אפר על ראשה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אפר על ראשה
מכר
מאות
עותקים
אפר על ראשה
מכר
מאות
עותקים

אפר על ראשה

4.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

חוה עציוני הלוי

חוה עציוני-הלוי (נולדה ב-21 במרץ 1934) היא פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וסופרת העוסקת בכתיבת רומנים תנ"כיים.

בשנת 1955 קיבלה תואר ראשון. בשנת 1969 קיבלה תואר שני. בשנת 1971 קיבלה באוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור. בשנת 1978 עברה לאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. בשנת 1989 חזרה לישראל ומונתה לפרופסור באוניברסיטת בר-אילן, שם היא כעת פרופסור אמריטה. באותה עת חזרה בתשובה. 

כתבה ספרים ומאמרים בסוציולוגיה. תחומי העניין שלה הם ליברליזם, דמוקרטיה, אליטות, סוציולוגיה פוליטית, בירוקרטיה וארגונים, שינוי חברתי והחברה הישראלית.  עוסקת גם בכתיבת רומנים תנ"כיים, שבמרכזם נשות המקרא. נשואה לצבי ולה שלושה ילדים. מתגוררת בתל אביב.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3nmrwj5x

תקציר

קול זעקתה הנואשת של תמר בת דוד, שנפלה קורבן לאונס בידי אחיה אמנון, עדיין מהדהד באוזנינו גם לאחר אלפי השנים שחלפו מאז. רומן זה מגולל את מעשה האונס ואת הנקמה שנקם אחיה אבשלום באמנון. הוא מביא גם את סיפור אהבתה חסרת הסיכויים לעילי האחוחי, המציל אותה מתהומות הייאוש אך מסתיר ממנה את הסוד האופף את חייו. סיפורה של תמר מתרחש על רקע אירועים דרמתיים בתקופת מלכותו של דוד המלך: מלחמות הירושה העקובות מדם בין בניו; התחרות והתככים הבלתי פוסקים בין נשיו ופילגשיו במטרה לזכות בתשומת לבו; היחסים המתוחים בקרב שבטי ישראל ובינם לבין העמים השכנים. ובמרכז כל אלה דמותו הרב-ממדית של דוד המלך, מצביא דגול, שופט נערץ ומשורר בחסד אך גם אב המגלה אוזלת יד בהתמודדות עם בניו פורקי העול ואדם שכל האמצעים כשרים בעיניו לסיפוק תשוקותיו הסוערות.

פרק ראשון

1
 
מתוך הזוועה, מה שנחקק בזיכרונה יותר מכול היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה.
והיא, כאחוזת טירוף. קורעת את כותונתה. מפזרת אפר על ראשה. לופתת את הסכין החדה בידה. גוררת את עצמה ברחובות ירושלים. שערה האדום המתבדר ברוח. ידה האחת על ראשה, השנייה מצפינה את הסכין בקפלי כותונתה. והיא הולכת וזועקת. עוברים ושבים נדהמים למראיה, נסוגים ממנה.
שער העיר בעוברה בו. המשעול הנטוש המתפתל לרגלי הגבעה.
הגיא הזעיר שבו מצאה מפלט. זיכרון התופת שאינו מרפה ממנה. לא ייעשה כן בישראל... לא ייעשה...
ואז, הסכין המתמלאת חיים משלה. הדם הפורץ מגופה. החושך המרגיע.
ואז, כלום.
 
הבית שאליו הוזמן עילי האחוחי עמד בפאתי העיר ירושלים, קרוב לשערה הדרומי. הוא היה בנוי לבנים ועץ ומשוח חמר בצבע האדמה. מראהו לא היה מהודר אך גם לא דל. הוא לא נבדל בהרבה מעשרות הבתים שמשני צדדיו, ולמרות שעילי ביקר בו קודם לכן, הוא התקשה להכירו. כאשר מצא סוף־סוף את הבית, פתחה בפניו המשרתת את הדלת, הכניסה אותו אל חדר אחורי וברגע שחצה את המפתן סגרה אותה מאחוריו ללא אומר ודברים.
היה זה בית בן ארבעה חדרים, השייך לשאר בשרו של עילי, אחד מראשי שבטו, שבט בנימין. החדר המרווח שאליו הוכנס עילי היה מופרד משאר העולם בווילון אפור עבה שכיסה את חלונו היחיד. הווילון חסם את רובו של אור היום וגם את הרוח הרעננה שנשבה בחוץ, לכן היה החדר אפלולי והאוויר בו מעופש. רק כעבור רגעים אחדים, כשהתרגלו עיניו לאפלולית, ראה עילי את עשרת האנשים שכבר היו בחדר, יושבים על כיסאות, במעגל. בהיכנסו, קמו תשעה מהם על רגליהם לקדם את פניו. האיש העשירי נותר יושב במקומו. באור הרפה שחדר מבעד לווילון, הבחין עילי כי כמו בעל הבית, גם האחרים שקמו לקראתו הם שארי בשרו, מנכבדי שבט בנימין. האיש העשירי היה עטוי גלימה, וראשו היה עטוף בצעיף לבן גדול שהסתיר את פניו, זולת חריצים שנקרעו בו לעיניו, לאפו ולפיו.
״יהי אדוני עמך, עילי האחוחי,״ קראו הגברים העומדים פה אחד וקדו לו. האיש העשירי נשאר דומם.
״יהי אדוני גם עמכם,״ ענה עילי באדיבות וקד להם.
בהיותו בן עשרים וארבע שנים, היה עילי צעיר בהרבה מן הגברים שקיבלו את פניו, וגם רזה מהם. הגברים האחרים היו בריאי בשר, מה שהעיד על הרווחה שבה חיו, בעוד עורו של עילי היה מתוח על עצמותיו. אך גם כאשר כולם זקפו את גוום, ניתן לראות כי הוא גבוה מכולם, משכמו ומעלה, וקומתו יחד עם כתפיו הרחבות וצווארו החזק שיוו לו חזות של עוצמה מאופקת. מצחו הרחב, לחייו השזופות, ואפו ששמץ של כיפוף נשרי בו, שרזונו הבליטם ביתר שאת העניקו לפניו מראה אצילי. שערו וזקנו היו שחורים ומתולתלים ובעיניו הכהות זהר בוהק ירוק שבלט במיוחד עכשיו, בהתבוננו בקרוביו במבט ערני. אחד האנשים הצביע על כיסא ריק שעמד אף הוא במעגל. ״אנא, שב על המושב שהכנו בשבילך,״ אמר.
עילי התיישב על הכיסא, וקרוביו ישבו איש־איש בכיסאו. פניהם היו חתומות ודממה השתררה בחדר.
עילי חיכה.
לאחר זמן־מה שיכל את רגליו זו על זו, הרים את ידו והעביר אותה בשערו הקצר, אחר הוריד אותה אל זקנו המתולתל ואצבעותיו שיחקו בהיסח הדעת בקווצותיו. כשנראה שהשקט יימשך עד אין־קץ, החל זע בכיסאו. ״אחיי, אתם קראתם לי,״ הזכיר להם, ועיניו מביעות שאלה.
אחד הגברים, שאותו מינו כנראה מראש לדבר בשמם, כחכח בגרונו והכריז, ״עילי האחוחי, מה רב חסדך, שכיבדת אותנו בבואך.״
האיש הצעיר לא נרגש מן הכבוד שחלקו לו. הוא רכן קדימה וגבותיו התכווצו. ״אנא, הפסק לדבר דברי הבל. אך אדם קשה יום אני,״ אמר והצביע על בגד הצמר האפור שלו ועל הציצית שפתיל תכלת שזור על ארבע כנפותיה שאפילו היא הייתה בלויה. המצנפת שעל ראשו הייתה דהויה ונעליו העשויות עור כבש גס היו מנוקבות חורים. הוא חייך חיוך מר. ״היותי פה אין בה מתן כבוד לאיש.״
״לכבוד הוא לנו, ויהיה זה לכבוד לכל ישראל, אם רק תחפוץ בכך,״ השיב הדובר. דברי החלקות זרמו מפיו בקלות, כאילו שינן אותם מראש.
סבלנותו של עילי החלה לפקוע. הוא נאנח. ״האומנם אתם שוב משתעשעים באותו קשר אווילי חסר תוחלת?״
״איזה מוצא אחר יש לנו? בוודאי לא שכחת את מעמדו הבזוי של שבט בנימין תחת שלטון דוד. הוא שליט עריץ שנוגש בנו. הוא לוקח חלק גדול מתנובת שדותינו כמס, ואינו מעניק לנו דבר בתמורה. אין לנו חלק בממלכתו. אלפי המשרות שבעזרתן הוא מושל בנו, כמעט כולן הוקצו לראשי השבטים האחרים. הוא מתייחס אלינו כאילו אנחנו נוכרים הנתונים לעולו.״
עילי הציב את שתי רגליו על הרצפה והזדקף בכיסאו. ״הקשיבו לי, אחיי. אני יודע כל זאת. אך כפי ששיננתי לכם חזור ושנן, איש שלום הנני, ולא יהיה לי חלק במחתרת שבמעשיה תגרום בהכרח לשפיכת דם. מדוע אתם מוסיפים להעלות את העניין הזה לפניי?״
״איננו יכולים להמשיך בלעדיך, כי אתה האיש היחיד שיש לו תלונה מוחשית נגד דוד. אנחנו צריכים להרים על נס את העוול שעשה לך כדי להפיח את האש של איבת העם נגדו. אחרת, ההמונים לא ינהו אחרינו.״
מבט כן נשקף מעיני האיש בדברו, אבל הוא לא שכנע את עילי. ״אתה שוגה. אין לי תלונה נגד המלך.״
שאר בשרו התעקש. ״אתה נחוש לשמור את שם אביך בסוד; ציווית עלינו לא לגלותו לאיש, וכיבדנו את רצונך. אבל אתה עצמך אינך יכול להתכחש לו. אתה לא יכול להתעלם מכך שהוא נרצח בפקודת דוד, אשר לאחר מכן החרים את אדמות הקורבן. רצח וגם ירש!״
חזיון הרצח של אביו, שלו היה עֵד בהיותו ילד בן חמש, הבזיק לרגע לנגד עיניו של עילי, אבל הוא לא הרשה לעצמו לשקוע בו. המחזה היה חרוט בזיכרונו, כמו נצרב שם במוט ברזל לוהט, אבל משכן הקבע שלו, מאז אותו יום מר ונמהר, היה בחלק האחורי של מוחו, ועכשיו הוא דחק אותו חזרה לשם.
״אתה מטה את האמת כדי להתאים אותה לצרכיך,״ מחה.
עוד אחד מהנוכחים התערב בשיחה. ״האם אינך מאשים אותו במות אביך?״
עילי ידע שהמלך היה פיקח דיו להרחיק את עצמו מכל רצח שעלול להיראות כאילו הוא מפיק ממנו תועלת. אבל, ככל שעלה בידי עילי לחקור, דוד לא עמד מאחורי מעשה עוולה זה. ״אין צל של עדות הקושרת אותו אליו.״
הדובר הראשון זקף את גבותיו והרים את קולו. ״אתה חייב לפחות להודות שהוא נישל אותך מנחלתך והוריד אותך לבור תחתיות של עוני מחפיר. בהיותך בנו היחיד של אביך, היית אמור לרשת את אחוזתו הנרחבת ואת בית המידות שלו. אך ברגע שדוד הומלך למלך על כל ישראל הוא עט על הירושה שלך כעיט הזולל את בשר המת.״
עילי עמד על דעתו. ״הוא המלך. הוא רשאי לעשות הישר בעיניו.״
בן שיחו הגיב בלעג. ״הוא גזל את כיסא המלכות של שאול בדרכי רמייה. רק שאול, בן שבטנו, היה מלך ישראל באמת. וצאצאיו הם אלה שצריכים למלוך תחתיו.״
״דוד בן ישי נמשח למלך על ישראל בפקודת אדוני, בידי שמואל הנביא. אני לא ארים את ידי נגד משיח אדוני. מלבד זאת, הוא נערץ על כל ישראל, למעט כמה מאנשי שבט בנימין. כל מעשיו ודבריו טובים בעיני העם. לא ניתן להדיח אותו מכיסאו כשם שלא ניתן להסיר את השמש מן השמים. אף אתם, תיטיבו לעשות אם תנטשו את רעיון העוועים שלכם, אשר תחילתו בדברי רהב וסופו מי יישורנו. אני צופה שהוא יובילכם אך לתבוסה מוחצת. חלקי לא יהיה עמכם.״
אז פתח בדברים הזקן שבנוכחים, והוכיח את עילי, ״אתה קורא לעצמך איש שלום, ובצדק. אבל אפילו מי שנפשו סולדת ממלחמה, לא יהיה רך לבב עד כדי כך שיניח את צווארו על הקרקע וייתן לגבר אחר לדרוך עליו.״
״אני בטוח שהוא שכח את עצם קיומי.״
הדובר הראשון הלם באגרופו הימני בכף ידו השמאלית וצעק, ״אם כן, הגיעה העת להזכיר לו, ובאופן שאינו מותיר מקום לספק.״
״צעקות הן כלי הנשק של החלש,״ השיב עילי בקול מתון.
״זה היה נכון לגבינו עד כה,״ הודה בן שיחו החדש. ״אבל עכשיו יש לנו בעל ברית חזק ורם מעלה.״ ובדברו, שלח מבט לעבר האיש העטוף גלימה, שהוסיף לשבת על מושבו ולא פצה את פיו. ״מישהו הנערץ על העם לא פחות מדוד עצמו.״
״מי הוא?״
״כרגע הוא חייב להישאר עלום־שם,״ אמר האיש בארשת של חשיבות. ״אבל אני נשבע לך שהוא ניצב גבוה מאוד במדרגות השלטון של ממלכת דוד, והכול יתגלה לך ברגע שתיאות לחבור אלינו.״
״תזכו לראות סופת ברד בחוצות ירושלים באמצע הקיץ לפני שתראו אותי בקרבכם.״
באותו רגע נפתחה הדלת, והם השתתקו. המשרתת באה והגישה להם קערת חרס עמוסה בעוגות מרובעות קטנות מצופות בדבש. בהתאם לנוהג, נטל כל אחד מהאורחים עוגה אחת ונגס בה לאטו, אך עילי, שמאז הבוקר לא בא אוכל אל פיו, היה רעב מאוד. הוא התעלם מן הנוהג, שלח את ידו לקערה, והביא לפיו במהירות לא פחות מחמש עוגות בזו אחר זו.
העוגות ערבו לחכו, וטעם הדבש שלהן דבק ללשונו. את צימאונו הרווה בספל של עסיס ענבים שהושיטה לו המשרתת. ובכל זאת, הוא נשאר רעב וצמא כמעט כשהיה, וכאשר התקרובת הוגשה לו שוב, הוא בלע בחופזה עוד שלוש עוגות ושתה כוס עסיס נוספת. רק אז שקט רעבונו ורווה צימאונו.
בכלותו לאכול ולשתות קבע עילי את מבטו באיש שפניו מוסתרות מתחת לצעיף. בתחילה תהה מי הוא ולא ידע, אך כשהוסיף להתבונן בו, ראה שמתחת לשולי הצעיף השתרבבו החוצה שתי קווצות שיער. צבען היה אדום.
צבע שיער כזה כמעט לא נודע בישראל, אלא אצל משפחת דוד המלך. דוד ירש את שערו האדמוני מסבתו המואבייה של אביו, והוריש אותו לחלק מצאצאיו. צבע שערו של איש המסתורין גילה לעין כול שהוא אחד מיוצאי חלציו של המלך. אבל המלך הוליד בנים ובנות לרוב. מי מביניהם הוא האיש הנחבא מתחת לצעיף?
קווצות השיער של הנסיך שגלשו מתוך צעיפו, גילו לעילי דבר נוסף. אדם חכם שביקש להישאר אלמוני היה מוצא דרך טובה יותר להסתיר את שערו. הוא יכול לקשור אותו על עורפו. הימנעותו מלעשות כן הבהירה לעילי כי הנסיך אמנם שואף לגדולות, אך תבונתו אינה רבה. הוא עצמו, חשב, ייטיב לעשות אם יימנע מכל שיח איתו, ובוודאי אל לו לחבור אליו כשותף למרד.
קולו של עוד אחד מהנוכחים הסב את תשומת לבו של עילי חזרה לעניין הקודם. ״אתה מוכן לשבת באפס מעשה ולא לעשות דבר על מנת להחזיר אליך את רכושך?״
״כל מה שאני משתוקק לו, הוא לשבת תחת גפני ותחת תאנתי באין מחריד.״
״אין אתה בעל גפנים ועצי תאנה,״ עמד האיש על דעתו.
״יש לי אחד מכל מין, ודי לי בכך.״
״במצבך כעת, ידך אינה משגת אף לתשלום המוהר כדי שתוכל לקחת לך אישה,״ הוסיף שאר בשרו להתווכח עמו.
״אין לי רצון לקחת אישה.״
״האומנם אין לך צורך באישה שתחמם את מיטתך בלילה?״
עילי חייך בעליזות. ״לשם כך לא דרוש לי מוהר,״ אמר. ואז שוב הרצינו פניו. ״מה לכם ולכל זה? למה אתם להוטים כל־כך לדאוג לרווחתי?״
״אנחנו בני משפחתך. ההשפלה שלך היא גם הביזוי שלנו. לא ננוח ולא נשקוט עד שנשיב אותך למעמדך הראוי בישראל.״
עילי הביט בקרוביו בספק. הוא הבין כי גם אם יוסיף לדבר על לבם הם לא ישתכנעו, ולא היה בדעתו לבזבז עליהם מילים נוספות. ישגו נא בחזיונות שווא, אם זהו חפצם. במשך הזמן לא יוכלו אלא להשלים עם חוסר התוחלת של שיגיונותיהם. כך קיווה.
אך אנשי בנימין חשבו אחרת. וכשעילי נעלם מאחורי הדלת לאחר שנפרד מהם לשלום, הם גמרו אומר להשמיעו את דברם שוב, בקרוב.
 

חוה עציוני הלוי

חוה עציוני-הלוי (נולדה ב-21 במרץ 1934) היא פרופסור אמריטה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וסופרת העוסקת בכתיבת רומנים תנ"כיים.

בשנת 1955 קיבלה תואר ראשון. בשנת 1969 קיבלה תואר שני. בשנת 1971 קיבלה באוניברסיטת תל אביב תואר דוקטור. בשנת 1978 עברה לאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. בשנת 1989 חזרה לישראל ומונתה לפרופסור באוניברסיטת בר-אילן, שם היא כעת פרופסור אמריטה. באותה עת חזרה בתשובה. 

כתבה ספרים ומאמרים בסוציולוגיה. תחומי העניין שלה הם ליברליזם, דמוקרטיה, אליטות, סוציולוגיה פוליטית, בירוקרטיה וארגונים, שינוי חברתי והחברה הישראלית.  עוסקת גם בכתיבת רומנים תנ"כיים, שבמרכזם נשות המקרא. נשואה לצבי ולה שלושה ילדים. מתגוררת בתל אביב.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3nmrwj5x

עוד על הספר

אפר על ראשה חוה עציוני הלוי
1
 
מתוך הזוועה, מה שנחקק בזיכרונה יותר מכול היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה.
והיא, כאחוזת טירוף. קורעת את כותונתה. מפזרת אפר על ראשה. לופתת את הסכין החדה בידה. גוררת את עצמה ברחובות ירושלים. שערה האדום המתבדר ברוח. ידה האחת על ראשה, השנייה מצפינה את הסכין בקפלי כותונתה. והיא הולכת וזועקת. עוברים ושבים נדהמים למראיה, נסוגים ממנה.
שער העיר בעוברה בו. המשעול הנטוש המתפתל לרגלי הגבעה.
הגיא הזעיר שבו מצאה מפלט. זיכרון התופת שאינו מרפה ממנה. לא ייעשה כן בישראל... לא ייעשה...
ואז, הסכין המתמלאת חיים משלה. הדם הפורץ מגופה. החושך המרגיע.
ואז, כלום.
 
הבית שאליו הוזמן עילי האחוחי עמד בפאתי העיר ירושלים, קרוב לשערה הדרומי. הוא היה בנוי לבנים ועץ ומשוח חמר בצבע האדמה. מראהו לא היה מהודר אך גם לא דל. הוא לא נבדל בהרבה מעשרות הבתים שמשני צדדיו, ולמרות שעילי ביקר בו קודם לכן, הוא התקשה להכירו. כאשר מצא סוף־סוף את הבית, פתחה בפניו המשרתת את הדלת, הכניסה אותו אל חדר אחורי וברגע שחצה את המפתן סגרה אותה מאחוריו ללא אומר ודברים.
היה זה בית בן ארבעה חדרים, השייך לשאר בשרו של עילי, אחד מראשי שבטו, שבט בנימין. החדר המרווח שאליו הוכנס עילי היה מופרד משאר העולם בווילון אפור עבה שכיסה את חלונו היחיד. הווילון חסם את רובו של אור היום וגם את הרוח הרעננה שנשבה בחוץ, לכן היה החדר אפלולי והאוויר בו מעופש. רק כעבור רגעים אחדים, כשהתרגלו עיניו לאפלולית, ראה עילי את עשרת האנשים שכבר היו בחדר, יושבים על כיסאות, במעגל. בהיכנסו, קמו תשעה מהם על רגליהם לקדם את פניו. האיש העשירי נותר יושב במקומו. באור הרפה שחדר מבעד לווילון, הבחין עילי כי כמו בעל הבית, גם האחרים שקמו לקראתו הם שארי בשרו, מנכבדי שבט בנימין. האיש העשירי היה עטוי גלימה, וראשו היה עטוף בצעיף לבן גדול שהסתיר את פניו, זולת חריצים שנקרעו בו לעיניו, לאפו ולפיו.
״יהי אדוני עמך, עילי האחוחי,״ קראו הגברים העומדים פה אחד וקדו לו. האיש העשירי נשאר דומם.
״יהי אדוני גם עמכם,״ ענה עילי באדיבות וקד להם.
בהיותו בן עשרים וארבע שנים, היה עילי צעיר בהרבה מן הגברים שקיבלו את פניו, וגם רזה מהם. הגברים האחרים היו בריאי בשר, מה שהעיד על הרווחה שבה חיו, בעוד עורו של עילי היה מתוח על עצמותיו. אך גם כאשר כולם זקפו את גוום, ניתן לראות כי הוא גבוה מכולם, משכמו ומעלה, וקומתו יחד עם כתפיו הרחבות וצווארו החזק שיוו לו חזות של עוצמה מאופקת. מצחו הרחב, לחייו השזופות, ואפו ששמץ של כיפוף נשרי בו, שרזונו הבליטם ביתר שאת העניקו לפניו מראה אצילי. שערו וזקנו היו שחורים ומתולתלים ובעיניו הכהות זהר בוהק ירוק שבלט במיוחד עכשיו, בהתבוננו בקרוביו במבט ערני. אחד האנשים הצביע על כיסא ריק שעמד אף הוא במעגל. ״אנא, שב על המושב שהכנו בשבילך,״ אמר.
עילי התיישב על הכיסא, וקרוביו ישבו איש־איש בכיסאו. פניהם היו חתומות ודממה השתררה בחדר.
עילי חיכה.
לאחר זמן־מה שיכל את רגליו זו על זו, הרים את ידו והעביר אותה בשערו הקצר, אחר הוריד אותה אל זקנו המתולתל ואצבעותיו שיחקו בהיסח הדעת בקווצותיו. כשנראה שהשקט יימשך עד אין־קץ, החל זע בכיסאו. ״אחיי, אתם קראתם לי,״ הזכיר להם, ועיניו מביעות שאלה.
אחד הגברים, שאותו מינו כנראה מראש לדבר בשמם, כחכח בגרונו והכריז, ״עילי האחוחי, מה רב חסדך, שכיבדת אותנו בבואך.״
האיש הצעיר לא נרגש מן הכבוד שחלקו לו. הוא רכן קדימה וגבותיו התכווצו. ״אנא, הפסק לדבר דברי הבל. אך אדם קשה יום אני,״ אמר והצביע על בגד הצמר האפור שלו ועל הציצית שפתיל תכלת שזור על ארבע כנפותיה שאפילו היא הייתה בלויה. המצנפת שעל ראשו הייתה דהויה ונעליו העשויות עור כבש גס היו מנוקבות חורים. הוא חייך חיוך מר. ״היותי פה אין בה מתן כבוד לאיש.״
״לכבוד הוא לנו, ויהיה זה לכבוד לכל ישראל, אם רק תחפוץ בכך,״ השיב הדובר. דברי החלקות זרמו מפיו בקלות, כאילו שינן אותם מראש.
סבלנותו של עילי החלה לפקוע. הוא נאנח. ״האומנם אתם שוב משתעשעים באותו קשר אווילי חסר תוחלת?״
״איזה מוצא אחר יש לנו? בוודאי לא שכחת את מעמדו הבזוי של שבט בנימין תחת שלטון דוד. הוא שליט עריץ שנוגש בנו. הוא לוקח חלק גדול מתנובת שדותינו כמס, ואינו מעניק לנו דבר בתמורה. אין לנו חלק בממלכתו. אלפי המשרות שבעזרתן הוא מושל בנו, כמעט כולן הוקצו לראשי השבטים האחרים. הוא מתייחס אלינו כאילו אנחנו נוכרים הנתונים לעולו.״
עילי הציב את שתי רגליו על הרצפה והזדקף בכיסאו. ״הקשיבו לי, אחיי. אני יודע כל זאת. אך כפי ששיננתי לכם חזור ושנן, איש שלום הנני, ולא יהיה לי חלק במחתרת שבמעשיה תגרום בהכרח לשפיכת דם. מדוע אתם מוסיפים להעלות את העניין הזה לפניי?״
״איננו יכולים להמשיך בלעדיך, כי אתה האיש היחיד שיש לו תלונה מוחשית נגד דוד. אנחנו צריכים להרים על נס את העוול שעשה לך כדי להפיח את האש של איבת העם נגדו. אחרת, ההמונים לא ינהו אחרינו.״
מבט כן נשקף מעיני האיש בדברו, אבל הוא לא שכנע את עילי. ״אתה שוגה. אין לי תלונה נגד המלך.״
שאר בשרו התעקש. ״אתה נחוש לשמור את שם אביך בסוד; ציווית עלינו לא לגלותו לאיש, וכיבדנו את רצונך. אבל אתה עצמך אינך יכול להתכחש לו. אתה לא יכול להתעלם מכך שהוא נרצח בפקודת דוד, אשר לאחר מכן החרים את אדמות הקורבן. רצח וגם ירש!״
חזיון הרצח של אביו, שלו היה עֵד בהיותו ילד בן חמש, הבזיק לרגע לנגד עיניו של עילי, אבל הוא לא הרשה לעצמו לשקוע בו. המחזה היה חרוט בזיכרונו, כמו נצרב שם במוט ברזל לוהט, אבל משכן הקבע שלו, מאז אותו יום מר ונמהר, היה בחלק האחורי של מוחו, ועכשיו הוא דחק אותו חזרה לשם.
״אתה מטה את האמת כדי להתאים אותה לצרכיך,״ מחה.
עוד אחד מהנוכחים התערב בשיחה. ״האם אינך מאשים אותו במות אביך?״
עילי ידע שהמלך היה פיקח דיו להרחיק את עצמו מכל רצח שעלול להיראות כאילו הוא מפיק ממנו תועלת. אבל, ככל שעלה בידי עילי לחקור, דוד לא עמד מאחורי מעשה עוולה זה. ״אין צל של עדות הקושרת אותו אליו.״
הדובר הראשון זקף את גבותיו והרים את קולו. ״אתה חייב לפחות להודות שהוא נישל אותך מנחלתך והוריד אותך לבור תחתיות של עוני מחפיר. בהיותך בנו היחיד של אביך, היית אמור לרשת את אחוזתו הנרחבת ואת בית המידות שלו. אך ברגע שדוד הומלך למלך על כל ישראל הוא עט על הירושה שלך כעיט הזולל את בשר המת.״
עילי עמד על דעתו. ״הוא המלך. הוא רשאי לעשות הישר בעיניו.״
בן שיחו הגיב בלעג. ״הוא גזל את כיסא המלכות של שאול בדרכי רמייה. רק שאול, בן שבטנו, היה מלך ישראל באמת. וצאצאיו הם אלה שצריכים למלוך תחתיו.״
״דוד בן ישי נמשח למלך על ישראל בפקודת אדוני, בידי שמואל הנביא. אני לא ארים את ידי נגד משיח אדוני. מלבד זאת, הוא נערץ על כל ישראל, למעט כמה מאנשי שבט בנימין. כל מעשיו ודבריו טובים בעיני העם. לא ניתן להדיח אותו מכיסאו כשם שלא ניתן להסיר את השמש מן השמים. אף אתם, תיטיבו לעשות אם תנטשו את רעיון העוועים שלכם, אשר תחילתו בדברי רהב וסופו מי יישורנו. אני צופה שהוא יובילכם אך לתבוסה מוחצת. חלקי לא יהיה עמכם.״
אז פתח בדברים הזקן שבנוכחים, והוכיח את עילי, ״אתה קורא לעצמך איש שלום, ובצדק. אבל אפילו מי שנפשו סולדת ממלחמה, לא יהיה רך לבב עד כדי כך שיניח את צווארו על הקרקע וייתן לגבר אחר לדרוך עליו.״
״אני בטוח שהוא שכח את עצם קיומי.״
הדובר הראשון הלם באגרופו הימני בכף ידו השמאלית וצעק, ״אם כן, הגיעה העת להזכיר לו, ובאופן שאינו מותיר מקום לספק.״
״צעקות הן כלי הנשק של החלש,״ השיב עילי בקול מתון.
״זה היה נכון לגבינו עד כה,״ הודה בן שיחו החדש. ״אבל עכשיו יש לנו בעל ברית חזק ורם מעלה.״ ובדברו, שלח מבט לעבר האיש העטוף גלימה, שהוסיף לשבת על מושבו ולא פצה את פיו. ״מישהו הנערץ על העם לא פחות מדוד עצמו.״
״מי הוא?״
״כרגע הוא חייב להישאר עלום־שם,״ אמר האיש בארשת של חשיבות. ״אבל אני נשבע לך שהוא ניצב גבוה מאוד במדרגות השלטון של ממלכת דוד, והכול יתגלה לך ברגע שתיאות לחבור אלינו.״
״תזכו לראות סופת ברד בחוצות ירושלים באמצע הקיץ לפני שתראו אותי בקרבכם.״
באותו רגע נפתחה הדלת, והם השתתקו. המשרתת באה והגישה להם קערת חרס עמוסה בעוגות מרובעות קטנות מצופות בדבש. בהתאם לנוהג, נטל כל אחד מהאורחים עוגה אחת ונגס בה לאטו, אך עילי, שמאז הבוקר לא בא אוכל אל פיו, היה רעב מאוד. הוא התעלם מן הנוהג, שלח את ידו לקערה, והביא לפיו במהירות לא פחות מחמש עוגות בזו אחר זו.
העוגות ערבו לחכו, וטעם הדבש שלהן דבק ללשונו. את צימאונו הרווה בספל של עסיס ענבים שהושיטה לו המשרתת. ובכל זאת, הוא נשאר רעב וצמא כמעט כשהיה, וכאשר התקרובת הוגשה לו שוב, הוא בלע בחופזה עוד שלוש עוגות ושתה כוס עסיס נוספת. רק אז שקט רעבונו ורווה צימאונו.
בכלותו לאכול ולשתות קבע עילי את מבטו באיש שפניו מוסתרות מתחת לצעיף. בתחילה תהה מי הוא ולא ידע, אך כשהוסיף להתבונן בו, ראה שמתחת לשולי הצעיף השתרבבו החוצה שתי קווצות שיער. צבען היה אדום.
צבע שיער כזה כמעט לא נודע בישראל, אלא אצל משפחת דוד המלך. דוד ירש את שערו האדמוני מסבתו המואבייה של אביו, והוריש אותו לחלק מצאצאיו. צבע שערו של איש המסתורין גילה לעין כול שהוא אחד מיוצאי חלציו של המלך. אבל המלך הוליד בנים ובנות לרוב. מי מביניהם הוא האיש הנחבא מתחת לצעיף?
קווצות השיער של הנסיך שגלשו מתוך צעיפו, גילו לעילי דבר נוסף. אדם חכם שביקש להישאר אלמוני היה מוצא דרך טובה יותר להסתיר את שערו. הוא יכול לקשור אותו על עורפו. הימנעותו מלעשות כן הבהירה לעילי כי הנסיך אמנם שואף לגדולות, אך תבונתו אינה רבה. הוא עצמו, חשב, ייטיב לעשות אם יימנע מכל שיח איתו, ובוודאי אל לו לחבור אליו כשותף למרד.
קולו של עוד אחד מהנוכחים הסב את תשומת לבו של עילי חזרה לעניין הקודם. ״אתה מוכן לשבת באפס מעשה ולא לעשות דבר על מנת להחזיר אליך את רכושך?״
״כל מה שאני משתוקק לו, הוא לשבת תחת גפני ותחת תאנתי באין מחריד.״
״אין אתה בעל גפנים ועצי תאנה,״ עמד האיש על דעתו.
״יש לי אחד מכל מין, ודי לי בכך.״
״במצבך כעת, ידך אינה משגת אף לתשלום המוהר כדי שתוכל לקחת לך אישה,״ הוסיף שאר בשרו להתווכח עמו.
״אין לי רצון לקחת אישה.״
״האומנם אין לך צורך באישה שתחמם את מיטתך בלילה?״
עילי חייך בעליזות. ״לשם כך לא דרוש לי מוהר,״ אמר. ואז שוב הרצינו פניו. ״מה לכם ולכל זה? למה אתם להוטים כל־כך לדאוג לרווחתי?״
״אנחנו בני משפחתך. ההשפלה שלך היא גם הביזוי שלנו. לא ננוח ולא נשקוט עד שנשיב אותך למעמדך הראוי בישראל.״
עילי הביט בקרוביו בספק. הוא הבין כי גם אם יוסיף לדבר על לבם הם לא ישתכנעו, ולא היה בדעתו לבזבז עליהם מילים נוספות. ישגו נא בחזיונות שווא, אם זהו חפצם. במשך הזמן לא יוכלו אלא להשלים עם חוסר התוחלת של שיגיונותיהם. כך קיווה.
אך אנשי בנימין חשבו אחרת. וכשעילי נעלם מאחורי הדלת לאחר שנפרד מהם לשלום, הם גמרו אומר להשמיעו את דברם שוב, בקרוב.