בלי מעצורים 1 - אין לאן לברוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלי מעצורים 1 - אין לאן לברוח
מכר
מאות
עותקים
בלי מעצורים 1 - אין לאן לברוח
מכר
מאות
עותקים

בלי מעצורים 1 - אין לאן לברוח

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

למשפחת קהיל יש סוד. במשך חמש־מאות שנים הם שמרו על 39 הרמזים – 39 מרכיבים של שיקוי שנותן למי שישתה אותו עוצמה מעבר לכל דמיון. אם השיקוי ייפול לידיים הלא־נכונות עלול להתרחש אסון נורא שיטלטל את כל העולם.
איימי קהיל בת החמש־עשרה ואחיה דן קהיל בן השלוש־עשרה הם השומרים האחרונים של הרמזים. דן ואיימי בטוחים שעשו כל מה שצריך כדי להגן על הסוד, אבל דברים מסוכנים מתחילים לקרות סביבם. מישהו מנסה לפגוע בהם, ובליבם עולה חשד נורא – אולי קרה הגרוע מכול, והנוסחה להכנת השיקוי נגנבה. עכשיו דן ואיימי חייבים לברר מי רודף אחריהם ואיך לעצור אותו, לפני שיגיע הסוף. בשביל כולם.
"אין לאן לברוח הוא" הספר הראשון בסדרה "בלי מעצורים", סדרת המשך ל"39 הרמזים" ו"קהילים נגד וספרים".

פרק ראשון

הקדמה
 
אי־שם ליד חוף מיין
 
בית אחד בלבד ניצב על האי. שאר השטח היה מכוסה ביער אורנים עבות, כהה וקוצני, שהטיל צל כבד על החוף במשך רוב ימי הקיץ המוארים. הוא גם הסתיר מפני סירות חולפות את מרבית המבנים, את שלוש הבריכות - החיצונית, הפנימית ובריכת השחייה באורך אולימפי - את מגרשי הטניס, מנחת המסוקים, מסלול ההמראה והחניה המקורה לארבע מכוניות. רק תיירים ניסו להתקרב. המקומיים ידעו שאין טעם.
הם ידעו מי יחכה להם: גברים שריריים בחולצות שחורות צמודות ששטו בסירות גומי מהירות. אם יתקרבו, הם יחתכו את חוטי הדיג שלהם או ישמיעו צפירת אזהרה שיכולה לנקב את עור התוף.
הם גם ידעו את טיבם של הזרמים הבוגדניים. הם ידעו כיצד הרוח צולפת בתעלה במהירות ובעוצמה שלא ניתן להעלות על הדעת כשנמצאים בנמל. הם ידעו לשמור מרחק.
צליל הכינור פילח את האוויר הדומם. נערה בת שש־עשרה צפתה באצבעותיה נעות ללא טעות, והתווים ריחפו מעלה וניגרו מהכינור כמו מים טהורים. המנגינה שפעם הקשתה עליה, זרמה כעת בקלות. היא ידעה שאם תתאמן ותשפר את המיומנות שלה היא תצליח, אף על פי שלא היה לה כישרון.
זה מה שאבא שלה אומר לה.
הילד בן השלוש־עשרה ניצח זה עתה את מאמן הטניס שלו במינימום מערכות ובלי מאמץ. הוא ראה את ההפתעה על פני המאמן, וחיכה לראות את הבעת הפנים שלו כשיגלה שהוא מפוטר. אביו של הילד תמיד מפטר מאמן לאחר שהוא מובס.
אין לו אינסטינקט של רוצח, אמר אביו. אתה רוצה להיות כמוהו?
הוא חבט בכוח בכדור הטניס ושלח אותו אל מעבר לרשת. המאמן התכופף להרים את התיק שלו, והכדור פגע בגבו. אאוץ'. זה בטוח כאב. הילד ידע היטב, מניסיון.
״בחיים אל תפנה את הגב למתחרה!״ צעק הילד בלעג.
זה מה שאבא שלו אומר לו.
אינסטינקט של רוצח.
רחוק בים, גבר שחה, נע בדייקנות וללא לאות כמו מכונה. אמנם היו בבעלותו שלוש בריכות, אך הוא העדיף לשחות בים פתוח. השנה כלבי הים שחו קרוב יותר אל החוף. הוא ידע מה משמעות הדבר: הכרישים הלבנים אורבים באזור, משחרים לטרף.
הם הוסיפו קצת... אתגר לשחייה שלו.
האיש חזר אל המזח בכמה תנועות חתירה חדות. הוא עלה מן המים וצעד לעבר הבית. גבר נמוך אבל שרירי וחזק בחולצת טריקו שחורה זרק לו מגבת, והוא ניגב את פניו והשליך אותה לרצפה. מגבות לא הטרידו אותו. הן נאספו, כובסו וקופלו שוב בערימה. לא היה צורך שיראה את זה או יקדיש לכך מחשבה. הוא תמיד חשב מחשבות גדולות. מחשבות גדולות ומורכבות דיין כדי להשתלט על העולם.
הוא נכנס לסלון דרך דלתות ההזזה, וכמעט נרתע בבהלה למראה מאות עיני הזכוכית שבהו בו. אשתו סידרה מחדש את האוסף שלה. שוב. הוא מיהר להסתלק משם לפני שתהיה לה הזדמנות לדבר איתו.
המשרד שלו היה קריר ושקט. הוא לבש חלוק מגבת והדליק את שלל המסכים השקופים. המידע הבזיק עליהם והוא גמע את כולו במהירות. מצב העניינים היה שונה כעת. החשיבה האסטרטגית שלו היתה מהירה כמעט כמו המידע הממוחשב שחלף על המסכים.
הוא כמעט שם. כל כך קרוב שהוא יכול לחוש בזה.
יש רק שני אנשים בעולם שיכולים לעצור אותו.
הגיע הזמן לחסל אותם.
אי־שם ליד הר וושינגטון, ניו־המפשייר
הגברים יצאו לעיירה הקטנה לעיתים רחוקות בלבד כדי לקנות מצרכי מזון, וסיפרו שהם נמצאים שם בנופש מטעם העבודה, בוחנים את יכולות ההישרדות שלהם בטבע. הגברים - כולם היו גברים - נראו דומים להפליא. הם היו בכושר טוב, גופם שרירי ושערם קצוץ. לרוב הם לבשו בגדי ספורט או בגדי מחנאות. הם לא היו גסי רוח, אבל גם לא מסבירי פנים. אחרי שעזבו, המוכר בחנות או המתדלק בתחנת הדלק היה קולט שהוא מתקשה להבחין ביניהם. גם השמות שלהם לא היו יוצאי דופן: ג'ו, פרנק, ג'ון, מייק.
יותר ממאה גברים באו ויצאו מהמחנה, אבל במהלך ארבעת השבועות האחרונים הקבוצה הצטמצמה לשישה אנשים בלבד. שישה גברים מובחרים, שישה גברים מבריקים, שישה גברים אמינים.
הם תמיד היו בכושר טוב. זו היתה העבודה שלהם. אבל בחודש האחרון הם הכפילו את כוחם, ואז הכפילו אותו שוב. הם טיפסו על ההר ארבע־עשרה פעמים. הם השתתפו בקורסים שלימדו אותם נהיגה בזמן קרב, הישרדות ואמנויות לחימה. חליפות איטלקיות נתפרו במיוחד למידותיהם, והותאמו להם גם נעליים בעבודת יד עם סוליות גומי וז'קטים עם כיסים שיסתירו היטב ובהישג יד את כלי הנשק שלהם.
הם היו מוכנים. אם כי לא ידעו לְמה.
הם רק ידעו שמעולם לא חשו כל כך חזקים. בשיא כוחם.
הם ישבו על כיסאות מעץ קשה וצפו במסכים שהקרינו הדמיה של בריחה מאזור עירוני צפוף, כשהמנהיג שלהם שמע צפצוף של הודעה נכנסת. הוא היה הגבוה והשזוף מביניהם. שיניו היו לבנות וישרות מאוד. שיניו האמיתיות נשברו בקטטת בר לפני שנים בקורסיקה. פניו היו נטולות הבעה כאשר הודיע לכולם שהגיע הזמן לזוז. הם קיבלו את המטרות שלהם.
הוא חיבר את הטלפון שלו למחשב. על מסך שקוף גדול צפו שתי תמונות.
״מטרה מספר אחת, מטרה מספר שתיים,״ אמר בקול יבש.
הגברים לא חשפו כל רגש, אף שהמטרות שלהם היו ילדים.

עוד על הספר

בלי מעצורים 1 - אין לאן לברוח ג'וד ווטסון
הקדמה
 
אי־שם ליד חוף מיין
 
בית אחד בלבד ניצב על האי. שאר השטח היה מכוסה ביער אורנים עבות, כהה וקוצני, שהטיל צל כבד על החוף במשך רוב ימי הקיץ המוארים. הוא גם הסתיר מפני סירות חולפות את מרבית המבנים, את שלוש הבריכות - החיצונית, הפנימית ובריכת השחייה באורך אולימפי - את מגרשי הטניס, מנחת המסוקים, מסלול ההמראה והחניה המקורה לארבע מכוניות. רק תיירים ניסו להתקרב. המקומיים ידעו שאין טעם.
הם ידעו מי יחכה להם: גברים שריריים בחולצות שחורות צמודות ששטו בסירות גומי מהירות. אם יתקרבו, הם יחתכו את חוטי הדיג שלהם או ישמיעו צפירת אזהרה שיכולה לנקב את עור התוף.
הם גם ידעו את טיבם של הזרמים הבוגדניים. הם ידעו כיצד הרוח צולפת בתעלה במהירות ובעוצמה שלא ניתן להעלות על הדעת כשנמצאים בנמל. הם ידעו לשמור מרחק.
צליל הכינור פילח את האוויר הדומם. נערה בת שש־עשרה צפתה באצבעותיה נעות ללא טעות, והתווים ריחפו מעלה וניגרו מהכינור כמו מים טהורים. המנגינה שפעם הקשתה עליה, זרמה כעת בקלות. היא ידעה שאם תתאמן ותשפר את המיומנות שלה היא תצליח, אף על פי שלא היה לה כישרון.
זה מה שאבא שלה אומר לה.
הילד בן השלוש־עשרה ניצח זה עתה את מאמן הטניס שלו במינימום מערכות ובלי מאמץ. הוא ראה את ההפתעה על פני המאמן, וחיכה לראות את הבעת הפנים שלו כשיגלה שהוא מפוטר. אביו של הילד תמיד מפטר מאמן לאחר שהוא מובס.
אין לו אינסטינקט של רוצח, אמר אביו. אתה רוצה להיות כמוהו?
הוא חבט בכוח בכדור הטניס ושלח אותו אל מעבר לרשת. המאמן התכופף להרים את התיק שלו, והכדור פגע בגבו. אאוץ'. זה בטוח כאב. הילד ידע היטב, מניסיון.
״בחיים אל תפנה את הגב למתחרה!״ צעק הילד בלעג.
זה מה שאבא שלו אומר לו.
אינסטינקט של רוצח.
רחוק בים, גבר שחה, נע בדייקנות וללא לאות כמו מכונה. אמנם היו בבעלותו שלוש בריכות, אך הוא העדיף לשחות בים פתוח. השנה כלבי הים שחו קרוב יותר אל החוף. הוא ידע מה משמעות הדבר: הכרישים הלבנים אורבים באזור, משחרים לטרף.
הם הוסיפו קצת... אתגר לשחייה שלו.
האיש חזר אל המזח בכמה תנועות חתירה חדות. הוא עלה מן המים וצעד לעבר הבית. גבר נמוך אבל שרירי וחזק בחולצת טריקו שחורה זרק לו מגבת, והוא ניגב את פניו והשליך אותה לרצפה. מגבות לא הטרידו אותו. הן נאספו, כובסו וקופלו שוב בערימה. לא היה צורך שיראה את זה או יקדיש לכך מחשבה. הוא תמיד חשב מחשבות גדולות. מחשבות גדולות ומורכבות דיין כדי להשתלט על העולם.
הוא נכנס לסלון דרך דלתות ההזזה, וכמעט נרתע בבהלה למראה מאות עיני הזכוכית שבהו בו. אשתו סידרה מחדש את האוסף שלה. שוב. הוא מיהר להסתלק משם לפני שתהיה לה הזדמנות לדבר איתו.
המשרד שלו היה קריר ושקט. הוא לבש חלוק מגבת והדליק את שלל המסכים השקופים. המידע הבזיק עליהם והוא גמע את כולו במהירות. מצב העניינים היה שונה כעת. החשיבה האסטרטגית שלו היתה מהירה כמעט כמו המידע הממוחשב שחלף על המסכים.
הוא כמעט שם. כל כך קרוב שהוא יכול לחוש בזה.
יש רק שני אנשים בעולם שיכולים לעצור אותו.
הגיע הזמן לחסל אותם.
אי־שם ליד הר וושינגטון, ניו־המפשייר
הגברים יצאו לעיירה הקטנה לעיתים רחוקות בלבד כדי לקנות מצרכי מזון, וסיפרו שהם נמצאים שם בנופש מטעם העבודה, בוחנים את יכולות ההישרדות שלהם בטבע. הגברים - כולם היו גברים - נראו דומים להפליא. הם היו בכושר טוב, גופם שרירי ושערם קצוץ. לרוב הם לבשו בגדי ספורט או בגדי מחנאות. הם לא היו גסי רוח, אבל גם לא מסבירי פנים. אחרי שעזבו, המוכר בחנות או המתדלק בתחנת הדלק היה קולט שהוא מתקשה להבחין ביניהם. גם השמות שלהם לא היו יוצאי דופן: ג'ו, פרנק, ג'ון, מייק.
יותר ממאה גברים באו ויצאו מהמחנה, אבל במהלך ארבעת השבועות האחרונים הקבוצה הצטמצמה לשישה אנשים בלבד. שישה גברים מובחרים, שישה גברים מבריקים, שישה גברים אמינים.
הם תמיד היו בכושר טוב. זו היתה העבודה שלהם. אבל בחודש האחרון הם הכפילו את כוחם, ואז הכפילו אותו שוב. הם טיפסו על ההר ארבע־עשרה פעמים. הם השתתפו בקורסים שלימדו אותם נהיגה בזמן קרב, הישרדות ואמנויות לחימה. חליפות איטלקיות נתפרו במיוחד למידותיהם, והותאמו להם גם נעליים בעבודת יד עם סוליות גומי וז'קטים עם כיסים שיסתירו היטב ובהישג יד את כלי הנשק שלהם.
הם היו מוכנים. אם כי לא ידעו לְמה.
הם רק ידעו שמעולם לא חשו כל כך חזקים. בשיא כוחם.
הם ישבו על כיסאות מעץ קשה וצפו במסכים שהקרינו הדמיה של בריחה מאזור עירוני צפוף, כשהמנהיג שלהם שמע צפצוף של הודעה נכנסת. הוא היה הגבוה והשזוף מביניהם. שיניו היו לבנות וישרות מאוד. שיניו האמיתיות נשברו בקטטת בר לפני שנים בקורסיקה. פניו היו נטולות הבעה כאשר הודיע לכולם שהגיע הזמן לזוז. הם קיבלו את המטרות שלהם.
הוא חיבר את הטלפון שלו למחשב. על מסך שקוף גדול צפו שתי תמונות.
״מטרה מספר אחת, מטרה מספר שתיים,״ אמר בקול יבש.
הגברים לא חשפו כל רגש, אף שהמטרות שלהם היו ילדים.