1947
פרנסיס מזגה את שארית הנוזל המריר שנותר בקנקן הקפה לספלהּ. שולחן המטבח הקטן היה מכוסה בניירות: תוכניות, דוחות חסויים, רעיונות גרועים שזנחה לפני שעות, ורעיונות טובים שכבר פורסמו ב'ווֹג', 'לוּק', 'לייף', 'דה סטרדיי איבנינג פוסט' ו'הרפר'ס בזאר', כדי להזכיר לה שעשתה עבודה טובה בעבר והיא מסוגלת לעשות זאת שוב.
לשם שינוי, בניין הדירות היה שקט. בדרך כלל שמעה מפינה מרוחקת בבניין תינוק בוכה, בני־זוג מתווכחים, או מישהו מוריד את המים. אבל השעה היתה אחרי שלוש לפנות בבוקר. ההוללים נרדמו מזמן, והחלבנים עדיין לא התעוררו.
שותפתה לחדר הלכה לישון בסביבות עשר – כשפרנסיס ראתה אותה בכתונת לילה ורולים בשיער השתלטה עליה קנאה מקצועית, אף שאן היתה רק מזכירה במשרד עורכי דין, שהיתה עתידה לעבור את יום המחר כפי שעברה כל יום אחר: במזיגת קפה ובהקלדה.
פרנסיס סיימה זה עתה לכתוב את הטיוטה החדשה למסע הפרסום של 'דה בירס', סדרת ירח דבש עם תמונות של מקומות יפים שנשואים טריים עשויים לבקר בהם - החוף הסלעי של מיין! אריזונה! פריז! ומשהו גנרי עבור אנשים שאין להם כסף רב, שלו נתנה את הכותרת "ליד הנהר".
במובן מסוים, תמונה זו היתה החשובה מכולן, מאחר שהם ניסו לפנות לאמריקאי הממוצע. עשור לפני כן, כשחברת 'דה בירס' הצטרפה לראשונה כלקוחה, ביצעה הסוכנות סקרים רבים במטרה לגלות את כוחה – או למען האמת את חולשתה – של מסורת הענקת טבעת אירוסין עם יהלום. בימים ההם, לא רבות היו הנשים המעוניינות בהן. זה נחשב בזבוז כסף מוחלט. הן העדיפו מכונת כביסה או מכונית חדשה, כל דבר פרט לטבעת יהלום יקרה. היא עזרה לשנות זאת.
במודעות ירח הדבש נאמר: מי ייתן ואושרכם יחזיק מעמד זמן רב כמו היהלום שלכם. משפט טוב למדי, היא חשבה.
"הגיע הזמן לישון, פרנק," היא לחשה לעצמה, אותן מילים שאִמה לחשה לה כל לילה כשהיתה ילדה.
בדיוק כשעמדה לכבות את האור ראתה את המקום הריק שהשאיר האַרט דירקטור בדף העימוד עבור הסיסמה הפרסומית, שהיה עליה למלא עד הבוקר.
"לעזאזל."
פרנסיס התיישבה שוב, הציתה סיגריה ולקחה עיפרון.
יום לפני כן התקשר אליה גרי לוֹק, מנהל סניף ניו־יורק.
"אני חושב שאנחנו צריכים משהו שיזהה את זה כפרסומת ליהלומים," הוא אמר, "סיסמה פרסומית. מה דעתך?"
כשגרי לוק שאל מה דעתך, מוטב היה שתשכילי להבין שזו לא באמת שאלה. היא סברה שהאיש גאון. לא צפוי ומדוכדך לעיתים, אבל כאלה הם כנראה כל הגאונים.
"כן, מושלם," היא אמרה.
גרי נראה כמו וינסטון צ'רצ'יל, התנהג כמו וינסטון צ'רצ'יל, ולפעמים חשבה פרנסיס שהוא באמת חושב שהוא וינסטון צ'רצ'יל. אפילו היו לו התקפי דיכאון. בפעם הראשונה שהיה עליה להגיע לניו־יורק, להראות לו את הרעיונות שלה, היא היתה מבועתת. גרי בחן אותם, ופניו לא הסגירו את מחשבותיו. אחרי מספר דקות מייסרות הוא חייך ואמר, "פרנסיס, את כותבת נהדר. ויותר חשוב מזה, את יודעת למכור."
הם חיבבו זה את זה מאותו יום ואילך. חצי מעובדי 'נ"ו אָיֶיר' פחדו מגרי לוק או לא סבלו אותו. השאר חשבו שהוא תלה את הירח בשמיים, ופרנסיס היתה אחת מהם.
"הסיסמה לא צריכה לומר שום דבר על 'דה בירס', כמובן," המשיך גרי בשיחה.
"כמובן."
במשך תשע שנים הוציאה 'דה בירס' מיליונים על מודעות שבקושי הזכירו את החברה עצמה. אפילו הזכרתה כמפיצה היתה מנוגדת לחוק. לכן המודעות פשוט התייחסו ליהלומים, והן היו נהדרות. 'אָיֶיר' הלכו עד הסוף. היות שלא יכלו לפרסם תמונות של תכשיטי יהלומים במודעות, נוצרה בעיה במחלקת הארט. באופן תיאורטי, לגרי לא היה שום קשר למחלקה הקריאטיבית. הוא היה איש עסקים, חד וחלק, ובסך הכול חילק את המשימות. אך כחובב אמנות הוא החליט להזמין שורה של ציורים מקוריים מלוּצ'יוני, בֶּרמן, לַאמוֹט ודיים לורה נייט. הוא רכש עבודות קיימות מגלריות האמנות הטובות באירופה עבור האוסף של 'דה בירס': יצירות של דאלי, פיקאסו ואֶזַרד.
המודעות בארבעה צבעים שהוכנו בעקבות זאת הציגו נופים מרהיבים, ערים וקתדרלות. על הנייר, מתחת ליצירת האמן, הוצגו איורים של אבנים, מחצי קראט עד שלושה קראט, לצד מחיריהן בקירוב. גרי היה הראשון שיצר מסע פרסום של מודעות שהציגו אמנות. כעבור שנה או שנתיים, כולם בתחום עשו זאת.
"אני צריך את הסיסמה עד מחר," אמר גרי. "אני אהיה בפילדלפיה בבוקר, ולקראת הערב אהיה בדרך לדרום־אפריקה."
"בטח," אמרה פרנסיס, ואז שכחה זאת לגמרי עד לרגע זה, באמצע הלילה.
היא נאנחה. אם לא היתה מתחרה כל חייה על תואר המתמהמהת הגדולה בעולם, אולי היתה מספיקה לישון קצת יום אחד. היא ידעה שעליה לעבוד הלילה, ולמרות זאת בילתה בחוץ עם חברתה דורותי דיגנאם, עד שדורותי היתה צריכה לתפוס את הרכבת של תשע בערב בחזרה לפן סטיישן.
דורותי התחילה כקופירייטרית של 'אייר' בסניף פילדלפיה ב-1930, אך זמן קצר אחרי שפרנסיס הגיעה לסוכנות, ארבע שנים קודם לכן, עברה דורותי לסניף ניו־יורק במרכז רוקפלר 30, כדי לנהל את מחלקת יחסי הציבור של החברה. כמו לגבי פרנסיס, 'דה בירס' היו הפרויקט העיקרי שלה. היו להם יחצנים במיאמי, בהוליווד וגם בפריז, עבור הלקוח המסוים הזה. דורותי אפילו דאגה להכנת סרט קצר בשיתוף אולפני קולומביה, 'האבן הקסומה: יהלומים במשך הדורות'. הוא הוקרן לראשונה בבתי הקולנוע בספטמבר 1945, ולפני שירד מהמסכים צפו בו יותר מחמישה־עשר מיליון אנשים.
חברתה מעולם לא חשפה את גילה, אבל פרנסיס חשבה שדורותי מבוגרת ממנה לפחות בעשור וחצי, כנראה כבת חמישים. היא עסקה בפרסום בשיקגו כבר בשנה האחרונה של מלחמת־העולם הראשונה. היא היתה כתבת החברה של ה'שיקגו הראלד' בגיל שבע־עשרה, ונשארה שם עד שהאדון הרסט הגיע לעיתון ופיטר אותה. משם עברה למשרדי חברת החלב 'הפרה המרוצה' כקופירייטרית, ולאחר מכן ל'אייר'.
דורותי הצליחה מאוד. היא היתה מעין מודל לחיקוי עבור פרנסיס. היא נסעה ברחבי העולם בשליחות 'אייר' בשנות השלושים, עבדה בלונדון, בפריז ובז'נבה עבור פורד, והפליגה לנורבגיה ולשבדיה כדי ללמוד על התפתחות מוצרי החשמל הביתיים. היא אפילו ביקרה לעיתים קרובות בהוליווד, סעדה בערבים בטְרוקאדֶרו וראתה את כל הכוכבים. פעם אחת נתקלה בג'ואן קרופורד ברשת ההלבשה בולוקס וילשייר. דורותי קנתה במידה 16 את השמלה שג'ואן קנתה במידה 14. שמלה שחורה ולא יקרה לשעות היום, ושימושית מאוד עבור שתינו, אני בטוחה, כך תיארה זאת דורותי בגלויה ששלחה לפרנסיס.
סעודת הערב שלהן הלילה החלה כפגישה עסקית, אבל אחרי שתי כוסות מרטיני לכל אחת צחקו שתיהן בקולי קולות בשולחן בבּוּקבַּיינדֶר, אכלו צדפות והתבדחו על האנשים מהעבודה. מאוד שיעשעו אותן הדברים שציפו מהן לדעת כנשים במשרד. לפני כמה שנים החלה דורותי לשמור דף נייר במגירה הריקה מתחת למכונת הכתיבה שלה, והדפיסה כל שאלה שהוצגה לה.
הלילה היא הקריאה לפרנסיס כמה מהאחרונות: "איך צריכה אישה להיראות כשבנה בן שבע־עשרה? האם ניתן להניח קן לציפור על כובע חורפי? האם מייסי'ס זה ביחיד או ברבים? האם נשים שורקות באמבטיה? מה ההבדל בין עור צבי לזמש? האם לספינה 'המלכה מרי' יש גוון נעים לעין? כמה פעמים ביום מאכילים תינוק? האם הדבר הזה נקרא קיפול הפוך?"
הן נהנו עד אין קץ, אבל עכשיו נאלצה פרנסיס לשלם את המחיר.
היא העיפה מבט בדף נייר, תוכנית אסטרטגית מהזמן האחרון, וקראה: אנחנו מתמודדים בראש ובראשונה עם בעיה בפסיכולוגיית המונים. אנחנו שואפים לשמר ולחזק את מסורת טבעת היהלום לאירוסין – להפוך אותה להכרח פסיכולוגי. קהל היעד: כשבעים מיליון איש מגיל חמש־עשרה ואילך שאנחנו מקווים להשפיע על דעתם לטובת היעדים שלנו.
טוב, זה צימצם את האפשרויות באופן משמעותי.
בשנת 1938 כתב אל 'אָיֶיר' נציג של סר ארנסט אופנהיימר, נשיא המכרות המאוחדים של 'דה בירס', כדי לשאול אם, כפי שהוא הציג זאת, "שימוש בפרופגנדה בצורות שונות" עשוי להגדיל את מכירות היהלומים באמריקה.
השפל הכלכלי הוביל לצניחת מחירי היהלומים ברחבי העולם. עניין הצרכנים בהם כמעט ונעלם. כעת נמכרה באמריקה כמחצית מכמות היהלומים שנמכרה בה לפני המלחמה, וטבעות היהלום המעטות שעדיין נרכשו לאירוסין היו זולות וקטנות. ל'דה בירס' נותר מלאי שהחברה לא היתה מסוגלת למכור. אופנהיימר היה להוט להביא את טבעת היהלום לאירוסין אל קדמת הבמה בארצות־הברית, והוא חשב בצדק ש'אייר' הם הטובים מכולם, הסוכנות היחידה לביצוע העבודה. הוא הציע להם מסע פרסום של חצי מיליון דולר לשנה, למשך שלוש שנים.
מה ש'אייר' עשו בשביל 'דה בירס' היה הוכחה אמיתית לכוחו של פרסום. עד 1941, מכירות היהלומים זינקו בחמישים וחמישה אחוזים. לאחר מלחמת־העולם השנייה מספר החתונות באמריקה הרקיע שחקים, ואיתן גם מספר היהלומים שנמכרו. מחיר היהלומים עלה גם הוא: כיום עלה יהלום של שני קראט בין 1,500 ל-3,300 דולר. ב-1939 עלה אותו יהלום בין 900 ל-1,750 דולר.
הם יצרו סוג חדש לגמרי של פרסום בשביל הקמפיין הזה, וסוכנויות אחרות העתיקו אותו מאז ואילך. בהיעדר אפשרות למכירה ישירה, או להצגת שם מותג ספציפי, נותר רק רעיון: הערך הרגשי המקושר ליהלום.
'דה בירס' הפיקו פחות משיכלו, כדי לשמור על היצע נמוך ומחיר גבוה. לא רק שהגישה השיווקית שלהם הביאה לעליית המכירות, היא גם הבטיחה שלאחר שנמכר, היהלום לא ישוב לעולם לשוק. אחרי שפרנסיס סיימה לפרוט על מיתרי ליבן, אלמנות ואפילו גרושות לא רצו להיפרד מהטבעות שלהן.
במשך השנים היא תהתה לעיתים כיצד נראים בני משפחת אופנהיימר. מערכת היחסים הייחודית והמשונה שלה איתם ליבתה את דמיונה, וגרמה לה לתהות כיצד נראים פניהם כשהם מביטים ברעיונותיה החדשים. האם יש שם גבות מורמות? חיוכים קטנים? קריאות נרגשות?
היה זה יוצא דופן עבורה לא לפגוש לקוח, אך על 'דה בירס' נאסר לבוא לארצות־הברית בגלל הקרטל. החברה שלטה על המלאי העולמי של יהלומים גולמיים, מונופול כה חזק שאפילו נוכחותם של נציגיה באמריקה הפרה את החוק. הם פעלו מיוהנסבורג ומלונדון. פעם בשנה לקח גרי לוק את המודעות שכתבה לדרום־אפריקה, בספר בעל כריכת עור עבה, לאישורם. הוא השאיר שם סט של מקלות גולף, מאחר שזה היה קל יותר מלסחוב אותם הלוך ושוב מניו־יורק.
בפעם הראשונה שגרי יצא ליוהנסבורג כדי להציג מחקר שוק לבני משפחת אופנהיימר, המטוס הימי הקטן שבו טס ביצע נחיתת אונס ליד האי מוזמביק. הוא השתמש במפות הקשיחות הגדולות ובלוחות שהביא עימו כמצופים, במטרה להגיע לחוף. שני נוסעים אחרים שטסו איתו מתו, וה'ניו־יורק טיימס' פירסם את הכותרת מטוס התרסק בדרום מזרח אפריקה: אמריקאי נמלט ללא פגע. גרי חש שהמצגת הצילה את חייו במובן המילולי, ואולי מסיבה זו הוא היה מוכן לעשות הכול עבור 'דה בירס'.
שותפתה לדירה השמיעה נחירה קולנית בחדר הסמוך, וקטעה את הרהוריה של פרנסיס.
אן המתינה להצעת נישואין מרואה חשבון משעמם שעימו יצאה זה זמן מה. לאחר מכן יהיה על פרנסיס לחפש שוב שותפה חדשה לדירה, כמדי חודשים אחדים מאז שהסתיימה המלחמה. רוז, מירטל, הילדי: היא איבדה את כולן, זו אחר זו, לברית הנישואין. אך היא היתה מועמדת לקידום במשרד, אז אולי כשאן תעזוב היא תוכל סוף־סוף להרשות לעצמה לחיות לבד.
כשפרנסיס החלה לעבוד ב'אייר' ארבע שנים קודם לכן, בגיל עשרים ושמונה, היא שיכנעה את הוריה שהגיע זמנה לעזוב את הבית ולעבור לעיר. אלא שמשכורתה דרשה שתשיג שותפה שתסייע לה עם שכר הדירה. היא רצתה בית משלה במֵיין לַיין[1] בפאתי פילדלפיה. או אז לא תצטרך לחשוש שלא יהיו די מים חמים במקלחת החורפית עם בוקר, או לסבול את שירת הסופרנו המאנפפת של אן המלווה את דינה שור ברדיו בלילה. היא חלמה והתענגה על רעיון החיים לבד כפי שרוב הנערות הרווקות כנראה חלמו על חיי נישואין.
פרנסיס נגעה באחת ממודעות ירח הדבש החדשות שלה. נשים אחרות לא חשבו על מה שיקרה אחר כך. הן היו כה להוטות למצוא בן־זוג, כאילו חיי הנישואין ידועים כמלאי הוד והדר. פרנסיס היתה ההפך: היא לא היתה מסוגלת להפסיק לחשוב על זה. היא יכלה לצאת לארוחת ערב או לריקודים עם מישהו חדש, וליהנות מאוד. אבל כשהגיעה הביתה ונכנסה למיטה לאחר מכן, דהר ליבה בפחד. אם תבלה איתו שוב, אולי ייצאו שוב לאחר מכן. בסופו של דבר היא תצטרך להביא אותו הביתה לשיפוטם של הוריה, וכך גם להפך. ואז הוא יציע נישואין. וכמו שאר הנערות העובדות שנישאו לפניה, גם היא תיעלם כליל לתוך חיים של אימהות ובידוד.
דורותי סיפרה לה פעם שבּן לווייתה ג'ורג' חזר ממלחמת־העולם הראשונה ונישא לבת הקצב. היא אמרה משהו פיקחי, שפרנסיס הניחה שכבר אמרה בעבר: "המכה – שהיתה עזה לא פחות מזו של כל קופיץ – רוככה משמעותית על ידי המחשבה שמועדון הנשים הפרסומאיות עדיין אוהב אותי."
פרנסיס לא יכלה לדמיין את דורותי עם לב שבור. היא היתה עצמאית מדי, חדה מדי בשביל כל זה. נניח שג'ורג' הזה היה חוזר ומבקש את ידה ומסתיר אותה בבית יפה במקום כלשהו. האם היא לא היתה משתעממת למוות בתוך כמה שבועות?
אביה של דורותי היה ג"ב דיגנאם, חלוץ בתחום הפרסום ועיתונאי שמת כשהיתה בת עשרים. מאז ואילך היא פירנסה את עצמה וגם את אִמה האהובה. הן חיו זמן מה בסְוֶורתמור שבפנסילבניה, ועכשיו התגוררו במלון פּארקסַייד, בית הארחה באזור גְרמרסי במנהטן. פרנסיס לא ידעה איך דורותי עמדה בכך.
אחרי חמש שנים ב'אייר', העובדים קיבלו מדליה שנשאה את המוטו של החברה: המשך ללא לאות במשימה ותצליח. בכל פעם שפרנסיס ראתה מדליה כזו על שולחנו של מישהו, היא חשבה לעצמה: רעיון מקסים. זה וקצת כסף יהיה נחמד.
לעובדים של 'אייר' היתה אִמרה: זה מקום עבודה נהדר אם המשפחה שלך יכולה להרשות לעצמה לשלוח אותך אליו.
פרנסיס גדלה בעיקר בפילדלפיה, בנוחות רבה אך ללא ראוותנות. למשפחתה היתה משרתת אחת, נערה בשם אלברטה, שלימדה אותה לאפות פאי ולקלוע את שערה לצמה. אביה של פרנסיס, בנם של מהגרים אירים, עבד כמפקח בתחנת פחם. בני משפחתה של אמה הגיעו מאירלנד גם הם, אך הם התיישבו בקנדה, שם הקימו עסק בנייה מרשים, והציבו גורדי שחקים בכל רחבי אונטריו. בני משפחת פּיגוט היו ידועים שם, אבל בארצות־הברית איש לא שמע עליהם. אמה של פרנסיס אהבה לומר שמבחינת האמריקאים קנדה היא כמו זנזיבר, בהתחשב במה שידוע להם על מה שמתרחש מעבר לגבול.
אביה איבד את מקום עבודתו בתחילת השפל הכלכלי. הם נאלצו לפטר את אלברטה. בסופו של דבר עברו צפונה להמילטון, עיר הולדתה של אמה. פרנסיס היתה בת חמש־עשרה כשהגיעו לשם. היא נשארה במקום עד שמלאו לה עשרים, כשימים טובים יותר השיבו את שלושתם הביתה. בעת שחזרו לפנסילבניה רכשו הוריה את חוות לונגוְויוּ, מקום כושל במֶדִייה, שם הם גידלו עכשיו עיזים וסוסים.
כנערה היה לה קשה לעזוב את חבריה ולנסות למצוא את מקומה בין בני דודה ממשפחת פיגוט, שהיו מורגלים במיני מותרות. אבל במשך הזמן החלה פרנסיס ליהנות מהחיים בקנדה.
שם הפכו היא ואביה קרובים מאי־פעם, שני הזרים. היא היתה בת יחידה, ואם אביה רצה בן, כמו רוב הגברים, הוא מעולם לא הראה זאת. הוא לא התנהג אליה כאל זכר או נקבה, אלא כאל האחת והיחידה שלו, אהובת ליבו. כל דבר שפרנסיס רצתה לעשות נראה לו מצוין. ואם משהו לא מצא חן בעיניה והיא רצתה להימנע ממנו, גם זה היה בסדר מבחינתו. אביה הציל אותה מהנשפים ומהמפגשים החברתיים ומשיעורי הריקוד שהיו מנת חלקן של כל דודניותיה.
כנערה אהבה פרנסיס לכתוב סיפורים קצרים. הוא קרא כל אחד מהם והציג בפניה את הביקורת שלו.
"אתה לא עורך," נזפה בו אמה פעם. "אתה אבא שלה. אתה פשוט צריך לומר שהסיפורים נהדרים."
אבל פרנסיס נהנתה מאוד מהביקורות שלו. הן הפכו את שבחיו למתוקים הרבה יותר, והן גרמו לה לחוש שהיא סופרת אמיתית.
בגיל שש־עשרה, כשלמדה עדיין בבית־הספר התיכון, היא מצאה עבודה בעיתון קהילתי באונטריו, בכתיבת טור העוסק בקניות. היא יצאה ומכרה את שטחי הפרסום וגם את המודעות כתבה בעצמה, והרוויחה ארבעים וחמישה דולר לשבוע באמצע תקופת השפל. זה הבעיר בה אש: היא אהבה לכתוב ולמכור. ויותר מכול אהבה לקבל משכורת משלה. אביה היה גאה.
פרנסיס חשבה שפרק הזמן שעשתה בקנדה הכין אותה היטב לעבודה ב'אייר'. נשיא החברה הארי בּאטֶן היה אדם שהתעשר בכוחות עצמו, ואהב לשכור לעבודה טיפוסים עתירי ממון שלמדו באוניברסיטאות ליגת הקיסוס, עם נטייה חזקה לכיוון ייל. היו להם גם הרבה לקוחות כאלה. גברים עם שמות כמו דו־פונט ורוקפלר. פרנסיס היתה היחידה במחלקת הקופירייטרים ללא תואר אקדמי, אבל ביטחונה העצמי לא נפל מזה של אף אחד אחר, ולא נראה שמישהו מבחין בהבדל.
באטן אהב להתפאר בכך של'אייר' יש עובדים מכל אחת מארבעים ושמונה המדינות.
פרוטסטנטי נורדי מכל מדינה! חשבה פרנסיס. יופי לך! הסוכנות לא הביטה בחיוב על קתולים, ויהודים בכלל לא באו בחשבון. אבל כל הסוכנויות היו כאלה. היא שמרה בסוד את אמונתה הקתולית. היא לקחה יום מחלה רק פעם בשנה, ביום רביעי של האפר[2].
ארבע שנים בסוכנות חלפו להן ביעף, ובכל חג מולד תהתה סבתה, בבהילות הולכת וגדלה, מתי מתכננת פרנסיס להתיישב ולהקים משפחה משלה. הוריה היו מבוגרים מהמקובל כשהתחתנו ב-1911, אחרי שהכירו במקרה במהלך חופשה באלף האיים. אמה היתה בת עשרים ושמונה, אביה בן שלושים. ארבע שנים נוספות עברו עד שפרנסיס נולדה. אמה עדיין זכרה את כל השאלות והחששות שהטיחו בה קרובי משפחתה המבוגרים – התחתנת מאוחר מדי, הם אמרו. חיכית זמן רב מדי ללדת ילדים. התלונות האלה פגעו בה עמוקות. לכן במשך זמן רב היא נמנעה מלהטריד את פרנסיס בעניינים שכאלה. כשחלון הזמן לנדנוד נפתח, העת היתה קצרה למדי, שכן במהרה מלאו לפרנסיס שלושים ושתיים – הגיל שבו, כך מתברר, כולם כבר איבדו תקווה. היא הפכה באחת ממעוכבת בלבד, שיש לרחם עליה, לרווקה זקנה במלוא מובן המילה. הלחץ ירד וזה היה נפלא, באמת.
היא עבדה בסוכנות הפרסום החזקה בעולם. עבודתה ריגשה אותה הרבה יותר מכל גבר שפגשה זה זמן רב. אפילו זה – להישאר ערה כל הלילה ולרעוד מחשש שלא תצליח – אפילו זה ריגש אותה.
היא היתה מודעת לאירוניה שבמצבה: נערה רווקה שכישרונה הגדול ביותר עד כה היה לשכנע זוגות להתארס.
