פרולוג
לחשכה ולהמתנה יש אותו צבע.
יום אחד אישה תשב בחשכה לאחר שחוותה די והותר מן השתיים כדי לפחד מפניהן. היא תלמד בדרך הקשה שלפעמים הראייה אינה רק פיזית אלא גם מנטלית. מעבר לווילונות במקום שבו היא ממתינה, מעבר לחלונות, בבוהק הצהוב של אלף אורות, בסנוורים של אלף שלטי ניאון, יארוב השיגעון ששמו ניו־יורק.
על השולחן הנמוך ליד הכיסא שלה יהיה אקדח ברטה 92 SBM - אקדח עם קת קטנה מעט מהרגיל, שעוצבה במיוחד לכף יד נשית.
היא תדרוך את האקדח לפני שתניח אותו על משטח הזכוכית של השולחן, ורעש הדריכה יהדהד בדממת החדר כמו הקול שמשמיעה עצם נשברת.
עיניה יסתגלו בהדרגה לחשכה ויהיה לה מושג כלשהו כיצד נראה המקום שבו היא נמצאת, גם כשהאורות כבויים. היא תביט בקיר שלפניה, ותחוש, יותר מכפי שתראה, בכתם הכהה של הדלת.
פעם, בבית־הספר, היא למדה שכאשר מביטים זמן רב במשטח צבעוני ואז מתיקים ממנו את העיניים, נותר על האישונים כתם עז של צבע שהוא בדיוק הצבע המשלים לזה שבו התבוננת. אבל זה לא יכול לקרות בחשכה, כי החשכה מולידה רק עוד חשכה.
כשהאדם שהיא ממתינה לו יגיע יציף לפתע אור את החדר.
אחרי דרך אינסופית לכאורה, אחרי מסע במנהרה שבה רק אורות ספורים האירו את הדרך, שני אנשים יגיחו לבסוף אל האור. שני האנשים היחידים שיודעים את האמת.
אישה המבוהלת מהידיעה שהאמת ברשותה.
והגבר שהיא ממתינה לו.
הרוצח.
.jpg)
