פרולוג
בחיים קיימים רגעים ספורים בעלי חשיבות מכרעת. לרוב אינך מבחין בהם אלא במבט לאחור, זמן רב לאחר שחלפו לידך ביעף: הרגע שבו החלטת אם לדבר או לא עם אותה נערה, להאט לפני הסיבוב בכביש, לעצור ולמצוא קונדום. אני הייתי בר־מזל, אם אפשר לכנות זאת כך. ראיתי רגע מכונן כזה פנים אל פנים, וידעתי לזהותו. הרגשתי בגאות החזקה של חיי מסתחררת סביבי באחד מלילות החורף, בזמן שחיכיתי בחשכה בראש פייתפול פלייס.
הייתי בן תשע־עשרה, מבוגר דיי לצאת לכבוש את העולם ודי צעיר לנהוג בטיפשות בכל דרך אפשרית; באותו לילה, ברגע ששני אחיי נרדמו והחלו לנחור, חמקתי מחדר השינה עם תרמיל על הגב ומגפי דוֹק מרטין אחוזים בידי. אחד מקרשי הרצפה חרק ובחדר הבנות אחת מאחיותיי מילמלה בשנתה, אבל באותו לילה הייתי קוסם, רכבתי גבוה על אותה גאות, בלתי ניתן לעצירה; הוריי הישנים אף לא התהפכו לצד השני על מיטתם המתקפלת כשעברתי קרוב אליהם בסלון, עד שכמעט יכולתי לגעת בהם. האש באח דעכה לרמץ אדום ורוטן. בתרמיל הגב נשאתי את כל מה שהיה לי, ונחשב בעיניי: ג'ינס, כמה חולצות, רדיו טרנזיסטור יד שנייה, מאה פאונד ותעודת הלידה שלי. זה כל מה שהיה דרוש כדי לנסוע לאנגליה באותם ימים. רוזי החזיקה בכרטיסים למעבורת.
חיכיתי לה בקצה הדרך, בין הצללים, מחוץ למעגל האור הצהוב והמעורפל שהטיל פנס הרחוב. האוויר היה קר כמו זכוכית, ועמד בו ריח מעושן וחריף שעלה מן הכָּשוּת במבשלת הבירה 'גינס'. רגליי היו נתונות בתוך שלושה זוגות גרביים במגפי דוק מרטין, ידיי התחפרו עמוק בכיסי הבטלדרס הגרמני שלי, וכך הקשבתי בפעם האחרונה לרעשי הרחוב ששטו על זרמי הלילה הארוכים. אישה צוחקת, אה, מי אמר שמותר לך, חלון נטרק. חולדה מתרוצצת על מרצפות האבן, גבר משתעל, קול דיווש אופניים מאחורי הפינה, הרטינה הנמוכה והזועפת של ג'וני מאלון המשוגע, המרדים את עצמו בקומת המרתף של מספר 14. קולות של בני־זוג במקום כלשהו, יבבות עמומות, חבטות קצביות, ואני חשבתי על ריח צווארה של רוזי וחייכתי חיוך רחב אל השמיים. שמעתי צלצול חצות של פעמוני העיר, כנסיות כרייסטצ'רץ', סנט פט, סנט מיקאן, צלילים ענקיים ועגולים, שהתגלגלו ונפלו מלמעלה כמו חגיגה, וצילצלו לכבוד שנה חדשה פרטית משלנו.
כשהפעמונים צילצלו אחת, פחדתי. שובל רשרושים וחבטות עמומות נגרר על פני הגינות האחוריות, ואני הזדקפתי בדריכות, אבל היא לא טיפסה והופיעה מעל החומה; מן הסתם מישהו חזר הביתה באיחור והתגנב פנימה בעד החלון. במספר 7, הצעיר בילדיה של סאלי הרן בכה ביללה דקיקה ומובסת, עד שהיא גררה את עצמה מתוך שנתה ושרה לו שיר ערש. אני יודעת לאן מועדות פניי… חדרים מסוידים יפים בעיניי…
כשהם צילצלו שתיים, גודל הטעות היכה בי כמו בעיטה בישבן. המחשבה הזניקה אותי אל מעבר לחומה אל תוך החצר האחורית של מספר 16 שנועד להריסה עוד לפני שנולדתי, נכבש על ידינו, הילדים, תוך התעלמות מהאזהרות הנוראות, ושהיה מלא פחיות בירה, בדלי סיגריות ובתולים אבודים. קפצתי במעלה המדרגות הרקובות, ארבע־ארבע בבת אחת, לא היה אכפת לי מי שומע. הייתי כה בטוח, יכולתי לראות אותה, תלתלי נחושת זועמים, אגרופים מונחים על המותניים, איפה היית, לעזאזל?
רצפת עץ מפוצלת לשבבים חדים, חורים שנפערו בקירות הגבס, פסולת ורוחות פרצים קרות ואפלות, ואין איש. בחדר הקדמי בקומה העליונה מצאתי את המכתב, סתם דף שנתלש ממחברת בית־ספר. הוא ריפרף על הרצפה החשופה בתוך מלבן האור החיוור שנפל מהחלון, ונראה כאילו נח שם מאה שנים. באותו רגע חשתי בגאות המשתנה, פורצת כמו סכין קפיצית ונהפכת קטלנית, חזקה מכדי שאוכל להיאבק בה כאשר לא היתה עוד בעלת בריתי.
לא לקחתי איתי את הפתק. כשעזבתי את מספר 16 ידעתי את הכתוב בו על פה, וכל חיי היו לפני כדי לשכנע את עצמי להאמין לו. הותרתי אותו במקומו וחזרתי לקצה הרחוב. חיכיתי שם בין הצללים, התבוננתי באניצי האדים שנשימתי שלחה אל האור של פנס הרחוב, בעוד הפעמונים צילצלו שלוש וארבע וחמש. הלילה נמוג לאפור דליל ועצוב, מאחורי הפינה נשמעו נקישות עגלת החלב שקירטעה על אבני המרצפת בדרכה למחלבה, ואני עוד חיכיתי לרוזי דיילי בראש פייתפול פלייס.
