גאונות ושיגעון

 

ספר זה עוסק במערכת היחסים המורכבת שבין הצורה הגבוהה ביותר של הפעילות האנושית — יצירתיות — לבין השיגעון ומחלות הנפש. גיבורי הספר הזה הם שורה של אישים גאוניים ובולטים בתחומים שונים: סופר ומשורר, שלושה ציירים, שני מוזיקאים, פסיכיאטר־מדען, ומהפכן־מדינאי. המכנה המשותף של אישים אלה הוא שהם חיו ברוסיה במאה התשע־עשרה בתקופה מיוחדת של פריחה תרבותית ואמנותית. לבד מכישרונותיהם היצירתיים יוצאי הדופן — איש איש בתחומו — לאישים הדגולים הללו יש מכנה משותף נוסף והוא גורלם הטרגי. אחד התאבד, אחר נהרג בדו־קרב, שניים נטרפה עליהם דעתם, עוד שניים התמכרו לאלכוהול, ועוד שניים מתו מסיבוכים של מחלת מוח קשה. התהליכים הפסיכופתולוגיים האלה הביאו בסופו של דבר לפגיעה ביצירתם ואף למותם. אולם מאבקם ב״דמונים״ הפנימיים שלהם הוא גם, במידה רבה, מה שהקנה את המשמעות לחייהם וגם ליצירתם.

כמעט מובן מאליו, שעל מנת להבין את מהות יצירתם, יש להבין גם את מבנה אישיותם ואת המרכיבים הפסיכופתולוגיים השונים שהשפיעו עליה ועל חייהם. בספר הבאנו דוגמאות לרוב האפשרויות הפסיכופתולוגיות — חסכים התפתחותיים, אובדן מוקדם בילדות, הפרעות פסיכיאטריות מרכזיות כמו הפרעות במצב הרוח (הפרעות אפקטיביות, בלשון המקצועית) ופסיכוזה. הדגמנו גם את השפעתם של גורמים אורגניים, כמו מחלת מוח (בעקבות זיהום) או התמכרות לאלכוהול, על ההתנהגות ועל מהלך החיים.

הסופר והמחזאי ניקולאי גוגול המופיע בפרק הראשון, הוא אולי הדוגמה הקלאסית להשפעת הפרעה במצב הרוח. גוגול לקה כנראה בהפרעה דו־קוטבית קשה אשר עיצבה את מהלך חייו ואת יצירתו. יצירתו פרחה במצבים המאניים של פעילות־היתר, ולעומת זאת, בתקופות הדיכאון הארוכות אפיינו את גוגול קיפאון ביצירה, ייאוש ופעולות של הרס עצמי שהגיעו לממדים קיצוניים — הרעבה ושריפה של כתב־היד של נפשות מתות. בעלילת חייו גילם גוגול בעצם את כל מה שתואר כבר בתקופה הקלאסית כ״שיגעון מקודש״ ומה שנמצא בספרות המדעית על הקשר בין יצירתיות להפרעות במצב הרוח.

ויקטור קנדינסקי, רופא פסיכיאטר וחוקר, הוא דמות נוספת בגלריית האישים הססגוניים המוצגים בספר. קנדינסקי נאלץ להתמודד עם מחלה נפשית קשה — מחלת הסכיזופרניה — שתקפה אותו בגלים. הוא הפך את תהליכי מחלתו למוקד יצירתו ואת עצמו למעין מראה שמשקפת את התהליכים שעבר, בניסיון נואש להגיע להבנה עמוקה של ההפרעות הנפשיות.

רוב המחקר שלו בפסיכופתולוגיה התבסס על ניסיונו העצמי ועל חוויותיו — שהיו גם הטרגדיה שלו. לבסוף לא יכול היה לשאת זאת עוד, וכשהחל הגל השלישי של המחלה החליט להתאבד בשתיית אופיום נוזלי. אבל גם בסיטואציה הזאת, המדען והחוקר שבו חשו צורך לתעד בפירוט את התהליך. הוא לקח דף נייר ועליו רשם ותיאר בשיטתיות את המתרחש עד למילים האחרונות שכתב כשגסס: ״אינני מסוגל לכתוב יותר משום שאינני יכול עוד לראות.״

מחלת העגבת הייתה אחת המחלות הקשות שהגיעה לאירופה, כנראה אחרי גילוי אמריקה. רבים חלו בה, וביניהם אישים מפורסמים. לעגבת היה גם תפקיד חשוב בהיסטוריה של הפסיכיאטריה והנוירולוגיה, כיוון שהייתה המחלה הראשונה שבאמצעותה היה אפשר להדגים בצורה מדעית כיצד תהליך אורגני — במקרה זה זיהום חיידקי של מערכת העצבים — גורם למחלה נפשית קשה. שניים מגיבורינו לקו בעגבת וסבלו במיוחד מן הסיבוך של עגבת של מערכת העצבים המרכזית:

ורובל, הצייר הסימבוליסטי הגאוני, שלאחר מסע של חיפוש דרכו האמנותית מצא גם את האישה שאהב, ונולד להם בן אהוב. ודווקא אז, בשיא אושרו ויצירתיותו, הכתה בו המחלה והוא פיתח הפרעה פסיכיאטרית קשה ואף גרוע מזה — הבן האהוב לקה בעגבת מולדת ומת בגיל צעיר. למרות גורלו הטרגי נאבק ורובל על זהותו כאמן והמשיך ליצור גם בבית־החולים הפסיכיאטרי, כמעט עד מותו.

גם ולדימיר לנין, האדם שיצירתו הגאונית היא המהפכה, שלה הקדיש את כל חייו ואת עצמו, שילם מחיר כבד כשחלה בעגבת. דווקא ברגעים הקריטיים, לאחר שבמאבקים בלתי נלאים כבר השיג את המטרה והמהפכה ברוסיה הייתה מחזון למציאות, ונותר לו עוד להיאבק על דרכה העתידית, נעשה לנין פסיבי ומשותק — תרתי משמע, וכך הצליח יוסף סטלין להשתלט על המהפכה ועל רוסיה הבולשביקית.

האובדן הוא נושא חשוב שיש לו השפעה על היצירתיות, ובמיוחד האובדן הטראומתי המוקדם. אפשר לראות זאת היטב בסיפור חייו של המוזיקאי מיליי בָּלָקירֶב. מותה הפתאומי של אמו האהובה ממחלה זיהומית קצרה, כשבלקירב היה בן עשר, היה עבורו טראומתי מאוד. אנו משערים כי המוזיקה סימלה עבורו את הקשר לאמו, ואחת הדרכים שלו להתמודד עם האובדן הייתה דרך קשר מתמשך, מעין דיאלוג עם אמו שמתבטא לאורך חייו ביצירתו המוזיקלית. הרגישות לאובדן השפיעה על כל מהלך חייו, ולאחר מות אביו ״נפתחו הפצעים״ והוא פיתח משבר דיכאוני קשה ואיבד את יכולת היצירה.

השפעתו של האובדן בולטת מאוד גם על היצירתיות של שני גיבורים נוספים, צייר הנוף המופלא אלכסיי סַבְרָסוֹב והמוזיקאי הגאון מודֶסט מוסורגסקי. מות ילדים הוא אולי האובדן הקשה והטראומתי מכל צורות האובדן. מותה של הבת התינוקת הבכורה של סברסוב פתח שרשרת אירועים טרגיים: מותם של עוד שלושה מילדיו ופירוק משפחתו, אובדנים שהכריעו לבסוף את אלכסיי סברסוב וקטעו את יצירתו.

הקשר בין אלכוהול, סמים וחומרים משכרים ליצירתיות ידוע זה מכבר. נראה כי אצל סברסוב החלה התמכרות לאלכוהול כדי להוריד את החרדה ולהקהות את הכאב והעצב העמוקים שחש. עם השתייה שהלכה וגברה נפתח מעגל קסמים של דיכאון, שתייה, ושוב דיכאון, וחוזר חלילה, שהביא לדעיכתו היצירתית והאמנותית.

השתלשלות דומה אפשר לראות גם בחייו של מוסורגסקי, אחד היוצרים המוזיקליים המקוריים ביותר, שהקדים את זמנו. שילוב של נטייה להפרעה במצב הרוח ושימוש באלכוהול, הוחמרו מאוד לאחר שורה של אובדנים שהחלו עם מותה של אמו שאליה היה קשור מאוד. בהמשך, מותם של ידידה יקרה ואמן עמית שהעריץ, הפכו אותו לשתיין כרוני עם כל הסיבוכים החמורים והאורגניים של התמכרות לאלכוהול. אצל מוסורגסקי גם אפשר לראות קשר הדוק בין מהלך חייו והאובדנים שחווה לבין ההידרדרות במצבו כתגובה להם. אירועים אלה משתקפים ביצירתו ובנושאיה, כמו למשל היצירה תמונות בתערוכה שנכתבה כמצבת זיכרון לידיד שנפטר, ובמיוחד בשירי מחול המוות, יצירה שהייתה אולי ההכנה למותו שלו הממשמש ובא.

שתי דמויות נבחרו כדי לתאר גם את תפקידה החשוב והמשמעותי של אישיות האמן והשפעתה המכרעת על יצירתו. אלכסנדר איבנוב היה הצייר שיצר יצירה מונומנטלית גאונית בתהליך סיזיפי של חתירה עצומה לשלמות. הוא הקדיש את כל חייו לציור התמונה הופעת המשיח עלי אדמות. איבנוב רצה שהתמונה תהיה גם נטורליסטית וגם ריאליסטית, אבל באותו זמן גם רוחנית וסימבולית. איבנוב, שראה בעצמו משיח באמנות, צייר מאות סקיצות של התמונה, ושינה ללא הרף את הקומפוזיציה ואת הדמויות המרכזיות והיחסים ביניהן. במשך יותר משני עשורים שבהם עסק בציור התמונה התיש את עצמו, התרושש, החל להתנהג בצורה משונה, נעשה חשדן ודיכאוני ולא היה מרוצה כלל מן המוצר הסופי — התמונה הענקית שיצר. במסע רב־תלאות הצליח להביא את יצירתו עצומת־הממדים לסנט פטרבורג, אולם אז איבד את התקווה למכור אותה ולזכות בתהילה שהיה ראוי לה. איבנוב, מיואש לחלוטין וחסר כל תקווה, חלה בכולרה ומת. לעג הגורל הוא שמספר שעות אחרי מותו הגיע למקום שבו התגורר שליח מיוחד של הצאר עם הודעה רשמית שהצאר מעוניין לקנות את התמונה.

האם מת איבנוב בחטף כיוון שהרגיש שתפקידו נגמר אחרי שסיים את ציור התמונה שלה הקדיש את חייו, ואותה איש לא העריך? אפשר אולי לחפש הסבר רציונלי למותו, לקשר אותו לתשישותו, לייאושו, לדיכאונו, או לכך שהמערכת החיסונית שלו גם היא כבר לא תִפקדה, ולכן כשלקה בזיהום מת מיד. כך או כך, רק התמונה הנפלאה נשארה לנו כעדות לסכנות הטמונות בהקרבה ובחתירה האובססיבית לשלמות־יתר, כמאמרו של וולטר, שציטטנו במוטו לפרק 5: ״הטוב ביותר הוא אויבו של הטוב.״

לבסוף דמותו של פושקין, גדול משוררי רוסיה, אדם שהיה אוסף של סתירות וניגודים. תיארנו את המיליֶה שבו גדל, את אמו הקרה והאדישה אליו, את אביו הריקני, היהיר, הרברבן והרגזן, את הנער המרדני שהיה רעב תמיד לחיבתן ולחברתן של נשים, שאחריהן רדף כל חייו — נשים מכל המעמדות ומכל הגילים, והוא לא בחל גם ב״אהבה קנויה״ ובבילויים אין־ספור בבתי־הזונות.

בני תקופתו כבר שמו לב לחוסר יציבותו ולהפכפכותו ותיארו אותה. נאמר עליו שמעולם לא נשאר במקום אחד לזמן רב והיה תמיד בין הראשונים לעזוב. לעומת זאת, בחוגים מצומצמים היה נפתח, מתבדח, משתעשע במשחקי מילים ורוקם תחרויות קנטורים. מנושאים טפלים ואפילו טיפשיים היה עובר בבת־אחת לדיון ברעיונות עמוקים, ומספר בכנות נוגעת ללב על כאביו ועל המחשבות המייסרות אותו. עם אויביו לא ידע רחם, התייחס אליהם באדישות, בשתיקה קפואה, או שהפטיר לעומתם מילים ספורות אך קטלניות, או שהתעלם מהם לחלוטין. לעומת זאת, לחבריו היה נדיב בלי חשבון ופיזר הרבה ביטויי חום ורכות. אלו שהכירוהו מציינים שהכפילות בלטה אצלו אפילו בשפתו: הרוסית בפיו הייתה זכה ופשוטה, שפת יומיום שופעת אהבה, ולעומתה הצרפתית — קרה וחמורה. בכספו לא שלט כל חייו, תמיד הימר בקלפים, הפסיד וקיווה שהפעם ישחק לו המזל, ותמיד היה עסוק בהחזרת חובותיו, כפי שחייב אותו קוד הכבוד. הוא נשא לאישה צעירה יפהפייה שאותה לא הכיר כלל, והיא הייתה לו כמדונה אידיאלית אך רחוקה ממנו רגשית, ולא הבינה אותו ואת עולמו הרוחני. בסופו של דבר, בעקבות פלירטוטיה, בגלל חוש הכבוד המפותח והפגוע שלו, הוא נגרר לדו־קרב כמעט בעל כורחו, בקלות בלתי נתפשת ובלתי נסלחת — גם לאחר שכבר נערכה התפייסות עם איש ריבו — אותו דו־קרב קטלני אחרון שבו מת בייסורים.

דומה כי פושקין — שאישיותו והתנהגותו כללו מרכיבים של הרס עצמי והביאו לאובדנו המר הבלתי נמנע וקטעו בטרם עת את שרשרת יצירותיו המופלאות — הוא דוגמה נפלאה, גם אם קיצונית, לקשר בין מבנה אישיות ליצירתיות.

את הפרק האחרון שלפני סוף דבר הקדשנו להפרעה הדו־קוטבית, המחלה החשובה והמשמעותית ביותר בהקשר של היצירתיות. בסוף דבר תיארנו את ההיסטוריה המרתקת של מערכת היחסים המורכבת בין יצירתיות לפסיכופתולוגיה וסקרנו חלק מהמחקרים הרבים והחשובים המצביעים על קשר מובהק בין התופעות, ובמיוחד בין יצירתיות להפרעות במצב הרוח ולהפרעה הדו־קוטבית.