בצל עץ הבניאן

 

ניכנס לעולם של ילדותי לא לקול נפץ טילים ופצצות, אלא עם נקישת צעדיו של אבי הפוסע במסדרון ועובר ליד חדרי בדרכו אל חדר השינה שלו. שמעתי את הדלת נפתחת ונסגרת בנקישה רכה. ירדתי ממיטתי, נזהרת לא להעיר את רדאנה הנמה בעריסתה, ויצאתי חרש מהחדר. הצמדתי את אוזני לדלת והקשבתי.

״אתה בסדר?״ אימא נשמעה מודאגת.

מדי בוקר, לפני עלות השחר, היה אבי יוצא לשוטט לבדו וחוזר כעבור כשעה, מביא עמו את מראות העיר וקולותיה, מצמיח מהם את השירים שהקריא לי. אלא שהבוקר, כך נראה, הוא שב הביתה מיד אחרי שיצא, כי השחר עלה זה עתה ותחושת הלילה עדיין לא התפוגגה כליל. השקט ליווה כל פסיעה שלו, כשרידים של חלום זמן רב לאחר היקיצה. דימיתי אותו שוכב כעת לצדה של אמי, עיניו עצומות והוא מאזין לקולה השקט החודר מבעד למחשבותיו המרעישות, מנחם ומעודד.

״מה קרה?״

״שום דבר, יקירתי.״

״בכל זאת?״ דחקה בו.

אנחה עמוקה, ממושכת, ואז אבא אמר סוף־סוף, ״הרחובות מלאים אנשים, אנה. חסרי בית, רעבים, נואשים...״ הוא השתתק, המיטה חרקה, ואני דמיינתי אותו מתהפך על צדו ושוכב עם פניו אליה, לחיי שניהם מונחות על אותו כר ארוך, כדרך שראיתים שוכבים לעתים קרובות. ״המצוקה שלהם...״

״לא משנה כמה נורא שם בחוץ,״ נכנסה אימא לדבריו בלחש, ״אני יודעת שאתה תדאג לנו.״

שתיקה עצורת נשימה. דמיינתי את שפתיה נצמדות לשלו. פניי האדימו.

״זהו זה!״ קראה לבסוף. הצליל השאנן והמתנגן שב לקולה. ואז נשמע רעש פתיחה של תריסים מוגפים, כמו המראה פתאומית של ציפורי עץ המשתחררות מכלובן. ״שמש נפלאה!״ היא קראה בהתלהבות והמילים הקלילות הללו הניסו את חומרת הבוקר, השליכו את ״שום דבר״ אל מעבר לשער, כאילו היה חתול רחוב שזינק ונאחז בציפורניו בכתפו של אבא.

אלומת אור שטפה את חזית הבית וזלגה אל המסדרון הפתוח דרך המרפסת. בעיניי היא נראתה כשטיח שמימי שמלאך, טֶווֹדָה, הפיל בשגגה מלמעלה. רצתי לעברו יחפה, בלי שסד הברזל והנעליים המיוחדות שנעלתי בדרך כלל לתיקון הצליעה ברגלי הימנית יגבילו את תנועותיי.

בחוץ התרוממה השמש מעל לעלווה הירוקה הסמיכה של צמחיית החצר. היא פיהקה והתמתחה כמו אלילון תינוק השולח את זרועותיו הרבות, הארוכות מבעד לעלים ולענפים. עמדנו בחודש אפריל, בשלהי העונה היבשה, ובתוך זמן קצר עתידה להגיע עונת המונסונים שתביא עמה את הגשמים ואת ההקלה המיוחלת מהחום המהביל. עד אז יוסיף הבית כולו להיות חם ומחניק, כבטנו של כדור פורח. הייתי שטופת זיעה. עם זאת, ראש השנה ממשמש ובא, ואחרי ההמתנה הממושכת וההתלבטויות הרבות, סוף־סוף תהיה לנו חגיגה!

״לקום, לקום, לקום!״ נשמעה צעקה מבית הבישול. הדוברת הייתה אוֹם־בַּאוֹ, שנפח קולה כנפח גופה הדשן, הדומה לשק אורז מלא וגדוש עד

להתפקע.

״תרימו את העצמות העצלות שלכן!״ קרקרה בכעס. ״מהר, מהר, מהר!״

רצתי במרפסת אל צד הבית וראיתי אותה מתגלגלת הלוך ושוב בין בית הנשים התחתון לביתן הבישול, סנדליה חובטים בעפר בקוצר רוח. ״תרחצו את הפנים ותצחצחו שיניים!״ פקדה בעודה מוחאת כפיים ומריצה שורת משרתות צעירות לעבר כדי החרס השעונים אל הקיר מחוץ לביתן הבישול. ״אוי, אוי, אוי, השמש כבר עלתה, תרימו את הישבנים שלכן!״ היא חבטה בעכוזה של אחת הנערות. ״אתן מחמיצות את שאגתו האחרונה של הנמר ואת דילוגו הראשון של הארנב!״

הנמר והארנב היו שנות ירח, האחת מסתיימת עתה והאחרת עומדת להתחיל. ראש השנה של עם הקְמֶר, עמה העתיק של קמבודיה, נחגג תמיד באפריל, והשנה — שנת 1975 — הוא יחול ב־17 בחודש, כלומר בעוד ימים מעטים. בביתנו היה נהוג לפתוח זמן רב מראש בהכנות לקראת כל הטקסים הבודהיסטיים ומסיבות הגן שנערכו במהלך ימי החג. השנה, בגלל הלחימה, אבא לא רצה לחגוג. ראש השנה הוא זמן של היטהרות, הזכיר לנו, זמן של התחדשות. כל זמן שקרבות מתחוללים באזורים הכפריים ומבריחים את תושביהם אל רחובותינו, לא יהיה זה נכון מצדנו לחגוג. למרבה המזל, אימא חלקה על דעתו. דווקא עכשיו, זה הזמן המתאים לחגוג, טענה. מסיבת ראש השנה תסלק את כל הרע ותביא עמה רק טוב.

פניתי וראיתי את אימא עומדת בפינת המרפסת שמחוץ לחדר השינה שלה. היא אספה את שערותיה והרימה אותן, לצנן את עורפה, ואחר שחררה אותן בהדרגה. קווצות דקות צנחו כאשד על גבה וכיסו אותו עד למותניים. פרפר מתייפה. שורה מאחד משיריו של אבא. מצמצתי. היא נעלמה.

מיהרתי אל ארון המטאטאים שבירכתי הבית, שבו החבאתי אתמול את הסד ואת הנעליים, כשהעמדתי פנים כאילו איני זוכרת היכן שמתי אותם, כי לא יכולתי לסבול אותם בחום הכבד. אימא ניחשה זאת, כנראה, משום שהיא אמרה, בסדר, אבל מחר בבוקר את חייבת לחזור להשתמש בהם. אני בטוחה שתמצאי אותם עד אז. הוצאתי את הסד ואת הנעליים מהארון, רתמתי את הסד לרגלי במהירות האפשרית ונעלתי את הנעליים. סוליית הנעל הימנית הייתה עבה במקצת מהשמאלית, לתיקון ההבדל באורך של שתי הרגליים שלי.

״רָאמי, ילדה מטורפת שכמותך!״ קרא אליי קול בעת שחלפתי בצעדים מגושמים על פני דלת חדרי הפתוחה, אל המרפסת. הדוברת הייתה המינקת והאומנת שלי, מילק־מאמא. ״תיכנסי מיד בחזרה!״

קפאתי על מקומי, ציפיתי שהיא תצא מהחדר ותמשוך אותי בכוח פנימה, אבל היא לא עשתה זאת. המשכתי אפוא במסעי, הקפתי את הבית לאורך המרפסת הכרוכה סביבו. איפה היא? איפה אימא שלי? עברתי בריצה את חדרם של הוריי. הדלתות המוליכות למרפסת היו פתוחות לרווחה וראיתי את אבי יושב בכיסא הנצרים שלו ליד אחד החלונות, מחזיק מחברת ועט, עיניו כבושות בקרקע בריכוז והוא אטום לחלוטין לסביבתו. אל בורא שירה מתוך הדממה... שורה נוספת משיר אחר שלו. תמיד חשבתי שהיא מתארת אותו בצורה הטובה ביותר. כשאבא כותב, אפילו רעידת אדמה לא תוכל להפריע לו. ברגע זה היה ברור שהוא אינו חש בקיומי.

לא היה כל זכר לאימא. הצצתי במעלה המדרגות ובמורדן, מעבר למעקה המרפסת, מבעד לשער הפרדס הפתוח. היא לא נראתה בשום מקום. כעת הייתי בטוחה במה שחשדתי תמיד — אימא היא רוח רפאים! נשמה המרחפת לה אל תוך הבית וממנו. גחלילית זוהרת ומנצנצת, רגע היא כאן ובמשנהו איננה עוד. וכעת היא נעלמה בלי להשאיר עקבות! פוף! פשוט כך.

״את שומעת אותי, ראמי?״

לפעמים הייתי רוצה שמילק־מאמא תיעלם מחיי. אבל בניגוד לאימא, היא תמיד הייתה בסביבה, משגיחה עליי בלי הרף, כמו אחת מאותן שממיות הדבוקות לקירות, קוראות בקול מצלצל, טיקאֵיר, טיקאֵיר! חשתי בה, שמעתי אותה בכל פינות הבית. ״בואי הנה, אמרתי!״ שאגתה ניפצה את שלוות הבוקר.

חתכתי ימינה, רצתי במסדרון הארוך החוצה את הבית במרכזו ולבסוף מצאתי את עצמי שוב במרפסת, באותה נקודה שממנה יצאתי לסיורי. ועדיין לא מצאתי את אימא. מחבואים, חשבתי, ונשימתי כבֵדה מהחום. לא פשוט לשחק מחבואים עם רוח רפאים.

בּוווּם! קול נפץ נשמע מרחוק. לבי התחיל לפעום בקצב מואץ.

״איפה את, ילדה משוגעת?״ נשמע שוב קולה של מילק־מאמא.

העמדתי פנים שלא שמעתי אותה והשענתי את סנטרי על המעקה המגולף של המרפסת. פרפר ורוד זעיר, כנפיו עדינות כעלי כותרת של בוגנוויליאה, ריחף ובא מן הגינה שלמטה ונחת על המעקה, סמוך לפניי. הוא התנשם בלאות ממעופו הממושך וכנפיו נפתחו ונסגרו כמו שתי מניפות המסלקות את חום הבוקר. אימא? באחת מתחפושותיה? לא, היצור הזה היה רק מה שהוא באמת — פרפר תינוק. ענוג כאילו בקע זה עתה מהפקעת. אולי הוא מחפש את אמו, חשבתי, כשם שאני מחפשת את אמי. ״אל תדאג,״ לחשתי, ״היא כאן באיזשהו מקום.״ הושטתי את ידי ללטפו, להרגיע אותו, אך הוא פרח ברגע שנגעתי בו.

מישהו נע בחצר. הבטתי למטה וראיתי את אוֹלד־בּוֹי יוצא להשקות את הגינה. הוא פסע כמו צל; צעדיו לא השמיעו קול. הוא נטל את הצינור ומילא את בריכת הלוטוס במים עד שעלתה על גדותיה. הוא ריסס במים את הגרדניות ואת הסחלבים. הוא הרטיב את שיחי היסמין. הוא גזם את שיח הניקוליה, איגד לזר את הפרחים האדומים כאש, קשר את הזר בפיסת קיסוס והניח אותו בצד. ואז המשיך בעבודתו. פרפרים בכל הצבעים ריחפו סביבו, כאילו הוא ענף של עץ וכובע הקש שלו הוא פרח צהוב ענקי. אום־באו צצה פתאום ביניהם, מתחנחנת וביישנית, מתנהגת לא כטבחית מזדקנת כי אם כעלמה בשיא פריחתה. אולד־בוי קטם גבעול של פּלוּמֶריָה אדומה, ליטף את לחיה בפרח והושיט לה אותו.

״תעני לי!״ צעקה מילק־מאמא.

אום־באו מיהרה להסתלק. אולד־בוי נשא את עיניו, ראה אותי והאדים כסלק. אבל הוא התעשת במהירות, הסיר את כובעו, קד קידה עמוקה ובירך אותי לשלום בכפות ידיים צמודות לפני פניו בצורת פרח לוטוס, ברכת סַמפּיאָה קמבודית מסורתית. הוא קד בפניי משום שהיה משרת ואני אדוניתו, אף־על־פי שהוא היה מבוגר ואני, כדבריה של מילק־מאמא, ״בקושי בת שבע״. החזרתי לו ברכת סַמפּיאָה וגם קידה, כי לא הצלחתי לעצור בעצמי בזמן. הוא חייך אליי בפיו חסר השיניים, כמנחש שסודו יהיה שמור עמי.

מישהו קרב ובא. אולד־בוי פנה לכיוון שממנו הגיע קול הצעדים.

אימא!

היא פסעה לעברו בשלווה ובלי להיחפז. קשת ססגונית דואה בשדה פרחים... חלפה שוב במוחי שורה משיר. אמנם לא הייתי משוררת, אך הייתי בתו של משורר ותכופות ראיתי את העולם מבעד למילותיו של אבי.

״בוקר טוב, גברתי,״ אמר אולד־בוי, השפיל את עיניו והידק את כובעו אל חזהו.

היא השיבה על ברכתו ואמרה, מביטה בפרחי הלוטוס, ״חם כל־כך ועכשיו הם נסגרו שוב.״ היא נאנחה. הלוטוס היה הפרח האהוב עליה, ואף שפרחים אלו תכליתם לשמש מנחה לאלים, אימא תמיד ביקשה להקצות מדי יום כמה מהם גם לעצמה. ״קיוויתי לקבל הבוקר לפחות פרח פתוח אחד.״

״ואת תקבלי, גברתי,״ הבטיח לה אולד־בוי. ״קטפתי פרחים אחדים לפנות בוקר והנחתי אותם במי קרח כדי שיישארו פתוחים. אני אביא את האגרטל לחדר שלך ברגע שהוד מעלתו יסיים לכתוב.״

״תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליך.״ היא חייכה אליו באושר. ״תוכל בבקשה להכין לי זר נוסף מהפרחים הסגורים, לקחת איתי למקדש?״

״כל מה שתבקשי, גברתי.״

״תודה.״

אולד־בוי קד בשנית והמשיך להשפיל את עיניו עד שאימא ריחפה משם. היא עלתה במדרגות. ידה הימנית הידקה את שולי סַמפּוֹט1 המשי שלה, והיא הקפידה לפסוע בפסיעות קטנות וצנועות. בראש המדרגות היא נעצרה וחייכה אליי. ״אה, יופי. מצאת את הסד ואת הנעליים שלך!״

1 Sampot — חצאית מעטפת באורך הקרסול, לבוש קמבודי מסורתי. (כל הערות השוליים הן של המתרגמת.)

״אני מתאמנת ללכת בהם לאט!״

היא צחקה. ״באמת?״

״אני רוצה ללכת כמוך יום אחד!״

פניה של אימא התכרכמו. היא ריחפה לעברי, התכופפה עד שראשה היה בגובה ראשי ואמרה, ״בכלל לא אכפת לי איך את הולכת, יקירתי.״

״לא אכפת לך?״

לא הסד הצובט ולא הנעליים הלוחצות, אפילו המראה שנגלה לעיניי במראה, לא הם שהכאיבו לי יותר מכול. היה זה העצב שנשקף מעיניה של אימא בדברה על רגלי. משום כך העליתי את הנושא רק לעתים רחוקות.

״בכלל לא... אני אסירת תודה על עצם העובדה שאת יכולה ללכת.״

היא חייכה. פניה זהרו שוב.

עמדתי בלי נוע ובנשימה עצורה, פוחדת שאם רק אנשום היא תיעלם. היא גחנה שוב ונשקה לי על קודקודי, ושערותיה שטפו אותי כמו גשמי המונסון. העזתי לשאוף לקרבי את ריחה — את ניחוח המסתורין שנדף ממנה כאילו התבשמה בו. ״טוב לראות שמישהו נהנה מהאוויר המחניק הזה,״ אמרה בצחוק, כאילו התנהגותי הייתה חידתית עבורה לא פחות משהחינניות שלה הייתה חידתית עבורי. מצמצתי. היא ריחפה לדרכה, כל ישותה אוורירית כאור שמש.

השירה היא כזאת, אמר לי אבי. היא יכולה לבוא אלייך בשאיפת אוויר אחת ולהיעלם שוב בניד עפעף, וכל מה שיש לך בתחילה הוא

שורה החולפת במוחך

כזנב עפיפון של ילד

לא כבולה להיגיון או למקצב.

ואז, אמר, בא כל השאר — העפיפון, הסיפור עצמו. המהות השלמה.

״אוי, אוי, אוי, אין לנו רגע מיותר!״ רעם קולה של אום־באו מלמטה. ״צריך לשטוף את הרצפות ולמרק בשעווה, צריך לאבק את השטיחים ולאוורר בשמש, לסדר את כלי החרסינה, להבריק את כלי הכסף, לגהץ ולבשם את בגדי החג. אוי, אוי, אוי, כל־כך הרבה עבודה, כל־כך הרבה עבודה!״

ענפי עץ הבניאן הנטוע במרכז החצר נעו ועליו פיזזו. חלק מהענפים היו ארוכים כל־כך שהגיעו למרפסת, וצל עלוותם עטף את גופי כיריעת משי. חגתי סביב עצמי בזרועות פשוטות ומלמלתי לחש המזמין אליי את הטֶווֹדָאס, המלאכים: ״הרזה, השמן...״

״מה בדיוק את עושה?״

פניתי לעבר הקול. מילק־מאמא עמדה בפתח החדר, נושאת את רדאנה על מותנה. רדאנה התפתלה וצנחה לארץ ומיד התחילה לרקוע על הצללים ברגליה השמנמנות. הפעמונים הזעירים, המשובצים יהלומים, של צמידי הקרסול שלה צלצלו בעוז. ילדים קמבודים כוסו בתכשיטים יקרים לעתים קרובות, ואחותי הפעוטה והנערצת קושטה בפאר רב, על צווארה שרשרת פלטינה ובאוזניה עגילי חישוק, תואמים לצמידי הקרסול. היא לא ילדה, חשבתי. היא דוכן בבזאר לֵילי!

בעודה מהדסת סביבי, דמיינתי שגם היא נדבקת בשיתוק ילדים וצולעת כמוני. ידעתי שאסור לי לאחל לה דבר כזה, אבל לפעמים לא הצלחתי להתאפק. למרות ההילוך המתנדנד והשומן התינוקי, יכולתי לראות כבר עתה שבבגרותה תיראה רדאנה בדיוק כמו אימא.