבוא לדירה, לבנים אסור להיכנס'." כלומר, מצד אחד נשים מבוגרות התנגדו לחופש היחסי שהבנות קיבלו, ומצד שני היו כאלה, שאותן כיניתי "מדאם" שהשתלבו בשרשרת הטרור, בעיקר כדמויות אמהיות המעודדות ומשמרות את רצונה של המחבלת המתאבדת הפוטנציאלית להתפוצץ. שׂיאה של התופעה בא באותו וידוי שנתנה אישה עיראקית בשנות החמישים לחייה, על כך שגייסה 80 מחבלות מתאבדות, שחלקן נאנסו על מנת לוודא שיבצעו את משימת ההתאבדות. הליך הגיוס אפילו התבצע בביתה, מתוך מאגר של חברות שבאו לבקר את בנותיה.
ההתייחסות של נשים מבוגרות לבנות צעירות, שלדעתן מורדות במוסכמות, היא הקשה והמחמירה ביותר. הן סבלו מהשיטה ומגישה פוגענית ומפלה לנשים בחברתן והפנימו את הדיכוי עמוק מאוד, ובעצם הן מגויסות ומופעלות על ידי המערכת הפטריארכלית לצורך דיכוי נשים וילדות. אלה הן אותן הנשים המבוגרות האוחזות בכל כוחן בילדות קטנות בזמן שמָלִים אותן. גם בתהליך הגיוס והליווי של מחבלות מתאבדות צ'צ'ניות השתתפו נשים מבוגרות. רבות מהטרוריסטיות סוממו באופן תדיר, והיו אף שנחטפו והוכרחו לבצע פיגוע התאבדות. אין זה עדיין המצב בקרב הטרוריסטיות הפלסטיניות.

במהלך כל השיחה לא שאלתי בצורה ישירה או עקיפה את ג'מילה למה היא בכלא. היא בעצמה סיפרה לי על האירוע במהלך השיחה: "לקחתי 'שהיד' והוא עשה פיגוע בשוק בישראל. שלושה אנשים נהרגו. ליוויתי אותו כדי שלא יחשדו בו. הוא היה בן 18, ילד, קטין. הוא רצה את זה וחשב על ג'נה [גן עדן], חשב שילך לגן עדן. 'יעני' הוא רצה לעשות את זה בהתחלה. כשדיברתי איתו על אמא שלו ועל האחים שלו ועל החיים שלו, שאלתי אותו: 'למה אתה עושה את זה? מה אתה חושב?' יצאנו משכם בדרך לפיגוע, הוא אמר לי שיש מלחמה ושהארץ היא שלנו, ושהוא רוצה לעזור וחשב שזו הדרך היחידה שיוכל לעשות את זה. הוא חשב שיפגוש בחורות בגן עדן. באיסלאם גן עדן יותר טוב [מאשר בדתות אחרות], כי ככה אלוהים מחליט, אבל אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה בגן עדן, אבל אני מאמינה גם בחיים. אני יכולה לעשות בחיים כל מה שאני רוצה, אבל אם אני מתה אני לא יכולה לעשות משהו. כששאלו אותי למה אני לא הלכתי להתאבד, אמרתי שאני חושבת על ג'נה, אבל אלוהים נתן לי את החיים, למה אני אמות?" ג'מילה בעצמה בחרה את מיקום הפיגוע. לאחר שבחנה כמה מקומות, בחרה בשוק עירוני במרכז הארץ כמתאים לזירת רצח, שממנה תוכל לחלץ עצמה ללא פגע.
ניכר כי התעניינותי בדבריה החמיאה לג'מילה, במיוחד בנוגע לשאלות שהעלתה. פתאום היא אמרה: "את חושבת שיש אמא אחת שמסכימה שהבן שלה ימות? כל ההורים וגם האחים לא רוצים שימות מישהו מהמשפחה. כשדיברתי עם המתאבד שליוויתי על אמא ואבא שלו, אמרתי לו, 'אולי תחזור? אולי לא תעשה את זה? אין לך חיים?' הוא ענה ואמר, 'אם הייתי פוגש בך לפני כן אולי הייתי חושב פעמיים.' הוא בכה. היה אסור לו לדבר עם אמא שלו. הנציגים שלנו [של חז"ע] אמרו לי שאסור. הוא ביקש להתקשר לאמא שלו כשהיינו בדרך ואני הסכמתי. הוא לא אמר לה שהוא הולך לעשות פיגוע. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה. האמא הרגישה משהו ושאלה: 'מה יש לך?' והוא אמר לה: 'כלום'. האמא הרגישה שמשהו לא בסדר ואמרה: 'תחזור הביתה!' אמרתי לו: 'אם אתה רוצה לחזור, נחזור,' אבל הוא אמר לי: 'לא רוצה'. הפעילים לא רצו שידבר עם אמא שלו כדי שלא ישנה את דעתו."
היה ברור לג'מילה כי השיחה עם המחבל בדרך לפיגוע על משפחתו, ובעיקר השיחה עם אִמו, ערערו אותו, והוא התנדנד ביחס לרצון שלו להתפוצץ. המשלחים ידעו כי שיחה עם אמו עלולה לגרום למחבל לשנות את דעתו ולכן הורו לג'מילה לא לאפשר שיחה כזאת. עבור טרוריסט, האֵם היא דמות משמעותית ולעתים קרובות קיים קשר סימביוטי בין הילד/הבוגר לאִמו. זו האישה היחידה אשר מותר לו לחבק ולנשק, עד שיינשא. לעתים, יש בו תחושת רחמים על הפגיעות של האֵם, ולעתים הוא עֵד להתאכזרות האב כלפיה, הכוללת גם נישואים פוליגמיים. המילה "אוּמִי" (אִמי) היתה בעלת משקל רגשי עצום במהלך שיחות רבות שניהלתי עם טרוריסטים. שמעתי על מקרה שבו חיילים ישראלים צרו על ביתו של טרוריסט, והמחבל הסכים להסגיר את עצמו רק לאחר שאמו פנתה אליו באמצעות המגאפון, שביקשה לקבל מהחיילים, בקריאה "יָא אִבְּנִי" (הוֹ בני). כמו ילד קטן שאמו קראה לו לשוב הביתה ממגרש המשחקים, המחבל, שנענה לקריאת אמו, יצא מהבית המכותר בתחתונים ובידיים מורמות, מבלי שנורתה ירייה אחת.
ג'מילה המשיכה בסיפורה: "המתאבד שליוויתי החזיק לי את היד ונתן לי טבעת, שאני אזכור אותו." שאלתי אותה היכן הטבעת. הייתי בטוחה שהיא נוצרת אותה קרוב ללִבה, אך הופתעתי כשג'מילה ענתה: "אני לא יודעת איפה הטבעת. אני לא זוכרת איפה שמתי אותה." תגובתה הזכירה לי את שיחתי עם השייח' אחמד יאסין, שדיבר רבות בשבחי ה"שהידים" אך לא הצליח לזכור ולוּ שם אחד מתוכם. זאת אף על פי שבשנת 1996, שבה נערך הריאיון, לא היו פיגועי התאבדות כה רבים כפי שמדינת ישראל ספגה החל מהאינתיפאדה השנייה [2000].

המשך הפרק בספר המלא