אנורקסית שלי

"מראה-מראה שעל הקיר"

שם הפרק איננו קלישאה אלא מהווה משפט מפתח בסיפור שיסופר בספר זה שלי. אלפי נשים, גברים, נערות ונערים מתבוננים כל יום במראה ושונאים את מה שהם רואים. הציטוט: "מראה מראה שעל הקיר" לקוח מתוך הספר "שלגיה", אגדת ילדים ידועה. אגדות אינן מציאותיות, וכך גם הדמות שאת/ה רואים במראה שמתבוננת בך בחזרה מתוך המראה. כאשר את מביטה במראה את רואה את מה שהפרעת האכילה שלך רוצה שתראי. את אינך רואה את התמונה האמתית.
היא ישבה שעות ובהתה במראה ולא האמינה למה שהשתקף בה.
היא הייתה בטוחה שמדובר במישהי אחרת.
"מה את עושה?" שאלתי לתומי.
"נו באמת, אי–אפשר קצת פרטיות בבית הזה," אמרה ברוגז, "בסך הכול הסתכלתי קצת על עצמי במראה."
"קצת," השבתי בטון מלגלג. "את עומדת שם חצי שעה בערך.
כן–כן, חצי שעה אני עומדת בצד ומסתכלת עלייך וחושבת בלבי עד מתי. לא נבהלת שראית אותי?" שאלתי ספק בצחוק ספק ברצינות.
"זה לא מצחיק," היא נעלבה, "למה לי להיבהל?"
"סתם צחקתי," השבתי לה. "אפשר לחשוב מה כבר אמרתי."
תחושת בהלה קלה עברה בי. הבנתי שמשהו אינו כשורה. תגובותיה לא היו כתמיד, והיא הייתה עצבנית יותר ומתוחה יותר, כאילו פחדה שמישהו יתפוס אותה בקלקלתה.
שעות מול המראה, חשבתי לעצמי, משהו לא בסדר עם הילדה. אני חייבת לשוחח אתה ולבדוק אם הכול בסדר, שהלא גיל ההתבגרות הוא גיל ממש לא צפוי. אחכה לרגע שבו תהיה במצב רוח טוב ואז נשוחח שיחה רצינית של אמא ובת.
והמראה הזו... חשבתי, אני פשוט צריכה לשבור אותה, שלא תעמוד כל היום ותסתכל בה.
בדיעבד ידעתי שזה לא יפתור את הבעיה. אם נשבור את המראה, היא תמצא מראה אחרת ודרך אחרת להסתכל על עצמה.
ליאת נהגה להסתגר שעות בחדרה - דבר שהעצים את חשדותיי שמשהו אינו כשורה אתה. היא התבודדה והסתגרה, רוב הזמן גם עם המראה הגדולה, רקדה אירובי והירבתה בפעילויות אחרות, הכול כדי לשרוף כמה שיותר קלוריות. אנשים בסביבתנו החלו להעיר כל מיני הערות: "מה קרה לילדה? למה היא רזתה כל–כך? מה, אין לה אוכל בבית?" התחלתי להילחץ באמת מהעניין.
בדיעבד הבנתי שהם ראו מה שאני לא ראיתי או מה שהדחקתי בתת–מודע, בלי לחשוב עד כמה המצב גרוע. אבל משהו בתוך תוכי סימן לי שזה לא חכם להדחיק את הבעיה, וכי אם לא אתעורר בזמן, המציאות תטפח על פניי, ואז זה אולי יהיה כבר מאוחר מדי.
"מה קורה אתך, ליאתי?" שאלתי יום אחד, מודאגת. "את נורא סגורה בזמן האחרון, לא יוצאת לבלות כמו תמיד, מסתגרת בחדר, עצבנית, והמראה הפכה להיות החברה הכי טובה שלך. מה לא בסדר אתך?"
"מה לא בסדר אתי?" ליאת הרימה עליי את קולה, "את מדמיינת, ובסוף משהו לא בסדר אתי. מצחיק מאוד. אוף אמא, רדי לי מהגב, את לא מבינה כלום. את חיה עשרים שנה אחורה, בשנות השמונים, היום זה שונה, את לא מבינה."
"שונה שמונה, מה שונה? את חושבת כאשר הייתי בגילך לא היו רזות ושמנות? מה בדיוק אני לא מבינה?" שאלתי, עושה את עצמי לא מבינה את דבריה.
"את לא מבינה כלום. את יודעת מה זה שהחברים הטובים שלך מעירים לך שהשמנת? מה קרה לך? ושהחברה הטובה שלי, דנה, אומרת לי כל הזמן "פרה שמנה, את נראית כמו פיל, אולי תעשי קצת ספורט ודיאטה?"
"אני לא מבינה," השבתי, "ודנה הזאת, גם כן חברה... אני לא ממש סובלת אותה בזמן האחרון. אולי תתפסי מרחק ממנה. נראה לי שהיא לא עושה לך טוב. מעניין מתי בפעם האחרונה היא הסתכלה על עצמה במראה?
"את יודעת, כאשר אדם חש ברע עם עצמו, הוא מעיר המון הערות מקניטות לאחרים. נראה שהיא סתם מפונקת וקנאית. ואם כבר מדברים, ככה לא מתנהגת חברה אמתית." הוספתי בטון כעוס.
"הם צודקים," השיבה ליאת. "תראי, השומנים נוזלים לי מכול מקום. שום זוג מכנסיים כבר לא עולה עליי. אני לובשת בגדים במידה שלוש ועוד מעט גם זה כבר לא יעלה. למה אני לא יכולה להיראות כמו חני או כמו איילה, רזה וגבוהה? כל הבנים מסתכלים עליהן. הן פשוט חתיכות, פצצות, ואני, אף אחד לא מסתכל לכיוון שלי, אני ’פילון קטן‘. נמאס לי לחיות ככה. אני רוצה להיות דוגמנית.
כולם אומרים לי שיש לי פנים יפות, ואם הייתי רזה יותר, הייתי יכולה לדגמן. מהיום אני רוצה לשמור ולאכול רק אוכל בריא. מספיק עם הנשנושים והקשקושים."
"מה את מדברת?" שאלתי, "מי הכניס לך לראש את הג‘וק של דוגמנות? את רוצה להיראות כמו כל האנורקטיות השדופות שרואים בערוץ האופנה ובמגזינים? אפילו ציצים אין להן. את כל–כך יפה, עור צח כשלג, כזאת סקסית. אבל אם את מתעקשת, בואי נלך לד"ר קפלן שתפנה אותנו לדיאטנית. רק אל תעשי דברים בלי לחשוב.
תבטיחי לי."
"תקלטי אמא, רזה זה יפה, זהו," היא אמרה נחרצות. "אבל בסדר, אל תדאגי, מה שתגידי אני אעשה. נלך לד"ר קפלן הזאת שלך."
למחרת התקשרתי לתאם תור אצל ד"ר קפלן כדי לקבל הפנייה ליפה, הדיאטנית שכל העיר מספרת בשבחה. וכבר באותו יום, מצוידת בהפניה של ד"ר קפלן, קבענו פגישה עם הדיאטנית.
"קבעתי לך תור לשבוע הבא ליאת, את מרוצה?" שאלתי.
"טוב אמא, נשבעת. את יודעת אמא, יש לי משהו לספר לך.
שמתי עין על גל - החתיך ההורס של השכבה. אולי אם ארזה ואראה אחרת, סוף–סוף הוא יסתכל לכיוון שלי. הוא אוהב רק את הרזות. כל הזמן מסתובב סביב חני. ממש מעצבן."
"טיפשונת שלי," חייכתי אליה, "בשביל בנים לא עושים דיאטה. היום הם מסתכלים עלייך, מחר הם מסתכלים על אחרת. יש להם המון שיגעונות בגיל הזה, עודף טסטוסטרון. ממש לא מעניין אותם אם את רזה או שמנה. בגיל הזה מעניין אותם רק דבר אחד. מי שיאהב אותך באמת, יאהב אותך כמו שאת, רזה או שמנה. האהבה לא נמדדת לפי המשקל שלך. מה שחשוב זה לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו."
"הו אמא, את שוב עם המשפטים החכמים שלך. את שוכחת שאלה לא הימים כשאת היית ילדה. היום הזמנים אחרים. את ממש לא בעניינים."
"בסדר ליאתי, מה שתגידי. רק אל תעשי שטויות ושכל דיאטה שאת עושה תהיה מבוקרת ובטוחה. ותשאלי גם את יפה הדיאטנית - מי שמרזה מהר ובצורה לא מבוקרת, מעלה אחר–כך את הכול בבת–אחת ופי–שניים, ואז יהיה ממש חבל."
"מבוקר ובטוח בחלומות שלך," סיננה ליאתי מבין שיניה. "מה שיותר מהר יותר טוב."
"מה אמרת?" שאלתי.
"כלום, סתם חשבתי לעצמי משהו בקול. לא משהו חשוב. תירגעי אמא, תירגעי. יהיה טוב, מבטיחה לך. אני לא טיפשה ואני לא אעשה שטויות."
אמנם ראיתי שליאתי כביכול מוכנה לפגוש את יפה הדיאטנית, אך לא הייתי בטוחה שהיא לא תעשה דברים על דעת עצמה בלבד.
משהו בתוכי פנימה הציק לי ולא נתן לי מנוח. חשבתי שליאתי כבר התחילה בדיאטה ואני לא ממש שמתי לב. קיוויתי שזה לא מאוחר מדי. רציתי להאמין שליאת מבינה שהיא עלולה לגרום לעצמה נזק בלתי–הפיך. זה עלול אפילו לעלות לה אחר–כך בחייה.
נורא קשה להיות בגיל הזה, חשבתי לעצמי, הן חושבות שהן יודעות הכול ומבינות הכול ומה שהחברים אומרים זה הדבר הכי נכון והכי אמיתי. כשהן מגלות שעשו טעות ושההורים צדקו, לפעמים זה כבר מאוחר מדי. מחשבה זו לא נתנה לי מנוח. באותו לילה לא הצלחתי להירדם. המחשבות הטריפו את מוחי, אבל בלבי קיוויתי לטוב.