עשרים סיפורים קצרים- אסופה שנייה

זו היא אסופה שנייה של סיפורים קצרים הרואה אור במסגרת "במה לסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון". המבחר מגוון: רשימות אישיות בנוסח הממואר, סיפורים ריאליסטיים וסוריאליסטיים, סיפורים שאקלימם הוא האקלים הים־תיכוני שבו אנו שרויים, ואחרים המשקיפים מערבה או מזרחה — אל ארצות רחוקות שמן המסורות התרבותיות שלהן אנו יונקים. סיפורים שמתרחשים בעיר או בטבע, בעבר או בחלום. בכולם — גרעין של יופי.

 

באחדים מן הסיפורים היופי הוא הנושא עצמו — למשל ב"הנער החיוור" של איתמר אורלב, וב"לפרג יש לב שחור" של רות אלמוג, אבל היופי, כאמור, טמון בסיפורים באשר הם. ניכור וקור ומרחק בין הגדרות תרבותיות לאהבה עומדים במרכז הסיפורים של ליאת אלקיים ושל מירי רוזובסקי, והקור מנשב גם בסיפור של ישי שריד, על אישה אחת בעולם קפיטליסטי מנוכר. שאלות על מוסר ואמונה ונורמות עולות מן המדרש האישי של גיל הראבן, מן הסיפור היפהפה של שהרה בלאו, ועומדות ביסודה של הרשימה האישית, השלמה, המתוקה והעמוקה של אלחנן ניר. סלין אסייג ומיקי בן כנען מספרות סיפורים סוריאליסטיים, או חולמות אותם, אצל אסייג יש אימה ואצל בן כנען הומור, והמוות מהלך בסיפורים האלה, כמו גם בממואר המעודן, הנדיב והנוגע ללב של אברהם בלבן ובסיפורה הפראי והעצוב של גלית דהן קרליבך. גלית דיסטל מפרקת מיתוסים על משפחה כפי שרק היא יודעת לעשות — בדיוק מפלח שיש בו אכזריות וחמלה, ומקרבת בין שיגעון לשפיות וחיים באר מספר סיפור פרטי. בפרקים מושלמים במקצבם, הוא מדגים כל מה שיש לדעת על תזמור, תזמון וארגון. בנייה של יופי. סיפורו הקצר של אמיר גוטפרוינד, שהלך מאיתנו זמן קצר לפני תום העבודה על האנתולוגיה, מתרחש במרחב ללא שם ותואר, ובכל זאת אנו יודעים שזהו המרחב האלים והצחיח כמעט מתקווה שבו אנו קוראים וכותבים. בקצה הייאוש והכאב שאמיר גוטפרוינד מתאר, לצד העייפות מן האלימות והאיבה, מבצבץ אולי איזה עלעל של תקווה, והוא צומח מן המבט המתבונן של המספרים־השומרים בסיפור. המבט שלהם ממתין לדבר־מה אחר, והתקווה שבמבט מכוננת את המציאות. הלוואי.

 

בספר סיפורים של שלושת הזוכים במקומות הראשונים בתחרות הסיפור הקצר ע"ש עפרה אליגון, שלכבודה ולזכרה נערכה גם אסופה זו. עפרה כתבה כאלף וחמש מאות סיפורים קצרים וסיפוריה חמים ותוססים וחכמים, חדוות החיים ואהבת האדם ניכרים בכתיבתה הספרותית כמו גם בכתיבתה העיתונאית. בסיפור הייצרי והחי שלה, "הגשש ואהובתו", גשש בדואי מזמין אותנו אל ביתו ומספר על אהבה שחוצה את הגבולות, חוזרת אליהם, ומגדירה אותם מחדש. התנופה הנדיבה והאופטימית של עפרה אליגון מניעה גם את פרויקט הסיפור הקצר שלנו וגם את הסיפור הקצר שלה, החותם את הספר.