1
אם יש משהו שבנאדם לא יכול לומר לפסיכולוג שלו, זה בטח זה שהוא מעולם לא חשב להתאבד. אבל אני לא ידעתי את זה אז, לפני קצת יותר משנה. לא ידעתי הרבה דברים.
הייתי אז בן שש־עשרה וחצי, בתחילת כיתה י״א. ההורים שלי היו בהליכי גירושים, ובין כל המריבות שלהם הם פתאום חשבו, שכל העניין הזה שהם נפרדים יכול להיות לי קצת קשה, ושכדאי שאני אפגש עם אילון, הפסיכולוג שענת ברקוביץ — חברה של אימא שלי — המליצה עליו.
ישבתי אצלו בקליניקה בנווה אביבים, קומה חמישית בבניין בן שמונה קומות ברחוב טאגור, והוא ביקש ממני לספר מעט על עצמי, ״כדי שנוכל להכיר.״
התחלתי לדבר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לטיפול, והמשפט הראשון שאמרתי היה שאולי גם אני אלמד פסיכולוגיה פעם, כי ככה מבינים יותר טוב את החיים. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לומר. אילון חייך. אנשים אוהבים לשמוע שהם מבינים את החיים.
הייתי די מרוצה. אמרתי לו שמאוד מעניין אותי למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים. חשבתי על זה הרבה בזמן האחרון, אפילו הרבה מאוד, על איך שאנשים מתנהגים.
״זה מעניין מאוד מה שאתה אומר...״ הוא אמר.
אנשים תמיד אומרים דברים כאלה, במיוחד כשמה שאתה אומר לא מעניין אותם בכלל. לא לקח לי הרבה זמן להבין שגם הוא כזה. מה שהוא באמת רצה זה שאני אספר לו על המריבות של ההורים שלי.
״כשאתה אומר שאתה רוצה להבין את החיים, אתה מתכוון שאתה רוצה להבין את מה שקורה בבית שלך?״ הוא שאל.
דברים כאלה מוציאים לי את החשק לדבר, אבל אני די רגיל לדבר בלי חשק.
אילון שוב שאל על המריבות שלהם, איך אני מרגיש כשאני נמצא בתוך הצעקות שלהם, וכשעניתי שהמריבות שלהם התחילו עוד הרבה לפני שהם החליטו להתגרש, שזה ככה מאז שהייתי ילד קטן וכבר התרגלתי, זה לא הספיק לו. הוא רצה לשמוע שבגלל המריבות שלהם אני כבר כמעט לא מזמין אליי חברים הביתה.
כנראה שאימא שלי סיפרה לו את זה. היא שאלה אותי כמה פעמים למה עמית וזוהר כמעט לא באים אליי. כל הרעיון לשלוח אותי לטיפול היה שלה. בתחילת השבוע היא הייתה אצלו בפגישה. אני כמעט בטוח שהיא אמרה לו שאני מאוד רגיש ושהיא מאוד מודאגת בגללי. ״עידן ילד מאוד־מאוד רגיש, הוא היה ככה מאז ומתמיד, אפילו כשהוא היה ילד קטן מאוד...״ היא תמיד מאוד מודאגת בגללי, בדרך־כלל יותר מדי; גם בגלל שאני הילד הקטן וגם בגלל שאני קצת בעייתי.
יש לי שני אחים גדולים, מתן וארז, ושניהם כבר עזבו את הבית. שניהם סטודנטים. הם בכלל לא כמוני, הם באמת מוצלחים מאוד, ואיתם אף פעם לא היו בעיות.
אבל בעניין של החברים היא צדקה, באמת התרחקתי קצת מהחברים שלי. עדיין יצאתי איתם כל יום שישי ועדיין נפגשתי איתם, אבל קצת התרחקתי מהם. קצת התרחקתי מהכול.
זה קשור בהרבה דברים, ולא היה לי כוח להתחיל להסביר לאילון את כולם, אז בסוף אמרתי לו שבשנה שעברה, בכיתה י', ולפני כן בחטיבת הביניים, כולנו למדנו באותה כיתה, אבל ב־י״א כל אחד לומד בכיתה אחרת.
״אני מבין...״
אילון שאל אם יש לי חברים חדשים בכיתה שאני לומד בה, וכשעניתי שאין לי, הוא כמובן רצה לדעת למה.
זה די סיפור הכיתה שאני לומד בה. אני לומד בלואי מרשל, ברמת אביב, שזה התיכון שנחשב להכי טוב בתל אביב. כולם שמעו עליו. כותבים עליו הרבה בעיתונים. בשנתיים האחרונות הוא הגיע להישגים הכי גבוהים בבגרויות בכל הארץ. אבל אני לומד בכיתה הכי דפוקה בבית־הספר. בגרות מורחבת בספרות ובגיאוגרפיה. רק בנות ומטומטמים הולכים ללמוד את זה. אנחנו שלושים וחמישה בכיתה, עשרים ושמונה בנות ושבעה בנים. בתור בת זה בסדר ללמוד בכיתה כזאת, אבל בתור בן זה אומר שאם להורים שלך לא היה מספיק כסף לתרום ללואי מרשל מגרש כדורסל, היו מעיפים אותך מבית־הספר. בכלל לא רציתי להיות שם, אפילו לא שיעור אחד, ובתחילת השנה אפילו חשבתי לעזוב את בית־הספר רק כדי לא להישאר בכיתה הדפוקה הזאת, אבל ההורים שלי היו יותר מדי עסוקים במריבות שלהם והייתי צריך לנסות לטפל בזה לבד.
בשבוע הראשון של הלימודים ניגשתי לאהובה קינן, היועצת. היה לי מאוד קשה לגשת אליה. כבר ישבתי אצלה פעם בשיחה, בכיתה י', אחרי שאימא שלי התקשרה לבית־הספר כדי להודיע להם על המצב בבית שלנו. לא רציתי שהיא תתקשר. אהובה קינן כל הזמן אמרה שהיא מבינה מה עובר עליי, אבל היא לא הבינה שום דבר. אני יכול להתפקע מצחוק מאיך שאנשים חושבים שהם מבינים בבני־נוער, ובגלל זה הם מחליטים שהם מבינים אותך. זה מאוד חשוב להם להראות שהם מבינים בבני־נוער. האהובה קינן הזאת נכנסה פעם אלינו לכיתה כדי לדבר איתנו על משהו, אני לא זוכר בדיוק על מה, אבל מה שאני כן זוכר זה שבאמצע שהיא דיברה היא הראתה לנו פוסטר ממש מכוער של גאנז נ' רוזס שהיא קנתה לבן שלה. הוא יותר גדול מאיתנו בשנה, הבן שלה, ויום לפני כן היא בטח קראה בעיתון שבני־נוער אוהבים את גאנז נ' רוזס. היא הייתה מאוד מרוצה מעצמה, ״אתם מכירים אותם?״ היא שאלה. אקסל רוז נראה ממש מגוחך בחצאית משובצת וזה באמת היה פוסטר מכוער. רק מתלהבים תולים כאלה פוסטרים בחדר שלהם, או ילדים בכיתה ז'. אפשר היה רק לרחם על הבן שלה שצריך לתלות את הדבר הזה בחדר שלו, או לשמוע את אימא שלו מספרת בגאווה לכל החברות שלה, שלא היה לו בחדר פוסטר של גאנז נ' רוזס לפני שהיא קנתה לו.
ישבנו בחדר שלה. ״עידן לביא,״ אהובה קינן מאוד גאה בזה שהיא מצליחה לזכור את השמות של רוב התלמידים בלואי מרשל, ״מה שלומך?״
״בסדר.״
היא הייתה קצת צרודה כי יום לפני כן היא נסעה לטיול עם כיתות י', והייתי צריך להתקרב עם הכיסא כי בקושי שמעתי אותה.
״מה שלום אחיך?״
היא התכוונה למתן. לפני שאהובה נעשתה יועצת, היא הייתה מורה והיא לימדה אותו. מתן היה התלמיד הכי טוב בבית־הספר, החלום הרטוב של כל מורה, ואהובה קינן ישר רצתה לדעת מה קורה איתו.
״הוא עכשיו בצרפת, עושה תואר שני במנהל עסקים, באינסיאד,״ עניתי.
היא מאוד התרשמה. ״בחור מוכשר...״ היא הכירה גם את ארז, למרות שהוא לא היה תלמיד שלה. גם הוא סיים את בית־הספר בהצטיינות יתרה, כמובן.
״ארז לומד רפואה, בירושלים,״ אמרתי.
אהובה קינן חייכה. מורים תמיד מחייכים כשהם שומעים את השמות של האחים שלי. אחרי כל זה קצת התביישתי לדבר איתה על מה שרציתי. הרבה פעמים כשאני מתבייש או מתרגש אני בולע מילים.
״אני רוצה לעבור כיתה.״
״מה?״
בפעם השנייה היא הבינה. אהובה קינן רצתה לדעת מה לא בסדר בכיתה שאני לומד בה עכשיו, ועניתי שאני לא כל־כך מתעניין בגיאוגרפיה ובספרות. זה היה הרבה יותר טוב מלומר את מה שחשבתי באמת.
״לאיזו כיתה אתה רוצה לעבור?״
ביקשתי לעבור לכיתה של עמית וזוהר, החברים שלי.
היא העלתה במחשב את הציונים שלי בכיתה י' ואחרי שראתה את כל הנכשלים שלי, היא אמרה שלמרות שהיא מאוד מבינה אותי, היא חוששת שהיא לא יכולה, שיהיה לי קשה, שאני לא אשתלב, שהכיתה של עמית וזוהר היא כיתה ריאלית ברמה גבוהה, מאוד גבוהה, שיש סף שצריך לעבור כדי להתקבל לשם ואני הרבה מאוד מתחתיו. היא אמרה את זה לאט ובעדינות, במיוחד את העניין שבכיתה של עמית וזוהר אני אשתרך אחרי כולם וזה עלול לפגוע בדימוי העצמי שלי. הם תמיד מאוד מודאגים בגלל הדימוי העצמי שלך, בעיקר כשאתה לא רוצה להיות במקום שהם חושבים שאתה צריך להיות בו.
אבל גם את זה לא היה לי כוח להסביר לאילון, ובמקום זה אמרתי שאני בעצם די לא סובל את רוב מי שלומד בכיתה שלי, וזה שאני נמצא עם אנשים במקום מסוים, לא בהכרח אומר שאני צריך להיות חבר שלהם.
ארז ניסה פעם להסביר לי את העניין הזה של שיוך חברתי. הוא אמר שזה אחד מהשקרים הכי גדולים שאנשים המציאו, עוד אחד מאמצעי הדיכוי שנועדו לגרום לאנשים לעשות דברים נגד עצמם, ושזאת הסיבה העיקרית שנהרגים במלחמות. הוא קצת מרדן לפעמים, ארז, אבל גם מאוד חכם. הוא קרא המון ספרים והוא יודע הרבה דברים. וכמו תמיד, מיד אחרי שאמר את זה, הוא ומתן התחילו להתווכח. הם לגמרי שונים, האחים שלי: מתן הוא טיפוס מאוד מסודר, לעומת זאת לארז יש שיער ארוך והוא נראה יותר כמו אמן מאשר כמו מישהו שהולך להיות רופא. מתן אמר שבנאדם לא יכול להיות לבד בעולם והוא מוכרח להרגיש שייך לאיזשהו מקום, וארז שאל למה? למה זה טוב? הוא אמר שהרעיון של שיוך חברתי הוא כמו לחיות עם גידול שלא יודעים עליו. כל עוד זה לא כואב אתה מרגיש נפלא, אבל אחרי שהמחלה מתפרצת, אתה מצטער על כל רגע שבזבזת, ולמה שהיה פעם כבר אין שום משמעות, הכול שטויות. היו לו, לארז, המון דוגמאות. הוא הזכיר את מלחמת העולם הראשונה. הוא הסביר ששם אנשים נהרגו כמו זבובים בגלל העניין האידיוטי הזה שנקרא שיוך חברתי, ״לרובם אפילו לא היה מושג למה הם מתים. חיילים בחינם!״ הוא אמר, ומיד אחרי זה הוא ומתן התחילו להתווכח אם מה שארז אמר נכון או לא נכון לגבי יהודים. הם תמיד מתווכחים על דברים כאלה.
אמרתי לאילון חלק מהדברים שארז הסביר לי על שיוך חברתי. הוא שתק לרגע ואחרי זה הוא דיבר על גיל ההתבגרות. הוא אמר שגיל ההתבגרות מתאפיין בהמון מודעות לסביבה ומעט מודעות עצמית. ״זאת אומרת, יש לך הרבה מאוד ביקורת על מה שקורה סביבך. אתה מסתכל על העולם וחושב שהוא רקוב, שרוב בני־האדם טיפשים, שהחיים הם אי־צדק אחד גדול ומתמשך, שהחברה מסריחה ושצריך להרוס אותה מהיסוד. וזה בסדר שאתה חושב ככה, השאלה היא מה עושים עם כל המחשבות האלה, מה אתה יכול לעשות כדי לא לשנוא את החברה ואת העולם.״
״כן, זאת באמת שאלה!״
אילון לא ויתר. הוא אמר שהמחשבות האלה הרבה פעמים מובילות לדברים לא רצויים, למשל התאבדות. הוא היה מאוד רציני כשהוא שאל אותי אם היו לי אי־פעם מחשבות אובדניות, והוא נהיה עוד הרבה יותר רציני כשהשבתי שלא.
הוא מיד ניסה עוד פעם, מכיוון אחר, ושאל אם הכרתי פעם מישהו שניסה להתאבד.
״לא.״
אילון אמר שחשוב מאוד שנדבר על זה, שאסור לשמור בבטן את הדברים שמציקים לנו, שצריך לשתף אנשים אחרים במצוקות שלנו. הוא דיבר די הרבה על החשיבות של לדבר על הדברים שמציקים לנו. כשאנשים רוצים שתאמר משהו מסוים הם כל הזמן אומרים שחשוב לדבר על הדברים שמציקים לנו. ואז הוא שוב שאל אם אי־פעם חשבתי להתאבד.
״לא.״
״אתה בטוח?״
״כן, אני בטוח.״
״אני מבין...״
בפגישות הבאות הוא לא הפסיק להציק לי עם שאלות על הילדות שלי, בית־הספר, המשפחה, החברים שלי, הפגישות הכנה למשלחת לפולין, מה אני רוצה לעשות בצבא, בנות, והמצב בבית ומה שהוא עושה לי… הוא לא נח לרגע, והשאלות, משום מה, תמיד הובילו לנושא אחד — התאבדות.
״אולי בכל זאת?״
״לא.״
״אתה בטוח?״
״כן.״
״אני מבין...״
ומיד אחר־כך הוא שוב שאל אם הכרתי אי־פעם מישהו שהתאבד.
ושוב.
היה בזה משהו מאוד מתיש, ובסופו של דבר, כשהרגשתי שאני כבר לא מסוגל לסבול את זה יותר אמרתי, ״האמת היא שכן, חשבתי פעם להתאבד.״
אילון היה מאוד מרוצה, כמעט מאושר, לפחות כאילו גיליתי לו סוד על החיים או משהו כזה.
״מתי זה היה?״
״בשבועות האחרונים.״
״חשבת על זה הרבה?״
לרגע חשבתי לומר לו שבהתחלה כמעט שלא השקעתי מחשבה בעניין. אבל פתאום עלה בדעתי שאם כל־כך הרבה אנשים חכמים עשו את זה, אולי בכל זאת כדאי להקדיש לזה קצת זמן. האמת היא שמאז חשבתי על זה כמעט כל דקה ודקה. למעשה, זה כמעט הדבר היחיד שחשבתי עליו, כי כשחושבים על זה קצת מגיעים למסקנה שאי־אפשר לחשוב אחרת. אבל באותה פגישה אילון היה כל־כך מאושר, שלא היה לי לב להגיד לו את זה, אז בסוף אמרתי לו שאני משער שלא חשבתי על זה יותר ממה שאנשים אחרים חושבים על זה.
אילון היה שבע רצון. סוף־סוף עשינו את הצעד הראשון: ״חלק חשוב והכרחי בפתרון בעיה הוא ההכרה בקיומה...״
אילון הסביר לי שבדיוק כמו שהמחשבות על העולם אופייניות לגיל ההתבגרות, ככה כמעט כל אדם עובר את השלב שבו עוברת בראש שלו מחשבה לשים קץ לחייו, ושאין דבר יותר טבעי מלחשוב על זה. ״עבור רוב בני־האדם המוות הוא השאלה הגדולה ביותר של החיים,״ הוא אמר, ״הרי כולנו יודעים שאנחנו הולכים למות, שכל יום שעובר מקרב אותנו אל מותנו, וכחלק מהתמודדות עם זה אנחנו חושבים על מה שיקרה אחרי המוות.״ הוא גם אמר שכמעט כל אחד מדמיין במהלך חייו את ההלוויה שלו: מה יהיה כתוב על המצבה שלו, מי יגיע, מה יאמרו שם.
הוא ידע על מה הוא מדבר. הוא בטח חשב בלי סוף על ההלוויה שלו. בכל מקרה, הוא ביקש ממני לספר לו איך אני מתאר את שלי.
״ההלוויה שלי...״
בכל מה שקשור למוות הוא היה ממש מעיק. לא הייתה לי ברירה, אז הסברתי שהאירוע החגיגי הזה בטח יתחיל באיחור ושבטח יירד גשם, ושכל האנשים שלא רציתי לראות כשעוד הייתי חי יגיעו כדי לדחוף את האף, ושיאמרו שם רק דברים נדושים, כי זה מה שתמיד קורה בהלוויות. ולא רק זה, עוד משהו שהייתי בטוח בו, זה שההורים שלי ינצלו גם את ההזדמנות הזאת כדי לריב. הם בטח לא יצליחו להתאפק עד שיכסו עליי את כל החול. היא תאשים אותו כרגיל שהוא בוגד בה והוא יכחיש. ככה זה היה מאז שהייתי ילד קטן.
״אתה באמת חושב ככה?״
״לא, מה פתאום.״ לא היה לי כוח לעבור את כל העניין מהתחלה.
הוא נשם לרווחה ושאל אותי לאן באמת מובילות המחשבות שלי. ״בוא נצא למסע בעקבות המחשבות שלך. צעד אחר צעד, שעל אחר שעל בנבכי הנפש,״ הוא ביקש.
אמרתי לו בדיוק את מה שהוא רצה לשמוע, אפילו יותר מזה. דיברתי על כל הקשיים והמכשולים שאדם נתקל בהם במהלך חייו. הכישלונות והאכזבות. והסברתי שאחרי שחשבתי על זה הרבה מאוד ובצורה מעמיקה הגעתי למסקנה שהתאבדות אינה פתרון. כלומר בגיל מסוים אולי כן, אבל בטח לא בגילי.
אילון היה מאושר, העיניים שלו נצצו והוא כמעט חיבק אותי.
הדברים שאמרתי על הגיל מאוד הרשימו אותו. יומיים אחרי כן, כשעברתי במטבח, שמעתי את אימא שלי מדברת עם ענת ברקוביץ בטלפון. היא חברה מאוד טובה שלה והן מסוגלות לדבר בטלפון שעות. הענת הזאת בטח מתעוררת בבוקר ושואלת את עצמה בחיים של מי היא יכולה לחטט היום. היא הרכלנית הכי גדולה ברמת אביב, היא יודעת הכול על כל אחד, היא תמיד רוצה לדעת מה קורה איתי, ואפילו עוד יותר אחרי שהתחלתי לקבל עזרה. וכשהן דיברו בטלפון, אימא שלי סיפרה לה בגאווה שהיא הצטרפה לרבע שעה האחרונה של הפגישה שלי עם אילון, ושהוא אמר שיש המון התקדמות בטיפול שלי ושאני מאוד בוגר לגילי. אמהות משתגעות מאושר כשאומרים להן שהילדים שלהם מאוד בוגרים. אבל היא לא נהנתה מזה יותר מדי זמן. כמה שניות אחרי שהיא אמרה את זה אבא שלי נכנס הביתה, היא ניתקה את השיחה, והם התחילו לריב.
