נערה עם קעקוע דרקון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נערה עם קעקוע דרקון
מכר
מאות
עותקים
נערה עם קעקוע דרקון
מכר
מאות
עותקים

נערה עם קעקוע דרקון

4.6 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 512 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 32 דק'

סטיג לרסון

קרל סטיג-ארלנד "סטיג" לרסון (1954 - 2004) היה סופר, עיתונאי ופעיל פוליטי שוודי. נודע בזכות כתיבת סדרת ספרי המתח "טרילוגיית מילניום" שזכתה להצלחה עולמית לאחר מותו.

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

נערה עם קעקוע דרקון, הוא החלק הראשון של טרילוגיית המתח המדוברת ביותר בשנים האחרונות, הזוכה להצלחה עולמית מסחררת (ספריה נמכרו עד כה בלמעלה מ-14 מיליון עותקים!).

בנקודת שפל בחייו המקצועיים, לאחר שהורשע בהוצאת דיבה, מחליט מיכאל בלומקוויסט, הבעלים והמו”ל של כתב העת “מילניום”, לקחת פסק זמן מעבודתו. עוד בטרם הפנים את מצבו החדש, פונה אליו הנריק ונגר, תעשיין שוודי רב השפעה, בבקשה לחקור את נסיבות היעלמותה של קרובת משפחתו, נערה בת 16, מהאי הפרטי של המשפחה לפני כארבעים שנה. ונגר משוכנע שהנערה נרצחה על ידי אחד מבני המשפחה הענפה והמסואבת שלו.

כל החקירות שערכה המשטרה הגיעו למבוי סתום, אך התעשיין מסרב לתת לפרשה לגווע. הבחירה במיכאל לפתרון התעלומה אינה מקרית. היא נעשתה בעקבות תחקיר שהזמין ונגר. את התחקיר ביצעה ליסבת סאלנדר, האקרית צעירה, מבריקה, מורכבת ומוזרה, הנתונה לפיקוח אפוטרופוס ומצטיירת כטרף קל לכל חורשי רעתה. באין לו אלטרנטיבה טובה יותר מיכאל מחליט להיענות לאתגר. הוא אורז את חפציו ועובר להתגורר באי הפרטי של משפחת התעשיין, שם מתחילה העלילה לקרום עור וגידים ולהסתעף במקביל בכמה מישורים - עד לפתרונה המפתיע.

סטיג לרסון, יליד שוודיה, היה אחד המומחים הבולטים בעולם לתנועות ימניות קיצוניות, אנטי–דמוקרטיות וניאו–נאציות, ושימש כעורכו הראשי של עיתון שוודי ששם לו למטרה להילחם בתופעות אלו. לרסון נפטר מהתקף לב בטרם יצא לאור הכרך הראשון של הטרילוגיה (שראה אור גם בשם גברים ששונאים נשים), ולא זכה לראות בחייו את ההצלחה המסחרית הגדולה, שלל הפרסים והתרגומים (לארבעים שפות!) להם זוכים ספריו.

פרק ראשון

פרולוג
יום שישי 1 בנובמבר
 
זה כבר נעשה לאירוע החוזר על עצמו מדי שנה בשנה. למקבל הפרח מלאו עכשיו שמונים ושתיים. כשהגיע הפרח הוא פתח את החבילה והסיר את נייר העטיפה. אחר כך הרים את שפופרת הטלפון וחייג אל מפקח משטרה בדימוס, רב־פקד, שעבר להתגורר בחוף אגם סיליָאן אחרי צאתו לגמלאות. לא זו בלבד שהשניים היו באותו גיל, אלא הם נולדו באותו יום - עובדה אירונית במידת מה בנסיבות אלה. הרב־פקד, שידע כי השיחה תגיע בסביבות אחת־עשרה בבוקר, אחרי חלוקת הדואר, שתה קפה והמתין. השנה צילצל הטלפון כבר בעשר וחצי. הוא הרים את השפופרת ואמר שלום.
״הגיע.״
״מה קיבלת השנה?״
״אני לא יודע איזה מין פרח זה. אני אמסור אותו לזיהוי. הוא לבן.״
״ולא צורף אליו מכתב, אני מניח?״
״לא. רק פרח. המסגרת זהה לזו של השנה שעברה. מסגרת זולה כזאת להרכבה עצמית.״
״חותמת בית־הדואר?״
״סטוקהולם.״
״כתב היד?״
״כרגיל, כתוב באותיות גדולות. אותיות ישרות ונאות.״
ובכך מיצו השניים את הנושא וכמה דקות ישבו ושתקו משני עברי הקו. הרב־פקד בדימוס התרווח בכיסא שליד השולחן במטבח ומצץ את קנה מקטרתו. הוא ידע שכבר לא מצפים ממנו לשאול שום שאלה אינטליגנטית או חריפה שתוכל לשפוך אור חדש על הנושא. הזמנים האלה חלפו להם, והשיחה בין שני הגברים המזדקנים לבשה אופי של טקס הנסוב על תעלומה שלאיש בעולם זולתם אין ולו שמץ של עניין לפתור אותה.
התברר כי השם הלטיני הוא Leptospermum (Myrtaceae) Rubinette. זהו שיח לא מרשים במיוחד, בעל עלים קטנים הדומים לעלי אברש, ופרח לבן בקוטר שני סנטימטרים עם חמישה עלי כותרת. גובהו שנים־עשר סנטימטר.
מוצאו של הצמח בערבה ובאזורי ההר של אוסטרליה, ושם הוא צומח בתוך ציצות גדולות של עשב. באוסטרליה הוא נקרא שלג–המדבר1. מומחית מהגן הבוטני באוּפּסָלָה תטען בהמשך כי מדובר בצמח נדיר שרק לעיתים רחוקות מגדלים אותו בשוודיה. הבוטנאית כתבה בדוח שלה שהצמח הוא קרוב משפחה של ההדס, ותכופות מבלבלים בינו לבין בן־דודו הנפוץ לאין שיעור יותר, Leptospermum scoparium הגדל בשפע בניו־זילנד. ההבדל בין השניים, תאמר המומחית, הוא שבקצהו של כל עלה כותרת של ה- Rubinetteפזורה כמות קטנה של נקודות זעירות ורודות, שמשוות לפרח גוון ורדרד קמעה.
1 בספר בשוודית מופיעים משפטים ומילים באנגלית. במהדורה העברית בחרנו פעמים רבות לתרגם אותם. בכל מקום שבו המילים והמשפטים היו במקור באנגלית הם מופיעים בתרגום לעברית בכתב נטוי.
כללית, ה-Rubinette הוא פרח צנוע להפליא. הוא חסר כל ערך מסחרי. הוא נטול כל סגולות רפואיות ידועות ואינו מעורר הזיות. הוא לא מיועד למאכל, הוא לא שימושי כתבלין וחסר ערך לייצור צבע. לעומת זאת הוא בעל משמעות מסוימת בקרב האוכלוסייה הילידית של אוסטרליה, האָבּוֹריג'ינים, שמסורתם מקדשת את אזור אָייָרס רוֹק ואת כל הצומח שם. דומה שאין לפרח הזה תכלית אלא לענג את סביבתו ביופיו הגחמני.
עוד קבעה הבוטנאית מאופסלה בדוח שלה שאם באוסטרליה שלג–המדבר אינו נפוץ, הרי שבשוודיה הוא ממש נדיר. היא עצמה מעולם לא ראתה את הפרח, אבל אחרי שנועצה בעמיתיה למדה שנעשו ניסיונות לגדל את הצמח בגינה בגֶטֶבּוֹרג, ואפשר להניח שמשוגעים לדבר ובוטנאים חובבים מגדלים אותו פה ושם באופן פרטי בחממות קטנות. הסיבה לכך שקשה כל כך לגדל אותו בשוודיה היא שהצמח זקוק לאקלים מתון ויבש, וצריך להחזיק אותו במבנה סגור כל חודשי החורף. הוא אינו מתאים לקרקע המכילה גיר או סיד והוא דורש השקיה מלמטה, ישר לשורש. הוא זקוק לטיפול מיוחד.
להלכה, העובדה שהצמח נדיר בשוודיה אמורה היתה להקל על איתור המקור של הפרח המסוים הזה, אבל למעשה זו היתה משימה בלתי אפשרית. לא היו בנמצא לא רישומים ולא רישיונות שאפשר לעיין בהם. איש לא ידע כמה מגדלים פרטיים ניסו לגדל פרח קשה כל כך לגידול - ייתכן שמדובר באחדים, ייתכן שבכמה מאות של משוגעים לדבר שיכולים להשיג זרעים או את הצמחים עצמם. ייתכן שרכשו אותם באופן פרטי או בדואר, ממגדל אחר, או מכל גן בוטני באירופה. ייתכן אפילו שהצמחים או הזרעים הובאו ישירות לשוודיה בידי מטייל שביקר באוסטרליה. במילים אחרות, איתורם של המגדלים האלה בין מיליוני השוודים שיש להם חממה קטנה או עציץ על אדן החלון בחדר המגורים הוא חסר כל סיכוי.
זה היה רק אחד בשורה של פרחים מסתוריים שהגיעו תמיד ב-1 בנובמבר במעטפה מרופדת. סוג הפרח השתנה משנה לשנה, אבל כולם היו יפים ועל פי רוב נדירים יחסית. הפרח היה תמיד מיובש ומודבק בקפידה על נייר צבוע בצבעי מים, ונתון בזכוכית ממוסגרת במסגרת פשוטה בגודל 16x29 סנטימטר.
תעלומת הפרחים הזאת מעולם לא נודעה בתקשורת או ברבים, והיתה ידועה בקרב חוג מצומצם בלבד. לפני שלושה עשורים היתה ההופעה השנתית של הפרח נושא לענות בו ולחקור אותו - במעבדה הארצית לזיהוי פלילי, אצל מומחים לטביעות אצבעות וגרפולוגים, בין חוקרי משטרה ובקרב קרובי משפחה וחברים של הנמען. כעת נמנו שלושה אנשים בלבד עם הנפשות הפועלות בדרמה הזאת: חתן השמחה המזדקן, קצין המשטרה בדימוס, וכמובן, האלמוני ששלח את המתנה. מאחר שלפחות שניים מהנזכרים לעיל הגיעו לגיל המכובד שבו לא נשאר לאדם אלא להתחיל להתכונן לבלתי נמנע, הרי שבקרוב יצטמצם חוג בעלי העניין ממילא.
קצין המשטרה בדימוס היה חייל ותיק ולמוד קרבות. הוא לעולם לא ישכח את המקרה הראשון שטיפל בו, כשהיה עליו ללכוד מכונאי אלים ושתוי כלוט לפני שיפגע בעצמו או במישהו אחר בתחנת משנה של חברת החשמל. במהלך הקריירה שלו סגר מאחורי סורג ובריח ציידים מסיגי גבול, בעלים מכים, נוכלים, גנבי מכוניות ונהגים שיכורים. הוא פגש פורצים, שודדים, סוחרי סמים, אנסים ולפחות מתנקש אחד, מטורף פחות או יותר. הוא לקח חלק בתשע חקירות רצח או הריגה. חמש מהן היו מאותם מקרים שהעבריין עצמו מצלצל למשטרה, מודה ומביע חרטה כנה על שחיסל את אשתו או את אחיו או איזשהו קרוב משפחה אחר. שלושה מקרי רצח הצריכו חקירה; שניים פוענחו כעבור כמה ימים ואחד כעבור שנתיים, בסיוע המטה הארצי.
המקרה התשיעי פוענח ברמת המשטרה, כלומר, החוקרים ידעו מי הרוצח, אבל ההוכחות היו קלושות כל כך שהתובע החליט למחוק את התביעה. למורת רוחו של הרב־פקד חל בסופו של דבר על המקרה חוק ההתיישנות. אבל בסך הכול היה יכול להביט אחורה על קריירה מרשימה ולהיות גאה בהישגיו.
אבל הוא לא היה מרוצה, נהפוך הוא.
״מקרה הפרחים המיובשים״ היה לרב־פקד כקוץ בבשר - הפרשייה הבלתי מפוענחת האחרונה והמתסכלת ביותר, שהקדיש לה זמן רב יותר מאשר לכל מקרה אחר.
המצב היה מגוחך שבעתיים בשל העובדה שגם אחרי אלפי שעות של מחשבה, בתפקיד ושלא בתפקיד, הוא אפילו לא יכול לקבוע בוודאות שנעשתה פה בכלל עבירה.
שני הגברים ידעו שמי שמיסגר את הפרח השתמש בכפפות, ושאין טביעות אצבעות, לא על המסגרת ולא על הזכוכית. הם ידעו שאי אפשר לאתר את השולח. הם ידעו שאת המסגרת הזאת ניתן לרכוש בחנויות צילום ובחנויות לצורכי כתיבה בכל רחבי תבל. לא היה להם קצה חוט, פשוט כך. וחותמת הדואר השתנתה מפעם לפעם; לרוב נשלחה המעטפה מסטוקהולם, אך שלוש פעמים שוגרה מלונדון, פעמיים מפריז, פעמיים מקופנהגן, פעם ממדריד, פעם מבּוֹן ופעם, באופן תמוה ביותר, מפֶּנסָקוֹלָה, ארצות־הברית. שאר הערים הן ערי בירה ידועות, אך פנסקולה היתה כל כך לא מוכרת לרב־פקד עד שנאלץ לחפש אותה במפה.
אחרי שסיימו את השיחה ונפרדו לשלום ישב חתן השמחה בן השמונים ושתיים בשקט שעה ארוכה והתבונן בפרח האוסטרלי היפה והסתום הזה שאת שמו עדיין לא ידע. אחר כך נשא את עיניו אל הקיר שמעל שולחן הכתיבה. ארבעים ושלושה פרחים מיובשים נתונים בזכוכית ממוסגרת היו תלויים שם בארבע שורות. בכל שורה עשרה פרחים, ומתחתם שורה לא מלאה של ארבעה. בשורה העליונה חסר פרח אחד. מקום מספר תשע היה ריק. שלג–המדבר יהיה מספר ארבעים וארבעה.
ובכל זאת קרה הפעם לראשונה דבר שחרג ממתכונת השנים הקודמות. לפתע פתאום וללא כל אזהרה מוקדמת, פרץ בבכי. הוא עצמו נדהם מפרץ הרגשות הזה המציף אותו אחרי כמעט ארבעים שנה.

סטיג לרסון

קרל סטיג-ארלנד "סטיג" לרסון (1954 - 2004) היה סופר, עיתונאי ופעיל פוליטי שוודי. נודע בזכות כתיבת סדרת ספרי המתח "טרילוגיית מילניום" שזכתה להצלחה עולמית לאחר מותו.

עוד על הספר

  • תרגום: רות שפירא
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 512 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 32 דק'

ניתן למצוא גם ב -

נערה עם קעקוע דרקון סטיג לרסון
פרולוג
יום שישי 1 בנובמבר
 
זה כבר נעשה לאירוע החוזר על עצמו מדי שנה בשנה. למקבל הפרח מלאו עכשיו שמונים ושתיים. כשהגיע הפרח הוא פתח את החבילה והסיר את נייר העטיפה. אחר כך הרים את שפופרת הטלפון וחייג אל מפקח משטרה בדימוס, רב־פקד, שעבר להתגורר בחוף אגם סיליָאן אחרי צאתו לגמלאות. לא זו בלבד שהשניים היו באותו גיל, אלא הם נולדו באותו יום - עובדה אירונית במידת מה בנסיבות אלה. הרב־פקד, שידע כי השיחה תגיע בסביבות אחת־עשרה בבוקר, אחרי חלוקת הדואר, שתה קפה והמתין. השנה צילצל הטלפון כבר בעשר וחצי. הוא הרים את השפופרת ואמר שלום.
״הגיע.״
״מה קיבלת השנה?״
״אני לא יודע איזה מין פרח זה. אני אמסור אותו לזיהוי. הוא לבן.״
״ולא צורף אליו מכתב, אני מניח?״
״לא. רק פרח. המסגרת זהה לזו של השנה שעברה. מסגרת זולה כזאת להרכבה עצמית.״
״חותמת בית־הדואר?״
״סטוקהולם.״
״כתב היד?״
״כרגיל, כתוב באותיות גדולות. אותיות ישרות ונאות.״
ובכך מיצו השניים את הנושא וכמה דקות ישבו ושתקו משני עברי הקו. הרב־פקד בדימוס התרווח בכיסא שליד השולחן במטבח ומצץ את קנה מקטרתו. הוא ידע שכבר לא מצפים ממנו לשאול שום שאלה אינטליגנטית או חריפה שתוכל לשפוך אור חדש על הנושא. הזמנים האלה חלפו להם, והשיחה בין שני הגברים המזדקנים לבשה אופי של טקס הנסוב על תעלומה שלאיש בעולם זולתם אין ולו שמץ של עניין לפתור אותה.
התברר כי השם הלטיני הוא Leptospermum (Myrtaceae) Rubinette. זהו שיח לא מרשים במיוחד, בעל עלים קטנים הדומים לעלי אברש, ופרח לבן בקוטר שני סנטימטרים עם חמישה עלי כותרת. גובהו שנים־עשר סנטימטר.
מוצאו של הצמח בערבה ובאזורי ההר של אוסטרליה, ושם הוא צומח בתוך ציצות גדולות של עשב. באוסטרליה הוא נקרא שלג–המדבר1. מומחית מהגן הבוטני באוּפּסָלָה תטען בהמשך כי מדובר בצמח נדיר שרק לעיתים רחוקות מגדלים אותו בשוודיה. הבוטנאית כתבה בדוח שלה שהצמח הוא קרוב משפחה של ההדס, ותכופות מבלבלים בינו לבין בן־דודו הנפוץ לאין שיעור יותר, Leptospermum scoparium הגדל בשפע בניו־זילנד. ההבדל בין השניים, תאמר המומחית, הוא שבקצהו של כל עלה כותרת של ה- Rubinetteפזורה כמות קטנה של נקודות זעירות ורודות, שמשוות לפרח גוון ורדרד קמעה.
1 בספר בשוודית מופיעים משפטים ומילים באנגלית. במהדורה העברית בחרנו פעמים רבות לתרגם אותם. בכל מקום שבו המילים והמשפטים היו במקור באנגלית הם מופיעים בתרגום לעברית בכתב נטוי.
כללית, ה-Rubinette הוא פרח צנוע להפליא. הוא חסר כל ערך מסחרי. הוא נטול כל סגולות רפואיות ידועות ואינו מעורר הזיות. הוא לא מיועד למאכל, הוא לא שימושי כתבלין וחסר ערך לייצור צבע. לעומת זאת הוא בעל משמעות מסוימת בקרב האוכלוסייה הילידית של אוסטרליה, האָבּוֹריג'ינים, שמסורתם מקדשת את אזור אָייָרס רוֹק ואת כל הצומח שם. דומה שאין לפרח הזה תכלית אלא לענג את סביבתו ביופיו הגחמני.
עוד קבעה הבוטנאית מאופסלה בדוח שלה שאם באוסטרליה שלג–המדבר אינו נפוץ, הרי שבשוודיה הוא ממש נדיר. היא עצמה מעולם לא ראתה את הפרח, אבל אחרי שנועצה בעמיתיה למדה שנעשו ניסיונות לגדל את הצמח בגינה בגֶטֶבּוֹרג, ואפשר להניח שמשוגעים לדבר ובוטנאים חובבים מגדלים אותו פה ושם באופן פרטי בחממות קטנות. הסיבה לכך שקשה כל כך לגדל אותו בשוודיה היא שהצמח זקוק לאקלים מתון ויבש, וצריך להחזיק אותו במבנה סגור כל חודשי החורף. הוא אינו מתאים לקרקע המכילה גיר או סיד והוא דורש השקיה מלמטה, ישר לשורש. הוא זקוק לטיפול מיוחד.
להלכה, העובדה שהצמח נדיר בשוודיה אמורה היתה להקל על איתור המקור של הפרח המסוים הזה, אבל למעשה זו היתה משימה בלתי אפשרית. לא היו בנמצא לא רישומים ולא רישיונות שאפשר לעיין בהם. איש לא ידע כמה מגדלים פרטיים ניסו לגדל פרח קשה כל כך לגידול - ייתכן שמדובר באחדים, ייתכן שבכמה מאות של משוגעים לדבר שיכולים להשיג זרעים או את הצמחים עצמם. ייתכן שרכשו אותם באופן פרטי או בדואר, ממגדל אחר, או מכל גן בוטני באירופה. ייתכן אפילו שהצמחים או הזרעים הובאו ישירות לשוודיה בידי מטייל שביקר באוסטרליה. במילים אחרות, איתורם של המגדלים האלה בין מיליוני השוודים שיש להם חממה קטנה או עציץ על אדן החלון בחדר המגורים הוא חסר כל סיכוי.
זה היה רק אחד בשורה של פרחים מסתוריים שהגיעו תמיד ב-1 בנובמבר במעטפה מרופדת. סוג הפרח השתנה משנה לשנה, אבל כולם היו יפים ועל פי רוב נדירים יחסית. הפרח היה תמיד מיובש ומודבק בקפידה על נייר צבוע בצבעי מים, ונתון בזכוכית ממוסגרת במסגרת פשוטה בגודל 16x29 סנטימטר.
תעלומת הפרחים הזאת מעולם לא נודעה בתקשורת או ברבים, והיתה ידועה בקרב חוג מצומצם בלבד. לפני שלושה עשורים היתה ההופעה השנתית של הפרח נושא לענות בו ולחקור אותו - במעבדה הארצית לזיהוי פלילי, אצל מומחים לטביעות אצבעות וגרפולוגים, בין חוקרי משטרה ובקרב קרובי משפחה וחברים של הנמען. כעת נמנו שלושה אנשים בלבד עם הנפשות הפועלות בדרמה הזאת: חתן השמחה המזדקן, קצין המשטרה בדימוס, וכמובן, האלמוני ששלח את המתנה. מאחר שלפחות שניים מהנזכרים לעיל הגיעו לגיל המכובד שבו לא נשאר לאדם אלא להתחיל להתכונן לבלתי נמנע, הרי שבקרוב יצטמצם חוג בעלי העניין ממילא.
קצין המשטרה בדימוס היה חייל ותיק ולמוד קרבות. הוא לעולם לא ישכח את המקרה הראשון שטיפל בו, כשהיה עליו ללכוד מכונאי אלים ושתוי כלוט לפני שיפגע בעצמו או במישהו אחר בתחנת משנה של חברת החשמל. במהלך הקריירה שלו סגר מאחורי סורג ובריח ציידים מסיגי גבול, בעלים מכים, נוכלים, גנבי מכוניות ונהגים שיכורים. הוא פגש פורצים, שודדים, סוחרי סמים, אנסים ולפחות מתנקש אחד, מטורף פחות או יותר. הוא לקח חלק בתשע חקירות רצח או הריגה. חמש מהן היו מאותם מקרים שהעבריין עצמו מצלצל למשטרה, מודה ומביע חרטה כנה על שחיסל את אשתו או את אחיו או איזשהו קרוב משפחה אחר. שלושה מקרי רצח הצריכו חקירה; שניים פוענחו כעבור כמה ימים ואחד כעבור שנתיים, בסיוע המטה הארצי.
המקרה התשיעי פוענח ברמת המשטרה, כלומר, החוקרים ידעו מי הרוצח, אבל ההוכחות היו קלושות כל כך שהתובע החליט למחוק את התביעה. למורת רוחו של הרב־פקד חל בסופו של דבר על המקרה חוק ההתיישנות. אבל בסך הכול היה יכול להביט אחורה על קריירה מרשימה ולהיות גאה בהישגיו.
אבל הוא לא היה מרוצה, נהפוך הוא.
״מקרה הפרחים המיובשים״ היה לרב־פקד כקוץ בבשר - הפרשייה הבלתי מפוענחת האחרונה והמתסכלת ביותר, שהקדיש לה זמן רב יותר מאשר לכל מקרה אחר.
המצב היה מגוחך שבעתיים בשל העובדה שגם אחרי אלפי שעות של מחשבה, בתפקיד ושלא בתפקיד, הוא אפילו לא יכול לקבוע בוודאות שנעשתה פה בכלל עבירה.
שני הגברים ידעו שמי שמיסגר את הפרח השתמש בכפפות, ושאין טביעות אצבעות, לא על המסגרת ולא על הזכוכית. הם ידעו שאי אפשר לאתר את השולח. הם ידעו שאת המסגרת הזאת ניתן לרכוש בחנויות צילום ובחנויות לצורכי כתיבה בכל רחבי תבל. לא היה להם קצה חוט, פשוט כך. וחותמת הדואר השתנתה מפעם לפעם; לרוב נשלחה המעטפה מסטוקהולם, אך שלוש פעמים שוגרה מלונדון, פעמיים מפריז, פעמיים מקופנהגן, פעם ממדריד, פעם מבּוֹן ופעם, באופן תמוה ביותר, מפֶּנסָקוֹלָה, ארצות־הברית. שאר הערים הן ערי בירה ידועות, אך פנסקולה היתה כל כך לא מוכרת לרב־פקד עד שנאלץ לחפש אותה במפה.
אחרי שסיימו את השיחה ונפרדו לשלום ישב חתן השמחה בן השמונים ושתיים בשקט שעה ארוכה והתבונן בפרח האוסטרלי היפה והסתום הזה שאת שמו עדיין לא ידע. אחר כך נשא את עיניו אל הקיר שמעל שולחן הכתיבה. ארבעים ושלושה פרחים מיובשים נתונים בזכוכית ממוסגרת היו תלויים שם בארבע שורות. בכל שורה עשרה פרחים, ומתחתם שורה לא מלאה של ארבעה. בשורה העליונה חסר פרח אחד. מקום מספר תשע היה ריק. שלג–המדבר יהיה מספר ארבעים וארבעה.
ובכל זאת קרה הפעם לראשונה דבר שחרג ממתכונת השנים הקודמות. לפתע פתאום וללא כל אזהרה מוקדמת, פרץ בבכי. הוא עצמו נדהם מפרץ הרגשות הזה המציף אותו אחרי כמעט ארבעים שנה.