רומן למתחילים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רומן למתחילים
הוספה למועדפים

רומן למתחילים

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: טל ארצי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אפריל 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 338 עמ' מודפסים

מלאני סאמנר

 
מלאני סאמנֶר מתגוררת בג'ורג'יה, ארצות הברית, ומלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת קֶנסוֹ סטייט. רומן למתחילים הוא
ספרה הרביעי.

תקציר

"דיאן אומרת שהמשפחה שלנו דומה לכלב עם שלוש רגליים שמסתדר מצוין. אני אומרת לה שמי שמסתדר מצוין לא נעשה סופר."
העולם של אַריס מלא באנשים שעדיף לכתוב עליהם מאשר לחיות איתם, וזה דבר נהדר כשאת בת שתים־עשרה וחצי, הגיל המושלם לכתוב את הרומן הגדול הבא. הרומן הוא גם יופי של תירוץ מבחינתה של אריס, בת למשפחה לא מתפקדת, להימנע מטיפול פסיכולוגי וגם הזדמנות להרוויח המון כסף.
 
כשתאונה מקרית חושפת בפניה חלק אפל בהיסטוריה המשפחתית, אריס נאלצת להתמודד עם העובדה שבחיים – ממש כמו בספרות – הדברים לא תמיד מתרחשים כמו שהיינו רוצים. אבל היא גם מגלה שלפעמים אפילו היא זוכה לומר – ולכתוב – את המילה האחרונה.
 
רומן למתחילים הוא ספר מרגש ומצחיק עד דמעות על ילדה אחת, משפחה מטורללת עם כוונות טובות, והרבה קסמים במילים.

פרק ראשון

הקדמה
 
אני מוותרת על ההקדמה, כי אני לא מכירה אף אחד שקורא הקדמות חוץ מאימא שלי. היי אימוש!
 
פתח דבר
 
קוראים שמדלגים על הקדמות מדלגים כנראה גם על הפתח דבר, אבל העורכים שלי רמזו לי שיש בספר איזה פגם שולי שאולי כדאי לתקן לפני המועמדות לפוליצר. לדעתם, הבעיה היא שילדות בנות שתים-עשרה וחצי לא מסוגלות בשום אופן לכתוב סיפור כזה. אם ככה, תרשו לי להעלות את האפשרות שכדמות בדיונית אני קיימת בממד הרביעי של המציאות, שבו קורסים הזמן והמרחב ונעשים לחוויה רגעית ואינסופית, שהיא כשלעצמה — בהתאם לתורת היחסות של אינשטיין (E=mc2) — אינה אלא אשליה.
או שאני משקרת בקשר לגיל שלי.
 
אקספוזיציה
 
״לעתים קרובות אומרים לי שהחיים בג'ורג'יה שונים מאוד מכפי שאני מתארת אותם.״
פלאנרי אוקונור
ליום הולדת שתים-עשרה וחצי קיבלתי מאימא שלי ספר שנקרא, ״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״. ברור שדיאן (אימא שלי) רוצה בתת-המודע שלה לכתוב רומן בעצמה, אבל אין לה שלושים יום מיותרים. והנה, כבר עכשיו אתם יכולים להבין את הדינמיקה המשפחתית שלנו. אני צריכה לספר לדוקטור ויקטוריה דהנג, פסיכולוגית קלינית, יועצת מקצועית מורשית, שאני נאלצת לעשות ממש הכול בבית הזה. אבל דיאן, למרבה הנוחות, שוכחת לקבוע לי תור.
״המצב שלך לא כל כך נורא,״ היא אומרת וסוקרת אותי כאילו אני ז'קט שהכתפיים שלו קצת לוחצות והשרוולים קצת מרופטים, אבל אפשר להסתדר איתו עוד שנה. תקציב הטיפולים המשפחתי הולך כולו לאחי הקטן, מקס, שזכאי למפגש שבועי בגלל ה״רגישות הייחודית שלו לעולם.״ במילים אחרות, הילד מרביץ לעצמו!
אין גבר בבית שלנו, ודיאן ואני עסוקות מעל הראש בהורות משותפת למקס. כל יום שלישי אחר הצהריים אנחנו לוקחות אותו לקליניקה של דוקטור דהנג כדי שתעבוד על הבעיות שלו. ״לא ייאמן, מקס,״ אני אומרת, ״כל כך מהר הגיע שוב יום שלישי?״ ובתגובה הוא נועץ בי מבט זועף שבזכותו הוא נראה כמעט חתיך. הוא גבוה יחסית לילד בן שמונה, ויש לו פרצוף של דובון פרווה ובטן בצקית. כשהוא תוקע לעצמו אצבע בבטן או סופר את הפצעים בברכיים יש לו מין מבט סקרני, כאילו מישהו העניק לו את הגוף הזה כמתנה לחג המולד. נשמה חדשה, ללא ספק.
אני, לעומת זאת, נשמה עתיקה, ובגלל זה כנראה ההורים שלי קראו לי אריסטוטל, אריסטו, אֶריס בקיצור. כן, אני בת. מה בדיוק עבר להם בראש?! הם היו תקועים באיזו בקתה באלסקה, חיו על שק של שעועית יבשה, סבלו ממחסור באור, ואז הגיעה התינוקת (קבלו אותי!). בתמונות שלי מהתקופה ההיא רואים ראש קירח מבצבץ מעל דופן של ארגז תרנגולות ריק ששימש לי כעריסה. באמת שלא היה להם גרוש. אבא שלי, וַיְילד ג'ו תיבּודוֹ מהוֹמה, לואיזיאנה, היה נגן סקסופון. ממנו קיבלתי עור זית, שיער גלי, שפתיים אדומות ועיניים סגולות.
אני נמוכה. אני מגיעה לקנקן שעל השיש במטבח כדי למזוג לעצמי קפה, אבל בשביל להגיע לחלק האחורי של המדף שבו דיאן מחביאה את הסוכר מעצמה אני צריכה לטפס על השיש. אתם בטח רוצים לדעת איך דיאן נראית, אבל היא טוענת שתיאורים זה לא הצד החזק שלי אז אולי אני לא אתאר אותה. היא אמרה לי להפסיק לחלק לכל הדמויות שלי עיניים סגולות ולעשות אותן מהממות. סליחה? זה הספר שלי.
לדיאן נדמה לפעמים שהיא יודעת הכול על כתיבה, כי סיפור קצר שלה יצא לאור לפני שהיא נעשתה מרצה מן החוץ לספרות ולשון ב״קַנוּגָה כריסטיאן קולג'״. השלט בכניסה לקולג' מכריז, ״משנים את החיים באמצעות ישו״ — רעיון שנשמע מוצלח אך עדיין לא התממש. לסיפור של דיאן קוראים ״למה אני אוהבת את ישו״. הוא מספר על ילדה בת שלוש-עשרה שיוצאת למחנה נוער של הכנסייה הבפטיסטית הראשונה ולא מוצאת גאולה. הסצנה האחרונה לא רעה בכלל: כל הילדים יושבים במעגל מסביב למדורה, וכשקוראים להם להקדיש את חייהם לישו הם קמים אחד-אחד ממקומם, אף על פי שכל העניין ממש לא מזיז להם. המטיף קורא וקורא, אבל הילדה, שהיא למעשה דיאן, לא קמה. היא יושבת לבדה בחושך.
דיאן בת ארבעים ושלוש. היא נמוכה, בעלת קימורים או שמנמנה, תלוי במצב הרוח שלה, ויש לה אף כפתור ופוני בלונדיני שנופל לה על הפנים. קל לזהות שהיא ממשפחת מונטגומרי, לפי הגן הרצסיבי שצבע את העיניים שלה בירוק ולחיצת היד המונטגומרית. סבא מונטגומרי מקנה לכל צאצאיו את לחיצת היד הזאת. היא מחייבת קשר עין ישיר, אחיזה איתנה וחיוך. ככה אנחנו מראים לכולם מי אנחנו. ככה אנחנו עושים עסקים ורוכשים חברים. ככה אנחנו מפלסים לנו דרך בעולם שבו אדם לאדם זאב, זמן שווה כסף, ושום דבר לא בטוח חוץ מהמוות. לחיצת היד המונטגומרית מוכיחה שאין לנו סודות.
״בעבר, גברים היו לוחצים ידיים כדי להראות שאין להם נשק,״ אמר לי פעם סבא.
״ונשים?״ שאלתי אותו.
סבא ליטף קווצת שיער לבנה שכיסתה את קודקודו הקירח, והמבט שלו נעשה פתאום מרוחק. ״אני מתאר לעצמי שגם נשים היו יכולות להחזיק נשק,״ הוא אמר לבסוף. ואחר כך חייך. סבא הזדקן לפני שהמציאו את הגשר, ויש לו שיניים קצת עקומות שבגללן הוא נראה כמו אדם שמסוגל לספר בדיחה טובה.
סבתא היא היחידה במשפחת מונטגומרי שאין לה לחיצת יד, אבל גבירות דרומיות לא לוחצות ידיים. הן כורכות את אצבעותיהן הצוננות סביב אצבעותייך, מהדקות אותן בעדינות רבה, ומקרבות אלייך את פניהן עד שאת מריחה סוכריית מנטה ונגיעה קלה של או-דה-טואלט מאחורי האוזן. ואז הן אומרות משהו נורא. כמה ימים אחרי שג'ו מת, סבתא כרעה על ברכיה ליד המיטה של דיאן ועטפה את כף ידה באצבעותיה. היא הסתכלה לה רגע בעיניים ולחשה, ״למה לא הייתה לו עבודה יותר טובה?״
סבא וסבתא מתעניינים מאוד בעבודות של כולם. כשיש לי חבר או חברה חדשים, ישר הם שואלים ״ומה עושים ההורים?״ גם את דיאן הם שואלים מה עושים החברים שלה והיא עונה, למשל, ״ויולה שותה המון ארל גריי ואוהבת לצפות ביונקי הדבש,״ או ״פֶּן פותר תשבצים.״ זה מעצבן אותם. לפעמים היא עונה שהיא לא יודעת, ואז הם מסתכלים עליה בפה פעור.
״את לא יודעת?״ סבא שואל. ״את לא יודעת במה היא עובדת? היא עובדת בכלל? איך אפשר לא לדעת דבר כזה?״ סבא ניהל את ״סאותרן בורד״ עד שהתמזג עם ״סאותרן פֵּייפּר״ ומשהו שם התחיל להסריח. שלושים וחמש שנים הוא עבד בעיתון למרות שלא אהב את העבודה.
דיאן אומרת שזה עצוב.
״מה שלא יהיה,״ סבא אומר לה, ״תדאגי שלא יפטרו אותך.״ דיאן היא היחידה ממשפחת מונטגומרי שאי פעם פוטרה. בגיל חמש-עשרה העיפו אותה ממחלקת המכירות של ״אייבון קוסמטיקה״, כי ניסתה לשכנע נשים שהן יפות יותר בלי איפור. כשהיא עברה לאלסקה עם ג'ו הם עבדו במפעל לעיבוד דגים עד שהוא נסגר משום מה. בחורף ההוא הם הכינו אנצ'ילדות הליבוט, טיילו הרבה בנעלי שלג וראו עיטים וכבשי הרים. אני הייתי קשורה באותו הזמן במנשא על החזה של ג'ו. הוא חבש כובע מרופד בפרוות קויוט עם כיסויי אוזניים שקיפצו על אוזניו. הוא קרא לו ״כובע הטייס המשוגע,״ ולפעמים היה צורח פתאום ״הפצצה!״ וצולל איתי לערמת שלג. אני זוכרת שרגע לפני הקפיצה היה הקול שלו מהמהם לי בשקט באוזן ושואל אותי אם אני מוכנה, והידיים שלו היו מתהדקות סביבי. היינו צוללים לעומק ערמת השלג, עוד ועוד ועוד למטה. ולפעמים, בדרך החוצה, הייתי נאחזת בכיסויי האוזניים הפרוותיים, וכפות הידיים שלי היו טובעות בכפפות הקשורות לשרוולים. כשהגחנו מהערמה התאבך הבל הפה שלנו אל השמים הליליים תמיד. זה מה שהוא כתב בצד הפנימי של כריכת אלבום התמונות שלנו: לא צריך להגיד צריך.
דיאן אומרת שבאלסקה הכול כל כך יפה שלפעמים זה מפחיד, וכל כך גדול שאי אפשר לשכוח את אלוהים אפילו לרגע. כל יצור אנושי הוא בעל חיים נדיר ומעניין. היא משתתקת ומסתכלת על הידיים שלה. ״תעשי ביטוח חיים,״ היא אומרת.
ג'ו נהרג בתאונת דרכים בכביש ריצ'רדסון. אני הייתי בת ארבע, מקס היה בבטן ודיאן הייתה מרוששת, אז סבא וסבתא לקחו אותנו תחת חסותם. שלפו אותי מאחד מאזורי הפרא האחרונים עלי אדמות והעבירו אותי לקנוגה1, ג'ורג'יה, עיר של חנויות זולות ופונקציונליות, שמתקיימת על מזון מהיר ורתומה לגן עדן בכנסייה בכל פינה. מג'ו לא נשארו לי אלא כמה תמונות, הדנ״א שלי וכובע הטייס המשוגע.
1 מבטאים את זה קא-נוּוווג-אהה, כמו אפְּצ'י.
למקרה שתהיתם, אז כן, מביך מאוד לגדול עם אבא מת. לכל הכיתה שלי במעבדה (כלומר, ״לבנדר מאונטן קולג', בית הספר הניסויי, מהחטיבה הצעירה עד כיתה ח'״), יש סט מלא של הורים — חוץ מאַנדרס אֶנדֶרסון, אבל אנדרס הוא דמות שולית בספר שלי ואין לי שום כוונה לבזבז עליו מקום בפרק הראשון. ״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״ קובע שהפרק הראשון הוא כמו נכס נדל״ן במיקום מעולה. אז תאמינו לי שאם אני אתן לאנדרס להסתובב בפרק הראשון שלי, תעזבו אותו מהר מאוד. לחברה הכי טובה שלי, קייט הארינגטון, יש אבא גרוש. היא רואה אותו אמנם רק בימי חמישי פעם בשלושה שבועות, אבל בכל זאת יש לה אבא. דיאן אומרת שהמשפחה שלנו דומה לכלב עם שלוש רגליים שמסתדר מצוין. אני אומרת לה שמי שמסתדר מצוין לא נעשה סופר.
הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להיות סופרים, אבל הם לא כותבים. חסרה להם האומללות המתבקשת או שיש להם מורה ביקורתית מדי לספרות (היי, גברת ווֹלר!) או שהם פשוט לא באמת מכורים לעניין. אני לא דואגת. לי רצים סרטים בראש מהיום שנולדתי בערך. זה תורשתי. כשהיינו קטנים ונסענו יחד באוטו, דיאן הייתה אומרת למשל:
״אריס, שמתי לך רק מקל אכילה אחד בתיק, כי לא מצאתי את השני. אבל אפשר לאכול סושי בידיים בתנאי שרוחצים אותן קודם.״
ואני הייתי עונה, ״בסדר, תודה, אִימוש. אבל יש לי עכשיו סרט בראש, אז בבקשה אל תדברי איתי.״
ומקס היה חוזר אחרי, ״אבלישליעכשיוסרטבראשאזבבקשה אלתדבריאיתי.״ הוא כבר לא מדבר כל כך מהר, כי דוקטור דהנג מלעיטה אותו בספידים שלמרבה האירוניה דווקא מאטים ילדים היפֶּרים, אבל הוא גם לא מדבר ברור במיוחד. לדיאן רצים בכל רגע נתון לפחות שלושה סרטים בראש. בגלל זה גם כשהחברים שלנו מנופפים וצופרים לנו בכביש וכמעט עולים לנו על מכסה המנוע, היא עדיין לא רואה אותם.
היא שואלת כזה, ״זה היה מישהו שאנחנו מכירים?״ קנוגה לא עד כדי כך קטנה שכולם מכירים את כולם, אבל הפרצופים שנתקלים בהם נראים מאוד מוכרים. רוב התושבים פשוט זורמים עם זה ומנופפים אחד לשני.
אנחנו שונים מרוב התושבים בקנוגה.
הדברים שאנחנו שונים בהם
• מקס ואני אוכלים במקלות אכילה מאז שנולדנו בערך, למרות שהמוצא שלנו הוא אנגלי/סקוטי/צרפתי/קייג'וני.
• אנחנו לבנים, אבל לא רפובליקנים.
• כמו לכל האימהות גם לדיאן יש באוטו דברים לשעת חירום — תיק עזרה ראשונה, מגבונים לחים, בקבוקי מים וקרקרים בצורת דגיגים — אבל באוטו שלה יש מאחור גם מאצ'טה. היא לא הסבירה לי למה.
• אנחנו לא אוהדים של שום קבוצת פוטבול וגם אין לנו טלוויזיה, אז אנחנו גם לא רואים פוטבול.
• אנחנו לא נוצרים פונדמנטליסטים. זה נושא רגיש מאוד בקנוגה. אנדרס אנדרסון אמר לי שאלך לגיהינום, כי אני לא באה לכנסייה. עניתי לו שכל מקום שהוא לא נמצא בו יהיה בסדר גמור מבחינתי. ואז הוא אמר שאבא שלי לא בגן עדן, כי הוא לא הלך לכנסייה.
באחת הישיבות המשפחתיות שלנו בימי ראשון בערב — שבהן אנחנו יושבים ליד השולחן עם קפה ודפדפות, ומדברים על היעדים שלנו לשבוע הבא ועל החיים שלנו כמשפחה — שאלתי את דיאן אם ג'ו בגיהינום.
״לא,״ היא ענתה. ״אבא שלך היה בגיהינום לפני שהוא מת.״
מקס, שהתנדנד על הרגליים האחוריות של הכיסא, הנחית אותו בחבטה על הרצפה והסתכל עלינו. ״אפשר לבקר בגיהינום?״
״תשאיר ארבע רגליים על הרצפה,״ אמרה דיאן. ״אריס, מי אמר לך שאבא בגיהינום?״
״לא יודעת,״ אמרתי, והתחרטתי שהעליתי את הנושא.
״מי זה היה?״
״לא זוכרת.״ שתי הכלבות שלנו נצמדו אל דלתות הזכוכית והסתכלו בהתרגשות על סנאי שטיפס על אחד העצים. לאקי, נקבת אלפא פרנואידית עם איי-קיו של גאון, נעמדה על רגליה האחוריות ונקשה על הזגוגית בציפורני הכפה הימנית. הירושימה, החמודה מבין השתיים, הטיחה את גופה בדלת ונבחה בטירוף כדי להתגבר על תסביך הנחיתות שלה. קמתי ופתחתי להן את הדלת.
״אריס,״ היא אמרה בקול הזה שלה. עשן לבן יצא לה מהאוזניים2. ״שבי כבר ותעני לי.״
2 הגזמה אחת בספר זה לגמרי לגיטימי.
״אהה, אולי אנדרס?״
״מי מכולם זה אנדרס?״
אני לומדת במעבדה עם אותם שמונה ילדים מגיל חמש בערך, ודיאן עדיין לא מבדילה ביניהם.
״פעם ראיתי שלאבא יש צלקת של כווייה,״ אמר מקס. אף אחת מאיתנו לא הגיבה והוא שוב הטה את הכיסא לאחור.
״אבא מת לפני שנולדת, חמוד,״ אמרה דיאן. היא הסתכלה עליו. ״מקס, תפסיק להתנדנד עם הכיסא.״
״אני מתאמן על שיווי משקל למופע הכישרונות בבית ספר,״ אמר מקס. ״כל ילד חייב כישרון.״
מקס מחפש את הכישרון שלו כבר די הרבה זמן. הוא ויתר על ענפי האמנות השגרתיים יחסית (בגלל עודף מתחרים) וניסה להשפריץ חלב מהאף למרחקים ארוכים, ללמד חלזונות לשחות (סיפור עצוב), ולעבור דרך מחבט טניס. אנחנו עדיין מחפשים.
״אתה תשבור את הראש,״ אמרה דיאן, ״ואין לנו ביטוח רפואי.״ ציד הסנאי הגיע לסיומו והכלבות התדפקו על הדלת. קמתי והכנסתי אותן הביתה.
דיאן פנתה אלי שוב. ״אריס, אני מכירה את אנדרס?״
״אנדרס אנדרסון. היחיד שגם לו יש משפחה חד-הורית. שיער חום בהיר, די רזה, נראה כמו קיפוד.״
״אה, כן,״ אמרה דיאן, ״ההוא שאימא שלו ברחה מהבית?״
היא עצמה עיניים והתחילה להתפלל. האמונות הספיריטואליות של דיאן מורכבות מאוד ואין טעם להיכנס אליהן כאן, אבל ידעתי שהיא נושאת את תפילת הכעס. היא התפללה בלחש וקראתי את שפתיה: רוח גדולה, חברה גדולה, מַהָאיָה, מי ייתן והחרא הקטן הזה, אנדרס אנדרסון, וההורים שלו יזכו לשלווה, שגשוג ואהבה רבים יותר משיָדעו אי פעם. אמן.
בתום התפילה היא שרבטה משהו בדפדפת. ואז היא הכריזה שעכשיו נמצא לעצמנו דת וקבוצת פוטבול.
באגרטל על השולחן קמלה החיננית מהמכולת לנגד עיני. בחיי. עכשיו כשאבא רוח רפאים הוא עושה דברים כאלה. הוא עדיין רוצה להשפיע על ההחלטות המשפחתיות. אני לא זוכרת מתי לראשונה אחרי מותו של ג'ו הבנתי שהנשמה שלו בבית שלנו — הוא פשוט כנראה לא לגמרי עזב. הייתי רואה כל מיני דברים בזווית העין: אור שדמה לנוגה הירוק החלש של הגחליליות מרצד בסלון, קפה שנחלט למרות שדיאן שכחה ללחוץ על המתג, יד שסידרה את השמיכה סביב כתפי כשנרדמתי.
״יש! נהיה נורמלים!״ הריע מקס. מרוב התרגשות הוא הטה את הכיסא לאחור בזווית גדולה מדי וצנח על הרצפה.
כעבור שבוע כבר היינו אפיסקופלים בכנסיית סנט מייקלס, ולבשנו חולצות פוטבול אדומות-שחורות של ה״ג'ורג'יה בולדוגס״. רוב הבפטיסטים בדרום לא ממש יודעים מה זה אפיסקופלי. ברור שאני לא באמת כזאת. אני גם לא מתודיסטית, שזה בכל מקרה רק בפטיסטית מתנשאת. אני קרובה במידה מדאיגה לקתוליות, ולפעמים בימי ראשון אפילו נודף ממני ריח קל של קטורת, אבל אני לא סוגדת לפסלים. אז כולם פשוט ראו את החולצה של ״ג'ורג'יה בולדוגס״, ואמרו את מילות הקסם שפירושן השתייכות: ״קדימה בולדוגס.״
זה היה אחד הרעיונות היותר מוצלחים של דיאן, אבל הוא נכשל. אי אפשר להיות אוהדי פוטבול בלי טלוויזיה, ובדרך כלל בימי ראשון בבוקר ממש לא מתחשק לנו לצאת מהפיג'מה. אני יודעת עד כמה הכישלונות הקטנים האלה מכרסמים בביטחון העצמי של דיאן. בימים רעים היא לא מצליחה לצאת מהמיטה. ואז אני מכינה פופקורן לארוחת הבוקר, ולוקחת את מקס החוצה כדי שלא ישמע אותה בוכה.
דיאן אומרת שנשים שנאחזות בגבר ומקוות שבזאת ייפתרו כל בעיותיהן עושות טעות איומה, אבל לדעתי לא יזיק לה לנסות. לג'ו אין תחליף. או ליתר דיוק, היא לא תצליח למצוא לו תחליף בדרך שנראתה לי הגיונית בגיל חמש כשביקשתי ממנה ללכת לוול-מארט ולקנות לי אבא חדש.
״לא כדאי לך לקנות את אלה שמוכרים שם,״ היא ענתה. זאת הייתה לדעתי הפעם היחידה ששמעתי אותה צוחקת בשנתיים שחלפו מאז מותו של ג'ו. ובכל זאת, נישואים שניים הם בהחלט אחד הסעיפים בתוכנית שלי להעמיד את המשפחה על הרגליים. כשתיארתי אותה לדיאן היא אמרה, ״זה לוקח זמן, מתוקה, ויש דברים שהם פשוט לא בשליטתנו.״
״נכון,״ אמרתי. לא רציתי לדכא אותה, אבל ידעתי שאנחנו חייבים לעשות משהו — ומהר. מזל שלוקח רק שלושים יום לכתוב ספר. החלטתי שאכתוב בזריזות, ארוויח ים של כסף ואהיה מפורסמת. ואז כבר ישימו לב למצב שלנו.
התרגיל הראשון ב״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״ — אחרי שמדלגים על ״אזרו אומץ לכתוב״ וכל השטויות האלה — הוא ליצור את הרקע לסיפור. כשקראתי את שאלה מספר 1 — איפה מתרחשת הסצנה? — הייתי המומה. הכול קורה בראש שלי. אין לי מושג איך הראש שלי נראה. החלטתי שכדאי לספר למישהו שאני כותבת ספר, למקרה שאזדקק לעזרה שתחרוג מגבולותיו של ״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״. דיאן ומקס כבר ידעו, כמובן, וסיפרתי גם לקייט, שמתוקף תפקידה כחברה הכי טובה זכאית לכל מידע מסווג, אבל רציתי ביקורת מקצועית. בחרתי בגברת צ'וּ, הספרנית שלנו במעבדה.
ביום שלישי בשיעור ספרייה מצאתי הזדמנות להעלות בפניה את הנושא. גברת צ'ו הופיעה חרש ונעמדה ליד השולחן שלי ושל קייט כמו צל. לגברת צ'ו קוראים מנדי. היא גבוהה ורזה ויש לה שיער שחור, מבריק וחלק שמיטלטל לה על הלחיים. יש לה חצ'קונים במצח ובאף — אזורים שגם לי יוצאים בהם פצעים — ולמרות שהיא בת עשרים-שלושים יש לה גשר על השיניים. ביום ההוא היא לבשה חולצה לבנה וחצאית אפורה שגלשה סביבה כמו מים. על הצוואר היא ענדה שרשרת כסף עם כדור קריסטל זעיר.
״את צריכה עזרה, אריס?״ היא שאלה בלחישה. גברת צ'ו תמיד לוחשת. כשנמצאים רוב היום בספרייה זה הופך להרגל.
״האמת היא,״ לחשתי, ״שהייתי רוצה להתייעץ איתך על משהו. אני כותבת ספר.״
היא הנהנה ונגעה קלות בקריסטל שעל צווארה. ואז צץ פתאום אנדרס אנדרסון מאיפשהו, ותקע את עצמו על הכיסא שלידי. סובבתי קצת את הגב כדי להדיר אותו מהשיחה, והמשכתי לדבר.
״כל הדמויות שלי כבר התחילו לפעול,״ אמרתי, ״אבל אני מסתבכת עם הרקע. אני כל הזמן שוכחת מהרקע.״
״אני מקווה שזה לא סיפור אהבה,״ אמר אנדרס. ״גם אני מופיע בו?״
״אולי,״ אמרתי בטון מהורהר, והסתכלתי על האור הנשבר בקריסטל של גברת צ'ו, ״אולי זה בגלל שכשאני קוראת ספרים אני מדלגת על הרקע? כלומר, אני רק מרפרפת עליו. אני מרפרפת על הרקע ועל התיאורים.״
״יש משהו מטריד בספר שלך?״ היא שאלה.
״לא, ברור שלא,״ אמרתי.
גברת צ'ו נראתה מאוכזבת. ״חייב להיות משהו מטריד בסיפור,״ היא אמרה. ״צריכים להיות בו קטעים שנכתבו בכאב. לפעמים ממש תרגישי שאת מדממת מילים על הדף.״
״בסדר,״ אמרתי בדאגה. ״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״ לא הזכיר דם. אולי קניתי ספר הדרכה לא מוצלח. שאלתי את גברת צ'ו, אבל היא אמרה שאני לא זקוקה לעוד עצות בכתב.
״ספר הדרכה אחד זה די והותר,״ היא אמרה, ונבלעה בחדר סודי מאחורי השולחן שלה שבו היא שומרת ספרים חדשים שעדיין לא מופיעים בקטלוג. כעבור דקות אחדות היא יצאה משם ונתנה לי ספרון חום: ״שירי התום והניסיון״ מאת ויליאם בלייק.
״כשאני זקוקה לעצה אני קוראת שירה,״ היא אמרה.
״תודה,״ אמרתי ופתחתי את הספרון כדי להסתיר את אכזבתי. רפרפתי על מספיק שירים של בלייק בשיעורים של גברת ווֹלר, והיה לי ברור ששירה פסטורלית על טלאים ומלאכים לא תעזור לי לכתוב ספר מטריד.
״תכתבי שיר וזהו,״ אמר אנדרס. ״ספר לוקח יותר מדי זמן. חוץ מזה, מי בכלל קורא ספרים?״
״אני,״ אמרה קייט. היא הזדקפה בכיסאה וציטטה את הסופרת האהובה עליה, ג'יין אוסטן. ״'כל אדם שאיננו שואב הנאה מקריאה ברומן טוב — בין אם אדון ובין אם גבירה — הוא טיפש חסר תקנה.'״
קייט נראית כמו דמות מאחד הספרים של אוסטן. היא ג'ינג'ית כחולת עיניים, והיא מורחת על עצמה קרם הגנה מיום היוולדה אז העור שלה חיוור אפילו בקיץ. היא מדברת כל כך בבירור שתושבי קנוגה חושבים לפעמים שהיא לא מכאן, אבל הם טועים. ״אני חנונית,״ היא אומרת לכולם בגאווה. לראיה תלויה לה על הילקוט שפופרת קטנה של חומר לחיטוי ידיים.
גברת צ'ו הלכה עם קייט לחפש בארונות ספר של ג'יין אוסטן שקייט עוד לא בלעה. אנדרס התחיל לבנות טיל מעיפרון, גומייה ומחק, ואני הסנפתי את ״שירי התום והניסיון״ והתענגתי על הריח של ספר חדש. דילגתי על ההקדמה כמובן, אבל ציטוט מעניין משך את תשומת לבי: ״ההבדל בין אמן גרוע לאמן טוב הוא שאמן גרוע — דומה שהוא מרבה להעתיק; אמן טוב אכן מרבה להעתיק.״ בעודי חושבת על הציטוט פגע טיל-עיפרון בספר שהעמדתי כמחסום ביני לבין אנדרס. נעצתי בו מבט זועם והוא צחק בשמחת ניצחון.
״שמעת משהו מבילי בזמן האחרון?״ הוא שאל, חיבק את עצמו בחיקוי לזוג מתמזמז, והשמיע מצמוצי נשיקה מגעילים.
נאנחתי. איך ילד כל כך מאותגר רגשית הצליח להסתנן לפרק הראשון שלי? אבל עכשיו אין לי בררה אלא לבשר לכם, קוראים יקרים, את הבשורה המרה שהארוס שלי — בילי סטאר השלישי — עבר לבוסטון בקיץ שעבר, כי אימא שלו שהייתה מרצה ב״קנוגה כריסטיאן קולג'״ פוטרה מעבודתה אחרי שארגנה הפגנה בעד הפלות. דיאן טוענת שלא מפטרים מרצים — המילה הזאת המונית מדי בהקשר של אנשי אקדמיה — אלא ״דוחים״ את בקשתם לקביעות. אבל לא משנה איך תקראו לזה, התוצאה היא שלקחו את הארוס שלי ושיגרו אותו כמו מזוודה למדינה אחרת.
אני שונאת שאנשים מספרים על יחסים בשלט רחוק — בשלב מסוים מתחילים לחשוב שהם סתם ממציאים בני זוג — אז אני אחסוך את זה מכם. רק תרשו לי לציין שבילי סטאר השלישי ישב פעם בכיסא שבו ישב עכשיו אנדרס. הוא היה מתקרב אלי ומסתכל לי בעיניים במבט עמוק, ומדבר בקול הספרייה שלו. המהום שקט ומתוק שנועד לאוזני בלבד. בדרך כלל לא הפריע לי (לא מאוד, בכל מקרה) שהוא מדבר על בייסבול או על כדורסל. לפעמים היד שלו הייתה מתחככת בשלי, ואז היינו מסמיקים כמו שני ביישנים סתומים מהרומנים של ג'יין אוסטן.
״בילי בסדר גמור,״ אמרתי לאנדרס. ״אני אמסור לו ד״ש ממך.״ כן, בטח. בשנה שעברה, כשבילי הודיע בעיניים כחולות עצובות שהוא עוזב את המעבדה, אנדרס שאל אותו אם הוא יכול לקבל את החברה שלו. סליחה? מה אני, לוקר שעובר מיד ליד? כששמעתי על השיחה הזאת, הושבתי את אנדרס והסברתי לו במשך שעה כמה מגוחך ולא הוגן להתייחס לנשים כמו לקניין. חשבתי שאולי הוא נתקל במקרה במילה ״קניין״ באחת מאלפי הפעמים שהוא קרא בכתבי הקודש, וקיוויתי שבזכותה הנאום שלי יישמע לו יותר משכנע, אבל הוא לא שמע אף מילה ממה שאמרתי. בסוף ההרצאה הוא רק ביקש שאשב לידו בארוחת הצהריים.
״יחסים בשלט רחוק מחזיקים מעמד ארבעה וחצי חודשים בממוצע,״ אמר עכשיו אנדרס.
הוא הניף מולי חמש אצבעות. נכון, בילי נסע לפני חמישה חודשים. לשמחתי הרבה הפעמון צלצל ואנדרס רץ החוצה כאילו שמו לו פלפל בתחת.
כשיצאתי מהספרייה לקחתי במקרה קטלוג של ״בית הספר הניסויי לבנדר מאונטן״. ושם — שאני אמות! — התנוסס בעמוד הראשון רקע לעלילה שלי שרק הייתי צריכה להעתיק.
״בית הספר הניסויי לבנדר מאונטן״ — או כפי שהוא מכונה בחיבה בפי התלמידים ובני משפחותיהם, ״המעבדה״ — הוא בית ספר פרטי לבנות ובנים השוכן בין הגבעות בצפון-מערב ג'ורג'יה. בית הספר משתרע על פני כאלף וחמש מאות דונמים של שדות ויערות, למרגלות ההר היפהפה של קנוגה, לבנדר מאונטן. המקום כולו מאובזר בציוד נוח ומודרני ובמכשור מתקדם ביותר, ובנוי מבקתות כפריות מעץ אורן מקומי ומאבני האזור. איילים לבני זנב רועים בשלווה בצד שבילי האבן, המובילים ממרכזי הלמידה הראשיים לאולם ההתעמלות המתקדם ולמרכז התקשורת — מרכז ובו אוסף מרשים של יצירות קלאסיות ועכשוויות כאחת בדפוס ובארכיונים דיגיטליים. ברווזים, אווזים וברבורים שוחים בברכות הפזורות ברחבי בית הספר, ולגדותיהן מתנסים התלמידים, בעידוד הצוות, בלימוד חווייתי תחת כיפת השמים במחלקות למתמטיקה, מדע אינטראקטיבי, לימודים הומניים ואמנות. חברי הסגל מסורים ומיומנים להפליא, ומקדישים את מלוא מרצם לסייע לכל תלמיד ותלמיד לממש את מרב הפוטנציאל האקדמי, החברתי והרוחני הטמון בו3.
3 מומלץ לרפרף בלבד.
בשולי הדף שרבט מישהו (תלמיד? הורה? מורה?), ״היינו מתים.״
עכשיו הייתי מוכנה לתרגיל הבא ב״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״, בחרו את דמות הגיבור וחשפו מה מניע אותה לפעול. הצעד הראשון היה פשוט מאוד — אם לא את גיבורת הספר שלך, מה הטעם בכלל? דיאן מסכימה איתי שאני יכולה להיות גיבורה מרגשת, אבל עמוק בלב היא קיוותה לזכות בתפקיד הראשי בספר שלי. התיאוריה שלה: אם אימא לא מאושרת אף אחד לא מאושר.
צר לי, דיאן! אני הגיבורה, והמניע שלי הוא... למען האמת4 אין הרבה דברים שמניעים אותי לפעול. כלומר, אין לי יותר מדי מוטיבציה. בתעודת סוף השנה המורים תמיד כותבים שאני לא משקיעה. דיאן מזכירה לי מדי פעם שהציון שקיבלתי במבחן המתוקנן הכלל-ארצי היה באחוזון העליון. זאת אומרת שאני לא אמורה להיכשל באלגברה, למשל. נכון שהקוטביות הזאת מטרידה, אבל רק המחשבה לסדר את החדר או לפרק טרינום מפילה עלי עייפות קשה. לפעמים אחרי יום שלם שאני שוקלת לבצע מטלה מסוימת, הידיים והרגליים שלי כל כך כואבות שנדמה לי שהן עלולות לנשור. דיאן טוענת שאלה כאבי גדילה. כשהגיבורה סובלת מכאבים עזים אין לה בדרך כלל שום מוטיבציה לפעול וגורלו של הספר נחרץ, אלא שמשהו בלתי צפוי קרה.
4 המורה שלי לספרות ולשון, גברת וולר, מורידה נקודה על הביטוי הזה, כי לדעתה רק אנשים שלא אומרים את האמת משתמשים בו.

מלאני סאמנר

 
מלאני סאמנֶר מתגוררת בג'ורג'יה, ארצות הברית, ומלמדת כתיבה יוצרת באוניברסיטת קֶנסוֹ סטייט. רומן למתחילים הוא
ספרה הרביעי.

עוד על הספר

  • תרגום: טל ארצי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: אפריל 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 338 עמ' מודפסים
רומן למתחילים מלאני סאמנר
הקדמה
 
אני מוותרת על ההקדמה, כי אני לא מכירה אף אחד שקורא הקדמות חוץ מאימא שלי. היי אימוש!
 
פתח דבר
 
קוראים שמדלגים על הקדמות מדלגים כנראה גם על הפתח דבר, אבל העורכים שלי רמזו לי שיש בספר איזה פגם שולי שאולי כדאי לתקן לפני המועמדות לפוליצר. לדעתם, הבעיה היא שילדות בנות שתים-עשרה וחצי לא מסוגלות בשום אופן לכתוב סיפור כזה. אם ככה, תרשו לי להעלות את האפשרות שכדמות בדיונית אני קיימת בממד הרביעי של המציאות, שבו קורסים הזמן והמרחב ונעשים לחוויה רגעית ואינסופית, שהיא כשלעצמה — בהתאם לתורת היחסות של אינשטיין (E=mc2) — אינה אלא אשליה.
או שאני משקרת בקשר לגיל שלי.
 
אקספוזיציה
 
״לעתים קרובות אומרים לי שהחיים בג'ורג'יה שונים מאוד מכפי שאני מתארת אותם.״
פלאנרי אוקונור
ליום הולדת שתים-עשרה וחצי קיבלתי מאימא שלי ספר שנקרא, ״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״. ברור שדיאן (אימא שלי) רוצה בתת-המודע שלה לכתוב רומן בעצמה, אבל אין לה שלושים יום מיותרים. והנה, כבר עכשיו אתם יכולים להבין את הדינמיקה המשפחתית שלנו. אני צריכה לספר לדוקטור ויקטוריה דהנג, פסיכולוגית קלינית, יועצת מקצועית מורשית, שאני נאלצת לעשות ממש הכול בבית הזה. אבל דיאן, למרבה הנוחות, שוכחת לקבוע לי תור.
״המצב שלך לא כל כך נורא,״ היא אומרת וסוקרת אותי כאילו אני ז'קט שהכתפיים שלו קצת לוחצות והשרוולים קצת מרופטים, אבל אפשר להסתדר איתו עוד שנה. תקציב הטיפולים המשפחתי הולך כולו לאחי הקטן, מקס, שזכאי למפגש שבועי בגלל ה״רגישות הייחודית שלו לעולם.״ במילים אחרות, הילד מרביץ לעצמו!
אין גבר בבית שלנו, ודיאן ואני עסוקות מעל הראש בהורות משותפת למקס. כל יום שלישי אחר הצהריים אנחנו לוקחות אותו לקליניקה של דוקטור דהנג כדי שתעבוד על הבעיות שלו. ״לא ייאמן, מקס,״ אני אומרת, ״כל כך מהר הגיע שוב יום שלישי?״ ובתגובה הוא נועץ בי מבט זועף שבזכותו הוא נראה כמעט חתיך. הוא גבוה יחסית לילד בן שמונה, ויש לו פרצוף של דובון פרווה ובטן בצקית. כשהוא תוקע לעצמו אצבע בבטן או סופר את הפצעים בברכיים יש לו מין מבט סקרני, כאילו מישהו העניק לו את הגוף הזה כמתנה לחג המולד. נשמה חדשה, ללא ספק.
אני, לעומת זאת, נשמה עתיקה, ובגלל זה כנראה ההורים שלי קראו לי אריסטוטל, אריסטו, אֶריס בקיצור. כן, אני בת. מה בדיוק עבר להם בראש?! הם היו תקועים באיזו בקתה באלסקה, חיו על שק של שעועית יבשה, סבלו ממחסור באור, ואז הגיעה התינוקת (קבלו אותי!). בתמונות שלי מהתקופה ההיא רואים ראש קירח מבצבץ מעל דופן של ארגז תרנגולות ריק ששימש לי כעריסה. באמת שלא היה להם גרוש. אבא שלי, וַיְילד ג'ו תיבּודוֹ מהוֹמה, לואיזיאנה, היה נגן סקסופון. ממנו קיבלתי עור זית, שיער גלי, שפתיים אדומות ועיניים סגולות.
אני נמוכה. אני מגיעה לקנקן שעל השיש במטבח כדי למזוג לעצמי קפה, אבל בשביל להגיע לחלק האחורי של המדף שבו דיאן מחביאה את הסוכר מעצמה אני צריכה לטפס על השיש. אתם בטח רוצים לדעת איך דיאן נראית, אבל היא טוענת שתיאורים זה לא הצד החזק שלי אז אולי אני לא אתאר אותה. היא אמרה לי להפסיק לחלק לכל הדמויות שלי עיניים סגולות ולעשות אותן מהממות. סליחה? זה הספר שלי.
לדיאן נדמה לפעמים שהיא יודעת הכול על כתיבה, כי סיפור קצר שלה יצא לאור לפני שהיא נעשתה מרצה מן החוץ לספרות ולשון ב״קַנוּגָה כריסטיאן קולג'״. השלט בכניסה לקולג' מכריז, ״משנים את החיים באמצעות ישו״ — רעיון שנשמע מוצלח אך עדיין לא התממש. לסיפור של דיאן קוראים ״למה אני אוהבת את ישו״. הוא מספר על ילדה בת שלוש-עשרה שיוצאת למחנה נוער של הכנסייה הבפטיסטית הראשונה ולא מוצאת גאולה. הסצנה האחרונה לא רעה בכלל: כל הילדים יושבים במעגל מסביב למדורה, וכשקוראים להם להקדיש את חייהם לישו הם קמים אחד-אחד ממקומם, אף על פי שכל העניין ממש לא מזיז להם. המטיף קורא וקורא, אבל הילדה, שהיא למעשה דיאן, לא קמה. היא יושבת לבדה בחושך.
דיאן בת ארבעים ושלוש. היא נמוכה, בעלת קימורים או שמנמנה, תלוי במצב הרוח שלה, ויש לה אף כפתור ופוני בלונדיני שנופל לה על הפנים. קל לזהות שהיא ממשפחת מונטגומרי, לפי הגן הרצסיבי שצבע את העיניים שלה בירוק ולחיצת היד המונטגומרית. סבא מונטגומרי מקנה לכל צאצאיו את לחיצת היד הזאת. היא מחייבת קשר עין ישיר, אחיזה איתנה וחיוך. ככה אנחנו מראים לכולם מי אנחנו. ככה אנחנו עושים עסקים ורוכשים חברים. ככה אנחנו מפלסים לנו דרך בעולם שבו אדם לאדם זאב, זמן שווה כסף, ושום דבר לא בטוח חוץ מהמוות. לחיצת היד המונטגומרית מוכיחה שאין לנו סודות.
״בעבר, גברים היו לוחצים ידיים כדי להראות שאין להם נשק,״ אמר לי פעם סבא.
״ונשים?״ שאלתי אותו.
סבא ליטף קווצת שיער לבנה שכיסתה את קודקודו הקירח, והמבט שלו נעשה פתאום מרוחק. ״אני מתאר לעצמי שגם נשים היו יכולות להחזיק נשק,״ הוא אמר לבסוף. ואחר כך חייך. סבא הזדקן לפני שהמציאו את הגשר, ויש לו שיניים קצת עקומות שבגללן הוא נראה כמו אדם שמסוגל לספר בדיחה טובה.
סבתא היא היחידה במשפחת מונטגומרי שאין לה לחיצת יד, אבל גבירות דרומיות לא לוחצות ידיים. הן כורכות את אצבעותיהן הצוננות סביב אצבעותייך, מהדקות אותן בעדינות רבה, ומקרבות אלייך את פניהן עד שאת מריחה סוכריית מנטה ונגיעה קלה של או-דה-טואלט מאחורי האוזן. ואז הן אומרות משהו נורא. כמה ימים אחרי שג'ו מת, סבתא כרעה על ברכיה ליד המיטה של דיאן ועטפה את כף ידה באצבעותיה. היא הסתכלה לה רגע בעיניים ולחשה, ״למה לא הייתה לו עבודה יותר טובה?״
סבא וסבתא מתעניינים מאוד בעבודות של כולם. כשיש לי חבר או חברה חדשים, ישר הם שואלים ״ומה עושים ההורים?״ גם את דיאן הם שואלים מה עושים החברים שלה והיא עונה, למשל, ״ויולה שותה המון ארל גריי ואוהבת לצפות ביונקי הדבש,״ או ״פֶּן פותר תשבצים.״ זה מעצבן אותם. לפעמים היא עונה שהיא לא יודעת, ואז הם מסתכלים עליה בפה פעור.
״את לא יודעת?״ סבא שואל. ״את לא יודעת במה היא עובדת? היא עובדת בכלל? איך אפשר לא לדעת דבר כזה?״ סבא ניהל את ״סאותרן בורד״ עד שהתמזג עם ״סאותרן פֵּייפּר״ ומשהו שם התחיל להסריח. שלושים וחמש שנים הוא עבד בעיתון למרות שלא אהב את העבודה.
דיאן אומרת שזה עצוב.
״מה שלא יהיה,״ סבא אומר לה, ״תדאגי שלא יפטרו אותך.״ דיאן היא היחידה ממשפחת מונטגומרי שאי פעם פוטרה. בגיל חמש-עשרה העיפו אותה ממחלקת המכירות של ״אייבון קוסמטיקה״, כי ניסתה לשכנע נשים שהן יפות יותר בלי איפור. כשהיא עברה לאלסקה עם ג'ו הם עבדו במפעל לעיבוד דגים עד שהוא נסגר משום מה. בחורף ההוא הם הכינו אנצ'ילדות הליבוט, טיילו הרבה בנעלי שלג וראו עיטים וכבשי הרים. אני הייתי קשורה באותו הזמן במנשא על החזה של ג'ו. הוא חבש כובע מרופד בפרוות קויוט עם כיסויי אוזניים שקיפצו על אוזניו. הוא קרא לו ״כובע הטייס המשוגע,״ ולפעמים היה צורח פתאום ״הפצצה!״ וצולל איתי לערמת שלג. אני זוכרת שרגע לפני הקפיצה היה הקול שלו מהמהם לי בשקט באוזן ושואל אותי אם אני מוכנה, והידיים שלו היו מתהדקות סביבי. היינו צוללים לעומק ערמת השלג, עוד ועוד ועוד למטה. ולפעמים, בדרך החוצה, הייתי נאחזת בכיסויי האוזניים הפרוותיים, וכפות הידיים שלי היו טובעות בכפפות הקשורות לשרוולים. כשהגחנו מהערמה התאבך הבל הפה שלנו אל השמים הליליים תמיד. זה מה שהוא כתב בצד הפנימי של כריכת אלבום התמונות שלנו: לא צריך להגיד צריך.
דיאן אומרת שבאלסקה הכול כל כך יפה שלפעמים זה מפחיד, וכל כך גדול שאי אפשר לשכוח את אלוהים אפילו לרגע. כל יצור אנושי הוא בעל חיים נדיר ומעניין. היא משתתקת ומסתכלת על הידיים שלה. ״תעשי ביטוח חיים,״ היא אומרת.
ג'ו נהרג בתאונת דרכים בכביש ריצ'רדסון. אני הייתי בת ארבע, מקס היה בבטן ודיאן הייתה מרוששת, אז סבא וסבתא לקחו אותנו תחת חסותם. שלפו אותי מאחד מאזורי הפרא האחרונים עלי אדמות והעבירו אותי לקנוגה1, ג'ורג'יה, עיר של חנויות זולות ופונקציונליות, שמתקיימת על מזון מהיר ורתומה לגן עדן בכנסייה בכל פינה. מג'ו לא נשארו לי אלא כמה תמונות, הדנ״א שלי וכובע הטייס המשוגע.
1 מבטאים את זה קא-נוּוווג-אהה, כמו אפְּצ'י.
למקרה שתהיתם, אז כן, מביך מאוד לגדול עם אבא מת. לכל הכיתה שלי במעבדה (כלומר, ״לבנדר מאונטן קולג', בית הספר הניסויי, מהחטיבה הצעירה עד כיתה ח'״), יש סט מלא של הורים — חוץ מאַנדרס אֶנדֶרסון, אבל אנדרס הוא דמות שולית בספר שלי ואין לי שום כוונה לבזבז עליו מקום בפרק הראשון. ״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״ קובע שהפרק הראשון הוא כמו נכס נדל״ן במיקום מעולה. אז תאמינו לי שאם אני אתן לאנדרס להסתובב בפרק הראשון שלי, תעזבו אותו מהר מאוד. לחברה הכי טובה שלי, קייט הארינגטון, יש אבא גרוש. היא רואה אותו אמנם רק בימי חמישי פעם בשלושה שבועות, אבל בכל זאת יש לה אבא. דיאן אומרת שהמשפחה שלנו דומה לכלב עם שלוש רגליים שמסתדר מצוין. אני אומרת לה שמי שמסתדר מצוין לא נעשה סופר.
הרבה אנשים אומרים שהם רוצים להיות סופרים, אבל הם לא כותבים. חסרה להם האומללות המתבקשת או שיש להם מורה ביקורתית מדי לספרות (היי, גברת ווֹלר!) או שהם פשוט לא באמת מכורים לעניין. אני לא דואגת. לי רצים סרטים בראש מהיום שנולדתי בערך. זה תורשתי. כשהיינו קטנים ונסענו יחד באוטו, דיאן הייתה אומרת למשל:
״אריס, שמתי לך רק מקל אכילה אחד בתיק, כי לא מצאתי את השני. אבל אפשר לאכול סושי בידיים בתנאי שרוחצים אותן קודם.״
ואני הייתי עונה, ״בסדר, תודה, אִימוש. אבל יש לי עכשיו סרט בראש, אז בבקשה אל תדברי איתי.״
ומקס היה חוזר אחרי, ״אבלישליעכשיוסרטבראשאזבבקשה אלתדבריאיתי.״ הוא כבר לא מדבר כל כך מהר, כי דוקטור דהנג מלעיטה אותו בספידים שלמרבה האירוניה דווקא מאטים ילדים היפֶּרים, אבל הוא גם לא מדבר ברור במיוחד. לדיאן רצים בכל רגע נתון לפחות שלושה סרטים בראש. בגלל זה גם כשהחברים שלנו מנופפים וצופרים לנו בכביש וכמעט עולים לנו על מכסה המנוע, היא עדיין לא רואה אותם.
היא שואלת כזה, ״זה היה מישהו שאנחנו מכירים?״ קנוגה לא עד כדי כך קטנה שכולם מכירים את כולם, אבל הפרצופים שנתקלים בהם נראים מאוד מוכרים. רוב התושבים פשוט זורמים עם זה ומנופפים אחד לשני.
אנחנו שונים מרוב התושבים בקנוגה.
הדברים שאנחנו שונים בהם
• מקס ואני אוכלים במקלות אכילה מאז שנולדנו בערך, למרות שהמוצא שלנו הוא אנגלי/סקוטי/צרפתי/קייג'וני.
• אנחנו לבנים, אבל לא רפובליקנים.
• כמו לכל האימהות גם לדיאן יש באוטו דברים לשעת חירום — תיק עזרה ראשונה, מגבונים לחים, בקבוקי מים וקרקרים בצורת דגיגים — אבל באוטו שלה יש מאחור גם מאצ'טה. היא לא הסבירה לי למה.
• אנחנו לא אוהדים של שום קבוצת פוטבול וגם אין לנו טלוויזיה, אז אנחנו גם לא רואים פוטבול.
• אנחנו לא נוצרים פונדמנטליסטים. זה נושא רגיש מאוד בקנוגה. אנדרס אנדרסון אמר לי שאלך לגיהינום, כי אני לא באה לכנסייה. עניתי לו שכל מקום שהוא לא נמצא בו יהיה בסדר גמור מבחינתי. ואז הוא אמר שאבא שלי לא בגן עדן, כי הוא לא הלך לכנסייה.
באחת הישיבות המשפחתיות שלנו בימי ראשון בערב — שבהן אנחנו יושבים ליד השולחן עם קפה ודפדפות, ומדברים על היעדים שלנו לשבוע הבא ועל החיים שלנו כמשפחה — שאלתי את דיאן אם ג'ו בגיהינום.
״לא,״ היא ענתה. ״אבא שלך היה בגיהינום לפני שהוא מת.״
מקס, שהתנדנד על הרגליים האחוריות של הכיסא, הנחית אותו בחבטה על הרצפה והסתכל עלינו. ״אפשר לבקר בגיהינום?״
״תשאיר ארבע רגליים על הרצפה,״ אמרה דיאן. ״אריס, מי אמר לך שאבא בגיהינום?״
״לא יודעת,״ אמרתי, והתחרטתי שהעליתי את הנושא.
״מי זה היה?״
״לא זוכרת.״ שתי הכלבות שלנו נצמדו אל דלתות הזכוכית והסתכלו בהתרגשות על סנאי שטיפס על אחד העצים. לאקי, נקבת אלפא פרנואידית עם איי-קיו של גאון, נעמדה על רגליה האחוריות ונקשה על הזגוגית בציפורני הכפה הימנית. הירושימה, החמודה מבין השתיים, הטיחה את גופה בדלת ונבחה בטירוף כדי להתגבר על תסביך הנחיתות שלה. קמתי ופתחתי להן את הדלת.
״אריס,״ היא אמרה בקול הזה שלה. עשן לבן יצא לה מהאוזניים2. ״שבי כבר ותעני לי.״
2 הגזמה אחת בספר זה לגמרי לגיטימי.
״אהה, אולי אנדרס?״
״מי מכולם זה אנדרס?״
אני לומדת במעבדה עם אותם שמונה ילדים מגיל חמש בערך, ודיאן עדיין לא מבדילה ביניהם.
״פעם ראיתי שלאבא יש צלקת של כווייה,״ אמר מקס. אף אחת מאיתנו לא הגיבה והוא שוב הטה את הכיסא לאחור.
״אבא מת לפני שנולדת, חמוד,״ אמרה דיאן. היא הסתכלה עליו. ״מקס, תפסיק להתנדנד עם הכיסא.״
״אני מתאמן על שיווי משקל למופע הכישרונות בבית ספר,״ אמר מקס. ״כל ילד חייב כישרון.״
מקס מחפש את הכישרון שלו כבר די הרבה זמן. הוא ויתר על ענפי האמנות השגרתיים יחסית (בגלל עודף מתחרים) וניסה להשפריץ חלב מהאף למרחקים ארוכים, ללמד חלזונות לשחות (סיפור עצוב), ולעבור דרך מחבט טניס. אנחנו עדיין מחפשים.
״אתה תשבור את הראש,״ אמרה דיאן, ״ואין לנו ביטוח רפואי.״ ציד הסנאי הגיע לסיומו והכלבות התדפקו על הדלת. קמתי והכנסתי אותן הביתה.
דיאן פנתה אלי שוב. ״אריס, אני מכירה את אנדרס?״
״אנדרס אנדרסון. היחיד שגם לו יש משפחה חד-הורית. שיער חום בהיר, די רזה, נראה כמו קיפוד.״
״אה, כן,״ אמרה דיאן, ״ההוא שאימא שלו ברחה מהבית?״
היא עצמה עיניים והתחילה להתפלל. האמונות הספיריטואליות של דיאן מורכבות מאוד ואין טעם להיכנס אליהן כאן, אבל ידעתי שהיא נושאת את תפילת הכעס. היא התפללה בלחש וקראתי את שפתיה: רוח גדולה, חברה גדולה, מַהָאיָה, מי ייתן והחרא הקטן הזה, אנדרס אנדרסון, וההורים שלו יזכו לשלווה, שגשוג ואהבה רבים יותר משיָדעו אי פעם. אמן.
בתום התפילה היא שרבטה משהו בדפדפת. ואז היא הכריזה שעכשיו נמצא לעצמנו דת וקבוצת פוטבול.
באגרטל על השולחן קמלה החיננית מהמכולת לנגד עיני. בחיי. עכשיו כשאבא רוח רפאים הוא עושה דברים כאלה. הוא עדיין רוצה להשפיע על ההחלטות המשפחתיות. אני לא זוכרת מתי לראשונה אחרי מותו של ג'ו הבנתי שהנשמה שלו בבית שלנו — הוא פשוט כנראה לא לגמרי עזב. הייתי רואה כל מיני דברים בזווית העין: אור שדמה לנוגה הירוק החלש של הגחליליות מרצד בסלון, קפה שנחלט למרות שדיאן שכחה ללחוץ על המתג, יד שסידרה את השמיכה סביב כתפי כשנרדמתי.
״יש! נהיה נורמלים!״ הריע מקס. מרוב התרגשות הוא הטה את הכיסא לאחור בזווית גדולה מדי וצנח על הרצפה.
כעבור שבוע כבר היינו אפיסקופלים בכנסיית סנט מייקלס, ולבשנו חולצות פוטבול אדומות-שחורות של ה״ג'ורג'יה בולדוגס״. רוב הבפטיסטים בדרום לא ממש יודעים מה זה אפיסקופלי. ברור שאני לא באמת כזאת. אני גם לא מתודיסטית, שזה בכל מקרה רק בפטיסטית מתנשאת. אני קרובה במידה מדאיגה לקתוליות, ולפעמים בימי ראשון אפילו נודף ממני ריח קל של קטורת, אבל אני לא סוגדת לפסלים. אז כולם פשוט ראו את החולצה של ״ג'ורג'יה בולדוגס״, ואמרו את מילות הקסם שפירושן השתייכות: ״קדימה בולדוגס.״
זה היה אחד הרעיונות היותר מוצלחים של דיאן, אבל הוא נכשל. אי אפשר להיות אוהדי פוטבול בלי טלוויזיה, ובדרך כלל בימי ראשון בבוקר ממש לא מתחשק לנו לצאת מהפיג'מה. אני יודעת עד כמה הכישלונות הקטנים האלה מכרסמים בביטחון העצמי של דיאן. בימים רעים היא לא מצליחה לצאת מהמיטה. ואז אני מכינה פופקורן לארוחת הבוקר, ולוקחת את מקס החוצה כדי שלא ישמע אותה בוכה.
דיאן אומרת שנשים שנאחזות בגבר ומקוות שבזאת ייפתרו כל בעיותיהן עושות טעות איומה, אבל לדעתי לא יזיק לה לנסות. לג'ו אין תחליף. או ליתר דיוק, היא לא תצליח למצוא לו תחליף בדרך שנראתה לי הגיונית בגיל חמש כשביקשתי ממנה ללכת לוול-מארט ולקנות לי אבא חדש.
״לא כדאי לך לקנות את אלה שמוכרים שם,״ היא ענתה. זאת הייתה לדעתי הפעם היחידה ששמעתי אותה צוחקת בשנתיים שחלפו מאז מותו של ג'ו. ובכל זאת, נישואים שניים הם בהחלט אחד הסעיפים בתוכנית שלי להעמיד את המשפחה על הרגליים. כשתיארתי אותה לדיאן היא אמרה, ״זה לוקח זמן, מתוקה, ויש דברים שהם פשוט לא בשליטתנו.״
״נכון,״ אמרתי. לא רציתי לדכא אותה, אבל ידעתי שאנחנו חייבים לעשות משהו — ומהר. מזל שלוקח רק שלושים יום לכתוב ספר. החלטתי שאכתוב בזריזות, ארוויח ים של כסף ואהיה מפורסמת. ואז כבר ישימו לב למצב שלנו.
התרגיל הראשון ב״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״ — אחרי שמדלגים על ״אזרו אומץ לכתוב״ וכל השטויות האלה — הוא ליצור את הרקע לסיפור. כשקראתי את שאלה מספר 1 — איפה מתרחשת הסצנה? — הייתי המומה. הכול קורה בראש שלי. אין לי מושג איך הראש שלי נראה. החלטתי שכדאי לספר למישהו שאני כותבת ספר, למקרה שאזדקק לעזרה שתחרוג מגבולותיו של ״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״. דיאן ומקס כבר ידעו, כמובן, וסיפרתי גם לקייט, שמתוקף תפקידה כחברה הכי טובה זכאית לכל מידע מסווג, אבל רציתי ביקורת מקצועית. בחרתי בגברת צ'וּ, הספרנית שלנו במעבדה.
ביום שלישי בשיעור ספרייה מצאתי הזדמנות להעלות בפניה את הנושא. גברת צ'ו הופיעה חרש ונעמדה ליד השולחן שלי ושל קייט כמו צל. לגברת צ'ו קוראים מנדי. היא גבוהה ורזה ויש לה שיער שחור, מבריק וחלק שמיטלטל לה על הלחיים. יש לה חצ'קונים במצח ובאף — אזורים שגם לי יוצאים בהם פצעים — ולמרות שהיא בת עשרים-שלושים יש לה גשר על השיניים. ביום ההוא היא לבשה חולצה לבנה וחצאית אפורה שגלשה סביבה כמו מים. על הצוואר היא ענדה שרשרת כסף עם כדור קריסטל זעיר.
״את צריכה עזרה, אריס?״ היא שאלה בלחישה. גברת צ'ו תמיד לוחשת. כשנמצאים רוב היום בספרייה זה הופך להרגל.
״האמת היא,״ לחשתי, ״שהייתי רוצה להתייעץ איתך על משהו. אני כותבת ספר.״
היא הנהנה ונגעה קלות בקריסטל שעל צווארה. ואז צץ פתאום אנדרס אנדרסון מאיפשהו, ותקע את עצמו על הכיסא שלידי. סובבתי קצת את הגב כדי להדיר אותו מהשיחה, והמשכתי לדבר.
״כל הדמויות שלי כבר התחילו לפעול,״ אמרתי, ״אבל אני מסתבכת עם הרקע. אני כל הזמן שוכחת מהרקע.״
״אני מקווה שזה לא סיפור אהבה,״ אמר אנדרס. ״גם אני מופיע בו?״
״אולי,״ אמרתי בטון מהורהר, והסתכלתי על האור הנשבר בקריסטל של גברת צ'ו, ״אולי זה בגלל שכשאני קוראת ספרים אני מדלגת על הרקע? כלומר, אני רק מרפרפת עליו. אני מרפרפת על הרקע ועל התיאורים.״
״יש משהו מטריד בספר שלך?״ היא שאלה.
״לא, ברור שלא,״ אמרתי.
גברת צ'ו נראתה מאוכזבת. ״חייב להיות משהו מטריד בסיפור,״ היא אמרה. ״צריכים להיות בו קטעים שנכתבו בכאב. לפעמים ממש תרגישי שאת מדממת מילים על הדף.״
״בסדר,״ אמרתי בדאגה. ״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״ לא הזכיר דם. אולי קניתי ספר הדרכה לא מוצלח. שאלתי את גברת צ'ו, אבל היא אמרה שאני לא זקוקה לעוד עצות בכתב.
״ספר הדרכה אחד זה די והותר,״ היא אמרה, ונבלעה בחדר סודי מאחורי השולחן שלה שבו היא שומרת ספרים חדשים שעדיין לא מופיעים בקטלוג. כעבור דקות אחדות היא יצאה משם ונתנה לי ספרון חום: ״שירי התום והניסיון״ מאת ויליאם בלייק.
״כשאני זקוקה לעצה אני קוראת שירה,״ היא אמרה.
״תודה,״ אמרתי ופתחתי את הספרון כדי להסתיר את אכזבתי. רפרפתי על מספיק שירים של בלייק בשיעורים של גברת ווֹלר, והיה לי ברור ששירה פסטורלית על טלאים ומלאכים לא תעזור לי לכתוב ספר מטריד.
״תכתבי שיר וזהו,״ אמר אנדרס. ״ספר לוקח יותר מדי זמן. חוץ מזה, מי בכלל קורא ספרים?״
״אני,״ אמרה קייט. היא הזדקפה בכיסאה וציטטה את הסופרת האהובה עליה, ג'יין אוסטן. ״'כל אדם שאיננו שואב הנאה מקריאה ברומן טוב — בין אם אדון ובין אם גבירה — הוא טיפש חסר תקנה.'״
קייט נראית כמו דמות מאחד הספרים של אוסטן. היא ג'ינג'ית כחולת עיניים, והיא מורחת על עצמה קרם הגנה מיום היוולדה אז העור שלה חיוור אפילו בקיץ. היא מדברת כל כך בבירור שתושבי קנוגה חושבים לפעמים שהיא לא מכאן, אבל הם טועים. ״אני חנונית,״ היא אומרת לכולם בגאווה. לראיה תלויה לה על הילקוט שפופרת קטנה של חומר לחיטוי ידיים.
גברת צ'ו הלכה עם קייט לחפש בארונות ספר של ג'יין אוסטן שקייט עוד לא בלעה. אנדרס התחיל לבנות טיל מעיפרון, גומייה ומחק, ואני הסנפתי את ״שירי התום והניסיון״ והתענגתי על הריח של ספר חדש. דילגתי על ההקדמה כמובן, אבל ציטוט מעניין משך את תשומת לבי: ״ההבדל בין אמן גרוע לאמן טוב הוא שאמן גרוע — דומה שהוא מרבה להעתיק; אמן טוב אכן מרבה להעתיק.״ בעודי חושבת על הציטוט פגע טיל-עיפרון בספר שהעמדתי כמחסום ביני לבין אנדרס. נעצתי בו מבט זועם והוא צחק בשמחת ניצחון.
״שמעת משהו מבילי בזמן האחרון?״ הוא שאל, חיבק את עצמו בחיקוי לזוג מתמזמז, והשמיע מצמוצי נשיקה מגעילים.
נאנחתי. איך ילד כל כך מאותגר רגשית הצליח להסתנן לפרק הראשון שלי? אבל עכשיו אין לי בררה אלא לבשר לכם, קוראים יקרים, את הבשורה המרה שהארוס שלי — בילי סטאר השלישי — עבר לבוסטון בקיץ שעבר, כי אימא שלו שהייתה מרצה ב״קנוגה כריסטיאן קולג'״ פוטרה מעבודתה אחרי שארגנה הפגנה בעד הפלות. דיאן טוענת שלא מפטרים מרצים — המילה הזאת המונית מדי בהקשר של אנשי אקדמיה — אלא ״דוחים״ את בקשתם לקביעות. אבל לא משנה איך תקראו לזה, התוצאה היא שלקחו את הארוס שלי ושיגרו אותו כמו מזוודה למדינה אחרת.
אני שונאת שאנשים מספרים על יחסים בשלט רחוק — בשלב מסוים מתחילים לחשוב שהם סתם ממציאים בני זוג — אז אני אחסוך את זה מכם. רק תרשו לי לציין שבילי סטאר השלישי ישב פעם בכיסא שבו ישב עכשיו אנדרס. הוא היה מתקרב אלי ומסתכל לי בעיניים במבט עמוק, ומדבר בקול הספרייה שלו. המהום שקט ומתוק שנועד לאוזני בלבד. בדרך כלל לא הפריע לי (לא מאוד, בכל מקרה) שהוא מדבר על בייסבול או על כדורסל. לפעמים היד שלו הייתה מתחככת בשלי, ואז היינו מסמיקים כמו שני ביישנים סתומים מהרומנים של ג'יין אוסטן.
״בילי בסדר גמור,״ אמרתי לאנדרס. ״אני אמסור לו ד״ש ממך.״ כן, בטח. בשנה שעברה, כשבילי הודיע בעיניים כחולות עצובות שהוא עוזב את המעבדה, אנדרס שאל אותו אם הוא יכול לקבל את החברה שלו. סליחה? מה אני, לוקר שעובר מיד ליד? כששמעתי על השיחה הזאת, הושבתי את אנדרס והסברתי לו במשך שעה כמה מגוחך ולא הוגן להתייחס לנשים כמו לקניין. חשבתי שאולי הוא נתקל במקרה במילה ״קניין״ באחת מאלפי הפעמים שהוא קרא בכתבי הקודש, וקיוויתי שבזכותה הנאום שלי יישמע לו יותר משכנע, אבל הוא לא שמע אף מילה ממה שאמרתי. בסוף ההרצאה הוא רק ביקש שאשב לידו בארוחת הצהריים.
״יחסים בשלט רחוק מחזיקים מעמד ארבעה וחצי חודשים בממוצע,״ אמר עכשיו אנדרס.
הוא הניף מולי חמש אצבעות. נכון, בילי נסע לפני חמישה חודשים. לשמחתי הרבה הפעמון צלצל ואנדרס רץ החוצה כאילו שמו לו פלפל בתחת.
כשיצאתי מהספרייה לקחתי במקרה קטלוג של ״בית הספר הניסויי לבנדר מאונטן״. ושם — שאני אמות! — התנוסס בעמוד הראשון רקע לעלילה שלי שרק הייתי צריכה להעתיק.
״בית הספר הניסויי לבנדר מאונטן״ — או כפי שהוא מכונה בחיבה בפי התלמידים ובני משפחותיהם, ״המעבדה״ — הוא בית ספר פרטי לבנות ובנים השוכן בין הגבעות בצפון-מערב ג'ורג'יה. בית הספר משתרע על פני כאלף וחמש מאות דונמים של שדות ויערות, למרגלות ההר היפהפה של קנוגה, לבנדר מאונטן. המקום כולו מאובזר בציוד נוח ומודרני ובמכשור מתקדם ביותר, ובנוי מבקתות כפריות מעץ אורן מקומי ומאבני האזור. איילים לבני זנב רועים בשלווה בצד שבילי האבן, המובילים ממרכזי הלמידה הראשיים לאולם ההתעמלות המתקדם ולמרכז התקשורת — מרכז ובו אוסף מרשים של יצירות קלאסיות ועכשוויות כאחת בדפוס ובארכיונים דיגיטליים. ברווזים, אווזים וברבורים שוחים בברכות הפזורות ברחבי בית הספר, ולגדותיהן מתנסים התלמידים, בעידוד הצוות, בלימוד חווייתי תחת כיפת השמים במחלקות למתמטיקה, מדע אינטראקטיבי, לימודים הומניים ואמנות. חברי הסגל מסורים ומיומנים להפליא, ומקדישים את מלוא מרצם לסייע לכל תלמיד ותלמיד לממש את מרב הפוטנציאל האקדמי, החברתי והרוחני הטמון בו3.
3 מומלץ לרפרף בלבד.
בשולי הדף שרבט מישהו (תלמיד? הורה? מורה?), ״היינו מתים.״
עכשיו הייתי מוכנה לתרגיל הבא ב״כתבו רומן בתוך שלושים יום!״, בחרו את דמות הגיבור וחשפו מה מניע אותה לפעול. הצעד הראשון היה פשוט מאוד — אם לא את גיבורת הספר שלך, מה הטעם בכלל? דיאן מסכימה איתי שאני יכולה להיות גיבורה מרגשת, אבל עמוק בלב היא קיוותה לזכות בתפקיד הראשי בספר שלי. התיאוריה שלה: אם אימא לא מאושרת אף אחד לא מאושר.
צר לי, דיאן! אני הגיבורה, והמניע שלי הוא... למען האמת4 אין הרבה דברים שמניעים אותי לפעול. כלומר, אין לי יותר מדי מוטיבציה. בתעודת סוף השנה המורים תמיד כותבים שאני לא משקיעה. דיאן מזכירה לי מדי פעם שהציון שקיבלתי במבחן המתוקנן הכלל-ארצי היה באחוזון העליון. זאת אומרת שאני לא אמורה להיכשל באלגברה, למשל. נכון שהקוטביות הזאת מטרידה, אבל רק המחשבה לסדר את החדר או לפרק טרינום מפילה עלי עייפות קשה. לפעמים אחרי יום שלם שאני שוקלת לבצע מטלה מסוימת, הידיים והרגליים שלי כל כך כואבות שנדמה לי שהן עלולות לנשור. דיאן טוענת שאלה כאבי גדילה. כשהגיבורה סובלת מכאבים עזים אין לה בדרך כלל שום מוטיבציה לפעול וגורלו של הספר נחרץ, אלא שמשהו בלתי צפוי קרה.
4 המורה שלי לספרות ולשון, גברת וולר, מורידה נקודה על הביטוי הזה, כי לדעתה רק אנשים שלא אומרים את האמת משתמשים בו.