שמונה דקות
אני מתחיל ללכת. אני הולך לאט כי איני צריך לרוץ. אני הולך לאט כי איני רוצה לרוץ. הכול מתוכנן, עד לזמן שייקח לי לעבור את המרחק הזה. לפי החישובים שלי אני צריך רק שמונה דקות. יש לי שעון זול על מפרק היד ומשקולת בכיס המעיל שלי. זה מעיל כותנה ירוק, ועל הכיס הקטן מלפנים, מעל הלב, היה פעם פס תפור שנשא שם ודרגה. זיכרון האדם שלו המעיל היה שייך נמוג, כאילו אותו זיכרון הופקד למשמרת בידי זקן סנילי. כל שנותר מהפס ההוא זה כתם קצת בהיר יותר, כמו חבורה קטנה על האריג, ששרד כבר אלף כביסות כשמישהו
מי?
למה?
תלש את הפס הדק הזה והעביר את השם - תחילה אל מצבה ואז לתהום הנשייה.
עכשיו זה המעיל שלי וזהו.
המעיל שלי.
החלטתי ללבוש אותו בכל פעם שאני יוצא לצעדה הקטנה שלי, בת שמונה הדקות. צעדיי יאבדו כמו לחישות בשאגת מיליוני צעדים אחרים הנעשים מדי יום בעיר הזאת. הדקות יתמזגו זו בזו כמו בדיחות הזמן, כוכבים נופלים חסרי צבע, פתית שלג על הרכס, שהוא היחיד היודע שהוא שונה מכל האחרים.
אני צריך ללכת שמונה דקות בקצב רגיל כדי להיות בטוח שאות הרדיו חזק דיו לביצוע המשימה.
קראתי איפשהו שאם השמש תכבה לפתע, האור שלה ימשיך להגיע לכדור הארץ במשך שמונה דקות נוספות לפני שהכול יצלול לחשכה ולקור של הפרידה הנצחית.
אני נזכר בזה פתאום ומתחיל לצחוק. לבדי, בין כל האנשים והתנועה, ראשי מורם אל השמיים, פי פעור לרווחה על מדרכה של ניו־יורק, כאילו הפתיע אותי לוויין בחלל, אני מתחיל לצחוק. אנשים פוסעים סביבי ומביטים בבחור הזה שעומד בפינת רחוב וצוחק כמו משוגע.
כמה מהם חושבים אולי שאני באמת משוגע.
אחד מהם אפילו נעצר ומצטרף לצחוק שלי לכמה רגעים, ואז הוא מבין שהוא צוחק בלי לדעת מדוע. אני צוחק עד שאני בוכה לנוכח נבזותו המדהימה, שופעת הבוז של הגורל. אנשים חיו כדי לחשוב, ואחרים לא היו מסוגלים לכך כי נאלצו רק לשרוד.
ואחרים למות.
חרדה שאין ממנה הפוגה, שיעול קצר נשימה, סימן שאלה שאותו יישאו על גבם כמו משקלו של הצלב, כי הטיפוס הזה במעלה הגבעה הוא מחלה שאינה נגמרת לעולם. איש לא מצא תרופה, מהסיבה הפשוטה שאין תרופה.
התרופה שלי היא רק הצעה: שמונה דקות.
לאיש מבני־האנוש הרוחשים סביבי אין מושג מתי יתחילו שמונה הדקות האחרונות האלה.
אבל אני יודע.
אני מחזיק את השמש בידיי פעמים רבות, ואני יכול לכבות אותה מתי שארצה. אני מגיע לנקודה שמסמנת - לצעדיי ולשעון העצר שלי - את המילה ״כאן״. אני מכניס יד לכיס שלי ואצבעותיי נסגרות סביב חפץ קטן, מוצק ומוכר.
מגע עורי על הפלסטיק הוא מורה דרך אמין, דרך שיש לעשות, זיכרון שאינו מרפה.
אני מוצא כפתור ולוחץ עליו בעדינות.
ועוד אחד.
ואז אחד נוסף.
רגע אחד או אלף שנים לאחר מכן הפיצוץ הוא כמו רעם בלי סופה, האדמה מברכת את השמיים, רגע של שחרור.
ואז הצרחות והאבק וקול המכוניות המתנגשות, והצופרים אומרים לי שמבחינת אנשים רבים מאחורי שמונה הדקות הסתיימו.
זהו כוחי.
זוהי חובתי.
זהו רצוני.
אני אלוהים.
