גוף שני יחיד

מצעי בּראץ

ברגע שפקח עורך הדין את עיניו הוא ידע שיישאר עייף לאורך כל היום. הוא לא זכר אם שמע ברדיו או קרא בעיתון על גלי השינה, אבל הוא נזכר בדברי המומחה שתיאר את השינה כרצף של גלים ודיבר על החשיבות שבהתעוררות עם סיומו של גל שינה. לעתים קרובות הסיבה לעייפות, הסביר המומחה, היא לא שעות שינה מעטות אלא יקיצה לפני שגל שינה השלים את המעגל. עורך הדין לא ידע מהו אורכו של גל כזה, מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר, אבל הוא ידע שהבוקר, בעצם כמעט בכל בוקר, הוא התעורר באמצע גל. האם אי פעם זכה ליהנות מאותה תחושה נפלאה בוודאי שבה מתעורר האדם בטבעיות בסופו של גל? הוא לא היה בטוח. הוא דמיין את גלי השינה כגלי ים ודימה את עצמו לגולש, שרגע לפני שהנחשול מתרסק על החוף הוא נופל למים בחבטה ומתעורר לרוב בבהלה שהוא לא מבין את פשרה.
עורך הדין מעולם לא הזדקק לשעון מעורר. הוא תמיד התעורר בזמן, או יותר נכון, לפני הזמן. אמנם בימים שבהם היו צפויים לו דיונים חשובים בשעת בוקר מוקדמת נהג לכוון את השעון המעורר בטלפון הנייד לפני שנכנס למיטה, אך הוא תמיד התעורר לפני הצלצול והספיק לבטל את ההתראה שקבע.
השעון התקרב לשש וחצי, ורחשי ההתעוררות של אשתו וילדיו הגיעו אל מיטתו. למען הדיוק, למיטת ילדתו הגדולה. שש שנים מלאו לילדה, והיא לומדת בכיתה א'. מאז נולדה עשה לו עורך הדין מנהג לישון בחדרה. כשהיתה פעוטה העתיק את מקום שנתו לחדר שיועד לה, מפני שהתינוקת היתה מתעוררת בלילה פעמים רבות ואשתו היתה קמה להיניק אותה ולהחליף לה חיתול ולהרגיע אותה אם בכתה, עד שנרדמה שוב. באותם ימים נהג הוא לישון על מזרן, הואיל ולילדה לא היתה מיטה אלא לול, שהוצב בסמוך למיטה הזוגית בחדר השינה שלו ושל אשתו.
אשתו לא הלינה על כך כלל. היטב ידעה שבעלה זקוק לשעות שינה רבות כדי לתפקד כיאות בעבודה. הרי בניגוד אליה, שביקשה שנה שלמה של חופשה ממקום עבודתה והיתה פנויה בימים ההם כל כולה לטיפול בבית ובילדה, הוא נדרש להמשיך במלאכה הקשה והתובענית שלו כעורך דין צעיר שבדיוק החל לבסס את מעמדו כאחד מעורכי הדין המבטיחים בעיר ירושלים.
שנתיים תמימות ישן עורך הדין על מזרן שהיה נתון מעל שטיח הנושא את דיוקנו של פו הדוב המרחף באוויר בתוך סלסילת כדור פורח, בין הקירות הצבועים תכלת ומקושטים בעננים לבנים שהיו אמורים להנעים לילדה את ימיה, מוקף בצעצועי הפרווה שאת חלקם קיבלו בני הזוג במתנה מחברים או מבני משפחה ואת מרביתם קנו בעצמם לבתם הבכורה. הילדה המשיכה לישון בחדרם של בני הזוג, צמודה לאמה. כמה פעמים בשבוע היה עורך הדין מבקר את אשתו בלילות, ואף נשאר לישון שם עד הבוקר, במיטה הזוגית שקנו לרגל ליל כלולותיהם, משום שהילדה החלה לישון לילות שלמים ללא הפרעה. לעתים אשתו היא שבחרה לבקר אצלו על המזרן, אך האפשרות הראשונה היתה עדיפה בעיניו, מפני שלעתים היה מרגיש איך כל אותם צעצועים שעמדו סביבו על ארונות ושידות — דובונים, כלבלבי פרווה ובובות תמימות בשמלות כלה — לוטשים מבטים מפוחדים ותמהים לנוכח הטקס המוזר שהוא ואשתו ניהלו מתחת לאפם.
כשמלאו לילדה שנתיים, החליטו בני הזוג כי הילדה גדולה דייה והחליפו לה את הלול במיטת מעבר. ילדה גדולת מידות היתה ביחס לגילה, ועודנה, גם היום, מתנשאת כדי ראש שלם מעל הגבוה בבני כיתתה. אבל גם לאחר שרכשו את המיטה החדשה, שעוצבה בצורת מכונית ורודה וילדותית וצבעיה הותאמו לתכלת השמים והעננים שקישטו את הקירות, ואף שהלול קופל ונדחס לפינת המחסן, המשיך עורך הדין לישון בחדרה של הילדה והיא המשיכה לישון במקומו במיטה הזוגית לצד אמה. חייו של עורך הדין השתפרו אז מאוד, כי מיטת המעבר צוידה במזרן בריאותי שנועד לתמוך בגב. היא היתה נוחה לאין שיעור מאותו מזרן דק למדי ששימש אותו עד אז.
לפני כשנה נולד לבני הזוג תינוק חדש. שבועות ספורים לאחר לידתו עברו בני המשפחה מדירתם השכורה לבית מרווח שבנו לעצמם. בבית יש שתי קומות: הקומה העליונה כוללת סלון מרווח, מטבח בעיצוב חדש ושני חדרי שינה, האחד גדול במיוחד וצמוד לו חדר אמבטיה — זה החדר שבני הזוג אהבו לכנות "יחידת הורים" — והשני הותאם לתינוק החדש וקירותיו נצבעו תכלת וקושטו בטפטים שעליהם מצוירות הדמויות מסרט הילדים "שרֶק". חדרה של הילדה, לעומת זאת, מוקם בקומה התחתונה.
היא זכתה בחדר מרווח שקירותיו נצבעו בצבע שמנת ורהיטיו התואמים כללו, נוסף על המיטה, גם מכתבה, מדפים וארון גדול בגוני לבן וארגמן. בקומה התחתונה היו גם חדר שירותים, אמבטיה, מחסן קטן וחדר עבודה שמשמש אך ורק את עורך הדין. בחדר ניצב שולחן עתיק מעץ מהגוני, שעורך הדין קיבל במתנה מאחד מלקוחותיו, וסביבו מדפים שעליהם סידר את אוסף ספריו.
המעבר לבית החדש לא שינה את הרגלי השינה של בני הזוג.
התינוק עודנו קטן ואמו מעדיפה שעריסתו תעמוד לצד מיטתם הזוגית, וכל ניסיונותיהם של בני הזוג לשכנע את בתם כי עליה לישון בחדרה ובמיטתה החדשה עלו בתוהו. הילדה סירבה לישון בקומה התחתונה המרוחקת והתעקשה להמשיך לישון לצד אמה.
עורך הדין ואשתו שהבינו את פחדה של הילדה הציעו לה לישון על מזרן בחדר שיועד לאחיה הקטן. הילדה קיבלה את ההצעה, אך משהתעוררה משנתה מבוהלת כמעט מדי לילה, היא רצה מיד למיטת הוריה. כך מצא את עצמו עורך הדין ישן שוב בחדרה של הילדה. אך יש לציין שזה היה לרוחו, ועצם הדבר כי יש לו, לפחות בלילות, חדר פרטי משלו, היה לו לנחמה גדולה. בסופו של דבר הוא העדיף לישון לבד.
כמו בכל בוקר, תקפו אותו רעשי ההתעוררות המוכרים לו היטב. קולה הצווחני של אשתו, המזרז את הילדה להיכנס לחדר האמבטיה, לשטוף את פניה ולצחצח את שיניה, צרם באוזניו. מיד אחר כך באו צעדיה המהירים והעצבניים של אשתו והרעידו את התקרה מעל ראשו. למה היא הולכת כך? הוא חשב לעצמו. נדמה שהיא חובטת בכפות רגליה ברצפה בעוצמה ובכוונה. בום, בום, בום. כמו חיילים של הצבא האדום במצעד ראווה. "מאיפה אני יודעת איפה גומיות השיער שלך?" הוא שמע אותה צועקת, "למה שאני אדע? אולי תלמדי להבא לשמור על הדברים שלך? את כבר לא ילדה קטנה, את יודעת. מהר. קדימה. תרדי למטה להתלבש ותבדקי שכל הספרים והמחברות בתיק שלך. מה לעשות? אין גומיות. תלכי היום בלי. קדימה. לא רוצה לשמוע מילה אחת עכשיו. אני מאחרת."
עורך הדין יכול היה לשמוע את צעדיה הרגזניים של ילדתו במורד מדרגות העץ, ואת אשתו מקנחת את אפה בחדר האמבטיה ויורקת אחרי שהיא מצחצחת את שיניה. ייתכן שלוּ ידעה איך נשמעים רעשי ההתעוררות שלה באוזניו, חשב עורך הדין בלבו, היא לא היתה נוהגת כך. ייתכן שהיא חושבת בטעות כי המרחק בין שתי הקומות מספיק גדול כדי לסנן את ההמולה שהיא עושה ואת רעשי גופה. לו רק ידעה שהרעשים נשמעים בקומת המרתף ביתר שאת, ייתכן שהיתה משנה את דרכיה. הוא שמע אותה מורידה את קרש האסלה בדיוק כשהילדה דחפה את דלת חדרה.
פניה, בדיוק כפי שציפה, היו זועפים, ומבטה נעוץ באביה כמחפש נחמה מנזיפות אמה.
עורך הדין חייך לילדתו, השיל מעליו את שמיכת הבּראץ, יישר את גבו, נשאר יושב על המיטה וסימן לילדתו שתתקרב אליו.
הילדה חיכתה לסימן הזה. היא רצתה לדעת לצד מי הוא בחר להתייצב הבוקר. החיוך וההזמנה לחיבוק הרגיעו את רוחה, ועכשיו היא יכלה להתלונן באוזני אביה בקול בוכים. מי יודע? אולי הוא אף ינזוף באימא או לפחות יגיד מילה או שתיים בגנותה. "אני לא איבדתי את הגומיות," רטנה הילדה והתיישבה בחיק אביה, "אני שמתי אותן אתמול ליד הכיור לפני שנכנסתי למיטה. למה היא צועקת עלי? תגיד לה, אבא, אני לא איבדתי אותן."
"אני בטוח שתכף נמצא אותן," אמר עורך הדין וליטף את שערה של הילדה, "את תראי."
"בחיים לא נמצא אותן. חוץ מזה, הן ישנות ואני צריכה חדשות, והרבה, שאם אחת תלך לאיבוד יהיו עוד. בסדר?"
"בסדר," אמר עורך הדין, "עכשיו לכי להתלבש מהר כי אנחנו לא רוצים לאחר, טוב, חמודה?"
"גם בגדים אין לי בכלל," היא אמרה בפנים חמוצים כשפתחה את הארון והביטה לתוכו. עורך הדין חייך שוב אל בתו ויצא מחדרה. הוא רצה מאוד לעלות למעלה, להיכנס לחדר השינה ולברך את אשתו בברכת בוקר טוב, או שלהפך, אולי רצה שהיא תגיע למיטתו שבקומה התחתונה ותעיר אותו בברכת בוקר טוב.
אבל לא זה קרה ולא זה קרה. עורך הדין התקשה לזייף תחושות.
אמנם הוא שמע רבות, מפי לקוחותיו הגברים או מפי הדיוטות בטלוויזיה, שכדי לקנות לעצמו שקט בבית על הבעל לרמות את האישה, להרעיף עליה דברי שבח מתקתקים בין שהוא רוצה ובין שלא, אך הוא לא הרגיש צורך לעשות זאת. שֶקט, במובן שאליו מתכוונים בעלים למיניהם, דווקא היה בבית. עורך הדין לא יכול לטעון בשום פנים ואופן שאשתו נטפלת אליו; להפך, היא מנהלת את הבית ואת הילדים ביד רמה, ומעולם לא הלינה עליו שהוא מתעכב במשרד או שאינו עוזר במלאכות הבית. כשחשב כך על הדברים בשעה שבחש את הקפה שלו במטבח, הבין עורך הדין שלאשתו מעולם לא היו טענות כלפיו.
הוא היה יכול להיכנס לרגע לחדר השינה והיא היתה יכולה לצאת שנייה למטבח ולפגוש אותו. הוא שמע אותה מדברת עם התינוק בשעה שהלבישה אותו. אבל עורך הדין העדיף לוותר על המפגש עם אשתו, כפי שהיא ויתרה על המפגש עמו, ובחר לרדת במדרגות ובידו ספל הקפה. הוא ראה שהילדה מתלבשת בחדרה, נכנס לחדר העבודה שלו וסגר אחריו את הדלת. חדר העבודה הוא גם פינת העישון שלו, בהתאם לחוק שעורך הדין עצמו קבע מאז עברו לביתם החדש, שלפיו הוא לא יעשן בשום מקום אחר בבית מלבד בחדר העבודה, וכך יעשו גם כל שאר באי הבית. אם מישהו מאורחיהם רוצה לעשן, הוא מוזמן לצאת החוצה לגינה או לרדת לחדר העבודה. אשתו של עורך הדין לא עישנה.

בית ספר

עורך הדין וידא שילדתו חגורה במושב האחורי של המרצדס השחורה שלו, ואשתו חגרה את התינוק במכונית הגולף הכחולה שלה. מלבד בימי חמישי, האישה היא שמפזרת את הילדים — הילדה לבית הספר והתינוק לביתה של המטפלת, המרוחק שתי דקות נסיעה מביתם. אלא שבימי חמישי חששה לאחר לישיבת הצוות שמתחילה בשעה שמונה בדיוק, ועורך הדין לא היה לחוץ להגיע למשרד, ולפיכך הם התחלקו במשימת הפיזור.
אשתו של עורך הדין לחצה על כפתור בשלט־רחוק המרובע, השחור והקטן, המחובר למחזיק המפתחות שבידיה, והשער החשמלי התחיל להיפתח. היא התקרבה למכוניתו של בעלה ונופפה לילדה לשלום. "ביי," אמרה גם לבעלה, נכנסה למכוניתה ויצאה ראשונה מהחניה המקורה שבפתח ביתם. היא הסתובבה והביטה שוב לעבר בעלה ונופפה לו פעם נוספת וחייכה אליו חיוך מלא הכרת תודה. עורך הדין נד בראשו ונכנס בתורו למכוניתו.
הוא חש כי הוא בעל תומך שמעודד את מפעלה של אשתו. אמנם חוץ מלקחת את הילדה לבית הספר בימי חמישי הוא לא עשה יתר על המידה בכל הקשור להשגחה על הילדים או למלאכות הבית, אבל גם דברים פעוטים כמו להסיע את הילדה, או לחזור מדי פעם מהמשרד בשעה מוקדמת כשאשתו צריכה להגיע לאיזה כנס או לערב חברתי הקשור בעבודתה, נתפסו כהקרבה כבירה מצדו למען הקריירה שלה, הן בעיני עורך הדין והן בעיני אשתו. שניהם ידעו כי אין מקום להשוות בין תרומתה הכלכלית של אשתו, העובדת הסוציאלית, לבין הכנסתו של עורך הדין. עורך הדין מעולם לא סיפר זאת לאשתו, אך פעם סיפר לו חברו שהוא גם רואה החשבון שמטפל בתיקי המס שלו, כי אם אשתו תפסיק לעבוד ההכנסה של השניים כזוג רק תגדל, משום שעל פי חוקי המס במדינה, עובדת היותו מפרנס יחיד תקנה לעורך הדין נקודות זיכוי במס שיהיו שוות כסף רב יותר מההכנסה השנתית של אשתו.
כאשר חשב עורך הדין על הדברים הללו בעת הסעת הילדה לבית הספר, הוא הבין שהוא לא יודע בדיוק מה אשתו עושה בעבודתה. זאת אומרת, הוא ידע שהיא סיימה תואר ראשון בעבודה סוציאלית, ושכאשר פגש אותה לראשונה היא עבדה בלשכת הרווחה בוואדי ג'וז בירושלים המזרחית ולמדה לקראת תואר שני. הוא גם ידע שאחר כך עשתה תואר שני נוסף, שקשור בטיפול כלשהו. הוא הרגיש שתמיד עודד אותה ללמוד, תמיד תמך, אך הוא לא ידע בוודאות מה היא עושה באותה לשכת רווחה בדרום העיר, שם היא עובדת בחצי משרה, ולא ידע באמת במי היא מטפלת באותה תחנה לבריאות הנפש, שבה היא עובדת בחצי משרה נוספת. פתאום, לרגע קצר, לפני שהדליק את הרדיו כדי להקשיב למבזק החדשות של שבע וחצי, התחשק לעורך הדין לדעת איך למשל נראית ישיבת הצוות הזו שאליה היא תמיד חוששת לאחר בימי חמישי.
הוא נסע לאט ברחובות הצפופים של הכפר, מרכיב משקפי שמש. לפעמים יש עומס תנועה בצומת שבמרכז הכפר, שם מתקבצים מדי בוקר מאות פועלים שמחכים למעבידים שיבואו לאסוף אותם. את הצעירים, שנראים חסונים יותר, לוקחים בשעות הרבה יותר מוקדמות של הבוקר, ובשבע וחצי נותרים הפועלים המבוגרים יותר, החלשים למראה. קבלנים שאיחרו לקום יצטרכו להתפשר ולקחת אותם. קרוב לשעה שמונה בבוקר, שבה עורך הדין עובר בדרך כלל בצומת, נשארים בה רק פועלים בודדים.
המראה צורם לו בכל בוקר מחדש. מה חושבים עליו המקומיים?
מה הם חושבים על ערבים אזרחים כמוהו? הם והמכוניות היקרות שלהם ואורח החיים הראוותני שלהם, לכאורה. הם שכמוהו אינם ילידי העיר אלא הגיעו אליה תחילה בגלל האוניברסיטה והשתקעו בה מסיבות כלכליות. בדרך כלל אלה בעלי המקצועות החופשיים מבין ערביי ישראל שנוטים להישאר בירושלים ולא לעשות את דרכם בחזרה לכפרים שבגליל ובמשולש. בדרך כלל הם עורכי דין, כמוהו, או רואי חשבון ורופאים. כמה מהם אנשי אקדמיה.
רק הם יכולים להרשות לעצמם להישאר בעיר שיוקר המחיה בה, גם בשכונות הערביות, גבוה פי כמה מבכל יישוב אחר בגליל ובמשולש.
עורכי דין, רואי חשבון, יועצי מס ורופאים שמשמשים כמתווכים בין האוכלוסייה המקומית ובין הרשויות הישראליות; כמה אלפים שחיים בתוך ירושלים אך מבדילים עצמם מהמקומיים, אף שהם חיים בתוכם. הם לעולם ייתפסו כזרים, מעט חשודים, אך חיוניים מאין כמותם. אחרת, מי ייצג את תושבי העיר המזרחית והכפרים שמסביב בבתי המשפט, מול רשויות המס, חברות הביטוח ובתי החולים דוברי העברית? לא שחסרים רופאים, משפטנים וכלכלנים בקרב המזרח־ירושלמים, אבל מה לעשות שברוב המקרים הרשויות בישראל לא מכירות בתעודות ההסמכה שלהם? השכלה אקדמית באוניברסיטאות בגדה או ברחבי העולם הערבי לא מספיקה, ויש לקבל רישיונות הסמכה רשמיים שמחייבים מסכת השלמות ובחינות, רובן ככולן בעברית. אחדים מהמזרח־ירושלמים אמנם מתאמצים לעבור את תהליך ההסמכה הישראלי המייגע, אבל גם עורך הדין יודע שרוב התושבים מעדיפים להיות מיוצגים על ידי בעל אזרחות ישראלית. הוא — כך חש עורך הדין שהם חושבים — לבטח מכיר טוב יותר את נפשו של היהודי ואת דרך מחשבתו.
הוא לבטח לא היה מגיע למה שהגיע בלי קשרים כלשהם, בין שהם כשרים ובין שלא. איכשהו, בעיני המקומיים, הערבים אזרחי ישראל נחשבים חצי־יהודים.
עורך הדין החנה את רכבו הגדול בחניית בית הספר היהודי־ ערבי, שערבים כמוהו, חברים שלו למעשה, הביאו להקמתו.
הם לא רצו שילדיהם ילמדו בבתי הספר ששירתו את המזרח־ ירושלמים, מוסדות ציבוריים ידועים לשמצה בשל התנאים הפיזיים והחינוכיים השוררים בהם. המהגרים הערבים בתוך העיר, שעורך הדין נמנה עמהם, רצו שילדיהם ילמדו לפי המתכונת שבה למדו הם, כלומר במסגרת השייכת למשרד החינוך הישראלי ושתעודת הבגרות שלה מוכרת באוניברסיטאות בארץ ובחו"ל, וזאת בניגוד למערכת החינוך המזרח־ירושלמית שבה למדו עד לאחרונה על פי המתכונת הירדנית, ומאז כניסת הרשות — לפי משרד החינוך הפלסטיני. אלא שגם הם, בעלי ההשפעה כביכול, ידעו שלא יצליחו להקים בית ספר חדש עבור ילדיהם אלא אם כן ימצאו פתרון מקורי: וזה אכן נמצא על ידי מרצה לחינוך שהגיע מהגליל והגה את רעיון החינוך המעורב הדו־לשוני. הוא יזם הקמת עמותה, תחת הכותרת "יהודים וערבים לומדים יחד בירושלים", וזו לא התקשתה לגייס כספים מפילנתרופים אירופים ואמריקאים שביקשו להשקיע בקידום השלום במזרח התיכון.
הנהלת בית הספר, בשיתוף עם ועד ההורים, עשתה כל שביכולתה כדי שרק ילדיהם של אותם מהגרים בתוך ארצם ילמדו במוסד, לצד התלמידים היהודים, אבל הם לא הצליחו לאטום אותו באופן מוחלט בפני הערבים המקומיים. הם העלו טענות לאומיות, שלפיהן החינוך המעורב מיועד לערבים אזרחי המדינה ולא לירושלמים, שנחשבים לחלק בלתי נפרד מהגדה הכבושה.
הם אמרו שזה נוגד את אמונתם, כי על ירושלים המזרחית להיות משוחררת מהכיבוש הישראלי ולהפוך לבירת פלסטין, וששיתוף ילדי המקומיים בסוג כזה של חינוך הוא לפיכך עבירה על פי תפיסתם הפוליטית, שלפיה על ישראל לסגת מהגדה ומרצועת עזה. אלא שאת הטיעונים האלה הם לא יכלו להביא בפני עיריית ירושלים ובטח לא בפני משרד החינוך, המתעקשים לראות בירושלים המאוחדת לנצח את בירת העם היהודי. הרי העלאת טיעונים כאלה בפני הרשויות בישראל היתה מעמידה את בית הספר המעורב בסכנת סגירה, באשמת כפירה ובגידה פוליטית.
לכן, ומכיוון שמספרם המועט של ילדי המהגרים לא הספיק כדי למלא את מכסת התלמידים הערבים בכיתות המעורבות — שלושים ילדים בכיתה, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים — הכריחו משרד החינוך והעירייה את בית הספר לקבל גם כמה ילדים מקומיים.
כל כך קל להבדיל בין מכוניות היהודים לאלה של הערבים, חשב בלבו עורך הדין כאשר צעד מהחניה לשער בית הספר, מחזיק בידה של בתו. המכוניות של היהודים צנועות יותר, חסכוניות, לרוב מתוצרת יפן או קוריאה. המכוניות של רוב הערבים גרמניות, יקרות, המנועים שלהן גדולים, הן מאובזרות, קצת יותר נוצצות ויש ביניהן מספר מרשים של רכבי שטח ארבע על ארבע. ולא שהורי התלמידים היהודים מרוויחים פחות מההורים של הילדים הערבים בבית הספר, עורך הדין יכול להישבע שההפך הוא הנכון.
אלא שבניגוד להורים הערבים, בין היהודים אין תחרות, איש מהם לא מרגיש שעליו להוכיח את הצלחתו לאף אחד, בטח לא באמצעות שדרוג נפח המנוע של המכונית מדי שנה. היהודים עוסקים במגוון רחב של תחומים, על פי ההתרשמות של עורך הדין מהורי התלמידים בכיתה של בתו. הוא יודע שבין ההורים יש כמה עובדי היי־טק, מספר רב של פקידי ממשל בדרגים גבוהים ממשרד החוץ, האוצר והמשפטים, כמה מרצים באוניברסיטה ושני אמנים. מגוון רחב יחסית של מקצועות, בהשוואה להורים הערבים, שאצלם לפחות אחד מבני הזוג, לרוב הבעל, עוסק במשפטים, ראיית חשבון או רפואה. רוב האימהות הערביות מורות — אמנם בכירות, כי סיכויי הקידום של ערבים ישראלים במערכת החינוך הירושלמית טובים פי כמה יותר מאלה של המקומיים — אבל בכל זאת רק מורות.
עורך הדין היה מעדיף לוותר על המרצדס ולהסתפק במכונית חסכונית והרבה יותר זולה. הוא חשב על מאזדה מדגם מפואר, אבל ידע היטב שהוא אינו יכול להרשות זאת לעצמו. גם בימים הקשים שלאחר רכישת הדירה, הוא ידע שאם לא יחליף את מכוניתו במכונית טובה יותר מזו שקנה מתחרהו, הדבר יכול לסמן נסיגה מבחינתו. הוא חייב לעשות הכול על מנת להישאר בתודעה כפליליסט הערבי מספר אחד בעיר. ומרצדס שחורה מפוארת היא חלק מהדרך להצלחה. אם מתחרהו קנה ב־מ־וו חדשה עם מנוע 5 ליטר, הוא יהיה חייב לרכוש מרצדס עם מנוע 7 ליטר. אם למתחרה יש חיישני רוורס, הוא יהיה חייב להוסיף גם ערכת די־וי־די מובנית במשענת הראש של המושבים הקדמיים.
עורך הדין לא מתקשה לעמוד בהחזרים החודשיים של ההלוואה שלקח כדי לממן את רכישת המכונית, אבל הוא בהחלט היה יכול להרגיש מעט פחות לחוץ, ולהיות קצת יותר בררן בתיקים שהוא לוקח על עצמו, אילו היה מוותר על המרצדס. אבל הוא לא יכול.