מפלסת קברה את ברז כיבוי האש מתחת לשכבת שלג שעובייה כמטר וחצי, וצוות הכבאית מס' 6 בזבז קרוב לרבע שעה עד שמצא אותו ופינה את השלג מעליו. הכבאי הראשון שעלה בסולם אל חלון חדר השינה שבקומה השנייה הניח את כף ידו על מסילת האלומיניום של חלון ההזזה והיא נכוותה מבעד לכפפה העבה.
התאומים בני החמש זחלו אל מתחת למיטה בניסיון להתחבא מהלהבות. הכבאי שירד מהסולם עם הילד הקטן בזרועותיו, בכה. הגופה הייתה מפוחמת ומעשנת. הכבאי שהוריד את הילדה הקטנה כבר עטף את גופתה בסדין. הפרמדיקים העלו את האלונקות עם הילדים לאמבולנס וזגזגו על הכביש המשובש באורות מהבהבים, כאילו עוד הייתה להם סיבה למהר. השמרטפית בת השש־עשרה עמדה קהת חושים וקפואה וצפתה באורות האחוריים של האמבולנס עד שנעלמו בחושך.
טפסר רוֹזֶלָה מוֹרֶלי ניערה את גזיזי הקרח משולי קסדת הכבאים שלה. ואז היא הטיחה את אגרופה העטוי כפפה בדופן הכבאית האדומה הנוצצת.
״את סופרת?״ שאלתי.
״זו השריפה הגדולה התשיעית בבית פרטי במאונט הוֹפּ,״ אמרה. ״ומספר המתים עלה לחמישה.״
מאונט הופ, הדחוקה בין תעלת הארבות הישנה לאיסט סייד האופנתי, נבנתה בחיפזון, לפני מלחמת העולם השנייה, לצורך שיכון האוכלוסייה הגדלה והולכת של מהגרים שעבדו בבתי החרושת. כבר אז, עשרות שנים לפני שהמפעלים נסגרו ומקומות העבודה הועברו לדרום קרוליינה בדרכם למכסיקו ולאינדונזיה, היא הייתה נטולת חן לחלוטין. עתה התקלף צבע העופרת מהמרפסות השוקעות של קופסאות הגפרורים התלת־קומתיות. קוטג'ים רעועים, שרובם נבנו ללא חנייה מקורה או שבילי גישה בעידן שבו שלטו התחבורה הציבורית והתפיסות השמרניות, הדיפו ריח של רקב יבש בקיץ ושל טחב בחורף. מקררים, מכונות כביסה ומדיחי כלים מחלידים רבצו בעשב הגבוה שצמח באין מפריע במגרש הריק שבו עמד לפנים, לפני שהעירייה הרסה אותו, המבנה הישן של חטיבת הביניים על שם נלסון אולדריץ', שם עשה לי המורה לספרות מר מקרידי היכרות ראשונה עם ריי ברדבורי וג'ון סטיינבק.
הרחובות הצרים והישרים של השכונה, שרובם נשאו שמות של עצים המסרבים כיום לצמוח בהם, השתרעו לאורכו ולרוחבו של מדרון מתון המשקיף על מגדלי המשרדים של רובע העסקים ועל כיפת השיש של בית הנבחרים. מתווכי נדל״ן חלקי לשון הצליבו אצבעות מאחורי הגב וקראו לזה ״נוף״.
מאונט הופ אולי לא הייתה השכונה הטובה ביותר בפרובידנס, אך היא גם לא הייתה הגרועה שבהן. רבע מאלפיים ושש מאות הבתים של המשפחות המתגוררות בשכונה היו שייכים לבעליהם הגאים. הסיורים של המשמר השכונתי הפחיתו בצורה משמעותית את מספר הפריצות לבתים. רק 16 אחוזים מהפעוטות שגדלו כאן סבלו מהרעלת עופרת בגלל הצבע המתקלף, מכאן שבריאותם של ילדי השכונה הייתה טובה בהרבה מבריאותם של ילדי השכונות בדרום פרובידנס, המאוכלסות בעיקר שחורים ואסייתים, שם הגיעו המספרים ל־40 אחוזים ויותר. וחמישה מתים פירושם שיפור ניכר בעסקי ״בית ההלוויות של לוּגוֹ״, העסק החוקי הגדול ביותר שנותר בשכונה מאז שה״אוטו בּוֹדי של דיגאן״ היה למשחטת רכב, ו״סחר המכוניות המשומשות של מַרפִיאוֹ״ פינה את מקומו לסחר בהרואין.
טפסר מורלי צפתה באנשיה המכוונים סילוני מים אל חלון חדר השינה של התאומים. ״הצורך להודיע לבני משפחותיהם של קורבנות האסון מתחיל להימאס עליי,״ אמרה.
״תודי לאלוהים שלא איבדת אף כבאי.״
היא הפנתה את ראשה מהבניין היוקד ונעצה בי מבט רושף, מסוג המבטים המכלימים שהיו שמורים אצלה בשבילי כשהייתה תופסת אותי מרמה במשחק ״סולמות וחבלים״ בהיותנו בני שש.
״אתה רוצה להגיד לי שאני צריכה להרגיש בת מזל?״
״רק תשמרי על עצמך, רוזי.״
המבט הנוקב התרכך קמעה. ״כן, גם אתה,״ אמרה, אף־על־פי שבעבודה כמו שלי היה אפשר, לכל היותר, להיחתך מנייר.
כעבור שעתיים ישבתי ליד דלפק הדיינר החביב עליי בפרובידנס ולגמתי קפה מספל קרמיקה עבה. הקפה היה טוב כל־כך שלא התחשק לי לקלקל אותו עם הרבה חלב. וממילא, האולקוס שלי רטן שהחלב לא עוזר אפילו כהוא זה.
הספל היה מוכתם בדיו מהעותק של המהדורה העירונית שזה עתה יצאה ממכבש הדפוס. פיטבּוּל, הכלב הלאומי הלא רשמי של רוד איילנד, תקף ופצע שלושה ילדים קטנים באַטוֶולס אווניו. סטטיסטיקות הפשיעה הכלל־ארציות האחרונות מעידות שפרובידנס משיגה את בוסטון ולוס אנג'לס במספר המכוניות הגנובות לנפש והיא נהפכת לבירת גניבות הרכב העולמית. רוּגֶריוֹ ״החזיר העיוור״ בּרוּקוֹלָה, הבוס של כנופיית פשע מקומית שמתחזֶה לבעל עסק מכובד של מכונות אוטומטיות לממכר מזון ומשקאות, הגיש תביעת דיבה נגד העיתון שתיאר אותו כבוס של כנופיית פשע שמתחזה לבעל עסק מכובד של מכונות אוטומטיות לממכר מזון ומשקאות. משטרת המדינה חוקרת חשדות לזיוף תוצאות של הגרלות הלוטו. היו כל־כך הרבה חדשות רעות, עד שחדשות רעות מעניינות לא פחות, כמו הדליקה במאונט הופ שגבתה קורבנות בנפש, נדחקו לשולי העמוד הראשון. את הכתבה על הדליקה לא הייתי צריך לקרוא, כי אני כתבתי אותה. גם את כל האחרות לא קראתי, כי הן עשו לי רע.
צ'רלי ניגב את כפות ידיו הבשרניות האדומות בסינר שהיה פעם לבן, אולי, ומילא מחדש את הספל שלי. ״איפה לעזאזל היית, מאליגן? אתה מסריח כמו מאפרה מזוינת.״
הוא לא ציפה לתשובה, ואני לא עניתי לו. הוא שב לעבודתו ופתח שתי חבילות של לחמניות. הוא איזן תריסר לחמניות על זרועו השמאלית הנוצצת מזיעה, תחב לכל אחת מהן נקניקייה והוסיף חרדל וכרוב חמוץ, כיבוד קל לאנשי משמרת הלילה של חברת החשמל נאראגַנסֶט.
לגמתי מהקפה ועברתי לעמוד הספורט של העיתון, לחדשות ממחנה האימונים של קבוצת הבייסבול ״בוסטון רד סוקס״, שערכה את אימוני האביב שלה בפורט מאיירס, פלורידה.
