פרק 1
ילד ועכברוש
שלג יורד.
שלג לבן כנוצה של ברבור, לבן כפריחה של שושן צחור. הלובן כמעט מְסַמֵּא עיניים על רקע הירוק הכהה והחוּם של נוף היער, והוא נח בערימות קטיפתיות בין טלאים של שיחי קיסוס ואוכמניות רדומים. הוא נערם בבסיסיהם של עצי האשוח הגבוהים ומרפד את השוחות הקטנות למרגלות השורשים העבים של עצי הארז.
כביש חוצב את דרכו במעבה היער. גם הוא מכוסה במעטה שלג ללא רבב.
למעשה, מי שלא יודע שיש כביש מתחת לשלג, מי שלא יודע על קיומם של מאות צעדים וטפיפות פרסה וקילומטרים של אבני ריצוף שחוקות מתחת לשלג, עשוי לחשוב שזוהי חלקת יער ריקה, שמשום מה לא נכבשה על ידי הצמחייה השופעת של היער. אין עקבות של גלגלים או סימני צמיגים על הכביש הזה. שום עקבות לא מכתימות את לובנו של השלג. אפשר לחשוב שזהו נתיב של חיות צַיִד, פיסת קרקע שאף עץ לא הצליח להכות בה שורש בגלל התנועה הבלתי פוסקת של צועדים חרישיים: איילים, דישוֹנים ודובים. אבל אפילו כאן, באזור נידח זה של העולם, אין כל טביעות רגליים של בעלי–חיים. ככל שיורד יותר שלג, הכביש הולך ונעלם. הוא נעשה לחלק בלתי נפרד מיער רחב ידיים ואינסופי זה.
הקשיבו.
הכביש שקט.
הקשיבו.
המולה מרוחקת מפריעה את הדממה השלווה הזאת. זהו קולם של גלגלים וצהלת סוס המתאמץ עד קצה גבול יכולתו. פרסותיו של הסוס טופפות בקצב שוצף על הקרקע, קצב שמושתק באילמותו של השלג. ראו: מעבר לעיקול בכביש מגיעה בדהרה כִּרְכָּרָה, שניים מארבעת גלגליה מורמים מהקרקע לרגע כדי לצלוח את הסיבוב. שני סוסים שחורים, מבריקים מזיעה, רתומים לכרכרה, ואֵדים ננשפים מנחיריהם כמו עשן המיתמר מארובה. מעל הסוסים גוהר הרַכָּב, איש גדול גוף עטוף בצמר שחור ובמגבעת מרופטת. הוא נובח בגסות אל הסוסים הדוהרים, צועק ״דיו!״ וגם ״מהר יותר!״ הוא לא חוסך מהם את צליפות השוט שלו. על פניו הבעה של פחד עמוק. הוא מעביר את הרגעים החטופים שבין הצלפה להצלפה בלטישת עיניים חרֵדה בנוף היער שסביבו.
הביטו טוב יותר: מתחתיו, בכרכרה הקטנה והפשוטה, יושבת אישה לבדה. היא לבושה בשמלת משי עדינה ופניה מכוסות ברעלה ורודה מבריקה. טבעות משובצות אבנים טובות נוצצות על אצבעותיה. בידיה היא אוחזת מניפת נייר מעודנת, שאותה היא פותחת וסוגרת בעצבנות. גם היא בוחנת את חומות העצים המיתמרים סביב הכרכרה, כאילו מחפשת מישהו או משהו שנחבא ביניהם. מולה מונחת תיבת מסעות מקושטת, דופנותיה מעטורות במעשה תחרה מכסף ומזהב. אבזמיה של התיבה נעולים במנעול, והמפתח תלוי מצווארה של האישה על שרשרת זהב דקה. האישה קצרת הרוח מרימה את המניפה שלה וחובטת בתקרת הכרכרה.
הרַכָּב שומע את רעש המניפה ומדרבן את הסוסים עוד יותר, ממטיר הצלפות שוט רבות יותר על צלעותיהם העולות ויורדות בכבדות. הבזק של תנועה על הכביש לפניהם לוכד את תשומת ליבו של הרכב. הוא מצמצם את עיניו כנגד הלובן המְסַמֵּא של השלג היורד.
ילד ניצב באמצע הדרך.
אך אין זה ילד רגיל. הילד הזה לבוש במה שנראה כמעיל רקום של קצין, כמו איש חֵיל רַגְלִים ממלחמת קְרִים. שׂערו השחור והמתולתל משתרבב מתחת לשולי כובע הפרווה הרוסי שלו, בעל מגני האוזניים. הוא מטלטל בעצלתיים קֶלַע רֵיק. יש עכברוש על כתפו.
״עצור!״ צועק הילד. ״זה שוד!״
״תעשה מה שאמרו לך!״ צועק העכברוש. ״תעצור את הסוסים, שמנצ'יק!״
הרכב פולט קללה מהוסה. הוא שומט את השוט בתנועה מהירה ואוחז במושכות בשתי ידיו. הוא מכה בהן בחוזקה והסוסים רוכנים קדימה ומאיצים את דהרתם. חיוך אכזרי מופיע על פני הרכב. ״הייאה!״ הוא צועק אל הסוסים האומללים. פניו של הילד, שהיו קודם מלאות ביטחון, נופלות כעת. הוא בולע את רוקו במאמץ. ״א–אני רציני!״ הוא מגמגם.
שפתיו המבוקעות של הרַכָּב נפשקות לחיוך שחושף שורה עוצרת נשימה של שיניים צהובות. הוא לא מאֵט. האישה פולטת צרחה קצרה כשהכרכרה נוטה קלות לאורך הדרך המושלגת. הילד ממהר להתכופף ומרים אבן מן הקרקע. הוא מוחה ממנה את השלג על מכנסיו ושם אותה בקֶלַע שלו.
״אל תכריח אותי לעשות את זה,״ הוא מזהיר. לא ברור אם הרכב שמע אותו. הוא שועט לעבר הילד והעכברוש במהירות מאיימת.
במיומנות נינוחה - אין ספק כי הוא התאמן - הילד מְשַׁלֵּח את האבן מן הקֶלַע, והיא עפה לכיוון הרַכָּב, אך הוא מצליח להתכופף בדיוק בזמן. האבן חולפת מעל ראשו ונופלת לתוך סבך השְׁרָכִים המושלג של היער. לילד אין זמן לחפש אבן אחרת. הכרכרה קרובה כל כך עד שהוא יכול להריח את הזיעה של הסוסים המתקרבים.
העכברוש פולט אוּלְפ! קצר וצולל אל השוחה שבשולי הדרך. הנער קופץ בעקבותיו והשניים מתגלגלים לערימה ביחד. הכרכרה חולפת על פניהם בשאגה. הסוסים המבוהלים מהתקפתם של שני השודדים, שממנה ניצלו בקושי, צוהלים בקול רם בעוברם.
האישה בכרכרה, שפניה מכוסות ברעלה, לופתת את המפתח שתלוי סביב צווארה ומייללת בפחד. הרַכָּב, שבע רצון מתעוזתו, מעיף מבט מעבר לכתפו בילד ובעכברוש שלו. ״בהצלחה בפעם הבאה, פְרַאיֵירִים!״ הוא צועק. תשומת ליבו מוּסחת והוא אינו רואה את גזעי העצים שנופלים לפתע בערבוביה, כמו במשחק דומינו, וחוסמים את הדרך לפניהם. שלושה. בזה אחר זה. בום. בום. בום.
האישה צורחת. הרַכָּב מסובב את ראשו להביט קדימה ומושך במושכות בפראות. הסוסים צוהלים בבהלה. הפרסות שלהם בוטשות בייאוש בפני השטח החלקלקים של הדרך. הכרכרה מקרטעת ומתנדנדת בחריקה מצמררת. הרַכָּב חושב מהר ושואג בלהט ״הייאה!״ כשהוא מוביל במיומנות את הסוסים והכרכרה דרך מכשול העצים שנפלו. דמויות משני המינים מופיעות מתוך היער. הם לבושים כמו הילד, אבל המדים שלהם לא תואמים. אחדים מהם לובשים חולצות בלויות, אחרים מכסים את פניהם בבָּנְדָנוֹת. כולם ילדים. המבוגר מביניהם אולי בן חמש–עשרה. הם בוהים בתדהמה ברַכָּב שמצליח לשלוט בכרכרה המסורבלת עם שני סוסיה המבוהלים, ולהוביל אותה דרך המלכודת שטמנו. בתוך רגעים ספורים הרַכָּב מפנה את המכשולים וחוזר אל השוט שלו, לזרז את הסוסים.
בינתיים קמו הילד והעכברוש מן השוחה שלצד הכביש והסירו את השלג שדבק בבגדיהם. העכברוש קופץ בחזרה אל כתפו של הילד, והילד תוחב את אצבעותיו בין שפתיו ונושף שריקה צורמנית. מתוך הסְבָך הצפוף יוצא סוס, פוני מנומר בחום ולבן. בשעה שהילד מזנק אל גב הסוס ובועט בו כדי לזרזו, העכברוש נצמד אל כּוֹתֶפֶת מעילו. כשהוא מגיע אל מחסום העצים הוא מזניק את הסוס ומשאיר את שלושת גזעי העצים מאחור. רֶסֶס של שלג ובוץ מתפזר לכל עבר כשהסוס מגיע אל עברו האחר של המחסום. הילדים שביַעַר התנערו מההלם שאחז בהם וגם הם מְזַמְנִים את חיות הרכיבה שלהם, ועד מהרה הדרך שוקקת רוכבים שרודפים אחר הכרכרה הנמלטת.
הרַכָּב שלפניהם מבחין במתרחש. הוא מקלל את השודדים על תעוזתם. הרוח מצליפה בפניו. השלג כבד עכשיו, קפוא כקרח.
הילד עם העכברוש הוא ללא ספק אחד הזריזים בחבורת הרודפים. רבים אינם עומדים בקצב שמכתיבה הכרכרה ונושרים בדרך. בתוך דקות נותרים ארבעה בלבד: הילד, ילד גדול יותר, ושתי ילדות. הם הולכים ומתקרבים אל הכרכרה השועטת ומתפצלים, שניים מכל צד שלה. העכברוש נצמד אל כתפו של הילד על אחד ממגני האוזניים של כובעו הפרוותי, ומזהיר את הרַכָּב: ״אם תמסור לנו את הזהב שלך,״ הוא צועק, ״נשחרר אותך בלי פֶּגע!״
הרַכָּב מגיב בקללה מסמרת שיער שמעלה סומק בלחייו של הילד, אפילו ברגעים קדחתניים אלה. הוא רוכב בדיוק לצד הכרכרה. הוא מסתכל פנימה ורואה: את האישה שפניה רעולות, את המפתח התלוי סביב צווארה, את תיבת המסע המעוטרת. האישה מתבוננת בו בסקרנות, ועיניה החומות הגדולות מציצות מעל הבד המבריק שמכסה את פניה. דעתו של הילד מוסחת לרגע מהמתרחש. העכברוש צועק: ״זהירות!״
בניסיון להיפטר מרודפיו, הרַכָּב מטה את הכרכרה בחדות שמאלה, והילד כמעט מתנגש בה. הוא חונק צווחה בגרונו ומדהיר את הפוני אל שולי הדרך. פרסותיו של הסוס פוגעות בעשבייה הרכה שמרפדת את שולי הדרך והוא מועד. האדמה משתפלת כאן ויורדת במדרון אל הערוץ השוצף מים. הילד מכין את עצמו לנפילה, אבל הפוני קל רגליים. בן רגע סוסו של הילד מתעשת ורגליו מוצאות את דרכן בחזרה אל הכביש. הילד לוחש מילת תודה באוזנו. הם שוב במרדף.
הכרכרה מקדימה אותם עכשיו, במרחק כמה סוסים. שלושת השודדים האחרים נאבקים לעמוד בקצב. אחת מהרוכבים, ילדה בעלת שיער צהוב כמו קש, הצליחה לאחוז בגג הכרכרה ומנסה לטפס אל תוכה. זוהי משימה שיש עמה סיכון. פניה של הילדה מאומצות בריכוז. שני השודדים האחרים, ילד וילדה, הצליחו להדהיר את סוסיהם במקביל לסוסים המושכים את הכרכרה. הילדה זהובת השיער רוטנת בקול רם ומזנקת מהסוס שלה. היא מצליחה בקושי להיאחז בסורגים שמחשקים את גג הכרכרה. הסוס שלה מתרחק. גופה נחבט בדופן הכרכרה והדבר משחרר צווחה נוספת מפיה של הנוסעת. הילדה מייצבת את עצמה ומטפסת אל גג הכרכרה בתרועת ניצחון. היא מפנה את ראשה אל הילד עם העכברוש, שעדיין מזדנב מאחור, במרחק כמה סוסים ממנה.
״מי ייתן והשודד הטוב ביותר-״ היא מתחילה לומר. המשפט שלה נקטע כאשר הכרכרה נדחקת תחת ענף נמוך והילדה מורמת ממקום מושבה כהרף עין. הילד עם העכברוש חייב להשתופף כדי לחמוק מרגליה המתנופפות של הילדה כשהוא מדהיר את הפוני שלו אל עבר הכרכרה.
״ינצח,״ מסיימת הילדה את המשפט בעודה מתנדנדת על ענף העץ.
הילד נד בראשו אל העכברוש וחושק שיניים בנחישוּת. עתה נותרו רק הוא והילדה האחרת. הילד השני פרש מן המרדף וסוסו צלע אל הצמחייה שבשולי הדרך.
״אֶשׁלִינְג!״ הילד צועק. ״תחטפי את הסוסים!״
הילדה, שנמצאת עכשיו במקביל לסוס הימני, שמעה אותו. היא מנסה לשים את ידיה על הרסן של הסוס, אבל השוט של הרַכָּב מסכל את כל ניסיונותיה. ״הסתלקי, שודדת מתועבת!״ צועק הרַכָּב. הילדה נרתעת כשקצהו של שוט העור מותיר סימן צליפה אדום על גב כף ידה.
״סֶפְּטִימוּס,״ מסנן הילד אל העכברוש, ״אתה חושב שתוכל לעזור כאן?״
העכברוש מחייך. ״אני חושב שאני יכול לעשות משהו.״ הילד כבר הדביק את הכרכרה. הוא שומע את יבבות העלמה שבפנים. העכברוש מנתר מכתפו של הילד ונוחת על עורפו של הרַכָּב, שמשמיע צרחה מקפיאת דם.
״עכברושים!״ הוא צועק. ״אני לא סובל עכברושים!״
אבל המכרסם כבר הזדחל אל תוך חולצתו של הרַכָּב והוא מרקד עתה מעין ריקוד אירי קופצני בין שכמותיו העירומות. הרַכָּב המבועת צורח ושומט הן את השוט והן את המושכות. סוסי הכרכרה המבולבלים מאִטים את קצב דהירתם והילד והילדה משיגים אותם בנקל. מבט מהיר ביניהם, ושני השודדים מזנקים היישר על גבם של סוסי הכרכרה ומושכים במושכות עד שהם עוצרים בחדות.
הרַכָּב קופץ ממושבו וכושל בהמשך הדרך, ידיו מתחפרות בייאוש בגבו. הילדה והילד צוחקים למראהו, וממהרים לשוב למשימה שלפניהם. הילדה מְפנה את הדרך באדיבות. ״אחריךָ.״ הילד קד קידה ומקרין ביטחון כשהוא הולך לכיוון הכרכרה המושבתת. הוא פותח לרווחה את הדלת.
״גברתי הנכבדה,״ הוא אומר בגאווה, ״אודה לך מאוד אם תואילי...״
המילים גוֹוְעות על שפתיו. האישה שבפנים הסירה את הרעלה וחשפה מאחוריה שפע של שְׂעַר פנים ערמוני, סבוך כקן ציפורים.
נוסף על כך, קנה של אקדח עם בְּרִיחַ צוֹר מופנה אליו.
״לא נראֶה לי,״ אומרת הנוסעת, בקול בָּריטוֹן צרוד (ולגמרי לא נשי).
הילד מאוכזב והמום. ״אבל-״ הוא מתחיל לומר.
״בום,״ אומר הנוסע. הוא מצמיד את קנה האקדח אל מצחו של הילד והודף אותו בזלזול.
הילד בוהה בו ומגרד את רקתו, כאילו הוא משחזר את ההתרחשות כולה בראשו. הוא בוטש במגפיו בשלג. השליש השני במָכוֹן להכשרת שודדים החל זה עתה. וקֶרְטִיס בדיוק נכשל במבחן הראשון שלו.
