1
לונדון
גֵ׳יי ראתֶרפוֹרד פִּירְס חייך כאשר ששת שכירי־החרב נכנסו למשרדו בטור עורפי. כל אחד מהם נבחר בפינצטה. הם היו הטובים ביותר. חיילים קשוחים שחיו את חייהם בלי הפחדים וחוסר הביטחון המלווים גברים נחותים מהם. ובכל זאת, באותו רגע, כל אחד מהם היה מבוהל. פירס חש בזה. יש אנשים שאוהבים יין. יש אנשים שאוהבים מזון משובח. פירס אהב פחד.
ברגע ששכירי־החרב התיישבו, לחץ פירס על כפתור מתחת לשולחנו הגדול והדלתות הכפולות מאחוריהם נסגרו בטריקה.
״אדוני,״ פתח מנהיגם ואמר. ״אנחנו...״
״סוכרייה?״
פירס דחף קערת בדולח גדולה אל קצה שולחנו. הקערה היתה מלאה כדורים קטנים – אדומים, לבנים וכחולים. ׳אָמֶריקֶנדי׳. היצירה החדשה ביותר שלו והממתק הנמכר בקצב המהיר ביותר בארצות־הברית. הגברים השיבו לו מבט, חסרי ביטחון, מעורערים, בדיוק כפי שרצה. פירס חייך כשלקח לעצמו סוכרייה אדומה והכניסה לפיו.
״אני הכי אוהב את האדומות,״ הוא אמר. ״יש להן טעם של עוגת דובדבנים. הכחולות הן בטעם עוגת אוכמניות, והלבנות בטעם עוגת תפוחים. הייתי חייב לזייף קצת את הצבע של אלה, כמובן. קדימה.״
הוא דחף את הקערה שוב וכל אחד מהגברים לקח סוכרייה. ברור שהם לקחו. העולם היה תזמורת, ופירס הוא שניצח עליה.
פירס פתח את דוח הפעולה שלהם.
״למה טורקיה?״ הוא שאל.
״אדוני, המדריכים שהם שכרו ציינו שהילדים מחפשים נמרים.״
״נמרים אנטוליים,״ תיקן אותו פירס.
״כן, אדוני,״ גימגם שכיר־החרב. ״נמרים אנטוליים. שהם זן נכחד.״
״ולאן הם עוברים עכשיו?״
״הם טסים במטוס פרטי, אבל הצלחנו למצוא את תוכניות הטיסה שלהם. קודם כול לרומא, ואחר כך לתוניס, בירת תוניסיה.״
״למה?״
״אנחנו... אנחנו לא יודעים, אדוני.״
פירס הפך את הדף ועבר אל מפה פשוטה בשחור־לבן. טורקיה ואחר כך תוניסיה. בטורקיה נמצא האתר של טרויה העתיקה, ואילו תוניס היתה פעם קרתגו, אחת המעצמות הגדולות שידע העולם. צירוף מקרים? פירס לא חשב כך. אבל מה פירוש הדבר? זנים נכחדים של בעלי חיים. אימפריות שנעלמו.
מה הם מחפשים?
״יש איזשהו חלק במשימה שלכם שלא נכשלתם בו?״
המנהיג היסס. פירס הטיח את הדוח על השולחן והגברים נטולי הפחד שישבו לפניו נרתעו לאחור בכיסאותיהם.
״ילדים!״ רעם קולו של פירס. ״חבורה של ילדים שצריכים לשבת בבית, לשחק משחקי וידיאו ולהתחמק משיעורי הבית בחשבון, חבורת ילדים הֶעֱרימה עליכם וניצחה. הם הביסו אתכם. אני בטוח שכולכם באתם הנה במחשבה שתקבלו עונש, עונש חמור, אבל אני לא מתכוון להעניש אתכם. בעצם, אני מתכוון לתת לכל אחד מכם שתי מתנות.״
הגברים, שנעצו מבטים בשטיח הרך לרגליהם, הסתכלו עליו בהיסוס, אבל נשימתם נעשתה קלה קצת יותר.
״המתנה הראשונה,״ אמר פירס. ״היא ההזדמנות לכפר על המחדל שלכם. מישהו רוצה לדעת מהי המתנה השנייה?״
הגברים הינהנו בשקט. באמת, לפעמים היה נדמה לו שכל העולם מלבדו פועל בתנועה איטית. פירס חייך.
״המתנה השנייה היא מוטיבציה.״
״סליחה?״ שאל המנהיג שלהם.
פירס הוציא גלולה לבנה ממגירה בשולחן שלו והרים אותה לעיניהם.
״הסוכריות שאכלתם מכילות רעל שפועל לאט. הַשלימו את המשימה שלכם וחִזרו הנה לקבל את תרופת־הנגד שלו. אם לא תצליחו להשלים את המשימה, אז אני מניח שרובכם תקבלו בברכה מוות בייסורים אחרי שנכנעתם פעמיים לחבורה של ילדים. אתם לא חושבים כך?״
הדלתות הכפולות מאחורי הגברים נפתחו לרווחה כמו מכוח רצונו של פירס.
״זהו,״ הוא אמר. ״ראו את עצמכם חדורי מוטיבציה. עכשיו לכו!״
ברגע שיצאו, הכניס פירס את גלולת הנגד לפיו וחזר לדוח שלו. הקהילים.
כל אחד מהם בנפרד לא הדאיג אותו בכלל. אבל יחד...
פירס חייך כשהתשובה עלתה במוחו.
הוא שלח יד אל הטלפון שלו.
״תתקשר לראשי חטיבות התקשורת האירופאית שלנו,״ הורה לעוזרו. ״כל מי שלא יתייצב לפנַי תוך שעה מפוטר.״
פירס ניתק, נשען אחורה בכיסאו והסתכל על לונדון הרוחשת למטה.
זו היתה עיר בעלת היסטוריה עשירה וארוכה. שייקספיר. צ׳רצ׳יל. אייזק ניוטון.
ואני אהיה האיש שימחק את כל זה.
