1.
סבא שלי לא אהב לדבר על העבר. דבר שאינו מפתיע, לפחות לאור כל מה שנוגע לעניין: העובדה שהיה יהודי, שהגיע לברזיל באחת מאותן אוניות עמוסות ראשי צאן, שההיסטוריה, כך נראה, הסתיימה עבורם בגיל עשרים, או שלושים, או ארבעים, לא חשוב, וכל שנותר ממנה הוא מעין זיכרון שבא והולך ועלול להיות כלא גרוע עוד יותר מזה שהיית אסור בו.
2.
במחברות של סבי לא מופיע שום אזכור למסע הזה. אינני יודע מהיכן הוא הפליג, אם סידר לעצמו מסמכים כלשהם בטרם יצא אליו, אם היו ברשותו כסף או מידע כלשהו על אשר מחכה לו בברזיל. אינני יודע כמה ימים ארכה ההפלגה, אם נשבה במהלכה רוח או לא, אם פרצה סערה לפנות בוקר או אם היה לו איכפת בכלל שהאונייה תטבע והוא יסיים את חייו באופן אירוני כל כך, בתוך מערבולת קרח אפלה ובלי שום סיכוי להותיר זכר מחוץ לסטטיסטיקה – נתון אחד שהיה מסכם את הביוגרפיה שלו, ובולע לתוכו כל התייחסות למקום שבו גדל, ולבית־הספר שבו למד, ולכל אותם דברים שקרו במרווח הזמן שהשתרע בין לידתו לגיל שבו היה כאשר קועקע בזרועו מספר.
3.
גם אני הייתי מעדיף שלא לדבר על הנושא הזה. אם יש משהו שהעולם באמת לא צריך, זה לשמוע את דעתי בנוגע אליו. הקולנוע כבר דאג לכך. הספרים כבר דאגו לכך. העדים כבר סיפרו על כך בפרטי־פרטים, ומאחורינו יש כבר שישים שנים של כתבות ומאמרים וניתוחים, דורות של היסטוריונים ופילוסופים ואמנים שהקדישו את חייהם לניסוח הערות שוליים בנוגע לעניין הזה, במאמץ לרענן פעם נוספת את דעתו של העולם בנושא, את תגובתו של כל אדם באשר הוא למשמע המילה אושוויץ, כך שלרגע לא הייתי מעלה בדעתי לחזור על הרעיונות האלה אם הם לא היו חיוניים, במובן מסוים, כדי שאוכל לדבר על סבי, ומכאן על אבי, ומכאן על עצמי.
4.
בחודשים שקדמו ליום הולדתי השלוש־עשרה למדתי לקראת הבר־מצווה שלי. פעמיים בשבוע הייתי הולך לביתו של רב אחד. היינו שם שישה או שבעה תלמידים, וכל אחד מאיתנו היה לוקח איתו הביתה קלטת ועליה קטעים מן התורה מושרים ומוקלטים בקולו של הרב. שיעור אחר־כך היינו צריכים לדעת הכול בעל־פה, ועד היום אני מסוגל לשיר את המנטרה ההיא שנמשכת חמש־עשרה או עשרים דקות מבלי להבין את המשמעות של אף מילה.
5.
הרב חי ממשכורת בית הכנסת ומתרומות שנתנו משפחות הקהילה. אשתו נפטרה וילדים לא היו לו. בזמן השיעור הוא היה שותה תה עם ממתיק מלאכותי. קצת אחרי שהשיעור התחיל, הוא היה לוקח את אחד התלמידים, בדרך כלל את זה שלא למד, ומושיב אותו לצִדו, ומדבר אליו כשפניו כמעט נוגעות בשלו, ומאלץ אותו לשיר שוב ושוב כל פסוק וכל הברה, עד שהתלמיד היה טועה בפעם השנייה או השלישית והרב היה מטיח את אגרופו על השולחן וצועק ומאיים שלא יערוך בר־מצווה לאף אחד.
6.
היו לרב ציפורניים ארוכות וריח של חומץ. הוא היה האדם היחיד בעיר שערך את ההכנות האלה ובדרך כלל, אחרי שהשיעור הסתיים, היינו מחכים במטבח בזמן שהוא שוחח עם ההורים שלנו, ובשיחה הוא היה אומר להם שאנחנו אדישים, לא ממושמעים, בורים ופראי־אדם, ובסוף הנאום מבקש מהם עוד קצת כסף. בדרך כלל אחד מהתלמידים, שכמו כולם ידע כי הרב סובל מסוכרת, שבעבר הוא כבר אושפז בבית חולים בשל כך, שסבל מסיבוכים ואחת מהרגליים שלו כבר היתה בסכנה וקרובה לקטיעה, אותו תלמיד היה מתנדב באותה השעה להביא לרב עוד תה, ובמקום ממתיק מלאכותי שם לו סוכר בכוס.
7.
כמעט כל חבריי לכיתה חגגו בר־מצווה. הטקס היה נערך בשבת בבוקר. חתן הבר־מצווה היה לובש טלית ונקרא להתפלל יחד עם המבוגרים. אחר־כך היתה מוגשת ארוחת צהריים או ערב, בדרך כלל במלון פאר כלשהו, ואחד הדברים החביבים על חבריי היה למרוח את הידיות העגולות של החדרים במשחת נעליים. הם אהבו גם להשתין לתוך קופסאות המגבות שבחדרי השירותים. והיה עוד משהו, אפילו שזה קרה רק פעם אחת. בזמן הדלקת הנרות וקריאות המזל־טוב, באותה שנה היינו מניפים את חתן השמחה באוויר שלוש־עשרה פעמים, וקבוצה של ילדים היתה תופסת אותו בכל פעם שנפל למטה, כמו רשת ביטחון של מכבי־אש. באותו יום הרשת נפתחה בנפילה השלוש־עשרה וחתן יום ההולדת נפל בגבו על הרצפה.
8.
המסיבה שבה זה קרה לא התקיימה במלון פאר, אלא בחדר מסיבות, בבניין שלא היו בו לא מעלית ולא שוער, מכיוון שחתן יום ההולדת למד על מלגה מיוחדת למעוטי יכולת והיה בן של כרטיסן באוטובוס שכבר נראה גם מוכר צמר־גפן מתוק בפארק. חתן יום ההולדת לא נכשל בשום מקצוע, אף פעם לא הלך לשום מסיבה, לא לקח חלק בהתפרעויות בספרייה ולא היה אחד מהתלמידים שהכניסו נתח בשר נא לתיק של אחת המורות, וודאי וודאי שלא היה מאלה שהשתעשעו כאשר מישהו הניח פצצה מאחורי אחת האסלות, שקית אבק־שריפה שסיגריה הוטמנה בתוכה ובערה עד שהכול התפוצץ. הנפילה פגעה בחולייה בגבו ובעקבותיה הוא נאלץ לשכב חודשיים ימים במיטה, להשתמש בחגורה אורתופדית במשך כמה חודשים נוספים ולתרגל פיזיותרפיה לכל אורך התקופה הזו. כל זאת אחרי שהובהל לבית החולים והמסיבה הסתיימה באווירה של תוהו ובוהו ומבוכה כללית, לפחות בקרב המבוגרים שנכחו במקום. ואחד מאותם נערים שהיו צריכים לתפוס את החבר באוויר לפני שייפול ארצה, הייתי אני. אני.
9.
בית־ספר יהודי, בכל אופן בית־ספר יהודי כמו זה שבו למדנו אנחנו, שבו חלק מהתלמידים מגיעים לבית־הספר ברכב נהוג בידי נהג פרטי, ותלמידים אחרים סופגים במשך שנים קיתונות של בוז והשפלות - לאחד יורקים מדי יום לתוך ארוחת הצהריים, אחר נכלא בחדר המכונות בכל הפסקה - בית־ספר יהודי הוא פחות או יותר כמו כל בית־ספר אחר. והחבר שנפצע ביום ההולדת שלו כבר היה קורבן לכך עוד קודם: בשנים שקדמו ליום ההולדת שלו היו קוברים אותו שוב ושוב בארגז החול שבחצר בית־הספר. ההבדל הוא שבמשך כל הילדות שלך בבית־ספר יהודי, אתה שומע על אנטישמיות: יש מורים שמתמסרים אך ורק לכך, מסבירים את הזוועות שעוללו הנאצים, שהתקשרו לזוועות שעוללו הפולנים, שהידהדו את הזוועות שעוללו הרוסים, ולחשבון הזה אפשר להוסיף גם את הערבים והמוסלמים והנוצרים וכל מי שצריך, ספירלה של שנאה המבוססת על קנאה בחוכמה, בכוח הרצון, בתרבות ובעושר שהיהודים הצליחו ליצור למרות כל המכשולים הללו.
10.
בגיל שלוש־עשרה התגוררתי בבית עם בריכה, וביולי, בחופשת החורף, נסעתי לדיסנילנד, ורכבתי על רכבת הרים בספייס מאונטן, וראיתי את שודדי הים מהקָריבּיים, וצפיתי בַּתהלוכה ובמופע הזיקוקים, ואחר־כך ביקרתי באֶפּקוֹט סנטר, וראיתי את הדולפינים בסִי ווֹרְלְד, ואת הקרוקודילים בסַייפְּרֶס גַארְדֶנְס, ואת הנהר השוצף בפארק בּוּש גַארְדֶנְס, ואת מבוך המראות עם הערפדים במִיסְטֶרִי פַאן הַאוּז.
11.
בגיל שלוש־עשרה היו לי: משחק טלוויזיה, מכשיר וידאו, כוננית עמוסה בספרים ובתקליטים, גיטרה, זוג גלגיליות, חליפת מדים של נַאסַא, שֶלֶט החניה אסורה שמצאתי ברחוב, מחבט טניס שמעולם לא השתמשתי בו, אוהל, סקייטבורד, מצוף, קובייה הונגרית, אגרופן אנגלי, אולר קטן.
12.
בגיל שלוש־עשרה לא היתה לי עדיין חברה אף פעם. אף פעם עוד לא הייתי חולה באמת. אף פעם עוד לא ראיתי מישהו מת או עובר תאונה חמורה. בלילה שבו חברי לכיתה נפל על גבו חלמתי על אבא שלו, על הדודים והסבים שהיו במסיבה, על הסנדק שאולי עזר לכסות את ההוצאות, ובמסיבה הזאת הגישו בסך הכול עוגת שוקולד ופופקורן וקוֹשִינְייָאס,[1] על צלחות מנייר.
13.
חלמתי פעמים רבות על רגע הנפילה, דממה שהשתררה למשך שנייה אחת, אולי שתיים, אולם עם שישים אנשים ואף אחד לא הוציא הגה, וכולם כאילו חיכו לצעקה של חברי לכיתה, לאיזו אנקת כאב, אבל הוא המשיך לשכב על הרצפה בעיניים עצומות עד שמישהו אמר לכולם להתרחק כי יכול להיות שהוא נפצע, תמונה שהמשיכה ללוות אותי עד שהוא חזר לבית־הספר והתחיל להשתרך לאורך המסדרונות, עם חגורה אורתופדית מתחת לתלבושת האחידה, בקור, בחום, בשמש ובגשם.
14.
אילו שאלו אותי באותה התקופה מה נגע לי יותר, לראות את חברי לכיתה במצב הזה או העובדה שסבא שלי עבר את אושוויץ, וכשאני אומר נגע אני מתכוון עורר בי רגש אינטנסיבי, משהו ממשי ונוכח, זיכרון שאין צורך לעורר אותו כדי שיופיע, הייתי משיב על כך ללא היסוס.
15.
סבא שלי מת כשאבא שלי היה בן ארבע־עשרה. הדמות שלו, כפי שאני מדמיין אותה, מבוססת על חצי תריסר צילומים שבהם הוא נראה תמיד באותם בגדים, אותה חליפה כהה ושיער, וזקן, ואין לי שום מושג איך נשמע הקול שלו. והשיניים, אני לא יודע אם הן היו לבנות כי בתמונות הוא אף פעם לא נראה מחייך.
16.
את הבית של סבי מעולם לא הכרתי, אבל כמה מהרהיטים שהיו שם, הספה, השולחן העגול, ארון העץ והזגוגיות, המשיכו לדירה שאליה עברה סבתא שלי אחר־כך. הדירה הזאת היתה מתאימה יותר לאלמנה אשר מיעטה מאוד לצאת מן הבית. פעם בשבוע לכל היותר כדי לשתות תה בבית של ידידה. הרגל בו התמידה עד שאותה ידידה עברה להתגורר בבית אבות, וחיה עוד חמש או עשר שנים בבית האבות, ובתקופה הזו שברה רגל אחת, ולאחר־מכן את האגן, וחלתה לפחות בשלוש דלקות ריאות והתקף לב אחד ושבץ מוחי אחד לפני שמתה.
17.
פעם אחת נסעתי עם סבתא שלי לבית האבות הזה. המקום היה כמעט מחוץ לעיר. בחדרים עמד ריח של איקליפטוס, והבניין היה מוקף בשטחים ירוקים עם ספסלים וערוגות פרחים, שסביבם ראינו אחיות וקרובי משפחה של הדיירים, עובד כזה או אחר של המוסד לבוש במדי עבודה, ופה ושם איזה אדון בכיסא גלגלים ממונע ובלון חמצן. סבתא שלי והחברה שלה דיברו על אופרת־הסבון שמוצגת עכשיו בטלוויזיה, על האלימות בעיתונים, על האנשים ברחוב שנעשים יותר ויותר גסי רוח, על הימים הקרים שנעשים יותר ויותר ארוכים. ובשום רגע בשיחה שלהן, וגם בשום שיחה שניהלתי אני עם סבתי עד שהיא נפטרה פחות או יותר כמו חברתה מבית האבות - רק שבמקרה שלה המסלול לא כלל התקף לב, השבץ המוחי שהיא לקתה בו היה חריף ביותר, מה שחסך מכולנו את ההכרח לצפות בה רתוקה למיטתה במשך נצח בלי יכולת לדבר ולזוז - בשום רגע בחייה סבתא שלי לא הזכירה את סבא שלי.
18.
זאת אומרת, לפעמים היא היתה אומרת את המובן מאליו; שסבי מיעט לדבר, שהוא נהג לישון בפיג'מה עם שרוולים ארוכים אפילו בקיץ, שכשעדיין היו זוג צעיר הוא היה נוהג להתעמל במשך חמש־עשרה דקות בכל בוקר, ושפעם אחת הוא נפל מן הסולם שעליו היה מטפס כדי להגיע אל עליית הגג, ויכולתי להמשיך את הרשימה הזאת ולהגיע לעוד עשרים פריטים, או אולי שלושים אם לא היה די בעשרים האלה, אבל בשום רגע במשך כל אותן שנים היא לא סיפרה על הדבר הכי מהותי בנוגע אליו.
19.
בשנים האחרונות לחייו סבא שלי היה מסתגר במשך כל היום במשרד שלו. רק לאחר מותו התברר מה הוא עשה שם; מחברות על גבי מחברות מלאות באותיות זעירות, ורק אחרי שקראתי את החומרים האלה הבנתי סופסוף מה הוא עבר. זה היה הרגע שבו ההתנסות הזאת נעשתה עבורי לא רק היסטורית, לא רק קולקטיבית, לא רק כזאת הקשורה לאיזה מוסר־השכל אבסטרקטי והופכת את אושוויץ למשהו שאתה מאמין בו במלוא העוצמה של החינוך שלך, ההשכלה שלך, כל הדיונים שכבר שמעת על הנושא, העמדות שגוננת עליהן בכובד ראש והגינויים שהטחת בלהט, מבלי להרגיש לרגע אחד כאילו מדובר במשהו שלך.
20.
אם הייתי צריך לדבר על משהו שלי, הייתי מתחיל בסיפור על חברי לכיתה שנפל במסיבה. על איך שהוא חזר לבית־הספר רק חודשים אחר־כך. הייתי מדבר על איך שאזרתי אומץ להתקרב אליו, איזו שאלה שאלתי בזמן ששנינו עומדים בפרוזדור ומחכים לשיעור הבא, איזו הערה הערתי בנוגע למבחן בשבוע הבא או למעיל של המורה שתמיד היה מלא קשקשים. והייתי מדבר גם על האופן שבו הוא הגיב להערה שלי, כאילו מדובר היה בשיחה רגילה וכל אחד מאיתנו היה מסוגל לשכוח שהוא לובש חגורה אורתופדית, ובכל פעם שהוא קם מהכיסא היתה הרגשה כאילו כולם בוחנים בתשומת לב אם הוא הולך אחרת, אם צעד אחד שלו גבוה קצת יותר מהאחר, אם קצב ההליכה קצת שונה מהרגיל ועד עולם יוסיף ללוות אותו ואת כל באי המסיבה.
21.
שמו של חברי לכיתה היה ז'וּאַאוּ, וככל שהתקרבנו יותר גיליתי ש: (א) אבא שלו מכר צמר־גפן מתוק בפארק מכיוון שמשכורת של כרטיסן באוטובוס לא הספיקה בשביל להתקיים; (ב) האב גידל את בנו לבד כי האם מתה לפני גיל ארבעים; (ג) אחרי מותה של האם, האב לעולם לא התחתן שוב, לא הוליד ילדים נוספים, ולא היתה לו אף בת־זוג.
22.
בנוגע לז'ואאו נודע לי ש: (א) הוא מעולם לא סיפר לאביו שהילדים היו קוברים אותו בחול מדי יום; (ב) הוא תמיד אמר שאינו מזמין אף חבר לשחק איתו בבית כי הוא מעדיף לשבת וללמוד; (ג) הוא מעולם לא ייחס שום בעיה שנתקל בה בבית־הספר לעובדה שהיה לא־יהודי, גוי.
