63 11 22
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
63 11 22
מכר
מאות
עותקים
63 11 22
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (43 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

סטיבן קינג

סטיבן קינג (נולד 1947) כתב יותר מחמישים ספרים, כולם רבי־מכר ברחבי העולם. יצירותיו האחרונות כוללות את Elevation, הזר, יפהפיות נמות (שכתב עם בנו אוון קינג), ואת טרילוגיית ביל הודג'ס — מר מרצדס, כל המוצא זוכה, וסוף המשמרת. בשנת 2018 זכה קינג במדליה הלאומית לאמנויות, ובשנת 2014 במדליה מטעם National Book Foundation. הוא מתגורר בבּנגור, מיין, עם אשתו, הסופרת טביתה קינג.

תקציר

ליסבון פולז, מיין, 2011. ג‘ייק אפינג, מורה לספרות בתיכון שעומד לצאת לחופשת הקיץ, מקבל שיחת טלפון שעומדת לשנות את עתידו ואולי גם את עתיד העולם כולו. ג‘ייק מוזמן אל הדיינר החביב עליו ומגלה במזווה שער שיכול להעביר אותו אל סף שנות השישים, עולם שעליו קרא רק בספרים, עולם שהוא עצמו עוד לא קיים בו.
 
הוא מחליט לקחת על עצמו משימה שאפתנית — לחיות בעבר עד שיגיע לנקודת הזמן הגורלית, 22/11/63 — ולמנוע את רצח קנדי, מתוך אמונה שאם נשיא ארצות־הברית יישאר בחיים, העולם יהפוך למקום טוב יותר.
 
כך מתחיל ג‘ייק את חייו החדשים בעולם של מלחמה קרה, אפליה גזעית, מכוניות גדולות עם גג נפתח וריקודים מסחררים וכמובן, עשן סיגריות שמרחף מעל הכול. במהלך ארבע השנים שבהן חי בעבר נע ג‘ייק כל העת בין חיי היומיום השמחים והפשוטים, שאליהם נכנסת בסערה אהובה חדשה, לבין ההכרח הקודר והמדכא לעקוב אחרי הגבר השחצני והבודד שנקרא לי הארווי אוסוולד. תחילה עליו לוודא שאוסוולד הוא אכן האדם שעומד לירות בקנדי ושהוא פועל לבדו. אחר כך יהיה עליו לעצור בעדו.
 
אבל ג‘ייק אינו יודע, כי נוכחות אפלה נוספת מלווה אותו במסעו. ככל שרגע ההכרעה מתקרב, העבר נעשה מותח יותר ויותר, ואינו מוכן להשתנות בקלות רבה כל כך.
 
סטיבן קינג הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם ‘אפלה מוחלטת, אין כוכבים‘, ‘הניצוץ‘, ‘בית כברות לחיות מחמד‘, ‘מיזרי‘ ו‘זה‘, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.
 
“מסוג הסיפורים שלוקחים אותנו היישר אל אפילת הלילה.“ (הגרדיאן)

פרק ראשון

מעולם לא הייתי מה שאולי הייתם קוראים לו גבר בוכה.
אשתי לשעבר אמרה ש״הטווח הרגשי האפסי״ שלי הוא הסיבה העיקרית לכך שהיא עוזבת אותי (כאילו הבחור שהכירה בפגישות האלכוהוליסטים האנונימיים שלה כלל לא קשור). כריסטי אמרה שהיא מניחה שתוכל לסלוח לי על שלא בכיתי בהלוויה של אבא שלה. הכרתי אותו רק שש שנים ולא יכולתי להבין איזה גבר נפלא ונדיב הוא היה (מוסטנג עם גג נפתח כמתנה לסיום הלימודים בתיכון, למשל). אבל כשלא בכיתי בהלוויות של ההורים שלי – הם מתו בהפרש של שנתיים בלבד זה מזה, אבא מסרטן הקיבה ואמא מהתקף לב שהכריע אותה כשטיילה על החוף בפלורידה – היא התחילה לקלוט את הטווח האפסי הזה. לא הייתי מסוגל ״להרגיש את הרגשות שלי״, כמו שאומרים ב-AA.
״אף פעם לא ראיתי אותך מזיל דמעה,״ היא אמרה בנימה השטוחה שאנשים מאמצים כאשר הם מכריזים על הסיבה הגדולה והסופית שבגללה החליטו לשים קץ למערכת יחסים. ״אפילו כשאמרת לי שאני צריכה להיכנס לגמילה או שאתה עוזב.״ השיחה הזאת התקיימה כשישה שבועות לפני שהיא ארזה את החפצים שלה, הסיעה אותם לצד האחר של העיר ועברה לגור עם מל תומפסון. ״בחור פוגש בחורה בפגישות AA״ – 
זה עוד משהו שהם אומרים בפגישות האלה.
לא בכיתי כשראיתי אותה מתרחקת. גם לא בכיתי כשנכנסתי חזרה לבית הקטן עם המשכנתא הענקית. הבית שאליו אף תינוק לא נולד, וכעת גם לא ייוולד. שכבתי על המיטה שכעת היתה שייכת רק לי, הנחתי את זרועי על עיניי, והתאבלתי.
בלי דמעות.
אבל אני לא חסום רגשית. כריסטי טעתה בעניין הזה. כשהייתי בן אחת־עשרה חזרתי יום אחד מבית־הספר ואמא שלי קיבלה את פניי בדלת. היא סיפרה לי שכלב הקולי שלי, טאג, נהרג מפגיעת מכונית שאפילו לא טרחה לעצור. לא בכיתי כשקברנו אותו, אף על פי שאבא שלי אמר שזה לא יפחית מערכי בעיני אף אחד, אבל בכיתי כשהיא סיפרה לי. גם משום שזאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם המוות. אבל בעיקר משום שהייתי אחראי לוודא שהוא קשור ומוגן בחצר האחורית שלנו.
ובכיתי כשהרופא של אמא התקשר אלי וסיפר לי מה קרה באותו יום בחוף הים. ״אני מצטער, אבל לא היה שום סיכוי,״ הוא אמר. ״לפעמים זה פתאומי מאוד. רופאים נוטים לראות בזה ברכה.״
כריסטי לא היתה שם – היא נאלצה להישאר באותו יום עד מאוחר בבית־הספר ולפגוש אמא שהגיעה עם שאלות בנוגע לתעודה שבנה קיבל – 
אבל בכיתי, באמת. נכנסתי לחדר הכביסה הקטן שלנו, הוצאתי סדין מלוכלך מהסל ובכיתי לתוכו. לא זמן רב, אבל הדמעות הגיעו. הייתי יכול לספר לה על זה אחר כך, אבל לא ראיתי בכך טעם, גם משום שהיא היתה חושבת שאני מנסה לחפש רחמים (זה לא ביטוי של AA, אבל אולי הוא צריך להיות), וגם משום שאני לא חושב שהיכולת לפצוח ביללות בעיתוי הנכון אמורה להיות תנאי סף לנישואים מוצלחים.
כשאני חושב על זה עכשיו, מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. הבעת הרגשות הגדולה ביותר שלו היתה באה לידי ביטוי באנחה כבדה או בכמה צחקוקים מהוססים – ויליאם אֵפּינג לא היה מכה על חזהו או צוחק מהבטן.
הוא היה הטיפוס החזק והשתקן, ואמא שלי בדרך כלל התנהגה כמוהו. אז אולי כל הקטע של לא־בוכה־בקלות הוא בכלל גנטי. אבל חסום? לא מסוגל להרגיש את הרגשות שלי? לא, מעולם לא הייתי כזה.
חוץ מהרגע שקיבלתי את הבשורה על אמא, אני זוכר רק עוד פעם אחת בחיי הבוגרים שבכיתי, כאשר קראתי את הסיפור על אביו של השרת. ישבתי לבד בחדר המורים בבית־הספר התיכון ליסבון ועברתי על ערימת חיבורים שכתבו התלמידים בכיתת המבוגרים שבה לימדתי ספרות. יכולתי לשמוע מקצה המסדרון את חבטות הכדורסל, את הצופר שמכריז על פסק־זמן ואת שאגות הצופים בעת היאבקות חיות הספורט: ליסבון גרייהאונדס נגד ג'יי טייגרס.
מי יכול לדעת מתי חיים מוטלים על הכף, או למה?
הנושא שנתתי לכיתה היה ״היום ששינה את חיי״. רוב החיבורים נכתבו מעומק הלב, אבל היו איומים: סיפורים סנטימנטליים על דודה טובת לב שלקחה תחת חסותה נערה בהיריון, חייל שהדגים מהו אומץ אמיתי, פגישה מקרית עם אדם מפורסם (המנחה של גֵ'פֶּרדִי! אלכס טרֵבֶּק, נדמה לי, אבל אולי זה היה קארל מַלדֶן). המורים מביניכם שמרוויחים עוד שלושת אלפים או ארבעת אלפים בשנה מלימוד כיתות מבוגרים לבחינות הבגרות יודעים איזו עבודה מדכדכת יכולה להיות קריאת החיבורים הללו. התהליך הרגיל של מתן ציונים לא מתאים כאן, או כך לפחות אני הרגשתי. העברתי את כולם, כי מעולם לא פגשתי תלמיד מבוגר שלא קרע את התחת. אם הגשת עבודה עם מילים כלשהן, היית יכול להיות בטוח שתקבל גלגל הצלה מג'ייק אפינג ממחלקת הספרות של תיכון ליסבון, ואם החיבור שלך היה מאורגן בפסקאות של ממש, קיבלת לפחות ״כמעט טוב״.
העבודה היתה קשה משום שהעט האדום שלי הפך לכלי ההוראה הראשי במקום הפה שלי, והוא נשחק מאוד. העבודה היתה מייאשת משום שידעתי כמה מעט השפעה יש להוראת העט האדום. אם הגעתם לגיל עשרים וחמש או שלושים בלי לדעת לאיית מילים, או לפתוח את המילה הנכונה באות גדולה, או לכתוב משפט שמכיל שם עצם וגם פועל, כנראה לעולם כבר לא תדעו. אבל המשכתי לצעוד בנחישות הלאה והקפתי בגבורה את המילים הלא־נכונות במשפטים כמו ״הבעל שלי התזרז לשפוט אותי,״ או למחוק את המילה ״סחיתי״ ולהחליף אותה ב״שחיתי״ במשפט ״סחיתי למצוף ישר אחרי זה.״
העבודה שלי באותו ערב היתה ארוכה וחסרת תוחלת, ואילו לא רחוק ממני הלך ודעך עוד משחק כדורסל של התיכון לעבר עוד שריקת סיום, עַד־עוֹלְמֵי עוֹלָמִים אָמֵן. זה היה זמן קצר אחרי שכריסטי יצאה מהגמילה, ואני מניח שאם חשבתי על משהו באותו רגע, אז קרוב לוודאי שקיוויתי לחזור הביתה ולמצוא אותה פיכחת (כך אכן קרה, היא הצליחה להישאר יותר זמן פיכחת מאשר נשואה). אני זוכר שהרגשתי כאב ראש קטן ושיפשפתי את הרקות כמו שעושים כשרוצים למנוע מכאב מציק להפוך למיגרנה. אני זוכר שחשבתי, עוד שלושה כאלה, רק שלושה, ואני יכול לעוף מפה. אני יכול ללכת הביתה, להכין לעצמי ספל גדול של שוקו נמס, ולצלול לרומן החדש של ג'ון אירווינג בלי שהדברים הכנים אך העלובים האלה יושבים לי על הראש.
לא נשמעו כינורות או פעמוני אזעקה כשלקחתי את החיבור של השרת מראש הערימה והנחתי אותו לפנַי, שום סימן לכך שהחיים הקטנים שלי עומדים להשתנות. אבל אנחנו אף פעם לא יודעים, נכון? חיים משתנים ברגע.
הוא כתב בעט כדורי זול שנזל במקומות רבים על פני חמשת העמודים. כתב היד שלו היה מסולסל אבל קריא, והוא בוודאי התאמץ מאוד משום שהמילים היו חקוקות בתוך דפי המחברת הזולה. לו הייתי עוצם עיניים ומעביר את אצבעותיי על גב הדפים הקרועים, בוודאי הייתי חש שאני קורא ברייל. לתחתית כל y הוא הוסיף שרבוט קטן, מעין סלסול. אני זוכר זאת בצלילות רבה.
אני זוכר גם את תחילת החיבור שלו. אני זוכר אותה מילה במילה.
זה לא היה יום. זה היה לילה. הלילה ששינה את חיי היה הלילה שאבא שלי רצח את אמא שלי ואת שני האחים שלי ופצא אותי קשה. הוא גם פצא את אחותי, כל כך קשה שהיא נכנסה לתרדמת. אחרי שלוש שנים היא מתה בלי להתעורר. קראו לה אלן ואהבתי אותה מאוד. היא אהבה לקתוף פרחים ולשים אותם באגרתל.
באמצע העמוד הראשון העיניים שלי התחילו לעקצץ והנחתי את העט הנאמן שלי על השולחן. כשהגעתי לחלק שבו הוא זחל מתחת למיטה כשדם זורם על עיניו (הוא גם זרם במורד הגרון שלי, הטעם שלו היה נורא) התחלתי לבכות – כריסטי היתה יכולה להתגאות בי כל כך. קראתי את כל החיבור עד סופו בלי להעיר הערה אחת, וניגבתי את עיניי כדי שהדמעות לא ירטיבו את הדפים שעליהם טרח רבות. האם חשבתי שהוא איטי מהשאר, אולי חצי מדרגה מעל מה שנהוג לקרוא לו ״פיגור חינוכי״? ובכן, היה לכך הסבר, לא? וגם לצליעה. נס שהוא בכלל חי. אבל הוא אכן חי. איש נחמד שתמיד חייך ומעולם לא הרים את קולו על הילדים. איש נחמד שעבר גיהינום, ועמל – בענווה ומתוך תקווה, כמו רובם – כדי להשיג תעודת בגרות. אף על פי שיהיה שרת כל חייו, סתם בחור במדים ירוקים או חומים שהולך עם מטאטא או מקלף מסטיק מהרצפה בעזרת האולר שתמיד החזיק בכיס האחורי. אולי פעם הוא היה יכול להיות משהו אחר, אבל לילה אחד החיים שלו השתנו ברגע, ועכשיו הוא סתם בחור בבגדי עבודה שהילדים קראו לו הארי הופ־הופ בגלל ההליכה שלו.
אז בכיתי. דמעות אמיתיות, כאלה שבאות עמוק מבפנים. בקצה המסדרון יכולתי לשמוע את תזמורת ליסבון מתחילה לנגן את שיר הניצחון שלהם – מתברר שקבוצת הבית ניצחה, וכל הכבוד להם. מאוחר יותר, הארי ועוד כמה עובדים יקפלו את ספסלי הצופים ויטאטאו את כל הזבל שנפל מתחתם.
שירבטתי ״טוב מאוד״ אדום גדול בראש החיבור שלו. הבטתי בו רגע או שניים ואז מתחתי קו וכתבתי ״מצוין״ אדום גדול. כי זה היה טוב, וכי הכאב שלו עורר בי, בקורא שלו, תגובה רגשית. והאין זה מה שכתיבה ששווה ״מצוין״ אמורה לעשות? לעורר תגובה?
ומה באשר אלי? אני רק חושב שחבל שכריסטי, גברת אפינג לשעבר, לא טעתה. חבל שלא הייתי באמת חסום רגשית. כי כל הדברים שקרו לאחר מכן – כל אחד ואחד מהדברים האיומים שקרו לאחר מכן – נבעו מן הדמעות הללו.

סטיבן קינג

סטיבן קינג (נולד 1947) כתב יותר מחמישים ספרים, כולם רבי־מכר ברחבי העולם. יצירותיו האחרונות כוללות את Elevation, הזר, יפהפיות נמות (שכתב עם בנו אוון קינג), ואת טרילוגיית ביל הודג'ס — מר מרצדס, כל המוצא זוכה, וסוף המשמרת. בשנת 2018 זכה קינג במדליה הלאומית לאמנויות, ובשנת 2014 במדליה מטעם National Book Foundation. הוא מתגורר בבּנגור, מיין, עם אשתו, הסופרת טביתה קינג.

עוד על הספר

63 11 22 סטיבן קינג
מעולם לא הייתי מה שאולי הייתם קוראים לו גבר בוכה.
אשתי לשעבר אמרה ש״הטווח הרגשי האפסי״ שלי הוא הסיבה העיקרית לכך שהיא עוזבת אותי (כאילו הבחור שהכירה בפגישות האלכוהוליסטים האנונימיים שלה כלל לא קשור). כריסטי אמרה שהיא מניחה שתוכל לסלוח לי על שלא בכיתי בהלוויה של אבא שלה. הכרתי אותו רק שש שנים ולא יכולתי להבין איזה גבר נפלא ונדיב הוא היה (מוסטנג עם גג נפתח כמתנה לסיום הלימודים בתיכון, למשל). אבל כשלא בכיתי בהלוויות של ההורים שלי – הם מתו בהפרש של שנתיים בלבד זה מזה, אבא מסרטן הקיבה ואמא מהתקף לב שהכריע אותה כשטיילה על החוף בפלורידה – היא התחילה לקלוט את הטווח האפסי הזה. לא הייתי מסוגל ״להרגיש את הרגשות שלי״, כמו שאומרים ב-AA.
״אף פעם לא ראיתי אותך מזיל דמעה,״ היא אמרה בנימה השטוחה שאנשים מאמצים כאשר הם מכריזים על הסיבה הגדולה והסופית שבגללה החליטו לשים קץ למערכת יחסים. ״אפילו כשאמרת לי שאני צריכה להיכנס לגמילה או שאתה עוזב.״ השיחה הזאת התקיימה כשישה שבועות לפני שהיא ארזה את החפצים שלה, הסיעה אותם לצד האחר של העיר ועברה לגור עם מל תומפסון. ״בחור פוגש בחורה בפגישות AA״ – 
זה עוד משהו שהם אומרים בפגישות האלה.
לא בכיתי כשראיתי אותה מתרחקת. גם לא בכיתי כשנכנסתי חזרה לבית הקטן עם המשכנתא הענקית. הבית שאליו אף תינוק לא נולד, וכעת גם לא ייוולד. שכבתי על המיטה שכעת היתה שייכת רק לי, הנחתי את זרועי על עיניי, והתאבלתי.
בלי דמעות.
אבל אני לא חסום רגשית. כריסטי טעתה בעניין הזה. כשהייתי בן אחת־עשרה חזרתי יום אחד מבית־הספר ואמא שלי קיבלה את פניי בדלת. היא סיפרה לי שכלב הקולי שלי, טאג, נהרג מפגיעת מכונית שאפילו לא טרחה לעצור. לא בכיתי כשקברנו אותו, אף על פי שאבא שלי אמר שזה לא יפחית מערכי בעיני אף אחד, אבל בכיתי כשהיא סיפרה לי. גם משום שזאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם המוות. אבל בעיקר משום שהייתי אחראי לוודא שהוא קשור ומוגן בחצר האחורית שלנו.
ובכיתי כשהרופא של אמא התקשר אלי וסיפר לי מה קרה באותו יום בחוף הים. ״אני מצטער, אבל לא היה שום סיכוי,״ הוא אמר. ״לפעמים זה פתאומי מאוד. רופאים נוטים לראות בזה ברכה.״
כריסטי לא היתה שם – היא נאלצה להישאר באותו יום עד מאוחר בבית־הספר ולפגוש אמא שהגיעה עם שאלות בנוגע לתעודה שבנה קיבל – 
אבל בכיתי, באמת. נכנסתי לחדר הכביסה הקטן שלנו, הוצאתי סדין מלוכלך מהסל ובכיתי לתוכו. לא זמן רב, אבל הדמעות הגיעו. הייתי יכול לספר לה על זה אחר כך, אבל לא ראיתי בכך טעם, גם משום שהיא היתה חושבת שאני מנסה לחפש רחמים (זה לא ביטוי של AA, אבל אולי הוא צריך להיות), וגם משום שאני לא חושב שהיכולת לפצוח ביללות בעיתוי הנכון אמורה להיות תנאי סף לנישואים מוצלחים.
כשאני חושב על זה עכשיו, מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. הבעת הרגשות הגדולה ביותר שלו היתה באה לידי ביטוי באנחה כבדה או בכמה צחקוקים מהוססים – ויליאם אֵפּינג לא היה מכה על חזהו או צוחק מהבטן.
הוא היה הטיפוס החזק והשתקן, ואמא שלי בדרך כלל התנהגה כמוהו. אז אולי כל הקטע של לא־בוכה־בקלות הוא בכלל גנטי. אבל חסום? לא מסוגל להרגיש את הרגשות שלי? לא, מעולם לא הייתי כזה.
חוץ מהרגע שקיבלתי את הבשורה על אמא, אני זוכר רק עוד פעם אחת בחיי הבוגרים שבכיתי, כאשר קראתי את הסיפור על אביו של השרת. ישבתי לבד בחדר המורים בבית־הספר התיכון ליסבון ועברתי על ערימת חיבורים שכתבו התלמידים בכיתת המבוגרים שבה לימדתי ספרות. יכולתי לשמוע מקצה המסדרון את חבטות הכדורסל, את הצופר שמכריז על פסק־זמן ואת שאגות הצופים בעת היאבקות חיות הספורט: ליסבון גרייהאונדס נגד ג'יי טייגרס.
מי יכול לדעת מתי חיים מוטלים על הכף, או למה?
הנושא שנתתי לכיתה היה ״היום ששינה את חיי״. רוב החיבורים נכתבו מעומק הלב, אבל היו איומים: סיפורים סנטימנטליים על דודה טובת לב שלקחה תחת חסותה נערה בהיריון, חייל שהדגים מהו אומץ אמיתי, פגישה מקרית עם אדם מפורסם (המנחה של גֵ'פֶּרדִי! אלכס טרֵבֶּק, נדמה לי, אבל אולי זה היה קארל מַלדֶן). המורים מביניכם שמרוויחים עוד שלושת אלפים או ארבעת אלפים בשנה מלימוד כיתות מבוגרים לבחינות הבגרות יודעים איזו עבודה מדכדכת יכולה להיות קריאת החיבורים הללו. התהליך הרגיל של מתן ציונים לא מתאים כאן, או כך לפחות אני הרגשתי. העברתי את כולם, כי מעולם לא פגשתי תלמיד מבוגר שלא קרע את התחת. אם הגשת עבודה עם מילים כלשהן, היית יכול להיות בטוח שתקבל גלגל הצלה מג'ייק אפינג ממחלקת הספרות של תיכון ליסבון, ואם החיבור שלך היה מאורגן בפסקאות של ממש, קיבלת לפחות ״כמעט טוב״.
העבודה היתה קשה משום שהעט האדום שלי הפך לכלי ההוראה הראשי במקום הפה שלי, והוא נשחק מאוד. העבודה היתה מייאשת משום שידעתי כמה מעט השפעה יש להוראת העט האדום. אם הגעתם לגיל עשרים וחמש או שלושים בלי לדעת לאיית מילים, או לפתוח את המילה הנכונה באות גדולה, או לכתוב משפט שמכיל שם עצם וגם פועל, כנראה לעולם כבר לא תדעו. אבל המשכתי לצעוד בנחישות הלאה והקפתי בגבורה את המילים הלא־נכונות במשפטים כמו ״הבעל שלי התזרז לשפוט אותי,״ או למחוק את המילה ״סחיתי״ ולהחליף אותה ב״שחיתי״ במשפט ״סחיתי למצוף ישר אחרי זה.״
העבודה שלי באותו ערב היתה ארוכה וחסרת תוחלת, ואילו לא רחוק ממני הלך ודעך עוד משחק כדורסל של התיכון לעבר עוד שריקת סיום, עַד־עוֹלְמֵי עוֹלָמִים אָמֵן. זה היה זמן קצר אחרי שכריסטי יצאה מהגמילה, ואני מניח שאם חשבתי על משהו באותו רגע, אז קרוב לוודאי שקיוויתי לחזור הביתה ולמצוא אותה פיכחת (כך אכן קרה, היא הצליחה להישאר יותר זמן פיכחת מאשר נשואה). אני זוכר שהרגשתי כאב ראש קטן ושיפשפתי את הרקות כמו שעושים כשרוצים למנוע מכאב מציק להפוך למיגרנה. אני זוכר שחשבתי, עוד שלושה כאלה, רק שלושה, ואני יכול לעוף מפה. אני יכול ללכת הביתה, להכין לעצמי ספל גדול של שוקו נמס, ולצלול לרומן החדש של ג'ון אירווינג בלי שהדברים הכנים אך העלובים האלה יושבים לי על הראש.
לא נשמעו כינורות או פעמוני אזעקה כשלקחתי את החיבור של השרת מראש הערימה והנחתי אותו לפנַי, שום סימן לכך שהחיים הקטנים שלי עומדים להשתנות. אבל אנחנו אף פעם לא יודעים, נכון? חיים משתנים ברגע.
הוא כתב בעט כדורי זול שנזל במקומות רבים על פני חמשת העמודים. כתב היד שלו היה מסולסל אבל קריא, והוא בוודאי התאמץ מאוד משום שהמילים היו חקוקות בתוך דפי המחברת הזולה. לו הייתי עוצם עיניים ומעביר את אצבעותיי על גב הדפים הקרועים, בוודאי הייתי חש שאני קורא ברייל. לתחתית כל y הוא הוסיף שרבוט קטן, מעין סלסול. אני זוכר זאת בצלילות רבה.
אני זוכר גם את תחילת החיבור שלו. אני זוכר אותה מילה במילה.
זה לא היה יום. זה היה לילה. הלילה ששינה את חיי היה הלילה שאבא שלי רצח את אמא שלי ואת שני האחים שלי ופצא אותי קשה. הוא גם פצא את אחותי, כל כך קשה שהיא נכנסה לתרדמת. אחרי שלוש שנים היא מתה בלי להתעורר. קראו לה אלן ואהבתי אותה מאוד. היא אהבה לקתוף פרחים ולשים אותם באגרתל.
באמצע העמוד הראשון העיניים שלי התחילו לעקצץ והנחתי את העט הנאמן שלי על השולחן. כשהגעתי לחלק שבו הוא זחל מתחת למיטה כשדם זורם על עיניו (הוא גם זרם במורד הגרון שלי, הטעם שלו היה נורא) התחלתי לבכות – כריסטי היתה יכולה להתגאות בי כל כך. קראתי את כל החיבור עד סופו בלי להעיר הערה אחת, וניגבתי את עיניי כדי שהדמעות לא ירטיבו את הדפים שעליהם טרח רבות. האם חשבתי שהוא איטי מהשאר, אולי חצי מדרגה מעל מה שנהוג לקרוא לו ״פיגור חינוכי״? ובכן, היה לכך הסבר, לא? וגם לצליעה. נס שהוא בכלל חי. אבל הוא אכן חי. איש נחמד שתמיד חייך ומעולם לא הרים את קולו על הילדים. איש נחמד שעבר גיהינום, ועמל – בענווה ומתוך תקווה, כמו רובם – כדי להשיג תעודת בגרות. אף על פי שיהיה שרת כל חייו, סתם בחור במדים ירוקים או חומים שהולך עם מטאטא או מקלף מסטיק מהרצפה בעזרת האולר שתמיד החזיק בכיס האחורי. אולי פעם הוא היה יכול להיות משהו אחר, אבל לילה אחד החיים שלו השתנו ברגע, ועכשיו הוא סתם בחור בבגדי עבודה שהילדים קראו לו הארי הופ־הופ בגלל ההליכה שלו.
אז בכיתי. דמעות אמיתיות, כאלה שבאות עמוק מבפנים. בקצה המסדרון יכולתי לשמוע את תזמורת ליסבון מתחילה לנגן את שיר הניצחון שלהם – מתברר שקבוצת הבית ניצחה, וכל הכבוד להם. מאוחר יותר, הארי ועוד כמה עובדים יקפלו את ספסלי הצופים ויטאטאו את כל הזבל שנפל מתחתם.
שירבטתי ״טוב מאוד״ אדום גדול בראש החיבור שלו. הבטתי בו רגע או שניים ואז מתחתי קו וכתבתי ״מצוין״ אדום גדול. כי זה היה טוב, וכי הכאב שלו עורר בי, בקורא שלו, תגובה רגשית. והאין זה מה שכתיבה ששווה ״מצוין״ אמורה לעשות? לעורר תגובה?
ומה באשר אלי? אני רק חושב שחבל שכריסטי, גברת אפינג לשעבר, לא טעתה. חבל שלא הייתי באמת חסום רגשית. כי כל הדברים שקרו לאחר מכן – כל אחד ואחד מהדברים האיומים שקרו לאחר מכן – נבעו מן הדמעות הללו.