פרולוג
30 בספטמבר 2008
איש יושב על מיטתו. האיש הזה הוא אבי.
לידו מוטלת גופת אישה, מכוסה בשמיכה. האישה הזאת הייתה אמי.
האמת היא שלא כך מתחיל הסיפור. הוא גם לא נגמר כך. אבל זהו הרגע שאליו אני חוזר במחשבותיי, האופן שבו אני רואה אותם תמיד.
לפי מה שאבי יספר לי עוד מעט, הוא שהה שם, בחדר ההוא, קרוב לעשרים וארבע שעות ויצא רק כשנזקק לשירותים. אתמול הוא התעורר בשש וחצי, כהרגלו ברוב הבקרים של סוף השבוע, ובעוד רגליו מגששות אחר נעלי הבית העיף מבט באמי ומיד ראה את סימני המוות. הוא טלטל את כתפה, נגע בשפתיה. הוא לחץ פעמים אחדות על עצם החזה שלה בכף ידו אבל עורה היה קר כקרח. גפיה כבר היו נוקשים ונעו בחטיבה אחת כמו גפיה של בובת חלון ראווה.
הוא יספר לי שפשוט ישב מולה, על כיסא. הוא לא בכה כלל. הוא חשב, כך יאמר לי. הוא לא יודע כמה זמן ישב כך. הוא יודע רק שהשמש השלימה את מסלולה מצד אחד של החדר לצדו האחר כשנעמד לבסוף והתחיל לסדר את החדר כמוכה טירוף.
הוא יאמר לי שהחזיר למדף שלושה או ארבעה ספרים שהיא נהגה לקרוא תמיד. הוא תלה בארון את הבגדים שנהגה לערום על השרפרף לפני שולחן האיפור שלה, ולאחר מכן סידר את המיטה סביבה, הידק את הסדינים, קיפל יפה את הכיסוי ואחר הרים את זרועותיה ושילב אותן על שולי הסאטן של השמיכה כמו היו ידיים של בובה. הוא השליך שניים מהפרחים שנבלו באגרטל הניצב על הארונית לצד מיטתה ויישר את הניירות ואת כתבי העת על שולחן הכתיבה שלה.
הוא יספר לי שלא הזעיק אף אחד, גם לא אמבולנס, משום שהיה בטוח שהיא מתה, ורק שלח אי־מייל בן שורה אחת לעוזרת האישית שלו שבו הודיע לה שלא יבוא לעבודה. הוא לא ענה לטלפון שצלצל פעמים אחדות. כמעט יום שלם יחלוף בטרם יעלה בדעתו שהוא חייב להתקשר אליי.
אבל איך ייתכן שהיא מתה? אני אשאל. היא הייתה בסדר גמור לפני שני ערבים, כשבילינו יחד.
ובחלוף דקה נוראה אני אומר לאבי, היא לא התאבדה.
לא, הוא יאשר מיד.
היא לא הייתה במצב רוח אובדני.
זה הלב שלה, הוא יאמר אז. בטוח שזה הלב. ולחץ הדם שלה. סבא שלך מת בדיוק באותו אופן.
אתה מתכוון להתקשר למשטרה?
למשטרה, הוא יאמר אחרי שתיקה קצרה. מדוע שאתקשר למשטרה?
בחייך, אבא. הרי אתה שופט. זה לא מה שעושים כשמישהו מת באופן פתאומי? כעת אני כבר בוכה. אין לי מושג מתי התחלתי לבכות.
עמדתי לטלפן לבית הלוויות, הוא יאמר לי, אבל עלה על דעתי שאולי תרצה לראות אותה לפני שאעשה את זה.
נו טוב, לכל הרוחות, אני רוצה לראות אותה.
מה שיקרה בפועל הוא שאנשי בית הלוויות יגידו לנו לקרוא לרופא המשפחה, והוא בתורו יזמין את חוקר מקרי המוות, שיזעיק את המשטרה. זה יהיה בוקר ארוך, ואחריו אחר צהריים ארוך עוד יותר, עם עשרות אנשים שנכנסים אל הבית ויוצאים ממנו. חוקר מקרי המוות יגיע רק כעבור שש שעות. הוא ישהה עם גופתה של אמי לבדו לא יותר מדקה בטרם יבקש מאבי רשות להכין את רשימת כל התרופות שהיא לקחה. כעבור שעה אני אחלוף על פני חדר האמבטיה של הוריי ואראה שוטר עומד פעור פה לפני ארון התרופות הפתוח, מחזיק עט ובלוק כתיבה.
אלוהים אדירים, הוא יכריז.
הפרעה דו־קוטבית, אסביר לו כשיבחין בי סוף־סוף. היא הייתה חייבת לבלוע המון כדורים. שעה קלה לאחר מכן הוא פשוט יגרוף את כל צנצנות התרופות מהמדפים אל שקית אשפה וייקח אותן איתו.
בינתיים יופיע מדי שעה או שעתיים עוד שוטר וישאל את אבי מה בדיוק קרה. הוא יחזור על סיפורו פעם אחר פעם, תמיד באותו נוסח.
על מה כבר יכולת לחשוב במשך כל הזמן הזה? ישאל אחד השוטרים.
אבי יודע להפיק מעיניו הכחולות מבט קשה, משהו שלמד מן הסתם מאביו, אדם שאותו תיעב בכל לבו.
אדוני השוטר, אתה נשוי?
כן, כבוד השופט.
אז אתה יודע על מה אפשר לחשוב. על החיים. על הנישואים. עליה.
המשטרה תאלץ אותו לחזור ולספר את סיפורו עוד שלוש או ארבע פעמים — איך הוא ישב שם ומדוע. תשובותיו לעולם לא ישתנו. הוא יענה על כל שאלה בדרכו השקולה, איש החוק קר הרוח הזה שמביט על החיים כעל ים המשתרע לכל מלוא העין.
הוא יספר להם איך הזיז כל פריט וכל חפץ.
הוא יספר להם איפה בדיוק היה בכל שעה.
אבל הוא לא יספר להם על הבחורה.
