איסְלה פּיקסוֹל, מקסיקו, 1929
בראשית היו המייללים. תמיד הם פצחו בגעיותיהם בשעה הראשונה של הזריחה, בדיוק בעת שאִמרת השמיים החלה להלבין. זה התחיל במיילל אחד בלבד: בגניחותיו הכפויות, הקצביות, הפולחות את האוויר כלהב של מסור. קריאותיו עוררו אחרים לידו, דחקו בהם להצטרף אל שירתו המפלצתית. עד מהרה הידהדו היללות הגרוניות מעצים אחרים, רחוקים יותר בחוף, עד שהג'ונגל כולו נמלא בעצים שואגים. כך זה היה בראשית, כך זה בכל בוקר של העולם.
הנער ואמו האמינו ששדים פעורי עיניים הם שצווחים בין העצים הללו, ונלחמים על זכותם הטריטוריאלית לצרוך בשר אדם. בשנה הראשונה לאחר שעקרו למקסיקו כדי לגור בביתו של אֶנריקֶה הם התעוררו בבעתה מדי בוקר לקול יללות השחר. לפעמים היא רצה במסדרון המרוצף אל חדרו של בנה, הופיעה בפתח הדלת בשיער פזור, כפות רגליה כדגים קפואים במיטה, ואחר כך משכה מעל שניהם את שמיכת הקרושֶׁה, הידקה אותה סביב שניהם כרשת קורים וכרתה אוזניים לשמוע.
זה אמור היה להיות כמו בספרים, המקום הזה כאן. זה מה שהבטיחה לו, בחדר הקטן והקר שם בווירג'יניה בצפון אמריקה: אם הם יברחו למקסיקו עם אנריקֶה, היא תוכל להיות כלה של איש עשיר ובנה יהיה האדון הצעיר בהַסיֶינדָה טובלת בשדות אננס. האי יהיה מוקף רצועת ים בוהקת כטבעת נישואים, ואי־שם ביבשה יבהיק היהלום שבה: שדות הנפט שאנריקֶה עשה מהם את הונו.
אבל הספר היה 'השבוי מזֶנדָה'. הוא לא היה אדון צעיר, ואמו, אחרי חודשים רבים, עדיין לא היתה כלה. אנריקֶה היה שוֹבם, סקר את אֵימתם בעיניים צוננות בעת שסעד את ארוחת הבוקר. "היללה הזאת היא אַאוּייארוֹס," הוא היה אומר, ומושך בתוך כך את המפית הלבנה מתוך טבעת הכסף, אוחז בה באצבעותיו העדויות טבעות כסף, מניחהּ על ברכיו ומסתער על ארוחת הבוקר שלו בסכין ומזלג. "הם מייללים זה אל זה כדי לקבוע את הטריטוריות שלהם, לפני שהם יוצאים ליום של ציד מזון."
המזון שלהם זה כנראה אנחנו, הסכימו האם ובנה כשהתכרבלו יחד מתחת לשמיכת רשת קורי העכביש והאזינו לנחשול הגואה של שאגות רעבתניות. כדאי שתכתוב את כל זה במחברת שלך, היא אמרה, את הסיפור של מה שקרה לנו במקסיקו. כדי שאחרי שכל מה שיישאר מאיתנו יהיה רק עצמות, מישהו יידע לאן הלכנו. היא אמרה להתחיל כך: בראשית היו האַאוּייארוֹס, שזעקו לדמנו.
אנריקֶה חי כל חייו בהסיינדה הזאת, מאז שאביו בנה אותה ואילץ בהצלפות שוט את האינדִיוֹס לשתול את שדות האננס שלו. הוא חונך להבין את התועלת שבפחד. ולפיכך כמעט שנה עברה קודם שאמר להם את האמת: המייללים הם רק קופים. הוא אפילו לא הביט אל מעבר לשולחן כשאמר זאת, רק בביצים החשובות שעל צלחתו. הוא הסתיר חיוך מלגלג מתחת לשפמו, שאינו מקום מסתור טוב. "כל אינדיאני נבער בכפר יודע מה הם. וגם אתם הייתם יודעים אילו יצאתם בבוקר במקום להסתתר במיטה כמו שני בטלנים."
זה היה נכון: היצורים היו קופים ארוכי זנב, אוכלי עלים. איך יכולה יללה כזאת לבקוע מיצור רגיל כל כך? אבל זו היתה עובדה. הנער התגנב החוצה השכם בבוקר ולמד לגלות אותם, גבוה תחת כסות הענפים, על רקע שמיים לבנים. גופים מגובננים וצמריריים, מתנדנדים הנה והנה על זרועותיהם ורגליהם, זנבותיהם שלוחים ללטף ענפים כאילו היו מיתרי גיטרה. לפעמים עירסלו הקופות־האמהות את עולליהן, שנולדו בגבהים מסוכנים, ונצמדו אליהן בכל כוחם.
אם כך לא היו שום שֵדי עצים. ואנריקֶה לא היה באמת מלך רשע, הוא היה רק בן־אדם. הוא נראה כמו האיש הזעיר שעל עוגת כלולות: אותו ראש עגול עם שיער מפוסק בוהק, ואותו שפם קטן. אבל אמו של הנער לא היתה הכלה הזעירה, וברור שעל העוגה הזאת אין מקום לילד.
אחרי כן, כשרצה ללעוג לו, אנריקֶה אפילו לא היה צריך להזכיר שדים, הוא רק גילגל את עיניו מעלה בכיוון העצים. "השד פה הוא נער עם דמיון רב מדי," הוא נהג לומר. זה היה כמו בעיה במתמטיקה, הנער שבר עליה את הראש כי הוא לא הצליח להבין באיזה מאיברי המשוואה היתה הטעות: בלהיות נער או בלהיות בעל דמיון. אנריקֶה סבר שגבר מצליח אינו זקוק כלל לדמיון.
הנה עוד דרך להתחיל את הסיפור, וגם היא נכונה.
חוק הדגים הוא כחוק בני־האדם: אם הכריש בא, הם יימלטו כולם, וישאירו אותך להיטרף. לכולם לב קופצני אחד שדוחף אותם לנוע יחד, להימלט מסכנה ממש לפני שהיא מגיעה. איכשהו הם יודעים.
מתחת לאוקיינוס יש עולם בלי אנשים. גג הים מתנדנד ממעל כשאתה נע בין העצים הסגולים של יער האלמוגים, מוקף בגוף שמיימי של אור שעשוי מדגים בוהקים. השמש חודרת מטה דרך המים כחיצים בוערים, נוגעת בגופים הקשקשיים ומציתה כל סנפיר בלהבות. אלף דגים יוצרים להקה, אבל הם תמיד נעים ביחד: יחד אחד גדול, זוהר ושברירי.
עולם מושלם הוא העולם שם למטה, רק לא למי מהם שאינו יכול לנשום מים. הוא סותם את אפו, משתלשל מן התקרה הכסופה כבובה גדולה ומכוערת. פלומות שיער מכסות את זרועותיו כעשב. הוא חיוור, מואר באור מימי על עור מעקצץ של נער, לא עלם־הים החלקלק בעל קשקשי הכסף שהוא רוצה להיות. הדגים מתרוצצים סביבו והוא מרגיש בדידות. הוא יודע שזה טיפשי להרגיש בדידות כי הוא אינו דג, אבל כך הוא מרגיש. ולמרות זאת הוא נשאר שם, לכוד בחיים שמתחת, מצר על שאינו יכול לדור בעירם, להיות מוקף בחיים הזוהרים, הצלולים האלה הזורמים סביבו מכל העברים. הלהקה הנוצצת מושכת פנימה בצד אחד ודוחפת החוצה בצד אחר, המון כתמים נעים פנימה והחוצה כיצור נושם גדול אחד. כשצל מגיע, מזנק גוש הדגים מייד אל מרכזו שלו, קורס פנימה אל תוך ליבה סמיכה ובטוחה, ומשאיר את הנער בחוץ.
איך הם יכולים לדעת להציל את עצמם, ולהשאיר אותו להיטרף? יש להם אלוהים משלהם, בובנאי השולט במוח הדג האחד שלהם, מחזיק חוט שמחובר אל כל לב בעולמם הצפוף. אל כל הלבבות חוץ מאחד.
הנער גילה את עולם הדגים לאחר שליאנדרוֹ נתן לו משקפי צלילה. ליאנדרוֹ, הטבח, ריחם על הנער המסכן מאמריקה, שלא היה לו מה לעשות כל היום חוץ מלשוטט בין הצוקים לאורך החוף כאילו הוא מחפש דבר־מה. במשקפי הצלילה היו עדשות זכוכית, והם היו עשויים גומי ומורכבים ברובם מחלקים של משקפי טייסים. ליאנדרוֹ אמר שאחיו השתמש בהם כשהיה בחיים. הוא הראה לו איך לירוק בפנים לפני שהוא מרכיב אותם, כדי שלא יתכסו באדים.
"אַנדֶלִי, קדימה, תיכנס למים," הוא אמר. "אתה תופתע."
הנער חיוור העור עמד רועד במים שהגיעו לו עד מותניו ואמר בליבו שאלה הן המילים הכי איומות בכל שפה: אתה תופתע. הרגע שבו הכול עומד להשתנות. כמו אז, כשאמא עזבה את אבא (בקול גדול, עם כוסות מתנפצות על הקיר), לקחה את הנער למקסיקו, והוא לא יכול לעשות כלום חוץ מלעמוד במסדרון שבבית הקטן והקר ולחכות שיגידו לו. החילופים אף פעם לא היו טובים: נסיעה ברכבת, אבא ואחר כך בלי אבא. דון אנריקֶה מהקונסוליה בוושינגטון, אחר כך אנריקֶה בחדר השינה של אמא. הכול משתנה עכשיו, בזמן שאתה עומד ורועד במסדרון ומחכה לחמוק מעולם אחד אל הבא אחריו.
ועכשיו, בסופו של כל זה: לעמוד בים עד גובה המותניים עם משקפי הצלילה על הפנים, לעיני ליאנדרוֹ המתבונן. באו לשם גם כמה נערים מהכפר, בלהקה, ידיהם הכהות מתנפנפות ואוחזות בסכינים הארוכות שבהן השתמשו לאיסוף צדפות. חול לבן התמצק לצידי כפות רגליהם כמוקסינים בהירים. הם נעמדו כדי להסתכל, כל הידיים המתנפנפות נעצרו, קפאו במקומן, בציפייה. לא נותר לו עתה אלא לנשום עמוק ולצלול אל תוך המקום הכחול ההוא.
הו, אלוהים, ושם לפניו, ההבטחה מקוימת, עולם. דגים בטירוף של צבע, מפוספסים ומנוקדים, גופים מוזהבים, ראשים כחולים. חֶברות של דגים, ציבור, תלוי בעולמו המימי, תוחב אפים מחודדים אל תוך אלמוגים. הם ניקרו בצמד גזעי עצים שעירים, רגליו, המבנים הללו שלא היו לדידם אלא עוד נוף. הנער קיבל זקפה קלה, כזה היה הפחד שאחז בו, וכזה היה האושר. לא עוד השתכשכויות ריקות מתוכן בים, אחרי הדבר הזה. לא עוד מחשבות על אוקיינוס שאין בו דבר זולת מים כחולים.
הוא סירב לצאת מהים כל היום, עד שהצבעים החלו להתכהות. למרבה המזל אמו ואנריקֶה שתו הרבה כשישבו במרפסת עם איש מאמריקה שהכחיל את האוויר בסיגרים שלו, ודנו בהתנקשות בחיי אובּרֶגוֹן1 ומה יעצור עתה את הרפורמות בחלוקת האדמות לפני שהאינדִיוֹס ייקחו הכול. אילולא המֶסקאל2 ולימֶטה שלגמו לרוב, היתה אמו מתחילה ודאי להשתעמם משיחת הגברים ולתהות שמא בנה טבע.
ליאנדרוֹ לבדו הוא שתהה. למחרת בבוקר, כשהנער יצא לביתן המטבח כדי לצפות בבישול ארוחת הבוקר, אמר ליאנדרו, "פּיקארוֹ, אתה תשלם. אדם חייב לשלם על כל פשע." ליאנדרו חשש כל שעות אחר הצהריים שמשקפי הצלילה שהוא הביא לבית הזה היו למכשיר של מוות. העונש היה יקיצה עם כוויית שמש בגודל טוֹרטייה, יוקדת כאש. כשהפושע הרים את בגד הלילה שלו כדי להראות את העור הצרוב שעל גבו, ליאנדרו צחק. הוא עצמו היה חום כאגוזי קוקוס ולא חשב על כוויות שמש. אך בזו הפעם הוא לא אמר usted pagará, בשפה הרשמית שמשרתים פונים בה אל אדונים. הוא אמר tú pagarás, אתה תשלם, בשפה של חברים.
הפושע לא הביע חרטה: "אתה נתת לי את משקפי הצלילה, אז אתה אשם." ונכנס שוב לים למשך רוב שעות היום, וגבו נחרך כמו קרומים פריכים ועבים בקומקום. ליאנדרו נדרש לעסות את המקום בשומן חזיר באותו לילה, ואמר, "פּיקארוֹ, שובב קטן, למה אתה עושה דברים מטופשים כאלה?" no seas malo, הוא אמר, בלשון "אתה" אינטימית, לשונם של חברים, או נאהבים, או של מבוגרים אל ילדים. איזו מהן אין לדעת.
בשבת בערב, לפני השבוע הקדוש שלפני הפסחא רצתה סַלומֶה ללכת העירה לשמוע את המוזיקה. בנה היה צריך ללכת גם הוא, כי היא נזקקה למרפק להישען עליו בזמן הטיול סביב הכיכר. היא העדיפה לקרוא לו בשמו האמצעי, ויליאם או פשוט ויל - Will - המילה המורה באנגלית על מאורעות עתידיים. אם כי בפיה זה נשמע כמובן כמו wheel, שזה גלגל, כלומר, כלי עזר, אבל רק כשהוא בתנועה. סַלוֹמֶה אוּאֶרטָה היה שמה. היא ברחה בגיל צעיר והיתה לסאלי האמריקאית ואחר כך לסאלי שֶפֶרד למשך זמן־מה, אבל שום דבר לא ארך זמן רב. סאלי האמריקאית כבר לא קיימת.
זאת היתה לסלוֹמֶה שנה של החמצת פנים, השנה האחרונה שלה בהַסיֶינדָה שבאיסְלָה פּיקסוֹל, אם כי איש עדיין לא ידע זאת. באותו יום היא החמיצה פנים כי לאנריקֶה לא היתה שום כוונה להסתובב איתה בסוֹקאלוֹ, כיכר העיר, רק כדי שתוכל להציג לראווה את שמלתה. הוא היה עסוק מדי בעבודה. ועבודה פירושה לשבת בספרייה שלו, להעביר שתי ידיים בשערו החלק, לשתות מֶסקאל ולהזיע בצווארונו תוך שהוא מחשב טורים של מספרים. בדרך זו הוא למד אם השבוע הכסף הגיע לו עד לשפם שלו או רק עד לביצים.
סלוֹמה לבשה את השמלה החדשה, משחה קשת של אודם על פיה, לקחה את בנה בזרועו והלכה העירה. קודם עלו באפם ריחות הסוֹקאלוֹ: פולי שנף קלויים, ממתקי חלב קוקוס, קפה מורתח. הכיכר המתה זוגות שטיילו חבוקים, וזרועותיהם התלפפו זה סביב זה כקנוקנות גפן שחונקות גזעי עצים. הבנות עטו חצאיות צמר מפוספסות, חולצות תחרה ואת החברים צרי המותן שלהן. אווירת הפייסטה היתה מתוחמת בכיכר רבועה מושלמת: ארבעה קווים ארוכים של נורות חשמל תלויות על חוטים שנמתחו מעמוד לעמוד בפינות וגידרו פיסת לילה בהיר שריחפה ממש מעל ראשי הכול.
המלון והבניינים האחרים סביב הכיכר, שהוארו מלמטה, הטילו צללים בצורת גבות עיניים מעל מרפסות הברזל שלהם. הקתדרלה הקטנה נראתה גבוהה מכפי שהיא באמת, ומאיימת, כאדם שנכנס לחדר שינה ובידו נר. הנגנים עמדו בסוכה העגולה הקטנה שגגהּ המחודד ומעקי הברזל המעוצב שלה נצבעו זה לא כבר בלבן, יחד עם כל דבר אחר, לרבות עצי התאנה הענקיים, הזקנים, שהקיפו את הכיכר. גזעיהם בהקו בחושך, אבל רק עד לנקודה מסוימת, כאילו שיטפון של סיד הציף לאחרונה את העיר והותיר סימן־גובה־המים.
דומה שסלומה שמחה לזרום עם נהר האדם המקיף את הכיכר, אף על פי שבנעלי עור הלטאה האלגנטיות שלה ובאריג הקרפ הגמיש שחשף את רגליה היא נראתה שונה מכל אדם אחר שם. אנשים פינו לה דרך. והיא מן הסתם התענגה על היותה הספרדייה ירוקת העין בין האינדיאנים, או ליתר דיוק הקְריאוֹלה: ילידת מקסיקו, אך בכל זאת טהורה בלי שום טיפת דם אינדיאני בעורקיה. בנה כחול העיניים והאמריקאי למחצה היה מרוצה פחות ממעמדו, עשב שוטה גבוה שצומח בין אנשי העיר רחבי הפנים. הם היו מהווים איור נאה לספר על "מעמדות האומה", כפי שהורו ספרי הלימוד באותם ימים.
"בשנה הבאה," אמרה סלומה באנגלית, וצבטה את מרפקו בצבתות הסרטן הפראיות והאוהבות שלה, "תהיה כאן עם בחורה משלך. זה הנוֹצֶ'ה פַּלמאס3 האחרון שתרצה לטייל בו כאן עם הגרוטאה הזקנה שלך." היא אהבה להשתמש בסלנג אמריקני, בייחוד בקרב קהל רב. "וזה הכי טוב שיכול להיות," היא היתה מכריזה, ובמילותיה מכניסה את שניהם לחדר בלתי נראה וסוגרת את הדלת.
"לא תהיה לי בחורה."
"בשנה הבאה תהיה בן ארבע־עשרה. אתה כבר יותר גבוה מהנשיא פּוֹרטֶס חִיל. למה שלא תהיה לך בחורה?"
"פּוֹרטס חִיל הוא אפילו לא נשיא אמיתי. הוא נכנס לתפקיד רק בגלל שאוֹבּרֶגוֹן נרצח."
"ואולי גם אתה תעלה לשלטון אחרי שמישהי תזרוק את הנוֹבְיוֹ הראשון שלה. לא משנה איך אתה משיג את התפקיד, מותק. היא עדיין תהיה שלך."
"בשנה הבאה אולי כל העיר הזאת תהיה שלך, אם תרצי."
"אבל לך תהיה בחורה. זה כל מה שאני אומרת. אתה תסתלק ותשאיר אותי לבד." זה היה משחק שהיא שיחקה. משחק שקשה מאוד לנצח בו.
"או שאם את לא אוהבת להיות פה, אמא, תוכלי ללכת למקום אחר. לאיזו עיר מעניינת שלאנשים בה יש בילויים מוצלחים יותר מלהסתובב במעגלים סביב הסוֹקאלוֹ."
"ולך," היא המשיכה להתעקש, "בכל זאת תהיה הבחורה." לא סתם בחורה, אלא ה־בחורה, שהיא כבר אויב.
"מה אכפת לך בכלל? יש לך את אנריקֶה."
"מהפה שלך הוא נשמע כמו מחלה, כמו אבעבועות שחורות."
בחזית בימת התזמורת עם מעקה הברזל המעוצב פינה הקהל מקום לריקודים. זקנים בסנדלים הניחו זרועות קשויות סביב גזרות החבית של נשותיהם.
"בשנה הבאה, אמא, לא משנה מה, את לא תהיי זקנה."
היא הניחה את ידה על כתפו אגב הליכה. הוא ניצח.
