אישה פצצה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אישה פצצה
הוספה למועדפים

אישה פצצה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ענת ברקו

ד"ר ענת ברקו, קרימינולוגית, בעלת תואר דוקטור מאונ' בר - אילן, ילידת הארץ להורים יוצאי עיראק, סא"ל (מיל'), שירתה בצה"ל במגוון תפקידים. כיום היא עמיתה חוקרת במכון הבינלאומי נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי בהרצליה, פעלה בצוותי חשיבה ומחקר בצה"ל ובמועצה לביטחון לאומי, המטפלים בנושא הטרור. נשואה לראובן, מזרחן ויועץ לענייני ערבים למפקד משטרת מחוז ירושלים, ואם לצליל, יחיעם וקשת.

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

''יהיה לנו טוב ביחד... חברה שלי נתנה לנו דירה, כדי שנוכל להיות ביחד... תביא איתך קונדומים... יש לך?" כך כתבה המחבלת לנער הישראלי בן ה-16 בצ'אט, באינטרנט, באמצעות תוכנת המסרים הישראלית. ICQ. השיחות הפכו לתכופות וארוכות יותר, ואיתן גבר רצונו של הנער לפגוש את הבחורה. לבסוף הגיע הנער למקום המפגש שקבעו בצ'אט, שם המתינו לו הטרוריסטית וחבריה, ורצחו אותו בדם קר. במשך 15 השנים האחרונות, קיימה ד"ר ענת ברקו מפגשים עם אסירות ואסירים ביטחוניים פלסטינים בכלא הישראלי. ביניהם היו כאלה שהפיקו פיגועי טרור רצחניים כנגד ישראלים, כגון מנהיג 'החמאס' השייח' אחמד יאסין וחבריו. בספר זה התמקדה ד"ר ברקו בנשים וילדים ששימשו כגלגלי שיניים במכונת הטרור הפלסטינית. במיומנות וברגישות הסירה ד"ר ענת ברקו את הרעלה מפניהן של האסירות הביטחוניות, וגילתה כי לעתים מנוצלת אישה פצצה מינית בנתיב הפיגוע הרצחני. המתאבדת אינה מכוסה עוד ברעלה ובשמלה ואיברי גופה המעורטל נחשפים לעין כול בתום הפיצוץ. מה הדבר הנורא שעשתה או שעשו בה, שהוביל את המחבלת לדרך אין מוצא זולתי טרור? האם אישה פצצה נחשבת לגיבורה משוחררת בחברה הפלסטינית או שמא היא נותרת חשודה כמופקרת ופגומה? האם לעולם ירחף מעל ראשה סימן שאלה באשר לטוהר מידותיה ומניעיה לבצע פיגוע טרור? ספר מטלטל זה, חושף את עולמם הפנימי של טרוריסטים ומציע חשיבה 'מחוץ לקופסה' על דרכי התמודדות מול הטרור הרצחני. "מחבלות מתאבדות שרצחו ישראלים לא יוכלו עוד לספר את סיפורן האכזרי והעגום. בספר מרתק, חודרני ומצמרר זה חושפת ד"ר ברקו את סיפורן ואת עליבותה של חברת הטרור הפלסטינית שמנהיגיה הידקו חגורות נפץ גם על גופן של אמהות, ושילחו אותן לפיגועים במקום מחבלים שסירבו לכך. הספר אישה פצצה חושף כמראָה גם בפני הפלסטינים את דמויות הזוועה של מנהיגי הטרור, ששלחו נשים ש'סרחו' לרצוח ולמות, כדרך 'למחות את הבושה'. ספר חובה! ראוי שיתורגם גם לערבית." - ח"כ אבי דיכטר, לשעבר ראש השב"כ והשר לביטחון פנים. ד"ר סא"ל (מיל') ענת ברקו, קרימינולוגית, בעלת תואר דוקטורט מאוניברסיטת בר אילן. ממובילי החוקרים והמרצים בעולם בתחום של טרור בכלל וטרור מתאבדים בפרט. ילידת הארץ, בת להורים ילידי עיראק. משמשת כפרופסור-אורח באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. עמיתה חוקרת במכון הבין-לאומי נגד טרור (ICT), ומרצה בבית ספר לאודר לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה. פעלה בצה"ל ובמועצה לביטחון לאומי בצוותי חשיבה ומחקר בנושא טרור.

פרק ראשון

"רק שהבת לא תעשה טעות!"


נכנסתי לאגף הביטחוניות לאחר חודשים אחדים שבהם לא ביקרתי בו. קבלת הפנים מהבנות היתה חמה ולבבית. שתי בחורות בלבוש מסורתי שיחקו שש בש וכשהבחינו בי עצרו את משחקן. אחת מהן חייכה אלי ושאלה אם אני זוכרת את ביקורי בתאה בכלא הנשים לפני כמה חודשים. חייכתי ועניתי: "כיצד אוכל לשכוח את טעמו המתוק של המיץ שבו כיבדתן אותי?" פניה זרחו משמחה. לאחר מכן שאלה אותי אם אני רוצה לבקר את עביר, אסירה ביטחונית שביקשה לשוחח עמי ביום שבו נחטף החייל גלעד שליט (25.6.06) על ידי ארגון החמאס למעמקי עזה. עניתי בחיוב והיא ליוותה אותי אל התא של עביר.
התא היה צפוף מאוד. עביר התקרבה אל האשנב בדלת כדי לשוחח עמי. פתחתי ואמרתי: "חשבתי שאת כבר בחוץ, שהשתחררת..." אך היא הנידה בראשה וענתה בחיוך: "בעוד כמה חודשים, בעזרת השם." נפרדתי ממנה לשלום לאחר שסחטה ממני הבטחה לביקור נוסף.
נזכרתי במפגש שהיה לי עם עביר חודשים קודם לכן, ביום שבו נחטף חייל צה"ל גלעד שליט. באותו היום הגעתי לכלא על מנת לראיין אסירות פליליות ולא היתה לי כל כוונה לשוחח עם הביטחוניות, שחלקן הועבר לכלא הנשים בעקבות מריבה סוערת ואלימה של בנות האגף. הן צעקו לי "דוקטורה ענת!" מבעד לגדר, כאשר הלכתי בחצר הכלא המרכזית. התקרבתי כדי לדבר איתן. עביר היתה לבושה בבגדים מסורתיים בצבע חום וחייכה מאוזן לאוזן. חשבתי לעצמי כי למורת רוחן, חצר הטיולים הנפרדת שלהן עמדה אל מול רחבת הדגל הישראלי, שהתנוסס בגאון בראש התורן. כשסיפרתי להן, הן הופתעו לשמוע שאני משוחחת גם עם אסירות פליליות. הושטתי את ידי מבעד לגדר ולחצתי את ידה של כל אחת מהן, תוך מחשבה שידו של גבר לא היתה מצליחה לעבור כאן.
עביר נופפה לעומתי ברקמה שעליה טרחה. התפעלתי בפניה מעבודתה ואמרתי שכדאי לה למסגר אותה. עביר השיבה: "אעשה לך אחד כזה. יאללה בואי, היכנסי אלינו, את יודעת שלא נעשה לך כלום, הרי ישבת איתנו ואכלת איתנו." נעניתי לבקשתן לדבר מתוך תחושה כי שיחה חשובה להן - חטיפת החייל הישראלי עוררה בלִבן תקוות ותהיות לגבי גורלן. עביר התחילה: "בטלוויזיה הערבית אומרים שאולי לא חטפו את החייל, אולי ברח? ישראל בעזה כבר שישים שנה, אני מכירה כל מקום בעזה, איך אפשר להחביא אותו?" (למען הדיוק - עזה היתה אז ארבעים שנה בשליטה ישראלית, מאז 1967. לפני כן היתה בשליטה מצרית). עניתי: "זה ידוע שהחדשות בעברית והחדשות בערבית הן משהו אחר לגמרי..." ושלושתן צחקו.
עביר המשיכה: "לא מזמן חטפו בחור לשכם ושחררו אותו." שאלתי: "את מתכוונת לבחור עם אזרחות אמריקנית?" היא הנהנה, והוספתי: "אף אחד לא רוצה להסתבך עם האמריקנים, לא הפלסטינים ולא הישראלים." שוב נשמעו צחקוקים, האווירה היתה טובה.
פתאום פנתה אלי אחת האסירות שעמדה לצִדה של עביר ואמרה: "את יודעת, עד שהגעתי לכלא חשבתי שהיהודים הם מפלצות. כל הזמן ראיתי בטלוויזיה כמה שהם רעים, אבל כעת אני רואה שכולם בני אדם. עשיתי טעות, תבקשי שייתנו לך להיכנס לחדר שלנו, נשב, אנחנו רוצות לדבר איתך."
לאחר זמן מה נכנסתי לתאן, שהיה נקי ומטופח, והן הגישו לי כוס מיץ. ישבתי על אחת המיטות לצִדן. עביר סיפרה כי אחיה נהרג כ"שהִיד" לאחר שביצע פיגוע התאבדות, ואת ארוסה - שהיה מבוקש - צה"ל חיסל ממסוק. בת דודתה ביצעה פיגוע התאבדות ב 2002 וגם בן דודה מת כ"שהיד". השיחה התגלגלה ושאלתי אותן אם הן חושבות שמחוץ לכלא מעריכים אותן. עביר ענתה: "בחוץ לא מסתכלים עלינו כעל גיבורות, לא כולם. יש אנשים שאומרים שבחורה היא לא גבר לעשות דברים כאלה [לעסוק בטרור]. הבחורה נותנים לה כבוד על זה, אבל היא לא תמצא חתן בקלות. נשים במשפחות של גברים לא ייתנו כבוד לבחורה כי היא היתה בבית סוהר, אפילו גברים נותנים יותר כבוד. בחורה שהיתה בבית סוהר היא כמו גבר והנשים האחרות מפחדות ממנה. ה'עָג'וּז' [הזקנות] מפחדות מנשים שהיו בכלא, כי בתקופה שלהן בחורות לא היו יוצאות מהבית חוץ מאל הבית של הבעל שלהן ולבית החולים. יש משפחות שלא נותנות לבחורה לצאת מהבית בכלל."
עביר יצרה קשר רומנטי עם המשלֵח של אחיה לפיגוע התאבדות בתל אביב (נביל - ריאיון נרחב איתו בהמשך הספר) במהלך "ביקור ניחומים" שלו בבית הוריה. היא סיפרה לי כי כעת, כאשר שניהם בכלא, הם עומדים להינשא. התופעה שבה מגיע המשלח "לחגוג"/"לנחם" את הורי המחבל המתאבד, אשר הוא עצמו שיגר אל מותו, היא שכיחה. את ההזדמנות מנצל המשלח לעתים קרובות לגיוס בני משפחה נוספים לפיגוע. המשלח לא מבזבז זמן ומנצל את האֵבל, הכעס והרצון לנקום, למציאת מועמד לביצוע הפיגוע הבא. שאלתי אותה אם לא מפריע לה לקיים קשר רומנטי עם מי ששלח את אחיה אל מותו, והיא ענתה: "אח שלי רצה ללכת [להתפוצץ], זה לא שנביל רצה לשלוח אותו [לבצע פיגוע התאבדות]. לא הפריע לי שנביל שלח את אח שלי. אם נביל לא היה שולח את אחי, אז מישהו אחר היה שולח אותו." משתמע מדבריה כי אחיה היה "טרף קל", שכנראה ענה על עיקרי הפרופיל של המתאבד הפוטנציאלי: בחור צעיר, מופנם, בשולי החברה, בעל זהות גברית לא מגובשת, בעל דימוי עצמי נמוך, שחיפש הכרה חברתית, אם לא בחייו אז לאחר מותו.
זמן מה לאחר מכן, עביר וחברותיה הוחזרו לכלא שבו שהו שאר האסירות הביטחוניות.

ימים ספורים לאחר שיחתי עם עביר, ביקשתי לדבר עם ג'מילה. על ג'מילה שמעתי ממקורות רבים. היתה זו אותה בחורה שנאלמה דום כשהיתה אמורה להעיד בבית המשפט. כשפנה אליה פעיל טרור בבקשה לצאת לפיגוע התאבדות הגיבה: "מה פתאום, אני לא אלך להתפוצץ, אני אוהבת את החיים!" בכלא, ג'מילה בנתה לאט את מעמדה בקרב האסירות הביטחוניות. היא היתה שייכת לאגף המזוהה עם הפת"ח "החילוני", שאותו ייצגה הודא. לאחר מאבקי הכוח ביניהן, הודא הורחקה מהאגף, בשל הפרות משמעת חוזרות ונשנות, וג'מילה תפסה את עמדת המנהיגה.
לחדר נכנסה בחורה רזה, לבושה בג'ינס משופשפים בגזרה נמוכה, וחולצת סריג עם פסים שחורים וכתומים. לרגליה נעלה כפכפים עם "נַצנצים", מעוטרים פַּיֶיטים מוזהבים. שׂערה היה גלי ונח על כתפיה, ראשה גלוי, ללא כיסוי ראש. פניה היו נקיות מאיפור, גבותיה דקיקות ועיניה חומות וגדולות, עוטות מבט סקרני ואופטימי. הערכתי שהיא בת 17, והופתעתי כשסיפרה לי שהיא בת 25. בחיוך הסבירה, "כולם חושבים שאני יותר קטנה." העברית התגלגלה על שפתיה בקלות. בחזותה השברירית, המערבית לחלוטין, שידרה ג'מילה ביטחון עצמי ועוצמה. ג'מילה תוארה בגזר דינה כ"אשת דמים, הפועלת בשיטתיות שׂטנית עד להחלת השכול וההרס."
"ראיתי אותך הרבה פעמים," היא אמרה. "כן," עניתי, "גם אני שמעתי עלייך הרבה, ועל כך שיש לך מקום של מנהיגה עכשיו באגף, ולכן באתי להכיר אותך יותר מקרוב." ג'מילה התמוגגה. הרגשתי כי היא זקוקה לחיזוקים בנוגע למנהיגותה ולהכתרתה הפורמלית - קשה להיכנס לנעליה הגדולות של הודא. סביר להניח כי אלמלא הורחקה הודא מהאגף, היה מתפתח מאבק אלים בין שתי הנשים על השליטה באגף. כמו אצל הדבוֹרים, גם באגף יש מקום רק למלכה אחת.
הצעתי לג'מילה מים מינרליים שהבאתי עִמי, ואמרתי תוך כדי צחוק, שעדיף היה לנו לשתות קפה. היא מיד קראה לאחת הבנות, ותוך דקות ספורות הוכנס לתא מגש עם שני ספלי זכוכית מלאים בקפה שחור שהדיף ריח הֵל, וצלוחית עם ופלים מהקנטינה. "הקפה מריח נהדר, וגם טעים," אמרתי ולגמתי, "אבל הוופלים לא בשביל הדיאטה שלי..." ג'מילה צחקה. "לחיים!" אמרתי, ג'מילה חייכה אלי ולגמה גם היא מהקפה. השיחה החלה באווירה נינוחה וג'מילה החלה לספר את סיפורה.
"נולדתי בטול כרם, אני בת 25. יש לי אח בן 23 ואני הבכורה, למדתי באוניברסיטת א נג'אח [שבשכם] סוציולוגיה - שנתיים וחצי. אִמי עקרת בית ואבי עבד במאפִייה בישראל עד האינתיפאדה. עכשיו הוא מוכר גבינות בשטחים. לא היה חסר כלום, אני בת יחידה ויש לי הכול. אבא שלי למד להיות דוקטור ביוון, אבל נאלץ לחזור הביתה ולהפסיק ללמוד כי אבא שלו מת והוא האח הגדול. לכן הוא לא רצה שתהיה לו משפחה גדולה, רצה מעט ילדים ושייתן להם הכול. מה החוכמה להביא הרבה ילדים ולא לתת להם כלום? לכן אבא אמר 'אביא שני ילדים ו"חלאס" [וזהו] ואתן להם כל מה שהם רוצים'." זאת הפעם הראשונה ששמעתי אמירה כזאת בנוגע לתא המשפחתי הפלסטיני. הדעה הרווחת היא שכמה שיהיו יותר ילדים זה יותר טוב - לחיזוק המשפחה המורחבת ולמלחמה הדמוגרפית מול ישראל.
ג'מילה החליקה מעט על הכיסא, התרווחה והמשיכה לדבר: "אני פה כבר חמש שנים בכלא ומתגעגעת למשפחה שלי, רק אמא מבקרת אותי... הכי אני מתגעגעת לאמא, חודש לא ראיתי את אמא. כל ביקור היא בוכה ומתלוננת: 'למה עשית את זה, מה היה חסר לך?' אמא אומרת לי: 'לא רצית את החיים שלנו'." ראיתי כי ג'מילה מחפשת מילה בעברית ולא מוצאת. אמרתי לה שהיא יכולה לומר אותה בערבית, כיוון שאני מבינה מעט - אני באה מבית יהודי עיראקי. היא גילתה סקרנות רבה בפרט זה ושאלה, האם ביקרתי בעיראק? האם הורי ביקרו בעיראק? עניתי לה שמעולם לא והיא התפלאה ושאלה: "עכשיו אין סדאם חוסיין, אולי תלכו לבקר בעיראק?" היא הופתעה לשמוע שפליטים יהודים אינם יכולים לבקר בעיראק אפילו אם נולדו שם. קהילת יהדות בבל העתיקה, שהתקיימה מאז 586 לפנה"ס, נרדפה, גורשה ונכחדה לחלוטין.
ג'מילה חזרה לספר על עצמה: "השם שלי [כמובן הכוונה לשמה האמיתי] זה כמו תפילה לאל. אני לא דתייה, אני שייכת לחז"ע [החזית העממית לשחרור פלסטין], עוד לפני שהגעתי לפה [לכלא]. אני אוהבת איך שהם חושבים. יש לנו בחז"ע דמוקרטיה של נשים. בשטחים קשה לנשים לעשות דברים. אבל בחז"ע מכבדים את הנשים וחושבים שאישה כמו איש, היא יכולה לעשות ותעשה מה שהיא חושבת, לא מתנהגים לנשים כמו אל כיסא," אמרה והצביעה על הכיסא שעליו ישבה. היא השתמשה בדימוי זה לעתים קרובות.
כשג'מילה אמרה "אישה כמו איש", היא שיבשה את המילה איש ואמרה אֶֹש. שיבוש זה חזר על עצמו לאורך כל השיחה, ולא יכולתי שלא להרהר במשמעות המיוחדת שהוא נותן לסיפור - שאישה טרוריסטית היא כמו אש שנזהרים ממנה, שמתרחקים ממנה מחשש להישרף. ה"ליברליות" של החזית העממית היתה עוד דרך למשוך בנות לארגון שנתפס כחילוני. השוויון ההצהרתי שהציעו ראשי הארגון פיתה נשים, ששמחו להצטרף לארגון שקיבל אותן ועל פני השטח לא התייחס אליהן כאל נחותות. כיווּן השיחה הלהיב את ג'מילה. היא המשיכה לשטוח בפנַי את משנתה הפמיניסטית: "יש מקומות שמתייחסים לנשים כמו אל כיסא, זה לא טוב. אנחנו גם בני אדם, חושבות ויש לנו רגשות. יש לי הכול, לא חסר לי כלום, אם אני לומדת ויכולה לעבוד, אני כמו איש, מה חסר לי על האיש?" היא הניעה את ראשה, גלגלה אותו, ונראה כי השוויון בין המינים הוא נושא שמעסיק אותה, וכי כניסתה לעולם הטרור חיזקה אצלה את התביעה לאיזושהי הכרה. "למה לאיש מותר לעשות מה שהוא רוצה ולי לא מותר? אם שנינו עושים אותה טעות, לוֹ יסלחו ואני כל החיים דואגת על מה אני עושה..."
ג'מילה דיברה על טעויות שעולות לנשים בחייהן - יחסים רומנטיים אסורים וקיום יחסי מין לפני הנישואים. ג'מילה היתה שונה משאר המחבלות בפתיחותה לדבר על הנושאים האלו. השימוש במילה "טעות" כדי להצביע על קיום יחסי מין לפני הנישואים חזר על עצמו בשיחות רבות שניהלתי עם אסירים ביטחוניים וגם עם פליליים. "רק שהבת לא תעשה טעות!" כי על ה"טעות" תשלם כל המשפחה.
ג'מילה המשיכה בדבריה: "רציתי להיות שייכת לארגון הזה, חז"ע, באוניברסיטה בשכם כבר בשנה הראשונה. אהבתי איך שהם חושבים, לא רק בגלל היחס לנשים. הם חושבים כמו שאני חושבת. מצאתי את עצמי בארגון. ההורים שלי לא ידעו שהתגייסתי לארגון, הם אמרו לי 'כל עוד את לא מתקרבת למשהו מסוכן, תעשי מה שאת רוצה'." שאלתי למה התכוונו ב"לא מתקרבת למשהו", וג'מילה ענתה: "למשהו שיביא אותי לפה [לכלא]. לא אכפת להורים שלי איך אני לבושה, אבל שאני לא אסתבך. אמא לובשת תמיד 'מנדיל' [מטפחת ראש] וג'ילבאב, ואני עם ג'ינס. אמא אומרת לי 'בגלל אלוהים תהיי דתייה, שאלוהים לא יכעס עלייך,' אבל אבא אומר 'תעשי מה שאת רוצה וכשתהיי גדולה תחשבי על זה.' ברוב המשפחות זה הפוך, תמיד אמא אומרת תעשו מה שאתן רוצות ואבא תמיד בכוח: 'תעשו מה שאני רוצה'." ג'מילה חייכה וסיפרה כי הבנות בכלא לא מאמינות שאבא שלה כזה ליברלי. הן חיו כל חייהן תחת צִלו המאיים של אביהן.
"לפני שהלכתי לאוניברסיטה ישבתי עם אבא שלי כל הלילה, אבא אמר לי שהוא 'מכיר את האוניברסיטה, יהיו לך חברים. אני רוצה שכל מה שאת רוצה תגידי לי ואני אעזור לך, ואל תדאגי - לא אכפת לי מהחברה ומאלה שיגידו עלייך משהו, אבל רק תגידי אם את בבעיה.' כל הזמן אני חושבת על זה, פעם ראשונה ששיקרתי לאבא שלי [על מעורבותה בפיגועי טרור] וזה הביא אותי למצב הזה, שאני בכלא."
במהלך הראיונות שביצעתי גיליתי כי בקרב נשים שמעורבות בטרור, גדול מספר הנשים היתומות מאב, או כאלה שיש להן "אב חלש". חוסר אב הופך את הבת ל"טרף קל" מבחינת מגייסים מארגוני הטרור. אביה של ג'מילה, על פי אמות המידה בחברה הערבית, הוא אב חלש שלא גידל את בִּתו כראוי. בחברה הערבית, לקיחת הבת מחסותו של אביה מהווה פגיעה חמורה בקוד ההתנהגות המקובל, ועלולה לגרום למסע נקמה שיופנה לעבר המְשלחים, המגייסים ובני משפחתם. לכן, לעתים, כדי למנוע פעולות נקמה מטעם משפחת המחבלת, מחתימים את האישה מראש על מסמך חוזה המצהיר כי היא עצמה פנתה מרצונה החופשי וביקשה לצאת לפיגוע.
ג'מילה המשיכה: "בהתחלה המשפחה כעסה עלי, אח שלי עד היום לא רוצה לדבר איתי. כל הבנות במשפחה חייבות לעשות מה שההורים שלהן רוצים, אבל אני עושה מה שאני רוצה. הדודים שלי היו אומרים לאבא 'חלאס' [מספיק], היא צריכה להיות כמו כל הנשים, שלא תלבש מה שהיא רוצה ותעשה מה שהיא רוצה. לדוד שלי יש בת אחת וחמישה בנים, ואסור לבת שלו ללבוש או לעשות מה שהיא רוצה. היא כל הזמן אומרת לי איזה מזל יש לי. הדודים שלי מתלוננים עלי אצל אבא. בהתחלה כשנכנסתי לכלא, אבא כעס מאוד ואמר לי שהכול בגללו, והתחרט שנתן לי מה שרציתי. שהוא היה צריך להקשיב לדודים שאמרו שצריך להגביל אותי."
מעורבוּת דודהּ, אחיו של אביה, בחייה היא לא דבר חריג. במשפחות בעולם המערבי מעורבוּת והתערבות מסוג זה איננה מקובלת. המשפחה הגרעינית המערבית היא יחידה אוטונומית שכל חדירה אליה נתפסת כפגיעה בפרטיות. אולם במשפחה המזרחית מקובל שהאחים של האב, במיוחד האח הגדול, מתערבים בנעשה בביתם של האחים והאחיות. אפילו במשפחה שלי הדבר בא לידי ביטוי: זכורות לי התבטאויות של אבי כלפי בניה של אחותו, ביחס לרמת הלימודים שלהם או להתנהגותם, ואפילו זכורות לי שיחות נזיפה. כך היה בעיראק וכך היה גם בארץ. אביה של ג'מילה, כמו אחותו של אבי, לא התייחסו להתערבות כזו כחדירה לפרטיות. נהפוך הוא, התערבות נתפסה כסימן לאכפתיות וקִרבה.
לפני שנכנסה לכלא, התגוררה ג'מילה בדירה שכורה בשכם עם עוד שתי בנות, מירדן ומסעודיה, שלשתיהן סבא וסבתא בשטחים. שלוש בנות ערביות מוסלמיות בדירה אחת לבד. שאלתי איך קיבלו את זה. ג'מילה השיבה: "לנשים המבוגרות זה הפריע. הן היו אומרות 'זה לא טוב שבנות לבד בלי איש וזה מפחיד, אל תלכו לשום מקום, רק לאוניברסיטה! לחברות מותר לבוא לדירה, לבנים אסור להיכנס'." כלומר, מצד אחד נשים מבוגרות התנגדו לחופש היחסי שהבנות קיבלו, ומצד שני היו כאלה, שאותן כיניתי "מדאם" שהשתלבו בשרשרת הטרור, בעיקר כדמויות אמהיות המעודדות ומשמרות את רצונה של המחבלת המתאבדת הפוטנציאלית להתפוצץ. שׂיאה של התופעה בא באותו וידוי שנתנה אישה עיראקית בשנות החמישים לחייה, על כך שגייסה 80 מחבלות מתאבדות, שחלקן נאנסו על מנת לוודא שיבצעו את משימת ההתאבדות. הליך הגיוס אפילו התבצע בביתה, מתוך מאגר של חברות שבאו לבקר את בנותיה.
ההתייחסות של נשים מבוגרות לבנות צעירות, שלדעתן מורדות במוסכמות, היא הקשה והמחמירה ביותר. הן סבלו מהשיטה ומגישה פוגענית ומפלה לנשים בחברתן והפנימו את הדיכוי עמוק מאוד, ובעצם הן מגויסות ומופעלות על ידי המערכת הפטריארכלית לצורך דיכוי נשים וילדות. אלה הן אותן הנשים המבוגרות האוחזות בכל כוחן בילדות קטנות בזמן שמָלִים אותן. גם בתהליך הגיוס והליווי של מחבלות מתאבדות צ'צ'ניות השתתפו נשים מבוגרות. רבות מהטרוריסטיות סוממו באופן תדיר, והיו אף שנחטפו והוכרחו לבצע פיגוע התאבדות. אין זה עדיין המצב בקרב הטרוריסטיות הפלסטיניות.

במהלך כל השיחה לא שאלתי בצורה ישירה או עקיפה את ג'מילה למה היא בכלא. היא בעצמה סיפרה לי על האירוע במהלך השיחה: "לקחתי 'שהיד' והוא עשה פיגוע בשוק בישראל. שלושה אנשים נהרגו. ליוויתי אותו כדי שלא יחשדו בו. הוא היה בן 18, ילד, קטין. הוא רצה את זה וחשב על ג'נה [גן עדן], חשב שילך לגן עדן. 'יעני' הוא רצה לעשות את זה בהתחלה. כשדיברתי איתו על אמא שלו ועל האחים שלו ועל החיים שלו, שאלתי אותו: 'למה אתה עושה את זה? מה אתה חושב?' יצאנו משכם בדרך לפיגוע, הוא אמר לי שיש מלחמה ושהארץ היא שלנו, ושהוא רוצה לעזור וחשב שזו הדרך היחידה שיוכל לעשות את זה. הוא חשב שיפגוש בחורות בגן עדן. באיסלאם גן עדן יותר טוב [מאשר בדתות אחרות], כי ככה אלוהים מחליט, אבל אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה בגן עדן, אבל אני מאמינה גם בחיים. אני יכולה לעשות בחיים כל מה שאני רוצה, אבל אם אני מתה אני לא יכולה לעשות משהו. כששאלו אותי למה אני לא הלכתי להתאבד, אמרתי שאני חושבת על ג'נה, אבל אלוהים נתן לי את החיים, למה אני אמות?" ג'מילה בעצמה בחרה את מיקום הפיגוע. לאחר שבחנה כמה מקומות, בחרה בשוק עירוני במרכז הארץ כמתאים לזירת רצח, שממנה תוכל לחלץ עצמה ללא פגע.
ניכר כי התעניינותי בדבריה החמיאה לג'מילה, במיוחד בנוגע לשאלות שהעלתה. פתאום היא אמרה: "את חושבת שיש אמא אחת שמסכימה שהבן שלה ימות? כל ההורים וגם האחים לא רוצים שימות מישהו מהמשפחה. כשדיברתי עם המתאבד שליוויתי על אמא ואבא שלו, אמרתי לו, 'אולי תחזור? אולי לא תעשה את זה? אין לך חיים?' הוא ענה ואמר, 'אם הייתי פוגש בך לפני כן אולי הייתי חושב פעמיים.' הוא בכה. היה אסור לו לדבר עם אמא שלו. הנציגים שלנו [של חז"ע] אמרו לי שאסור. הוא ביקש להתקשר לאמא שלו כשהיינו בדרך ואני הסכמתי. הוא לא אמר לה שהוא הולך לעשות פיגוע. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה. האמא הרגישה משהו ושאלה: 'מה יש לך?' והוא אמר לה: 'כלום'. האמא הרגישה שמשהו לא בסדר ואמרה: 'תחזור הביתה!' אמרתי לו: 'אם אתה רוצה לחזור, נחזור,' אבל הוא אמר לי: 'לא רוצה'. הפעילים לא רצו שידבר עם אמא שלו כדי שלא ישנה את דעתו."
היה ברור לג'מילה כי השיחה עם המחבל בדרך לפיגוע על משפחתו, ובעיקר השיחה עם אִמו, ערערו אותו, והוא התנדנד ביחס לרצון שלו להתפוצץ. המשלחים ידעו כי שיחה עם אמו עלולה לגרום למחבל לשנות את דעתו ולכן הורו לג'מילה לא לאפשר שיחה כזאת. עבור טרוריסט, האֵם היא דמות משמעותית ולעתים קרובות קיים קשר סימביוטי בין הילד/הבוגר לאִמו. זו האישה היחידה אשר מותר לו לחבק ולנשק, עד שיינשא. לעתים, יש בו תחושת רחמים על הפגיעות של האֵם, ולעתים הוא עֵד להתאכזרות האב כלפיה, הכוללת גם נישואים פוליגמיים. המילה "אוּמִי" (אִמי) היתה בעלת משקל רגשי עצום במהלך שיחות רבות שניהלתי עם טרוריסטים. שמעתי על מקרה שבו חיילים ישראלים צרו על ביתו של טרוריסט, והמחבל הסכים להסגיר את עצמו רק לאחר שאמו פנתה אליו באמצעות המגאפון, שביקשה לקבל מהחיילים, בקריאה "יָא אִבְּנִי" (הוֹ בני). כמו ילד קטן שאמו קראה לו לשוב הביתה ממגרש המשחקים, המחבל, שנענה לקריאת אמו, יצא מהבית המכותר בתחתונים ובידיים מורמות, מבלי שנורתה ירייה אחת.
ג'מילה המשיכה בסיפורה: "המתאבד שליוויתי החזיק לי את היד ונתן לי טבעת, שאני אזכור אותו." שאלתי אותה היכן הטבעת. הייתי בטוחה שהיא נוצרת אותה קרוב ללִבה, אך הופתעתי כשג'מילה ענתה: "אני לא יודעת איפה הטבעת. אני לא זוכרת איפה שמתי אותה." תגובתה הזכירה לי את שיחתי עם השייח' אחמד יאסין, שדיבר רבות בשבחי ה"שהידים" אך לא הצליח לזכור ולוּ שם אחד מתוכם. זאת אף על פי שבשנת 1996, שבה נערך הריאיון, לא היו פיגועי התאבדות כה רבים כפי שמדינת ישראל ספגה החל מהאינתיפאדה השנייה [2000].
ג'מילה המשיכה לדבר: "שמעתי את הפיצוץ, לא חשתי כלום. הרגשתי שהצלחתי." היא עצרה לרגע וקימטה את מצחה, ואז הוסיפה: "עשיתי מה שאני רוצה. הם כל הזמן מתייחסים אלי יפה [בארגון]. יש בנות שהלכו לפיגועים בגלל שהמשפחה לא מתנהגת אליהן טוב. אני מתגעגעת לחיים שלי. אם אפשר היה להחזיר את הזמן אולי לא הייתי עושה את זה, לא בגלל שאני לא מאמינה בדרך, אלא כי אני רואה את אמא ושומעת את אבא שלי ברדיו בתוכנית אסירים, ובכל פעם זה כואב לי. אני מאמינה שזאת מלחמה, בכל צד יש אנשים שחייבים לעשות משהו. אני חושבת מצִדנו מה אנחנו יכולים לעשות, זו הדרך היחידה, אין לנו נשק." ג'מילה לא הביעה בשיחה כל סימן של צער על הפגיעה באנשים חפים מפשע שהלכו לערוך קניות בשוק. יתר על כן, חשתי כי היא מרגישה סיפוק מכך שהמחבל התפוצץ. מבחינתה, המשימה בוצעה. היא גם לא הביעה שום חרטה וצער על הנער הצעיר שאותו ליוותה לזירת הרצח, בן עַמה שהתפוצץ. ילד בן 18 שרצה לדבר עם אמא שלו.
"אני לא מחפשת ילדים [יהודים] שאני אהרוג אותם, אבל תראי בטלוויזיה כל יום מה קורה בעזה ובשטחים. הורים של מי שמת לא כואב להם?! כואב חזק. תסתכלי על כל המצב, אין לנו בית ואין לנו ילדים ואין לנו כלום. זה כואב. אני חושבת על ילדים, אני בעצמי לא נשואה ואין לי ילדים, אבל על ילדים של אח שלי [שאף הוא לא נשוי], על ילדים של דוד שלי. הם לא רוצים שיהיו כמו כל הילדים בעולם שיש להם הכול? רוצים, תאמיני לי, כולם רוצים!" ג'מילה חזרה על אמירה ששמעתי פעמים רבות בכלא מפי נשים ללא ילדים: "למה לילדים שלכם יהיה הכול ולשלנו לא?" ג'מילה הביעה תחושת אמהות מוחמצת שייתכן שלא תתממש לעולם - היא נשפטה לשלושה מאסרי עולם. יש משהו שמעורר במיוחד את כעסן של טרוריסטיות בשיחה על משפחה וילדים. לעומת זאת, אסירים ביטחוניים שדיברתי איתם גילו עדינות ורוך. בדרך כלל הם לא רצו להצטייר כרוצחי ילדים כשהנושא עלה. על פניו, רציחה של נשים וילדים על ידי גברים פוגעת בגבריות הערבית, לעומת זאת, תחושת הפגיעה של נשים ערביות ש"השעון הביולוגי שלהן מתקתק", מובילה אותן למחשבה שאם להן לא יהיו ילדים, אז גם לאף אחד אחר לא יהיו.
הגברים הפלסטינים מצאו דרך ליישב את הסתירה בין רצח אזרחים ישראלים לבין האמירה כי הם לא רוצחי ילדים, ומנטרלים את תחושות האשם בכך שהם אומרים: 'כל ילד או ילדה בישראל יהיו חיילים, לכן מותר להורגם כשהם ילדים.'
ג'מילה לגמה מהקפה והמשיכה בדבריה: "אנחנו מרגישים שמשהו קורה בגלל גלעד שליט. אני חושבת שישחררו אותנו [האסירות הביטחוניות], אני מאמינה שאני בכלא רק באופן זמני. מהיום שבאתי לפה, לא חשבתי שאני אהיה פה בכלא לכל החיים כי אחרת הייתי כבר מתה. פה אני רוצה ללמוד ולא מרגישה שאני בכלא, אלא כמו בחוץ, כי אני חיה משהו קרוב למה שאני רוצה. כשאני קמה בבוקר אני אומרת לעצמי שאני לובשת מה שאני רוצה, ולפעמים אני מתאפרת. הבנות אומרות: 'מה, יש היום מסיבה?' כל יום כשאני קמה יש מסיבה, כי אני חושבת, אולי היום אני משתחררת..."
ג'מילה מתארת תחושה המשותפת לאסירים ביטחוניים, ובמיוחד לנשים, כי הכלא הוא רק שלב זמני, עד לשחרורם במסגרת עסקה תמורת החייל השבוי. קודם כול ישוחררו האסירות הביטחוניות והקטינים. הדבר אינו משולל אחיזה במציאות - יום אחרי חטיפת גלעד שליט החוטפים הציבו דרישה לשחרור כל האסירות והקטינים מהכלא הישראלי בתמורה לשחרור החייל החטוף, ואט אט, כמקובל בבזאר מזרחי, הם העלו את המחיר ודרשו שחרור של מאות אסירים. בספטמבר 2009 שוחררו 21 אסירות בתמורה לאות חיים בקלטת וידאו בת דקה לערך שבה דיבר החייל החטוף.

ג'מילה המשיכה בסיפורה: "היה לי חבר שרציתי להתחתן איתו, הכרתי אותו בארגון. הוא אוהב אותי. אני בהתחלה לא אהבתי אותו, אבל אחר כך הסכמתי להתחתן איתו רק בבית סוהר, אבל המשפחה שלי עד עכשיו לא מסכימה שנתחתן, כי אנחנו בבית סוהר... אמא אומרת 'את היחידה שלי, הבת שלי, ואני רוצה לעשות לך חתונה גדולה, אבל פה בכלא אני לא יכולה.' אמא אומרת שזה בושה להגיד לאבא שאני רוצה להתחתן. אבא שלי אומר, אולי את תשתחררי והוא יישאר בכלא? ואני שפוטה לשלושה מאסרי עולם, גם הבחור שפוט לשלושה מאסרי עולם, הוא היה איתי באותו פיגוע." זהו לא המקרה הראשון שבו נתקלתי במערכת יחסים רומנטית בין טרוריסטים שהתחילה בהפקת אירוע הטרור עצמו, מעין "בוני וקלייד". התקרבות בין בני הזוג, תוך כדי הפקת פיגוע, הופכת להיות לגיטימית לטובת הצלחת הפיגוע, תוך כדי "העבודה" יש התקרבות בין גבר ואישה, והשאלה היא מה קדם לְמה - הצורך לקשר אינטימי בין גבר ואישה או הרצון להפקת פיגוע משותף, שהקשר שנוצר במהלכו הוא אחד מתוצריו. אל לנו לשכוח שקשרים בין המינים הנתפסים ללגיטימיים במערב, אסורים ומהווים פגיעה בכבוד בחברה הערבית המסורתית.
אמה של ג'מילה אמרה לה כי היא מתביישת לומר לאביה שהיא רוצה להינשא. לדעתה, היוזמה להתחתן אינה צריכה לבוא מצד הבת, אלא הבחור הוא שאמור לבקש את ידה מאביה. על הבת לדבר עם אמה על מנת שזו תדבר עם אביה. כששאלתי אותה כיצד היא מדמיינת את בעלה, ענתה: "שייתן לי לעשות מה שאני רוצה, שלא יתנהג איתי כמו שאחרים לנשים. אני רוצה שיתנהג כמו אבא שלי, שיהיה מבין... לי לא היה אף אחד לשלוט בו, היה לי רק אח קטן שהייתי שולטת עליו. אבל אחרי שהוא גדל, אני אומרת לו תעשה ככה והוא אומר לי 'את תעשי!'... אני לא מכירה אותו הרבה [את הבחור שביקש את ידה]. יש לי תמונה שלו, גבוה קצת, יש לו עיניים כחולות - הוא יפה מאוד. כשהיינו בחוץ הוא עשה כל מה שאני רוצה. היה רוצה שאהיה 'מַבְּסוּטָה' [מרוצה] כל הזמן. הלכנו לבלות בשכם במקום שקוראים לו 'אָרוּף'. ישבנו, שתינו ודיברנו. לא אכפת לי מה אומרים, לא כל הגברים חושבים אותו דבר על נשים." התיאור של ג'מילה למערכת היחסים עם הבחור נתפס כליברלי ולא מקובל בחברה הערבית.

ג'מילה נראתה משוחררת ופתחה את חרצובות לשונה וסגור לִבה, אז שאלתי אותה בצורה ישירה: "האם את הדוברת של הבנות במקום הודא?" היתה זו שאלה בעייתית מבחינתה - הודא היתה המנהיגה הבלתי מעורערת של האגף, שעקב בעיות משמעת קשות הועברה לבית כלא אחר. ג'מילה היססה בתשובתה, היא עדיין חששה כי הודא תתחשבן איתה, ואז אמרה: "יעני... היא מהפת"ח ואני מחז"ע [חזית עממית]. היא היתה משתלטת על הבנות ולא רוצה שאף אחת תדבר, אפילו לא מילה אחת. כל הזמן היה קשה, היא רצתה שנעשה מה שהיא רוצה ואני בכל החיים שלי לא התנהגתי ככה. היא היתה אומרת לי [ברוגז], 'תעשי מה שאת רוצה!' אפילו אם את לובשת חולצה צמודה. היא אמרה, 'זה אסור, את ביטחונית!' [אסירה ביטחונית]. אם אני ביטחונית אסור לי לחיות? היא הלכה עם חולצה צמודה, היא מותר לה ואנחנו לא? יש לה זכויות והיא לא נתנה לנו. היה לי ביקור ורציתי ללכת לביקור שלי, היא אמרה לי, 'אם את יוצאת לביקור, אל תחזרי לפה.' לא יצאנו, חמש בנות, לטיול בחצר כי רבנו עם הודא. היא לא רצתה אותנו באגף הזה כי אנחנו עצמאיות. כל הזמן היא היתה אומרת, 'זה האגף שלי!' היא חשבה שאם אני אצא לחוליה [שמחלקת מזון לאסירות], יראו אותי מנהיגה, היא היתה מפחדת [למעמדה]. הלכתי לביקור והיא צעקה עלי והתקרבה להרביץ לי והסוהר הרחיק אותי. אחר כך שמו אותה בהפרדה, כי היא איימה שהבנות ישפכו עלי מים חמים ואולי שמן זית חם." כאמור, הודא כבר גרמה לכוויות לכמה אסירות בעזרת מרגרינה רותחת.
המאסר בבידוד לא הפריע להודא להמשיך ולשלוט ביד רמה באגף האסירות, באגף שזוהה עם תנזים פת"ח. גם כשהיתה בבידוד ניהלה את האגף בשלט רחוק. ניתן ללמוד על שליטתה המוחלטת דרך פתק אישור בכתב ידה שאותו העבירה לידי כששהתה בבידוד. ללא אישורה, אף אסירה באגף לא היתה נענית לבקשתי לדבר עִמה.
ג'מילה חזרה לסיפורה: "שׂמו אותנו בהפרדה ארבעה ימים. חזרתי לחדר שלי עם הבנות והעבירו אותה ועוד כמה בנות לכלא אחר. אני לא אוהבת איך שהיא מתנהגת, לכל אחת מותר לעשות מה שהיא רוצה. אני לא אוהבת מלחמה, גם עם הודא, אין לי משהו בפנים. אולי היא חושבת על מה שהיא עשתה? בטח כועסת עלי שבגללי הוציאו אותה מהכלא [העבירו לבית כלא אחר].

"בכלא כל החיים מפריעים לי, אני מתגעגעת לחיים שלי, רוצה להיות בחוץ וחולמת להיות בחוץ. אני לא חולמת בלילה, אני ישנה כמו מתה, תמיד אני כזאת. לבנות יותר קשה בכלא מלבנים. הבנים רוצים לעשות [פיגועים], החליטו ועשו. יש בנות שלא החליטו על זה, רוצות רק לברוח מהמשפחה. לא היה להן מזל, לא התנהגו אליהן בסדר, לא נתנו להן כבוד, אולי הרביצו להן בבית. יש כמה בנות כאלה שבגלל זה עשו פיגועים, אבא ואמא ואחים הרביצו להן, אולי עשו 'טעות' [כאמור, התנהגות מינית בעייתית]. אבא מקלל את אמא ואמא רוצה גם לקלל אז מקללת את הבת. את מי היא יכולה לקלל, את הבעל שלה? הוא 'אללה'! אז היא מקללת את הבת ואז הבת בורחת מהבית ועושה פיגועים. אולי היא לא אומרת שרע לה בבית, אולי בנות כאלה לא מסתדרות בחברה, כי רוצות לעשות מה שרוצות וזה 'יעני' לא מקובל ולא כל ההורים מסכימים. הן לא חושבות שיהיו בכלא, הן חושבות שימותו. חושבות שיותר טוב למות מלחיות ככה."
ג'מילה מתארת בצורה מאוד ישירה וגלויה את מצבן של אסירות רבות. לפי דבריה, רוב השותפות בפיגועי טרור לא בחרו בעצמן את הנתיב, אלא מצאו עצמן מעורבות עקב נסיבות חייהן הקשות. היא המשיכה בלהט: "אני אומרת לבנות כאלה, אם יש לי חיים קשים ואין לי משהו בחיים אני מנסה כל הזמן, עדיף לי לנסות, זה יותר טוב משאני אמות. אני מנסה לעשות משהו כל הזמן, גם בכלא, ככה אני אומרת להן. אני 'מבסוטה' לא בגלל שאני נציגה של הבנות, אני 'מבסוטה' שאני יכולה לעשות משהו בשבילן, שיחשבו בדרך אחרת. החיים שלהן טובים ואם יש משהו רע, אז צריך לשנות, בטח."

למרות הדומיננטיות של ג'מילה ותפקידה בפועל כנציגת הבנות באגף, היא חששה להכתיר עצמה כמחליפתה של הודא. בשיחה בינינו היה לה חשוב להראות לי כי היא מוּנעת ממניעים טובים, מרצון כן ואמיתי לסייע לבנות. "עכשיו בנות לומדות עברית ואנגלית ופעם בשבוע יש לנו ישיבה. אני יושבת עם הבנות ואנחנו מדברות על חלומות, על מי אנחנו חושבות ומה אנחנו רוצות להיות כשנצא מהכלא. אני רוצה להיות עובדת סוציאלית, אוהבת את העבודה הזאת. אני רוצה להיות אמא טובה. בישיבות כל אחת מספרת עם מי היא רוצה להתחתן כשתשתחרר. כולן עכשיו לא רוצות לחזור לכלא. אם יש חיים קשים אני יכולה לשנות את זה. מנסה פעם ראשונה, שנייה, בסוף מצליחה. יש בנות שעדיף להן להיות בכלא מאשר עם המשפחה או בנות שעדיף להן בכלא כי בחור 'צחק עליהן' [הכוונה לקיום יחסי מין ללא נישואים], והן בורחות מהמשפחה. יש גם בנות שעשו את זה [פיגועים] מרצון. הרבה מהבנות למדו באוניברסיטה. יש אולי חמש בנות שברחו מהמשפחה, אבל האחרות היו לומדות וחיו חיים טובים ועשו פיגוע כי רצו. חסרים לנו חיי חופש לא רק מהמשפחה, מכל החברה."
ג'מילה מתארת שאיפה לחיים נורמטיביים של אישה בחברה שלה. היא רוצה להיות אֵם לילדים, ולעסוק במקצוע הנתפס כנשי. לדעתה, עדיף לאישה למות ולעשות מה שהיא חושבת לנכון, אפילו לבצע פיגוע, מאשר לחיות חיי דיכוי והשפלה. ג'מילה מדברת על רצון חופשי וחופש בחירה, מושגים כמעט זרים לנשים בחברה הערבית הפלסטינית.

ג'מילה התבוננה בי ארוכות וניסתה למשוך את השיחה לכיוון של גן העדן ומשמעות החיים. היא שאלה אם אני מאמינה בגן עדן ועל משמעות החיים בעולם הזה לעומת העולם הבא. חזרתי על תשובה קבועה שעניתי גם למחבלים מתאבדים ששאלו אותי את אותה השאלה: "אנחנו חיים פה ועכשיו וצריך לעשות את זה הכי טוב. בכל מקרה חשוב לי יותר לשמוע את דבריך..." האבסורד הוא שגם בגן עדן אין שוויון בין המינים. ה"שהיד" זוכה בשבעים ושתיים בתולות, אולם ה"שהידה" לא תזכה בשבעים ושניים גברים, אלא על פי מה שנאמר לי על ידי נשים וגברים, היא תהיה אחת מבתולות גן העדן.
ג'מילה המשיכה לדבר על ג'נה [גן העדן]: "יש בנות שמאמינות שבגן עדן יהיה להן כל מה שהן רוצות." ג'מילה הישירה מבטה אלי ושאלה: "את מאמינה באלוהים? איך את יודעת שיש אלוהים?" פעמים רבות במהלך השיחה ניסתה לגרור אותי לשיחות פילוסופיות כשעשוע אינטלקטואלי. בעדינות נחלצתי משאלתה, שלא היתה רלוונטית למחקר, והיא המשיכה לספר לי על גן עדן: "אולי החיים שלי עכשיו יותר טובים מגן עדן. לא ראיתי את גן עדן. יש בחורים בגן עדן ויש בחורים פה. בג'נה יש מים שם ויש מים פה, ירקות גם פה, יש דבש גם פה, גם פה יש סקס. יתחתנו [האסירות] פעם, פעמיים יהיה סקס. אם לא יתחתנו, יהיו להן חברים וירצחו אותן [אם יעשו סקס]. תאמיני לי הן עושות סקס [הנשים הערביות], אבל הן לא יגידו שהן לא בתולות. זה לא בעיה - יעשו ניתוח [לאיחוי קרום הבתולים]. יש מי שעושה ניתוח, חיים איך שרוצים [מבחינה מינית] ואחר כך ניתוח..."
במצרים חברי הפרלמנט אסרו על יֵבוא מכשיר המיוצר בסין, והמאפשר לנשים לזייף קרום בתולים. המכשיר משחרר נוזל אדום וכך נשים יכולות לזייף את בתוליהן ערב הכלולות. בחלק מהמקרים אמורים להציג בפני משפחת הבעל סדין עם כתמי דם לאחר ההתייחדות הראשונה בין הבעל לאישה. הרעיון לייבא את המכשיר עורר סערה ונטען כי המכשיר יעודד הפקרות מינית, אשר עליה מוטל עונש מוות על פי חוקי השריעה [ההלכה האיסלאמית]. כלומר גם אם מדובר על הצלת חיים, יש התנגדות לכך, שמא הגברים יאבדו שליטה על התנהגותן המינית של הנשים וכפועל יוצא מכך תהיה פגיעה קשה בכבודם.
תקוה, קצינה משירות בתי הסוהר, שעבדה שנים רבות עם אסירים ביטחוניים, סיפרה לי כי לא פעם פנתה אליה אסירה ביטחונית שביקשה סיוע באיחוי קרום בתולים, תוך הגדרה שמדובר בטיפול רפואי מציל חיים: "אף אחד לא גאה בכך שיש לו בת משפחה בכלא, אך אם מדובר בגבר, יש תחושה כי מדובר במשפחה לוחמת. הגברים יודעים כי הנשים נחשפות לסוהרים ולמה שקורה בכלא, והיו מעדיפים שהן יהיו בבית. המשפחה של האסירה יודעת כי במובנים מסוימים יש בבית סוהר יותר חופש מאשר בבית. בבית יכולים לחייב אותה ללכת עם רעלה. לעומת זאת, בכלא האסירה יכולה ללכת עם חולצת בטן וג'ינסים, ובכלל לחשוף את עצמה. הגברים רואים את הנשים בכלא כנטל, עקב הצורך לשמור על כבודן. אף אחד, גם בן המשפחה הנאור ביותר, לא אוהב את הרעיון של אישה בכלא. מקומה של האישה בבית. עצם ההצטרפות של האישה לארגונים היא התרסה כנגד הגברים בבית. בכלא הנשים לעתים מדברות בעזות מצח. באופן פרדוקסלי, הן חווֹת יותר חופש בכלא מאשר בביתן. נשים שלא יצאו מפתח בית הוריהן או בעליהן יוצאות לחצר הטיולים בכלא ללא בקשת אישור, רואות טלוויזיה ולובשות מה שהן רוצות. הנשים יותר קיצוניות ואכזריות גם אחת כלפי השנייה. היו מקרים שהושיבו אישה שרצו להעניש על פלטת בישול ושרפו את אחוריה..."
ג'מילה: "אם אני רוצה סקס זו החלטה שלי, אני לא קטנה [לא קטינה]. אני לא צריכה להגיד לאבא שלי..." הרגשתי שחשוב לה להתבטא בצורה גלויה מאוד על הנושא המיני, להראות לי כי היא בחורה משוחררת שלא מפחדת מאף אחד. הסגנון והתוכן של דיבורה הפרובוקטיבי היה שונה מאוד משל כל הנשים שפגשתי בכלא. אפילו הודא לא הרשתה לעצמה לדבר על ענייני מין, מלבד ברמיזות. ג'מילה זרקה את כתפיה לאחור והמשיכה: "אני עד עכשיו לא עשיתי סקס, כי לא ראיתי אדם שאני רוצה. חשבתי על חברים, אבל לא מצאתי את הבחור שהוא 'חלאס', מישהו שאני יכולה לעשות סקס איתו, וזה היחיד שלי." היא דיברה בהתלהבות ונראה כי נעים לה להתבטא באופן כה חופשי ביחס לבחורה ערבייה. אני לא מאמינה כי כך דיברה עם חברותיה. אילו היתה נוהגת כך, היה יוצא לה שם של בחורה זולה וקלה להשגה.

השיחה בינינו כבר התקרבה לסיומה כשג'מילה שאלה אותי בביישנות: "איך העברית שלי?" היא סיפרה לי כי היא משקיעה שעות רבות בקריאת עיתונים על מנת לשפר את רמת העברית שלה. חייכתי לעברה ועניתי: "הלוואי שהערבית שלי היתה ברמה של העברית שלך!" היא שמחה מאוד ואמרה: "לפני הכלא לא ידעתי כלום על החברה הישראלית, היום אני מבינה. בהתחלה שנאתי את כל הישראלים ועכשיו ראיתי שהם בני אדם כמונו, הם חושבים, יש להם רגשות, יש חיים פה בין ישראלים ואסירים, נותנים כבוד ומקבלים כבוד."

יצאתי מתאה של ג'מילה ומהאגף וצעדתי לכיוון האגף השני, שבו היו נשים מהחמאס ומהג'יהאד האיסלאמי. סמירה, דוברת האגף הוותיקה, אירחה אותי וביקשה שיגישו לי קפה. לאחר שיצאה האסירה מהחדר על מנת להכין קפה, ולפני שהספקתי להתיישב ולהוציא מילה, אמרה סמירה: "אף אחת לא עשתה פיגוע בשביל העם הפלסטיני, זה סתם 'חָארְטָה' [דברי הבל]!"
סמירה ישבה על כיסא פלסטיק לבן כשלצִדה שולחן עגול קטנטן. על השולחן היו חומרים לעבודות היצירה שעושות האסירות הביטחוניות: "נַצנצים", דבק וחרוזים. סמירה הציעה לי כיסא לצִדה והחלה לדבר, תוך כדי גזירת נייר בקדחתנות. חצר הטיולים היתה מוצלת ברשת, וציפורים שהסתננו מבעד לחרכים התעופפו בחצר בית הכלא. אסירות האגף התקרבו לכיווני כאשר נוכחו לגלות כי התמקמתי ליד הדוברת של הג'יהאד והחמאס בכלא. באותם ימים התחוללו קרבות מרים בין חמאס לפת"ח, שכללו רציחות אכזריות של אנשי פת"ח, גרירת גופות ברחובות, זריקת אנשי פת"ח מבניינים גבוהים ועוד. בתום הקרבות הפך החמאס לשליט הבלעדי ברצועת עזה. "אצלנו באגף זה לא משפיע, מה שקורה בין חמאס לרשות הפלסטינית," אמרה סמירה ועברה לשוחח על נושאים אחרים.
"אנחנו מאמינים בגורל, וזה הגורל שלנו מאלוהים. ההורים כועסים [עלינו] בהתחלה, אחר כך באים לביקורים ונותנים לבּנות כוח. הכי קשה כאן [בכלא] זה לאמהות לילדים..."
על השולחן היתה מונחת חוברת עם דוגמאות לעבודות יד. סמירה הניפה שקית עם חרוזים ופַּיֶיטים ואמרה, "את רואה את זה? המשפחות מביאות לבנות."
פתאום עברה לדבר על פוליטיקה: "כל ההחלטות של ממשלת ישראל באות מבחוץ - מארצות הברית. הם מחליטים בבית הלבן והכול בא לישראל משם. עכשיו לארצות הברית יש בעיות בעיראק, הם נכנסו לשם ואמרו שרוצים דמוקרטיה בעיראק, דבר שמאוד מוזר. כך גם היה כשהיו בחירות לרשות הפלסטינית, והעם הפלסטיני בחר בחמאס ופתאום אומרים שזה לא דמוקרטיה."
סמירה העלתה סוגיה בעייתית מאוד. המערב, בראשות ארצות הברית, רואה את המשטר הדמוקרטי כמשטר מועדף, כמשטר היחיד הלגיטימי, שיוביל לקדמה ולמודרניזציה גם בעולם המוסלמי. אך כפי שאומר המזרחן גיא בכור: "עומק האיסלאמיזציה הוא כעומק הדמוקרטיזציה..." לא צריך להתרחק הרבה בשביל למצוא דוגמאות שבהן הדמוקרטיה הביאה עִמה יד ביד את האיסלאם הרדיקלי לשלטון.
סמירה המשיכה וסיפרה על "תוכנית טלוויזיה שהיא חובה, קוראים לה 'הקפה והקלפים'. האנשים שם יודעים לפני שנכנסו לעיראק ואפילו מה שקרה בין החמאס לפת"ח [מאבקי שליטה רצחניים], האנשים האלה [מגידי עתידות] דיברו ועלו על זה." סמירה המשיכה וסיפרה לי כי קוראים בקפה ניבאו את מלחמת לבנון השנייה בין ישראל לחיזבאללה [2006] ואת מרחץ הדמים המתחולל בין חמאס לפת"ח.
סמירה פנתה אלי ושאלה: "את מאמינה בזה [בקריאה בקפה]?" ועניתי כי אני מכירה את התופעה ואפילו יש לי דודה שמייחסים לה את הכוחות של קוראת בקפה - פותחת "פָאל", אך התחמקתי מלענות ישירות על השאלה. סמירה נדהמה כי יש גם יהודים המאמינים בכך. לאחר מכן המשיכה, "המלחמה בין הישראלים לפלסטינים לא תיגמר. אפילו ב 1995 היה שלום של אוסלו [הסכם אוסלו בין הישראלים לפלסטינים, נחתם ב 1993]. גם אז לא היה שקט בין שני הצדדים. והיו פיגועים [שביצעו הפלסטינים נגד אזרחי ישראל] והיו חיסולים [שביצעו הישראלים בטרוריסטים]. לדעתי, אם ישראל היתה מסכימה עם ממשלת חמאס והיו נותנים להם לסדר את העניינים, היו עושים יותר שלום מהרשות הפלסטינית. החמאס מוכנים ל'הוּדנה' [הפסקת אש זמנית] ל 15 שנה, כי מסכימים שאת נמצאת [שמדינת ישראל קיימת]. חמאס יותר טוב מפת"ח מבחינת שליטה בשטח וכל העניינים, יש להם כוח הרבה. יש גם כוח של הדת. מי אומר ש'הודנה' ל 15 שנה זה הכרה במדינת ישראל? אם אני ואת רבות ואני אומרת בואי נעשה הפסקה ליומיים, זה לא אומר שאני מכירה בך."
היה זה בלתי אפשרי שלא להבחין כי סמירה, וכל הכלואות באגף שלה, מזדהות בכל לִבן עם החמאס. מהשיחה עם סמירה ניתן להבין כי אין לחמאס, כמו גם לה, כל כוונה להכיר במדינת ישראל, וזאת על אף שהיא עצמה ערבייה אזרחית מדינת ישראל, שגדלה וחונכה בארץ. מאז אותה שיחה היתה "תָּהַדִיָיה" [הרגעה] בין ישראל לחמאס, שהופרה באמצעות ירי רקטות מתגרה ובלתי פוסק לשטח ישראל. הרושם היה כי החמאס מייחל לתגובה ישראלית, כדי להוכיח כי הארגון עדיין חי, נושם ובועט. תגובת צה"ל הגיעה במבצע "עופרת יצוקה" בעזה.
 

ענת ברקו

ד"ר ענת ברקו, קרימינולוגית, בעלת תואר דוקטור מאונ' בר - אילן, ילידת הארץ להורים יוצאי עיראק, סא"ל (מיל'), שירתה בצה"ל במגוון תפקידים. כיום היא עמיתה חוקרת במכון הבינלאומי נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי בהרצליה, פעלה בצוותי חשיבה ומחקר בצה"ל ובמועצה לביטחון לאומי, המטפלים בנושא הטרור. נשואה לראובן, מזרחן ויועץ לענייני ערבים למפקד משטרת מחוז ירושלים, ואם לצליל, יחיעם וקשת.

עוד על הספר

נושאים

אישה פצצה ענת ברקו

"רק שהבת לא תעשה טעות!"


נכנסתי לאגף הביטחוניות לאחר חודשים אחדים שבהם לא ביקרתי בו. קבלת הפנים מהבנות היתה חמה ולבבית. שתי בחורות בלבוש מסורתי שיחקו שש בש וכשהבחינו בי עצרו את משחקן. אחת מהן חייכה אלי ושאלה אם אני זוכרת את ביקורי בתאה בכלא הנשים לפני כמה חודשים. חייכתי ועניתי: "כיצד אוכל לשכוח את טעמו המתוק של המיץ שבו כיבדתן אותי?" פניה זרחו משמחה. לאחר מכן שאלה אותי אם אני רוצה לבקר את עביר, אסירה ביטחונית שביקשה לשוחח עמי ביום שבו נחטף החייל גלעד שליט (25.6.06) על ידי ארגון החמאס למעמקי עזה. עניתי בחיוב והיא ליוותה אותי אל התא של עביר.
התא היה צפוף מאוד. עביר התקרבה אל האשנב בדלת כדי לשוחח עמי. פתחתי ואמרתי: "חשבתי שאת כבר בחוץ, שהשתחררת..." אך היא הנידה בראשה וענתה בחיוך: "בעוד כמה חודשים, בעזרת השם." נפרדתי ממנה לשלום לאחר שסחטה ממני הבטחה לביקור נוסף.
נזכרתי במפגש שהיה לי עם עביר חודשים קודם לכן, ביום שבו נחטף חייל צה"ל גלעד שליט. באותו היום הגעתי לכלא על מנת לראיין אסירות פליליות ולא היתה לי כל כוונה לשוחח עם הביטחוניות, שחלקן הועבר לכלא הנשים בעקבות מריבה סוערת ואלימה של בנות האגף. הן צעקו לי "דוקטורה ענת!" מבעד לגדר, כאשר הלכתי בחצר הכלא המרכזית. התקרבתי כדי לדבר איתן. עביר היתה לבושה בבגדים מסורתיים בצבע חום וחייכה מאוזן לאוזן. חשבתי לעצמי כי למורת רוחן, חצר הטיולים הנפרדת שלהן עמדה אל מול רחבת הדגל הישראלי, שהתנוסס בגאון בראש התורן. כשסיפרתי להן, הן הופתעו לשמוע שאני משוחחת גם עם אסירות פליליות. הושטתי את ידי מבעד לגדר ולחצתי את ידה של כל אחת מהן, תוך מחשבה שידו של גבר לא היתה מצליחה לעבור כאן.
עביר נופפה לעומתי ברקמה שעליה טרחה. התפעלתי בפניה מעבודתה ואמרתי שכדאי לה למסגר אותה. עביר השיבה: "אעשה לך אחד כזה. יאללה בואי, היכנסי אלינו, את יודעת שלא נעשה לך כלום, הרי ישבת איתנו ואכלת איתנו." נעניתי לבקשתן לדבר מתוך תחושה כי שיחה חשובה להן - חטיפת החייל הישראלי עוררה בלִבן תקוות ותהיות לגבי גורלן. עביר התחילה: "בטלוויזיה הערבית אומרים שאולי לא חטפו את החייל, אולי ברח? ישראל בעזה כבר שישים שנה, אני מכירה כל מקום בעזה, איך אפשר להחביא אותו?" (למען הדיוק - עזה היתה אז ארבעים שנה בשליטה ישראלית, מאז 1967. לפני כן היתה בשליטה מצרית). עניתי: "זה ידוע שהחדשות בעברית והחדשות בערבית הן משהו אחר לגמרי..." ושלושתן צחקו.
עביר המשיכה: "לא מזמן חטפו בחור לשכם ושחררו אותו." שאלתי: "את מתכוונת לבחור עם אזרחות אמריקנית?" היא הנהנה, והוספתי: "אף אחד לא רוצה להסתבך עם האמריקנים, לא הפלסטינים ולא הישראלים." שוב נשמעו צחקוקים, האווירה היתה טובה.
פתאום פנתה אלי אחת האסירות שעמדה לצִדה של עביר ואמרה: "את יודעת, עד שהגעתי לכלא חשבתי שהיהודים הם מפלצות. כל הזמן ראיתי בטלוויזיה כמה שהם רעים, אבל כעת אני רואה שכולם בני אדם. עשיתי טעות, תבקשי שייתנו לך להיכנס לחדר שלנו, נשב, אנחנו רוצות לדבר איתך."
לאחר זמן מה נכנסתי לתאן, שהיה נקי ומטופח, והן הגישו לי כוס מיץ. ישבתי על אחת המיטות לצִדן. עביר סיפרה כי אחיה נהרג כ"שהִיד" לאחר שביצע פיגוע התאבדות, ואת ארוסה - שהיה מבוקש - צה"ל חיסל ממסוק. בת דודתה ביצעה פיגוע התאבדות ב 2002 וגם בן דודה מת כ"שהיד". השיחה התגלגלה ושאלתי אותן אם הן חושבות שמחוץ לכלא מעריכים אותן. עביר ענתה: "בחוץ לא מסתכלים עלינו כעל גיבורות, לא כולם. יש אנשים שאומרים שבחורה היא לא גבר לעשות דברים כאלה [לעסוק בטרור]. הבחורה נותנים לה כבוד על זה, אבל היא לא תמצא חתן בקלות. נשים במשפחות של גברים לא ייתנו כבוד לבחורה כי היא היתה בבית סוהר, אפילו גברים נותנים יותר כבוד. בחורה שהיתה בבית סוהר היא כמו גבר והנשים האחרות מפחדות ממנה. ה'עָג'וּז' [הזקנות] מפחדות מנשים שהיו בכלא, כי בתקופה שלהן בחורות לא היו יוצאות מהבית חוץ מאל הבית של הבעל שלהן ולבית החולים. יש משפחות שלא נותנות לבחורה לצאת מהבית בכלל."
עביר יצרה קשר רומנטי עם המשלֵח של אחיה לפיגוע התאבדות בתל אביב (נביל - ריאיון נרחב איתו בהמשך הספר) במהלך "ביקור ניחומים" שלו בבית הוריה. היא סיפרה לי כי כעת, כאשר שניהם בכלא, הם עומדים להינשא. התופעה שבה מגיע המשלח "לחגוג"/"לנחם" את הורי המחבל המתאבד, אשר הוא עצמו שיגר אל מותו, היא שכיחה. את ההזדמנות מנצל המשלח לעתים קרובות לגיוס בני משפחה נוספים לפיגוע. המשלח לא מבזבז זמן ומנצל את האֵבל, הכעס והרצון לנקום, למציאת מועמד לביצוע הפיגוע הבא. שאלתי אותה אם לא מפריע לה לקיים קשר רומנטי עם מי ששלח את אחיה אל מותו, והיא ענתה: "אח שלי רצה ללכת [להתפוצץ], זה לא שנביל רצה לשלוח אותו [לבצע פיגוע התאבדות]. לא הפריע לי שנביל שלח את אח שלי. אם נביל לא היה שולח את אחי, אז מישהו אחר היה שולח אותו." משתמע מדבריה כי אחיה היה "טרף קל", שכנראה ענה על עיקרי הפרופיל של המתאבד הפוטנציאלי: בחור צעיר, מופנם, בשולי החברה, בעל זהות גברית לא מגובשת, בעל דימוי עצמי נמוך, שחיפש הכרה חברתית, אם לא בחייו אז לאחר מותו.
זמן מה לאחר מכן, עביר וחברותיה הוחזרו לכלא שבו שהו שאר האסירות הביטחוניות.

ימים ספורים לאחר שיחתי עם עביר, ביקשתי לדבר עם ג'מילה. על ג'מילה שמעתי ממקורות רבים. היתה זו אותה בחורה שנאלמה דום כשהיתה אמורה להעיד בבית המשפט. כשפנה אליה פעיל טרור בבקשה לצאת לפיגוע התאבדות הגיבה: "מה פתאום, אני לא אלך להתפוצץ, אני אוהבת את החיים!" בכלא, ג'מילה בנתה לאט את מעמדה בקרב האסירות הביטחוניות. היא היתה שייכת לאגף המזוהה עם הפת"ח "החילוני", שאותו ייצגה הודא. לאחר מאבקי הכוח ביניהן, הודא הורחקה מהאגף, בשל הפרות משמעת חוזרות ונשנות, וג'מילה תפסה את עמדת המנהיגה.
לחדר נכנסה בחורה רזה, לבושה בג'ינס משופשפים בגזרה נמוכה, וחולצת סריג עם פסים שחורים וכתומים. לרגליה נעלה כפכפים עם "נַצנצים", מעוטרים פַּיֶיטים מוזהבים. שׂערה היה גלי ונח על כתפיה, ראשה גלוי, ללא כיסוי ראש. פניה היו נקיות מאיפור, גבותיה דקיקות ועיניה חומות וגדולות, עוטות מבט סקרני ואופטימי. הערכתי שהיא בת 17, והופתעתי כשסיפרה לי שהיא בת 25. בחיוך הסבירה, "כולם חושבים שאני יותר קטנה." העברית התגלגלה על שפתיה בקלות. בחזותה השברירית, המערבית לחלוטין, שידרה ג'מילה ביטחון עצמי ועוצמה. ג'מילה תוארה בגזר דינה כ"אשת דמים, הפועלת בשיטתיות שׂטנית עד להחלת השכול וההרס."
"ראיתי אותך הרבה פעמים," היא אמרה. "כן," עניתי, "גם אני שמעתי עלייך הרבה, ועל כך שיש לך מקום של מנהיגה עכשיו באגף, ולכן באתי להכיר אותך יותר מקרוב." ג'מילה התמוגגה. הרגשתי כי היא זקוקה לחיזוקים בנוגע למנהיגותה ולהכתרתה הפורמלית - קשה להיכנס לנעליה הגדולות של הודא. סביר להניח כי אלמלא הורחקה הודא מהאגף, היה מתפתח מאבק אלים בין שתי הנשים על השליטה באגף. כמו אצל הדבוֹרים, גם באגף יש מקום רק למלכה אחת.
הצעתי לג'מילה מים מינרליים שהבאתי עִמי, ואמרתי תוך כדי צחוק, שעדיף היה לנו לשתות קפה. היא מיד קראה לאחת הבנות, ותוך דקות ספורות הוכנס לתא מגש עם שני ספלי זכוכית מלאים בקפה שחור שהדיף ריח הֵל, וצלוחית עם ופלים מהקנטינה. "הקפה מריח נהדר, וגם טעים," אמרתי ולגמתי, "אבל הוופלים לא בשביל הדיאטה שלי..." ג'מילה צחקה. "לחיים!" אמרתי, ג'מילה חייכה אלי ולגמה גם היא מהקפה. השיחה החלה באווירה נינוחה וג'מילה החלה לספר את סיפורה.
"נולדתי בטול כרם, אני בת 25. יש לי אח בן 23 ואני הבכורה, למדתי באוניברסיטת א נג'אח [שבשכם] סוציולוגיה - שנתיים וחצי. אִמי עקרת בית ואבי עבד במאפִייה בישראל עד האינתיפאדה. עכשיו הוא מוכר גבינות בשטחים. לא היה חסר כלום, אני בת יחידה ויש לי הכול. אבא שלי למד להיות דוקטור ביוון, אבל נאלץ לחזור הביתה ולהפסיק ללמוד כי אבא שלו מת והוא האח הגדול. לכן הוא לא רצה שתהיה לו משפחה גדולה, רצה מעט ילדים ושייתן להם הכול. מה החוכמה להביא הרבה ילדים ולא לתת להם כלום? לכן אבא אמר 'אביא שני ילדים ו"חלאס" [וזהו] ואתן להם כל מה שהם רוצים'." זאת הפעם הראשונה ששמעתי אמירה כזאת בנוגע לתא המשפחתי הפלסטיני. הדעה הרווחת היא שכמה שיהיו יותר ילדים זה יותר טוב - לחיזוק המשפחה המורחבת ולמלחמה הדמוגרפית מול ישראל.
ג'מילה החליקה מעט על הכיסא, התרווחה והמשיכה לדבר: "אני פה כבר חמש שנים בכלא ומתגעגעת למשפחה שלי, רק אמא מבקרת אותי... הכי אני מתגעגעת לאמא, חודש לא ראיתי את אמא. כל ביקור היא בוכה ומתלוננת: 'למה עשית את זה, מה היה חסר לך?' אמא אומרת לי: 'לא רצית את החיים שלנו'." ראיתי כי ג'מילה מחפשת מילה בעברית ולא מוצאת. אמרתי לה שהיא יכולה לומר אותה בערבית, כיוון שאני מבינה מעט - אני באה מבית יהודי עיראקי. היא גילתה סקרנות רבה בפרט זה ושאלה, האם ביקרתי בעיראק? האם הורי ביקרו בעיראק? עניתי לה שמעולם לא והיא התפלאה ושאלה: "עכשיו אין סדאם חוסיין, אולי תלכו לבקר בעיראק?" היא הופתעה לשמוע שפליטים יהודים אינם יכולים לבקר בעיראק אפילו אם נולדו שם. קהילת יהדות בבל העתיקה, שהתקיימה מאז 586 לפנה"ס, נרדפה, גורשה ונכחדה לחלוטין.
ג'מילה חזרה לספר על עצמה: "השם שלי [כמובן הכוונה לשמה האמיתי] זה כמו תפילה לאל. אני לא דתייה, אני שייכת לחז"ע [החזית העממית לשחרור פלסטין], עוד לפני שהגעתי לפה [לכלא]. אני אוהבת איך שהם חושבים. יש לנו בחז"ע דמוקרטיה של נשים. בשטחים קשה לנשים לעשות דברים. אבל בחז"ע מכבדים את הנשים וחושבים שאישה כמו איש, היא יכולה לעשות ותעשה מה שהיא חושבת, לא מתנהגים לנשים כמו אל כיסא," אמרה והצביעה על הכיסא שעליו ישבה. היא השתמשה בדימוי זה לעתים קרובות.
כשג'מילה אמרה "אישה כמו איש", היא שיבשה את המילה איש ואמרה אֶֹש. שיבוש זה חזר על עצמו לאורך כל השיחה, ולא יכולתי שלא להרהר במשמעות המיוחדת שהוא נותן לסיפור - שאישה טרוריסטית היא כמו אש שנזהרים ממנה, שמתרחקים ממנה מחשש להישרף. ה"ליברליות" של החזית העממית היתה עוד דרך למשוך בנות לארגון שנתפס כחילוני. השוויון ההצהרתי שהציעו ראשי הארגון פיתה נשים, ששמחו להצטרף לארגון שקיבל אותן ועל פני השטח לא התייחס אליהן כאל נחותות. כיווּן השיחה הלהיב את ג'מילה. היא המשיכה לשטוח בפנַי את משנתה הפמיניסטית: "יש מקומות שמתייחסים לנשים כמו אל כיסא, זה לא טוב. אנחנו גם בני אדם, חושבות ויש לנו רגשות. יש לי הכול, לא חסר לי כלום, אם אני לומדת ויכולה לעבוד, אני כמו איש, מה חסר לי על האיש?" היא הניעה את ראשה, גלגלה אותו, ונראה כי השוויון בין המינים הוא נושא שמעסיק אותה, וכי כניסתה לעולם הטרור חיזקה אצלה את התביעה לאיזושהי הכרה. "למה לאיש מותר לעשות מה שהוא רוצה ולי לא מותר? אם שנינו עושים אותה טעות, לוֹ יסלחו ואני כל החיים דואגת על מה אני עושה..."
ג'מילה דיברה על טעויות שעולות לנשים בחייהן - יחסים רומנטיים אסורים וקיום יחסי מין לפני הנישואים. ג'מילה היתה שונה משאר המחבלות בפתיחותה לדבר על הנושאים האלו. השימוש במילה "טעות" כדי להצביע על קיום יחסי מין לפני הנישואים חזר על עצמו בשיחות רבות שניהלתי עם אסירים ביטחוניים וגם עם פליליים. "רק שהבת לא תעשה טעות!" כי על ה"טעות" תשלם כל המשפחה.
ג'מילה המשיכה בדבריה: "רציתי להיות שייכת לארגון הזה, חז"ע, באוניברסיטה בשכם כבר בשנה הראשונה. אהבתי איך שהם חושבים, לא רק בגלל היחס לנשים. הם חושבים כמו שאני חושבת. מצאתי את עצמי בארגון. ההורים שלי לא ידעו שהתגייסתי לארגון, הם אמרו לי 'כל עוד את לא מתקרבת למשהו מסוכן, תעשי מה שאת רוצה'." שאלתי למה התכוונו ב"לא מתקרבת למשהו", וג'מילה ענתה: "למשהו שיביא אותי לפה [לכלא]. לא אכפת להורים שלי איך אני לבושה, אבל שאני לא אסתבך. אמא לובשת תמיד 'מנדיל' [מטפחת ראש] וג'ילבאב, ואני עם ג'ינס. אמא אומרת לי 'בגלל אלוהים תהיי דתייה, שאלוהים לא יכעס עלייך,' אבל אבא אומר 'תעשי מה שאת רוצה וכשתהיי גדולה תחשבי על זה.' ברוב המשפחות זה הפוך, תמיד אמא אומרת תעשו מה שאתן רוצות ואבא תמיד בכוח: 'תעשו מה שאני רוצה'." ג'מילה חייכה וסיפרה כי הבנות בכלא לא מאמינות שאבא שלה כזה ליברלי. הן חיו כל חייהן תחת צִלו המאיים של אביהן.
"לפני שהלכתי לאוניברסיטה ישבתי עם אבא שלי כל הלילה, אבא אמר לי שהוא 'מכיר את האוניברסיטה, יהיו לך חברים. אני רוצה שכל מה שאת רוצה תגידי לי ואני אעזור לך, ואל תדאגי - לא אכפת לי מהחברה ומאלה שיגידו עלייך משהו, אבל רק תגידי אם את בבעיה.' כל הזמן אני חושבת על זה, פעם ראשונה ששיקרתי לאבא שלי [על מעורבותה בפיגועי טרור] וזה הביא אותי למצב הזה, שאני בכלא."
במהלך הראיונות שביצעתי גיליתי כי בקרב נשים שמעורבות בטרור, גדול מספר הנשים היתומות מאב, או כאלה שיש להן "אב חלש". חוסר אב הופך את הבת ל"טרף קל" מבחינת מגייסים מארגוני הטרור. אביה של ג'מילה, על פי אמות המידה בחברה הערבית, הוא אב חלש שלא גידל את בִּתו כראוי. בחברה הערבית, לקיחת הבת מחסותו של אביה מהווה פגיעה חמורה בקוד ההתנהגות המקובל, ועלולה לגרום למסע נקמה שיופנה לעבר המְשלחים, המגייסים ובני משפחתם. לכן, לעתים, כדי למנוע פעולות נקמה מטעם משפחת המחבלת, מחתימים את האישה מראש על מסמך חוזה המצהיר כי היא עצמה פנתה מרצונה החופשי וביקשה לצאת לפיגוע.
ג'מילה המשיכה: "בהתחלה המשפחה כעסה עלי, אח שלי עד היום לא רוצה לדבר איתי. כל הבנות במשפחה חייבות לעשות מה שההורים שלהן רוצים, אבל אני עושה מה שאני רוצה. הדודים שלי היו אומרים לאבא 'חלאס' [מספיק], היא צריכה להיות כמו כל הנשים, שלא תלבש מה שהיא רוצה ותעשה מה שהיא רוצה. לדוד שלי יש בת אחת וחמישה בנים, ואסור לבת שלו ללבוש או לעשות מה שהיא רוצה. היא כל הזמן אומרת לי איזה מזל יש לי. הדודים שלי מתלוננים עלי אצל אבא. בהתחלה כשנכנסתי לכלא, אבא כעס מאוד ואמר לי שהכול בגללו, והתחרט שנתן לי מה שרציתי. שהוא היה צריך להקשיב לדודים שאמרו שצריך להגביל אותי."
מעורבוּת דודהּ, אחיו של אביה, בחייה היא לא דבר חריג. במשפחות בעולם המערבי מעורבוּת והתערבות מסוג זה איננה מקובלת. המשפחה הגרעינית המערבית היא יחידה אוטונומית שכל חדירה אליה נתפסת כפגיעה בפרטיות. אולם במשפחה המזרחית מקובל שהאחים של האב, במיוחד האח הגדול, מתערבים בנעשה בביתם של האחים והאחיות. אפילו במשפחה שלי הדבר בא לידי ביטוי: זכורות לי התבטאויות של אבי כלפי בניה של אחותו, ביחס לרמת הלימודים שלהם או להתנהגותם, ואפילו זכורות לי שיחות נזיפה. כך היה בעיראק וכך היה גם בארץ. אביה של ג'מילה, כמו אחותו של אבי, לא התייחסו להתערבות כזו כחדירה לפרטיות. נהפוך הוא, התערבות נתפסה כסימן לאכפתיות וקִרבה.
לפני שנכנסה לכלא, התגוררה ג'מילה בדירה שכורה בשכם עם עוד שתי בנות, מירדן ומסעודיה, שלשתיהן סבא וסבתא בשטחים. שלוש בנות ערביות מוסלמיות בדירה אחת לבד. שאלתי איך קיבלו את זה. ג'מילה השיבה: "לנשים המבוגרות זה הפריע. הן היו אומרות 'זה לא טוב שבנות לבד בלי איש וזה מפחיד, אל תלכו לשום מקום, רק לאוניברסיטה! לחברות מותר לבוא לדירה, לבנים אסור להיכנס'." כלומר, מצד אחד נשים מבוגרות התנגדו לחופש היחסי שהבנות קיבלו, ומצד שני היו כאלה, שאותן כיניתי "מדאם" שהשתלבו בשרשרת הטרור, בעיקר כדמויות אמהיות המעודדות ומשמרות את רצונה של המחבלת המתאבדת הפוטנציאלית להתפוצץ. שׂיאה של התופעה בא באותו וידוי שנתנה אישה עיראקית בשנות החמישים לחייה, על כך שגייסה 80 מחבלות מתאבדות, שחלקן נאנסו על מנת לוודא שיבצעו את משימת ההתאבדות. הליך הגיוס אפילו התבצע בביתה, מתוך מאגר של חברות שבאו לבקר את בנותיה.
ההתייחסות של נשים מבוגרות לבנות צעירות, שלדעתן מורדות במוסכמות, היא הקשה והמחמירה ביותר. הן סבלו מהשיטה ומגישה פוגענית ומפלה לנשים בחברתן והפנימו את הדיכוי עמוק מאוד, ובעצם הן מגויסות ומופעלות על ידי המערכת הפטריארכלית לצורך דיכוי נשים וילדות. אלה הן אותן הנשים המבוגרות האוחזות בכל כוחן בילדות קטנות בזמן שמָלִים אותן. גם בתהליך הגיוס והליווי של מחבלות מתאבדות צ'צ'ניות השתתפו נשים מבוגרות. רבות מהטרוריסטיות סוממו באופן תדיר, והיו אף שנחטפו והוכרחו לבצע פיגוע התאבדות. אין זה עדיין המצב בקרב הטרוריסטיות הפלסטיניות.

במהלך כל השיחה לא שאלתי בצורה ישירה או עקיפה את ג'מילה למה היא בכלא. היא בעצמה סיפרה לי על האירוע במהלך השיחה: "לקחתי 'שהיד' והוא עשה פיגוע בשוק בישראל. שלושה אנשים נהרגו. ליוויתי אותו כדי שלא יחשדו בו. הוא היה בן 18, ילד, קטין. הוא רצה את זה וחשב על ג'נה [גן עדן], חשב שילך לגן עדן. 'יעני' הוא רצה לעשות את זה בהתחלה. כשדיברתי איתו על אמא שלו ועל האחים שלו ועל החיים שלו, שאלתי אותו: 'למה אתה עושה את זה? מה אתה חושב?' יצאנו משכם בדרך לפיגוע, הוא אמר לי שיש מלחמה ושהארץ היא שלנו, ושהוא רוצה לעזור וחשב שזו הדרך היחידה שיוכל לעשות את זה. הוא חשב שיפגוש בחורות בגן עדן. באיסלאם גן עדן יותר טוב [מאשר בדתות אחרות], כי ככה אלוהים מחליט, אבל אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה בגן עדן, אבל אני מאמינה גם בחיים. אני יכולה לעשות בחיים כל מה שאני רוצה, אבל אם אני מתה אני לא יכולה לעשות משהו. כששאלו אותי למה אני לא הלכתי להתאבד, אמרתי שאני חושבת על ג'נה, אבל אלוהים נתן לי את החיים, למה אני אמות?" ג'מילה בעצמה בחרה את מיקום הפיגוע. לאחר שבחנה כמה מקומות, בחרה בשוק עירוני במרכז הארץ כמתאים לזירת רצח, שממנה תוכל לחלץ עצמה ללא פגע.
ניכר כי התעניינותי בדבריה החמיאה לג'מילה, במיוחד בנוגע לשאלות שהעלתה. פתאום היא אמרה: "את חושבת שיש אמא אחת שמסכימה שהבן שלה ימות? כל ההורים וגם האחים לא רוצים שימות מישהו מהמשפחה. כשדיברתי עם המתאבד שליוויתי על אמא ואבא שלו, אמרתי לו, 'אולי תחזור? אולי לא תעשה את זה? אין לך חיים?' הוא ענה ואמר, 'אם הייתי פוגש בך לפני כן אולי הייתי חושב פעמיים.' הוא בכה. היה אסור לו לדבר עם אמא שלו. הנציגים שלנו [של חז"ע] אמרו לי שאסור. הוא ביקש להתקשר לאמא שלו כשהיינו בדרך ואני הסכמתי. הוא לא אמר לה שהוא הולך לעשות פיגוע. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה. האמא הרגישה משהו ושאלה: 'מה יש לך?' והוא אמר לה: 'כלום'. האמא הרגישה שמשהו לא בסדר ואמרה: 'תחזור הביתה!' אמרתי לו: 'אם אתה רוצה לחזור, נחזור,' אבל הוא אמר לי: 'לא רוצה'. הפעילים לא רצו שידבר עם אמא שלו כדי שלא ישנה את דעתו."
היה ברור לג'מילה כי השיחה עם המחבל בדרך לפיגוע על משפחתו, ובעיקר השיחה עם אִמו, ערערו אותו, והוא התנדנד ביחס לרצון שלו להתפוצץ. המשלחים ידעו כי שיחה עם אמו עלולה לגרום למחבל לשנות את דעתו ולכן הורו לג'מילה לא לאפשר שיחה כזאת. עבור טרוריסט, האֵם היא דמות משמעותית ולעתים קרובות קיים קשר סימביוטי בין הילד/הבוגר לאִמו. זו האישה היחידה אשר מותר לו לחבק ולנשק, עד שיינשא. לעתים, יש בו תחושת רחמים על הפגיעות של האֵם, ולעתים הוא עֵד להתאכזרות האב כלפיה, הכוללת גם נישואים פוליגמיים. המילה "אוּמִי" (אִמי) היתה בעלת משקל רגשי עצום במהלך שיחות רבות שניהלתי עם טרוריסטים. שמעתי על מקרה שבו חיילים ישראלים צרו על ביתו של טרוריסט, והמחבל הסכים להסגיר את עצמו רק לאחר שאמו פנתה אליו באמצעות המגאפון, שביקשה לקבל מהחיילים, בקריאה "יָא אִבְּנִי" (הוֹ בני). כמו ילד קטן שאמו קראה לו לשוב הביתה ממגרש המשחקים, המחבל, שנענה לקריאת אמו, יצא מהבית המכותר בתחתונים ובידיים מורמות, מבלי שנורתה ירייה אחת.
ג'מילה המשיכה בסיפורה: "המתאבד שליוויתי החזיק לי את היד ונתן לי טבעת, שאני אזכור אותו." שאלתי אותה היכן הטבעת. הייתי בטוחה שהיא נוצרת אותה קרוב ללִבה, אך הופתעתי כשג'מילה ענתה: "אני לא יודעת איפה הטבעת. אני לא זוכרת איפה שמתי אותה." תגובתה הזכירה לי את שיחתי עם השייח' אחמד יאסין, שדיבר רבות בשבחי ה"שהידים" אך לא הצליח לזכור ולוּ שם אחד מתוכם. זאת אף על פי שבשנת 1996, שבה נערך הריאיון, לא היו פיגועי התאבדות כה רבים כפי שמדינת ישראל ספגה החל מהאינתיפאדה השנייה [2000].
ג'מילה המשיכה לדבר: "שמעתי את הפיצוץ, לא חשתי כלום. הרגשתי שהצלחתי." היא עצרה לרגע וקימטה את מצחה, ואז הוסיפה: "עשיתי מה שאני רוצה. הם כל הזמן מתייחסים אלי יפה [בארגון]. יש בנות שהלכו לפיגועים בגלל שהמשפחה לא מתנהגת אליהן טוב. אני מתגעגעת לחיים שלי. אם אפשר היה להחזיר את הזמן אולי לא הייתי עושה את זה, לא בגלל שאני לא מאמינה בדרך, אלא כי אני רואה את אמא ושומעת את אבא שלי ברדיו בתוכנית אסירים, ובכל פעם זה כואב לי. אני מאמינה שזאת מלחמה, בכל צד יש אנשים שחייבים לעשות משהו. אני חושבת מצִדנו מה אנחנו יכולים לעשות, זו הדרך היחידה, אין לנו נשק." ג'מילה לא הביעה בשיחה כל סימן של צער על הפגיעה באנשים חפים מפשע שהלכו לערוך קניות בשוק. יתר על כן, חשתי כי היא מרגישה סיפוק מכך שהמחבל התפוצץ. מבחינתה, המשימה בוצעה. היא גם לא הביעה שום חרטה וצער על הנער הצעיר שאותו ליוותה לזירת הרצח, בן עַמה שהתפוצץ. ילד בן 18 שרצה לדבר עם אמא שלו.
"אני לא מחפשת ילדים [יהודים] שאני אהרוג אותם, אבל תראי בטלוויזיה כל יום מה קורה בעזה ובשטחים. הורים של מי שמת לא כואב להם?! כואב חזק. תסתכלי על כל המצב, אין לנו בית ואין לנו ילדים ואין לנו כלום. זה כואב. אני חושבת על ילדים, אני בעצמי לא נשואה ואין לי ילדים, אבל על ילדים של אח שלי [שאף הוא לא נשוי], על ילדים של דוד שלי. הם לא רוצים שיהיו כמו כל הילדים בעולם שיש להם הכול? רוצים, תאמיני לי, כולם רוצים!" ג'מילה חזרה על אמירה ששמעתי פעמים רבות בכלא מפי נשים ללא ילדים: "למה לילדים שלכם יהיה הכול ולשלנו לא?" ג'מילה הביעה תחושת אמהות מוחמצת שייתכן שלא תתממש לעולם - היא נשפטה לשלושה מאסרי עולם. יש משהו שמעורר במיוחד את כעסן של טרוריסטיות בשיחה על משפחה וילדים. לעומת זאת, אסירים ביטחוניים שדיברתי איתם גילו עדינות ורוך. בדרך כלל הם לא רצו להצטייר כרוצחי ילדים כשהנושא עלה. על פניו, רציחה של נשים וילדים על ידי גברים פוגעת בגבריות הערבית, לעומת זאת, תחושת הפגיעה של נשים ערביות ש"השעון הביולוגי שלהן מתקתק", מובילה אותן למחשבה שאם להן לא יהיו ילדים, אז גם לאף אחד אחר לא יהיו.
הגברים הפלסטינים מצאו דרך ליישב את הסתירה בין רצח אזרחים ישראלים לבין האמירה כי הם לא רוצחי ילדים, ומנטרלים את תחושות האשם בכך שהם אומרים: 'כל ילד או ילדה בישראל יהיו חיילים, לכן מותר להורגם כשהם ילדים.'
ג'מילה לגמה מהקפה והמשיכה בדבריה: "אנחנו מרגישים שמשהו קורה בגלל גלעד שליט. אני חושבת שישחררו אותנו [האסירות הביטחוניות], אני מאמינה שאני בכלא רק באופן זמני. מהיום שבאתי לפה, לא חשבתי שאני אהיה פה בכלא לכל החיים כי אחרת הייתי כבר מתה. פה אני רוצה ללמוד ולא מרגישה שאני בכלא, אלא כמו בחוץ, כי אני חיה משהו קרוב למה שאני רוצה. כשאני קמה בבוקר אני אומרת לעצמי שאני לובשת מה שאני רוצה, ולפעמים אני מתאפרת. הבנות אומרות: 'מה, יש היום מסיבה?' כל יום כשאני קמה יש מסיבה, כי אני חושבת, אולי היום אני משתחררת..."
ג'מילה מתארת תחושה המשותפת לאסירים ביטחוניים, ובמיוחד לנשים, כי הכלא הוא רק שלב זמני, עד לשחרורם במסגרת עסקה תמורת החייל השבוי. קודם כול ישוחררו האסירות הביטחוניות והקטינים. הדבר אינו משולל אחיזה במציאות - יום אחרי חטיפת גלעד שליט החוטפים הציבו דרישה לשחרור כל האסירות והקטינים מהכלא הישראלי בתמורה לשחרור החייל החטוף, ואט אט, כמקובל בבזאר מזרחי, הם העלו את המחיר ודרשו שחרור של מאות אסירים. בספטמבר 2009 שוחררו 21 אסירות בתמורה לאות חיים בקלטת וידאו בת דקה לערך שבה דיבר החייל החטוף.

ג'מילה המשיכה בסיפורה: "היה לי חבר שרציתי להתחתן איתו, הכרתי אותו בארגון. הוא אוהב אותי. אני בהתחלה לא אהבתי אותו, אבל אחר כך הסכמתי להתחתן איתו רק בבית סוהר, אבל המשפחה שלי עד עכשיו לא מסכימה שנתחתן, כי אנחנו בבית סוהר... אמא אומרת 'את היחידה שלי, הבת שלי, ואני רוצה לעשות לך חתונה גדולה, אבל פה בכלא אני לא יכולה.' אמא אומרת שזה בושה להגיד לאבא שאני רוצה להתחתן. אבא שלי אומר, אולי את תשתחררי והוא יישאר בכלא? ואני שפוטה לשלושה מאסרי עולם, גם הבחור שפוט לשלושה מאסרי עולם, הוא היה איתי באותו פיגוע." זהו לא המקרה הראשון שבו נתקלתי במערכת יחסים רומנטית בין טרוריסטים שהתחילה בהפקת אירוע הטרור עצמו, מעין "בוני וקלייד". התקרבות בין בני הזוג, תוך כדי הפקת פיגוע, הופכת להיות לגיטימית לטובת הצלחת הפיגוע, תוך כדי "העבודה" יש התקרבות בין גבר ואישה, והשאלה היא מה קדם לְמה - הצורך לקשר אינטימי בין גבר ואישה או הרצון להפקת פיגוע משותף, שהקשר שנוצר במהלכו הוא אחד מתוצריו. אל לנו לשכוח שקשרים בין המינים הנתפסים ללגיטימיים במערב, אסורים ומהווים פגיעה בכבוד בחברה הערבית המסורתית.
אמה של ג'מילה אמרה לה כי היא מתביישת לומר לאביה שהיא רוצה להינשא. לדעתה, היוזמה להתחתן אינה צריכה לבוא מצד הבת, אלא הבחור הוא שאמור לבקש את ידה מאביה. על הבת לדבר עם אמה על מנת שזו תדבר עם אביה. כששאלתי אותה כיצד היא מדמיינת את בעלה, ענתה: "שייתן לי לעשות מה שאני רוצה, שלא יתנהג איתי כמו שאחרים לנשים. אני רוצה שיתנהג כמו אבא שלי, שיהיה מבין... לי לא היה אף אחד לשלוט בו, היה לי רק אח קטן שהייתי שולטת עליו. אבל אחרי שהוא גדל, אני אומרת לו תעשה ככה והוא אומר לי 'את תעשי!'... אני לא מכירה אותו הרבה [את הבחור שביקש את ידה]. יש לי תמונה שלו, גבוה קצת, יש לו עיניים כחולות - הוא יפה מאוד. כשהיינו בחוץ הוא עשה כל מה שאני רוצה. היה רוצה שאהיה 'מַבְּסוּטָה' [מרוצה] כל הזמן. הלכנו לבלות בשכם במקום שקוראים לו 'אָרוּף'. ישבנו, שתינו ודיברנו. לא אכפת לי מה אומרים, לא כל הגברים חושבים אותו דבר על נשים." התיאור של ג'מילה למערכת היחסים עם הבחור נתפס כליברלי ולא מקובל בחברה הערבית.

ג'מילה נראתה משוחררת ופתחה את חרצובות לשונה וסגור לִבה, אז שאלתי אותה בצורה ישירה: "האם את הדוברת של הבנות במקום הודא?" היתה זו שאלה בעייתית מבחינתה - הודא היתה המנהיגה הבלתי מעורערת של האגף, שעקב בעיות משמעת קשות הועברה לבית כלא אחר. ג'מילה היססה בתשובתה, היא עדיין חששה כי הודא תתחשבן איתה, ואז אמרה: "יעני... היא מהפת"ח ואני מחז"ע [חזית עממית]. היא היתה משתלטת על הבנות ולא רוצה שאף אחת תדבר, אפילו לא מילה אחת. כל הזמן היה קשה, היא רצתה שנעשה מה שהיא רוצה ואני בכל החיים שלי לא התנהגתי ככה. היא היתה אומרת לי [ברוגז], 'תעשי מה שאת רוצה!' אפילו אם את לובשת חולצה צמודה. היא אמרה, 'זה אסור, את ביטחונית!' [אסירה ביטחונית]. אם אני ביטחונית אסור לי לחיות? היא הלכה עם חולצה צמודה, היא מותר לה ואנחנו לא? יש לה זכויות והיא לא נתנה לנו. היה לי ביקור ורציתי ללכת לביקור שלי, היא אמרה לי, 'אם את יוצאת לביקור, אל תחזרי לפה.' לא יצאנו, חמש בנות, לטיול בחצר כי רבנו עם הודא. היא לא רצתה אותנו באגף הזה כי אנחנו עצמאיות. כל הזמן היא היתה אומרת, 'זה האגף שלי!' היא חשבה שאם אני אצא לחוליה [שמחלקת מזון לאסירות], יראו אותי מנהיגה, היא היתה מפחדת [למעמדה]. הלכתי לביקור והיא צעקה עלי והתקרבה להרביץ לי והסוהר הרחיק אותי. אחר כך שמו אותה בהפרדה, כי היא איימה שהבנות ישפכו עלי מים חמים ואולי שמן זית חם." כאמור, הודא כבר גרמה לכוויות לכמה אסירות בעזרת מרגרינה רותחת.
המאסר בבידוד לא הפריע להודא להמשיך ולשלוט ביד רמה באגף האסירות, באגף שזוהה עם תנזים פת"ח. גם כשהיתה בבידוד ניהלה את האגף בשלט רחוק. ניתן ללמוד על שליטתה המוחלטת דרך פתק אישור בכתב ידה שאותו העבירה לידי כששהתה בבידוד. ללא אישורה, אף אסירה באגף לא היתה נענית לבקשתי לדבר עִמה.
ג'מילה חזרה לסיפורה: "שׂמו אותנו בהפרדה ארבעה ימים. חזרתי לחדר שלי עם הבנות והעבירו אותה ועוד כמה בנות לכלא אחר. אני לא אוהבת איך שהיא מתנהגת, לכל אחת מותר לעשות מה שהיא רוצה. אני לא אוהבת מלחמה, גם עם הודא, אין לי משהו בפנים. אולי היא חושבת על מה שהיא עשתה? בטח כועסת עלי שבגללי הוציאו אותה מהכלא [העבירו לבית כלא אחר].

"בכלא כל החיים מפריעים לי, אני מתגעגעת לחיים שלי, רוצה להיות בחוץ וחולמת להיות בחוץ. אני לא חולמת בלילה, אני ישנה כמו מתה, תמיד אני כזאת. לבנות יותר קשה בכלא מלבנים. הבנים רוצים לעשות [פיגועים], החליטו ועשו. יש בנות שלא החליטו על זה, רוצות רק לברוח מהמשפחה. לא היה להן מזל, לא התנהגו אליהן בסדר, לא נתנו להן כבוד, אולי הרביצו להן בבית. יש כמה בנות כאלה שבגלל זה עשו פיגועים, אבא ואמא ואחים הרביצו להן, אולי עשו 'טעות' [כאמור, התנהגות מינית בעייתית]. אבא מקלל את אמא ואמא רוצה גם לקלל אז מקללת את הבת. את מי היא יכולה לקלל, את הבעל שלה? הוא 'אללה'! אז היא מקללת את הבת ואז הבת בורחת מהבית ועושה פיגועים. אולי היא לא אומרת שרע לה בבית, אולי בנות כאלה לא מסתדרות בחברה, כי רוצות לעשות מה שרוצות וזה 'יעני' לא מקובל ולא כל ההורים מסכימים. הן לא חושבות שיהיו בכלא, הן חושבות שימותו. חושבות שיותר טוב למות מלחיות ככה."
ג'מילה מתארת בצורה מאוד ישירה וגלויה את מצבן של אסירות רבות. לפי דבריה, רוב השותפות בפיגועי טרור לא בחרו בעצמן את הנתיב, אלא מצאו עצמן מעורבות עקב נסיבות חייהן הקשות. היא המשיכה בלהט: "אני אומרת לבנות כאלה, אם יש לי חיים קשים ואין לי משהו בחיים אני מנסה כל הזמן, עדיף לי לנסות, זה יותר טוב משאני אמות. אני מנסה לעשות משהו כל הזמן, גם בכלא, ככה אני אומרת להן. אני 'מבסוטה' לא בגלל שאני נציגה של הבנות, אני 'מבסוטה' שאני יכולה לעשות משהו בשבילן, שיחשבו בדרך אחרת. החיים שלהן טובים ואם יש משהו רע, אז צריך לשנות, בטח."

למרות הדומיננטיות של ג'מילה ותפקידה בפועל כנציגת הבנות באגף, היא חששה להכתיר עצמה כמחליפתה של הודא. בשיחה בינינו היה לה חשוב להראות לי כי היא מוּנעת ממניעים טובים, מרצון כן ואמיתי לסייע לבנות. "עכשיו בנות לומדות עברית ואנגלית ופעם בשבוע יש לנו ישיבה. אני יושבת עם הבנות ואנחנו מדברות על חלומות, על מי אנחנו חושבות ומה אנחנו רוצות להיות כשנצא מהכלא. אני רוצה להיות עובדת סוציאלית, אוהבת את העבודה הזאת. אני רוצה להיות אמא טובה. בישיבות כל אחת מספרת עם מי היא רוצה להתחתן כשתשתחרר. כולן עכשיו לא רוצות לחזור לכלא. אם יש חיים קשים אני יכולה לשנות את זה. מנסה פעם ראשונה, שנייה, בסוף מצליחה. יש בנות שעדיף להן להיות בכלא מאשר עם המשפחה או בנות שעדיף להן בכלא כי בחור 'צחק עליהן' [הכוונה לקיום יחסי מין ללא נישואים], והן בורחות מהמשפחה. יש גם בנות שעשו את זה [פיגועים] מרצון. הרבה מהבנות למדו באוניברסיטה. יש אולי חמש בנות שברחו מהמשפחה, אבל האחרות היו לומדות וחיו חיים טובים ועשו פיגוע כי רצו. חסרים לנו חיי חופש לא רק מהמשפחה, מכל החברה."
ג'מילה מתארת שאיפה לחיים נורמטיביים של אישה בחברה שלה. היא רוצה להיות אֵם לילדים, ולעסוק במקצוע הנתפס כנשי. לדעתה, עדיף לאישה למות ולעשות מה שהיא חושבת לנכון, אפילו לבצע פיגוע, מאשר לחיות חיי דיכוי והשפלה. ג'מילה מדברת על רצון חופשי וחופש בחירה, מושגים כמעט זרים לנשים בחברה הערבית הפלסטינית.

ג'מילה התבוננה בי ארוכות וניסתה למשוך את השיחה לכיוון של גן העדן ומשמעות החיים. היא שאלה אם אני מאמינה בגן עדן ועל משמעות החיים בעולם הזה לעומת העולם הבא. חזרתי על תשובה קבועה שעניתי גם למחבלים מתאבדים ששאלו אותי את אותה השאלה: "אנחנו חיים פה ועכשיו וצריך לעשות את זה הכי טוב. בכל מקרה חשוב לי יותר לשמוע את דבריך..." האבסורד הוא שגם בגן עדן אין שוויון בין המינים. ה"שהיד" זוכה בשבעים ושתיים בתולות, אולם ה"שהידה" לא תזכה בשבעים ושניים גברים, אלא על פי מה שנאמר לי על ידי נשים וגברים, היא תהיה אחת מבתולות גן העדן.
ג'מילה המשיכה לדבר על ג'נה [גן העדן]: "יש בנות שמאמינות שבגן עדן יהיה להן כל מה שהן רוצות." ג'מילה הישירה מבטה אלי ושאלה: "את מאמינה באלוהים? איך את יודעת שיש אלוהים?" פעמים רבות במהלך השיחה ניסתה לגרור אותי לשיחות פילוסופיות כשעשוע אינטלקטואלי. בעדינות נחלצתי משאלתה, שלא היתה רלוונטית למחקר, והיא המשיכה לספר לי על גן עדן: "אולי החיים שלי עכשיו יותר טובים מגן עדן. לא ראיתי את גן עדן. יש בחורים בגן עדן ויש בחורים פה. בג'נה יש מים שם ויש מים פה, ירקות גם פה, יש דבש גם פה, גם פה יש סקס. יתחתנו [האסירות] פעם, פעמיים יהיה סקס. אם לא יתחתנו, יהיו להן חברים וירצחו אותן [אם יעשו סקס]. תאמיני לי הן עושות סקס [הנשים הערביות], אבל הן לא יגידו שהן לא בתולות. זה לא בעיה - יעשו ניתוח [לאיחוי קרום הבתולים]. יש מי שעושה ניתוח, חיים איך שרוצים [מבחינה מינית] ואחר כך ניתוח..."
במצרים חברי הפרלמנט אסרו על יֵבוא מכשיר המיוצר בסין, והמאפשר לנשים לזייף קרום בתולים. המכשיר משחרר נוזל אדום וכך נשים יכולות לזייף את בתוליהן ערב הכלולות. בחלק מהמקרים אמורים להציג בפני משפחת הבעל סדין עם כתמי דם לאחר ההתייחדות הראשונה בין הבעל לאישה. הרעיון לייבא את המכשיר עורר סערה ונטען כי המכשיר יעודד הפקרות מינית, אשר עליה מוטל עונש מוות על פי חוקי השריעה [ההלכה האיסלאמית]. כלומר גם אם מדובר על הצלת חיים, יש התנגדות לכך, שמא הגברים יאבדו שליטה על התנהגותן המינית של הנשים וכפועל יוצא מכך תהיה פגיעה קשה בכבודם.
תקוה, קצינה משירות בתי הסוהר, שעבדה שנים רבות עם אסירים ביטחוניים, סיפרה לי כי לא פעם פנתה אליה אסירה ביטחונית שביקשה סיוע באיחוי קרום בתולים, תוך הגדרה שמדובר בטיפול רפואי מציל חיים: "אף אחד לא גאה בכך שיש לו בת משפחה בכלא, אך אם מדובר בגבר, יש תחושה כי מדובר במשפחה לוחמת. הגברים יודעים כי הנשים נחשפות לסוהרים ולמה שקורה בכלא, והיו מעדיפים שהן יהיו בבית. המשפחה של האסירה יודעת כי במובנים מסוימים יש בבית סוהר יותר חופש מאשר בבית. בבית יכולים לחייב אותה ללכת עם רעלה. לעומת זאת, בכלא האסירה יכולה ללכת עם חולצת בטן וג'ינסים, ובכלל לחשוף את עצמה. הגברים רואים את הנשים בכלא כנטל, עקב הצורך לשמור על כבודן. אף אחד, גם בן המשפחה הנאור ביותר, לא אוהב את הרעיון של אישה בכלא. מקומה של האישה בבית. עצם ההצטרפות של האישה לארגונים היא התרסה כנגד הגברים בבית. בכלא הנשים לעתים מדברות בעזות מצח. באופן פרדוקסלי, הן חווֹת יותר חופש בכלא מאשר בביתן. נשים שלא יצאו מפתח בית הוריהן או בעליהן יוצאות לחצר הטיולים בכלא ללא בקשת אישור, רואות טלוויזיה ולובשות מה שהן רוצות. הנשים יותר קיצוניות ואכזריות גם אחת כלפי השנייה. היו מקרים שהושיבו אישה שרצו להעניש על פלטת בישול ושרפו את אחוריה..."
ג'מילה: "אם אני רוצה סקס זו החלטה שלי, אני לא קטנה [לא קטינה]. אני לא צריכה להגיד לאבא שלי..." הרגשתי שחשוב לה להתבטא בצורה גלויה מאוד על הנושא המיני, להראות לי כי היא בחורה משוחררת שלא מפחדת מאף אחד. הסגנון והתוכן של דיבורה הפרובוקטיבי היה שונה מאוד משל כל הנשים שפגשתי בכלא. אפילו הודא לא הרשתה לעצמה לדבר על ענייני מין, מלבד ברמיזות. ג'מילה זרקה את כתפיה לאחור והמשיכה: "אני עד עכשיו לא עשיתי סקס, כי לא ראיתי אדם שאני רוצה. חשבתי על חברים, אבל לא מצאתי את הבחור שהוא 'חלאס', מישהו שאני יכולה לעשות סקס איתו, וזה היחיד שלי." היא דיברה בהתלהבות ונראה כי נעים לה להתבטא באופן כה חופשי ביחס לבחורה ערבייה. אני לא מאמינה כי כך דיברה עם חברותיה. אילו היתה נוהגת כך, היה יוצא לה שם של בחורה זולה וקלה להשגה.

השיחה בינינו כבר התקרבה לסיומה כשג'מילה שאלה אותי בביישנות: "איך העברית שלי?" היא סיפרה לי כי היא משקיעה שעות רבות בקריאת עיתונים על מנת לשפר את רמת העברית שלה. חייכתי לעברה ועניתי: "הלוואי שהערבית שלי היתה ברמה של העברית שלך!" היא שמחה מאוד ואמרה: "לפני הכלא לא ידעתי כלום על החברה הישראלית, היום אני מבינה. בהתחלה שנאתי את כל הישראלים ועכשיו ראיתי שהם בני אדם כמונו, הם חושבים, יש להם רגשות, יש חיים פה בין ישראלים ואסירים, נותנים כבוד ומקבלים כבוד."

יצאתי מתאה של ג'מילה ומהאגף וצעדתי לכיוון האגף השני, שבו היו נשים מהחמאס ומהג'יהאד האיסלאמי. סמירה, דוברת האגף הוותיקה, אירחה אותי וביקשה שיגישו לי קפה. לאחר שיצאה האסירה מהחדר על מנת להכין קפה, ולפני שהספקתי להתיישב ולהוציא מילה, אמרה סמירה: "אף אחת לא עשתה פיגוע בשביל העם הפלסטיני, זה סתם 'חָארְטָה' [דברי הבל]!"
סמירה ישבה על כיסא פלסטיק לבן כשלצִדה שולחן עגול קטנטן. על השולחן היו חומרים לעבודות היצירה שעושות האסירות הביטחוניות: "נַצנצים", דבק וחרוזים. סמירה הציעה לי כיסא לצִדה והחלה לדבר, תוך כדי גזירת נייר בקדחתנות. חצר הטיולים היתה מוצלת ברשת, וציפורים שהסתננו מבעד לחרכים התעופפו בחצר בית הכלא. אסירות האגף התקרבו לכיווני כאשר נוכחו לגלות כי התמקמתי ליד הדוברת של הג'יהאד והחמאס בכלא. באותם ימים התחוללו קרבות מרים בין חמאס לפת"ח, שכללו רציחות אכזריות של אנשי פת"ח, גרירת גופות ברחובות, זריקת אנשי פת"ח מבניינים גבוהים ועוד. בתום הקרבות הפך החמאס לשליט הבלעדי ברצועת עזה. "אצלנו באגף זה לא משפיע, מה שקורה בין חמאס לרשות הפלסטינית," אמרה סמירה ועברה לשוחח על נושאים אחרים.
"אנחנו מאמינים בגורל, וזה הגורל שלנו מאלוהים. ההורים כועסים [עלינו] בהתחלה, אחר כך באים לביקורים ונותנים לבּנות כוח. הכי קשה כאן [בכלא] זה לאמהות לילדים..."
על השולחן היתה מונחת חוברת עם דוגמאות לעבודות יד. סמירה הניפה שקית עם חרוזים ופַּיֶיטים ואמרה, "את רואה את זה? המשפחות מביאות לבנות."
פתאום עברה לדבר על פוליטיקה: "כל ההחלטות של ממשלת ישראל באות מבחוץ - מארצות הברית. הם מחליטים בבית הלבן והכול בא לישראל משם. עכשיו לארצות הברית יש בעיות בעיראק, הם נכנסו לשם ואמרו שרוצים דמוקרטיה בעיראק, דבר שמאוד מוזר. כך גם היה כשהיו בחירות לרשות הפלסטינית, והעם הפלסטיני בחר בחמאס ופתאום אומרים שזה לא דמוקרטיה."
סמירה העלתה סוגיה בעייתית מאוד. המערב, בראשות ארצות הברית, רואה את המשטר הדמוקרטי כמשטר מועדף, כמשטר היחיד הלגיטימי, שיוביל לקדמה ולמודרניזציה גם בעולם המוסלמי. אך כפי שאומר המזרחן גיא בכור: "עומק האיסלאמיזציה הוא כעומק הדמוקרטיזציה..." לא צריך להתרחק הרבה בשביל למצוא דוגמאות שבהן הדמוקרטיה הביאה עִמה יד ביד את האיסלאם הרדיקלי לשלטון.
סמירה המשיכה וסיפרה על "תוכנית טלוויזיה שהיא חובה, קוראים לה 'הקפה והקלפים'. האנשים שם יודעים לפני שנכנסו לעיראק ואפילו מה שקרה בין החמאס לפת"ח [מאבקי שליטה רצחניים], האנשים האלה [מגידי עתידות] דיברו ועלו על זה." סמירה המשיכה וסיפרה לי כי קוראים בקפה ניבאו את מלחמת לבנון השנייה בין ישראל לחיזבאללה [2006] ואת מרחץ הדמים המתחולל בין חמאס לפת"ח.
סמירה פנתה אלי ושאלה: "את מאמינה בזה [בקריאה בקפה]?" ועניתי כי אני מכירה את התופעה ואפילו יש לי דודה שמייחסים לה את הכוחות של קוראת בקפה - פותחת "פָאל", אך התחמקתי מלענות ישירות על השאלה. סמירה נדהמה כי יש גם יהודים המאמינים בכך. לאחר מכן המשיכה, "המלחמה בין הישראלים לפלסטינים לא תיגמר. אפילו ב 1995 היה שלום של אוסלו [הסכם אוסלו בין הישראלים לפלסטינים, נחתם ב 1993]. גם אז לא היה שקט בין שני הצדדים. והיו פיגועים [שביצעו הפלסטינים נגד אזרחי ישראל] והיו חיסולים [שביצעו הישראלים בטרוריסטים]. לדעתי, אם ישראל היתה מסכימה עם ממשלת חמאס והיו נותנים להם לסדר את העניינים, היו עושים יותר שלום מהרשות הפלסטינית. החמאס מוכנים ל'הוּדנה' [הפסקת אש זמנית] ל 15 שנה, כי מסכימים שאת נמצאת [שמדינת ישראל קיימת]. חמאס יותר טוב מפת"ח מבחינת שליטה בשטח וכל העניינים, יש להם כוח הרבה. יש גם כוח של הדת. מי אומר ש'הודנה' ל 15 שנה זה הכרה במדינת ישראל? אם אני ואת רבות ואני אומרת בואי נעשה הפסקה ליומיים, זה לא אומר שאני מכירה בך."
היה זה בלתי אפשרי שלא להבחין כי סמירה, וכל הכלואות באגף שלה, מזדהות בכל לִבן עם החמאס. מהשיחה עם סמירה ניתן להבין כי אין לחמאס, כמו גם לה, כל כוונה להכיר במדינת ישראל, וזאת על אף שהיא עצמה ערבייה אזרחית מדינת ישראל, שגדלה וחונכה בארץ. מאז אותה שיחה היתה "תָּהַדִיָיה" [הרגעה] בין ישראל לחמאס, שהופרה באמצעות ירי רקטות מתגרה ובלתי פוסק לשטח ישראל. הרושם היה כי החמאס מייחל לתגובה ישראלית, כדי להוכיח כי הארגון עדיין חי, נושם ובועט. תגובת צה"ל הגיעה במבצע "עופרת יצוקה" בעזה.