שבוע 6 | המקלון הלבן לא משקר
זהו. אשתי בהיריון. היא תהיה אימא. אני אהיה אבא. אנחנו נהיה הורים.
על מה שקרה מיד אחר כך הדעות חלוקות. אשתי אומרת שהמילה הראשונה שאמרתי הייתה "פאק". אני משום-מה זוכר דווקא "ואוּ". בכל מקרה, אני מתכוון להתבצר מהיום והלאה מאחורי הטענה שדיברתי מתוך שינה.
זה היה אחד מהרגעים האלה שאתה מעביר חיים שלמים בתרגילי דמיון מודרך, מהסוג של "מעניין, איך אני אגיב כשזה יקרה?" איך תגיב כשיתקשרו אליך ממפעל הפיס כדי להודיע לך חגיגית שאתה הזוכה היחיד בפרס הגדול של השבוע? או, להבדיל, איך תגיב כשתבין שמשאית הבטון הגדולה שדוהרת לעברך על הכביש הרטוב בשום פנים ואופן לא תצליח לעצור בזמן?
ודאות מחליאה - נדמה לי שאין ביטוי ממצה יותר. זו תחושה כפולה: כמו שקודם נשמע הקול ואחריו מכה ההד. הבטן מגיבה ראשונה במין התכווצות מעיים תהומית, והרבה אחריה מתחיל הראש לתקתק באופן אוטומטי תמונות ממאגר אסוציאטיבי שחיכה שם שנים רק כדי להתפרץ עכשיו, בבליל עכור ולא נשלט של דימויים: חדר לידה, חלוקים ירוקים, פתיחה של שתי אצבעות, בכי, לא ישנים, לחמם את הבקבוק, לסייד את החדר, לקנות עגלה, את הכביסה שלהם צריך לעשות בנפרד - מה, לא ידעת? - ורגע, עוד לא הספקנו לדבר על מה בכלל אתה רוצה: בן או בת? אני לא שולח אותו לצבא, את שומעת? ואותה, אותה אנחנו נשלח ללמוד בחו"ל...
שתי דקות לפני זה אשתי עמדה מעליי, כשהיא אוחזת בידה את המקלון הלבן הזה של בדיקת ההיריון שקנינו רק לפני שבוע בסופר-פארם. האמת היא שהלכנו רק בשביל הטיול. אחרי איחור של שבוע עושים בדיקת היריון? תגידו, אתם עושים צחוק? אנשים הרי מנסים שנים ולא הולך להם. אבל היא הרגישה משהו. משהו אחר. חדש. אני אמרתי, לא יכול להיות שזה תפס כל-כך מהר, והיא אמרה בטח שלא. אין סיכוי. אבל כשעמדנו על מעבר החצייה באלנבי, בדרך לבית-המרקחת, פתאום התחבקנו באמצע הרחוב מין חיבוק קודח שכזה, של שני אנשים שלא ראו זה את זה לפחות חמש שנים. ופתאום גם לא יכולנו להביט זה בזה. כאילו המבט הזה נטען ביותר מדי משמעויות חדשות שעוד מוקדם מדי להתמודד איתן. נחכה ונראה. וממילא זה לא יכול להיות, והרי אין סיכוי, אז למה סתם להתחיל להילחץ עכשיו בגלל דברים ש... די. די.
אז בעצם ישנתי. יותר נכון, נאבקתי מתחת לפוך בניסיון נואש להיאחז בשרידים אחרונים של איזו הזיה פתיינית. בחדר אחורי מוכחש ומודחק של מוחי שמעתי שמתחוללת איזו תכונה באזור חדר האמבטיה. התגובה שלי הייתה זכרית קלאסית: התחפרתי בשמיכה עוד יותר וחיכיתי שהכול יחזור להיות כמו קודם. והרי דווקא כשחייבים לקום, השינה המאוימת היא הכי מתוקה.
ואז צץ מעליי המקלון הזה, ובחלון הקטן שבקצהו הקובע נחים להם בבטחה שני פסים אדומים, זוהרים, ברורים ובלתי ניתנים להכחשה, כמו ירח מלא בליל עלטה. פס אחד אומר אין היריון. שני פסים אומרים - יש. בואו נחזור על זה שוב לרגע, כדי לוודא שאנחנו מבינים אחד את השני. אחד זה לא. שניים זה כן. כן? כן!
זהו. אשתי בהיריון. היא תהיה אימא. אני אהיה אבא. אנחנו נהיה הורים.
פאק. ואוּ.
שבוע 7 | קווים לדמות האב
איזו מפלצת נרקיסיסטית תעדיף לעסוק בעצמה
ותחמיץ את אחד הרגעים החשובים בחייו של כל הורה?
בביקור השני אצל הרופא, כשבוע אחרי הביקור הראשון, התברר לי מעל לכל צל של ספק שאני אהיה אבא רע. אולי לא מהסוג שמקלל ומרביץ, אבל כנראה מהסוג הלא-אכפתי והלא-מעורב; אחד כזה שיושב כל היום בכורסה שלו, בגופייה מלוכלכת, מעשן סיגריות, שותה עראק וכועס על כל מי שמעז להסתיר לו את הכדורגל בטלוויזיה.
כשהייתי נער היה לי חבר, א', עם אבא כזה. כשבאנו אליו הביתה, נכנסנו על בהונות. אמו הייתה מעבירה אותנו בשקט-בשקט לחדר פנימי, כדי לא להחריד את החיה מרבצה. כל אחד מבני הבית שעבר לידו במרחק נגיעה, חטף: בעיטה, סטירה, לא משנה מה. אבל פעם אחת באנו לביתו של א', ואביו ישן בחדר השינה. א' קרא לי כדי שאחזה במו-עיניי בנקמתו המתוקה: האבא ישן על הצד ונחר. אוזנו הגדולה והשעירה פנתה כלפי מעלה. א' רכן מעליו ומילא את האוזן בגולה גדולה ועסיסית של רוק. אחר כך ניגש אל המגירה, שלף את הארנק של אביו והוציא ממנו כמה שטרות גדולים. נדמה לי שבאותו יום נסעתי לראשונה בחיי במונית ואכלתי ארוחה של שלוש מנות במסעדה.
בכל מקרה, הביקור השני אצל הרופא היה דרמתי במיוחד, מפני שבביקור הזה היינו אמורים לקבל תשובות על כמה שאלות חשובות: קודם כול, האם אנחנו באמת בהיריון? ואם כן, האם הכול בסדר?
כדי להבין מה קרה שם בדיוק, צריך לדעת שכמה ימים לפני הביקור התחלתי בדיאטה חריפה, אחרי שהרופא שלי איים עליי שוב שאם אני לא מפסיק עם השטויות, הוא מסיר אחריות ממני. וכך, במשך שבוע שלם חייתי רק על מים וסלטים מירקות חיים, ומדי פעם הרשיתי לעצמי "פינוקים" כמו ביצה קשה או אפילו - שומו שמים! - בננה אחת שלמה. כל הזמן הזה חשתי דחף עז להישקל, כדי לברר פעם אחת ולתמיד באופן מדעי האם יש איזה ערך לסבלי. ניסיתי לעלות על המשקל הישן שלנו בבית, אבל הוא הראה לי כל תוצאה שבין 75 ל-105 קילו - תלוי בזווית העמידה שלי עליו - כך שהבנתי שלא ממנו תבוא הישועה.
כשהגענו אל הרופא, אשתי עלתה על מיטת-ימי-הביניים שלו, ואני תפסתי את מקומי הקבוע מאחורי הווילון, משם אני מורשה להציץ אל המוניטור הקבוע למעלה. ואז, ממש שנייה לפני הרגע הדרמתי שבו אמורה להופיע תמונת האולטרה-סאונד שבה אראה בפעם הראשונה בהיסטוריה את תמונתו/ה של יוצא/ת חלציי, מה אני מגלה בפינה חשוכה? נכון, משקל. ולא סתם משקל, אלא אחד מהסוג הכי אמין: אלה מהדור הישן עם שתי משקולות שרצות לרוחב פס השקילה ונותנות את התוצאה המדויקת ביותר.
מה שמפתיע הוא המהירות שבה נשכחה ממני חשיבותו המכרעת של הרגע. תוך שבריר של שנייה מצאתי את עצמי על המשקל, משחק עם המשקולות, תוך התעלמות מוחלטת מאשתי, מהרופא ומהמוניטור. רק כשהם שאלו אותי שוב ושוב אם אני רואה את מה שהם רואים, חזרתי אל המציאות.
ועכשיו אני שואל: איזו מין מפלצת תעדיף את העיסוק הנרקיסיסטי בעצמה, ותחמיץ אגב כך את אחד הרגעים החשובים בחייו של כל הורה? האם מכך אני יכול להבין שזו רק שאלה של זמן עד שגם בני/בתי ימלאו את אוזניי ברוק?
אז אנחנו בהיריון, והכול בסדר, ורזיתי כנראה משהו בסביבות 350 גרם. בקצב הזה, בעוד תשעה חודשים הבטן שלי ושל אשתי יהיו באותו גודל.
