הקדמה
א': פגוש אותי במועדון עוד 10 דקות. בבקשה אל תכעס.
קראתי את ההודעה של אריקה כמה פעמים עד שקלטתי למה היא מתכוונת.
קיבינימט.
יכול להיות רק מועדון אחד שאליו היא התכוונה. פרקי אצבעותיי הלבינו סביב הטלפון, כאילו אם אלפות אותו חזק כמעט עד שיישבר אולי זה ימנע ממנה לעשות זאת. לקחתי נשימה עמוקה שלא הרגיעה אותי כלל, חייגתי את המספר שלה וקירבתי את הטלפון לאוזן. הקשבתי לצליל החיוג שלא נגמר, שטף הקללות שעתיד להיפלט מפי אם תענה כבר עמד על קצה לשוני. ידעתי שהיא לא תענה.
קולה החם במענה הקולי קידם את פניי. התגעגעתי עד כאב לאישה שמאחורי הקול, אך לא הצלחתי להבליג על כעסי על כך שלא ענתה לטלפון המחורבן. ניתקתי ולקחתי את המפתחות שלי, טסתי במדרגות למטה אל הטסלה ובלי לבזבז רגע השתלבתי בתנועה הכבדה של שעת העומס.
הצצתי בשעון וחישבתי מתי אגיע וכמה זמן היא תהיה שם בלעדיי. עשר דקות עד רבע שעה אם יהיה לי מזל. בראש רצו לי כל הדברים שיכולים לקרות בפרק הזמן הזה במוסד המחתרתי היוקרתי המוכר לי מזה שנים -'לה פרל'.
ישחרו סביבה לטרף. אילו אני הייתי אורב שם בין הצללים, כפי שכבר עשיתי פעמים רבות מכפי שהייתי רוצה להודות, ככה הייתי רואה אותה. בלונדינית קטנה ומשגעת עם אש פנימית שיכולה לגרום לכל דום לרצות להשיג בעלות עליה. גבר צריך להיות חתיכת עיוור בשביל לא לרצות להוריד אותה על הברכיים.
לחצתי על הגז והתפתלתי בין המכוניות, עוקף מקבץ רכבים איטיים שעיכבו את רגע המפגש בינינו. הייתי רדוף דאגות וגם זיכרונות מהמועדון שעלו בי כנגד רצוני. לא ביקרתי שם מאז שהכרתי את אריקה לפני חודשים. לא היתה לי סיבה לחזור לעולם הזה. חרקתי שיניים כשחשבתי על מה שהתחולל שם בזמנו, על איך חזרתי שוב ושוב בשביל רגעים חסרי משמעות שנים אחרי שעזבתי את סופיה. כל המקום הזה טעון בהבטחה מינית, הדברים האפלים ביותר נרמזים שם באוויר עם כל נשימה נסערת ומגע לא תמים.
הרגשתי לחץ בחזה. כעס. אותו תסכול מחרק־שיניים שרק אריקה מסוגלת לעורר בי. אבל מתחת לכל זה גם אהבה. אהבה לאריקה שהבעירה את תשוקתי. אמנם רציתי להרחיק אותה מכל זה, אבל יצריי הבסיסיים יותר החלו רוקמים פנטזיה שבה אני מוצא אותה במועדון ומצליח להיות זה שיאלף אותה. ידעתי היטב כמה זה בלתי אפשרי. באור יום היא אף פעם לא עשתה לי חיים קלים, אבל תאמינו לי שבלילות היא התמסרה כמו חלום.
בלמתי בפתאומיות לפני רמזור אדום. עצמתי עיניים וראיתי אותה, נושאת אלי את עיניה הכחולות העמוקות כאוקינוס אינסופי. מרסנת את נחישותה הפראית לטובת העונג שקיבלה ממני. ותמיד נתתי לה יותר משיכלה לשאת. לא הרפיתי ממנה עד ששבעה לחלוטין. עד שראיתי בעיניה את ההשתאות שרק אני ידעתי לעורר בה, אחרי שדחקתי אותה לשיאים שאיש לא לקח אותה אליהם עד כה. עד שהמילה היחידה שהצליחה לבטא היא שמי.
מעולם לא חסרה לנו תשוקה. לא יכולנו להוריד את הידיים זה מזה. האדרנלין בגופי שטף את העייפות שפשתה בו אחרי עוד לילה נטול שינה. הייתי יכול לזיין את האישה הזאת עד שכלו כוחותיי וזה עדיין לא הספיק לי. היא הבטיחה לי את חייה ובהחלט התכוונתי לאהוב אותה בכל יום ויום שבו אזכה לכך.
המילה אהבה דלה מכדי לתאר את רגשותיי כלפי אריקה. אולי זו אובססיה, נחישות שאינה יודעת מנוח לתבוע עליה בעלות בכל דרך שתיתן לי. הית' שם לב לזה. הוא אפילו הזהיר אותי כשראה איך היא משנה אותי. הוא מבין בהתמכרויות, ואין להכחיש שהיא ההתמכרות שלי. הסם שמיאנתי לחיות בלעדיו, לא משנה כמה פעמים הרחיקה אותי מעליה. נלחמתי בכל מאודי להישאר בשליטה כדי להגן עליה, לשמור עליה מפני אלו שלא יהססו לפגוע באחד כדי להרוס את האחר. ידעתי שאסור לי לאבד שליטה ולהסתכן באובדנו של משהו כל כך חשוב – האדם היחיד שפגשתי אי פעם שנתן טעם לחיי.
זה נכון שהיא שינתה אותי, עד כמה שאדם בעל נטיות ייחודיות כשלי יכול להשתנות. היא השפיעה עלי. היא נכנסה לחיי, מאה ושישים סנטימטרים של עצמאות סוערת. עצם נוכחותה איתגרה אותי, חילחלה תחת עורי וגירתה אותי ללא הרף עד שיכולתי למצוא את השלווה שרק גופה הקטן והמחוטב הצליח להעניק לי. אפילו עכשיו בקושי הצלחתי לנשום ביודעי שהיא מחוץ להישג ידי. לפתי את ההגה ביתר שאת. אצבעותיי המלבינות עיקצצו מרוב צורך להרגיש את גופה, לאהוב אותה, לתבוע עליה בעלות, לאלף אותה.
פאק.
סידרתי את הזקפה שהפריעה לי. חשתי חסר אונים מול זיכרונות ליל אמש שהציפו אותי כעת. שפתיה המלאות והתפוחות נפשקות אלי ורק אלי. ציפורניה ננעצות בירכיי כשהיא מכניסה את כל כולי לפיה המתוק והחם.
הרפיתי מהאחיזה המתוחה ופלטתי נשיפה מאומצת. אגודלי ליטף את עור החגורה השחוקה וליבי החיש את קצב פעימותיו. האור התחלף לירוק ואני האצתי אל יעדי. ניצוץ של ציפייה הבליח בי, מזרים עוד נחשול של דם לזין שלי שהיה כבר קשה כאבן.
לפחות איהנה להעניש אותה אחרי שכל הסיפור הזה יסתיים.
