ג'ושוע דרד

פרק 1

רוב האנשים פוחדים מסוף העולם. 

אחרים עושים ממנו קריירה.

 

ביום שההורים שלי ניסו להציף את כדור הארץ שחררו את הכיתה שלנו מהשיעור השישי לפני הזמן. תחזיות מזג האוויר הבטיחו סופות רעמים קשות, הוריקנים, ציקלונים, טייפונים, מונסונים, מפולות בוץ ורוחות עזות.

״כל התלמידים מתבקשים לצאת מהכיתות באופן מסודר,״ רעם קולו של המנהל סְלוֹאן ברמקולים. ״נא לא לרוץ, לא לדחוף ולא להפוך להמון זועם בדרככם החוצה. האוטובוסים מחכים לכם בחוץ.״

ההורים שלי לא בדיוק אמרו לי שהם מתכננים להציף את העולם. אבל כשאני חושב על זה, בשבועות האחרונים הם פיזרו די הרבה רמזים לכך. אבא בילה כל רגע פנוי בחצר האחורית כשהוא מתעסק במחולל מזג האוויר החדש שלו. ובאותו בוקר, כשיצאתי לבית הספר, קרצה לי אמא קריצה ערמומית. ״אולי כדאי שתיקח מטרייה היום,״ היא אמרה וחייכה כאילו היא יודעת משהו שאני לא יודע.

יצאתי למסדרון והצטרפתי לזרם התלמידים. הקשבתי לגשם ולרוח הנחבטים בקירות בחוץ, לצליל הצעדים של מאות רגליים על הרצפה בפנים.

כולם נראו די רגועים בהתחשב בכך שסוף העולם עומד להגיע.

 

מזג האוויר השתולל. הרוח הצליפה מכל עבר. עננים אפורים עצומים הסתחררו בפראות מעל. הבזקי ברקים אדירים פילחו את השמים. נראה כאילו גשם ושלג יורדים בו זמנית.

״מזג אוויר מוזר משהו, לא?״

הסתובבתי וראיתי מאחורי את מילטון, החבר הכי טוב שלי. טוב, בעצם הוא החבר היחיד שלי. הכרנו לפני שנתיים, כשאני וההורים עברנו לגור ברחוב שלו. מילטון היה גבוה וגמלוני, הידיים והרגליים שלו הזכירו מקלות מחוברים ברפיון. השיער הבהיר בצבע החול הזדקר תמיד מאחור.

״שמעת את התחזית בבוקר?״ שאל מילטון.

״כן.״ הסתכלתי למעלה במערבולת העננים. ״צופים שהסערות ישמידו את התרבות האנושית כפי שהיא מוכרת לנו.״

״והעיתוי פשוט מושלם! גברת לאנג בדיוק עמדה לתת לנו בוחן כששחררו את הכיתה.״

הפסקנו לדבר כשרעם מרעיד עצמות התגלגל מסביב.

״קדימה,״ אמרתי כשהרעם עבר. ״בוא נלך לאוטובוס לפני שייסע בלעדינו.״

מילטון ואני נאבקנו ברוח עד שמצאנו את האוטובוס שלנו והתיישבנו באחד המושבים האחוריים. בזמן שחיכינו מזג האוויר החמיר עוד יותר. לפני החלון שלי תמרור עצור התעופף ברוח. השמים התפוצצו מברקים.

סוף סוף האוטובוס טרטר והתניע. מבעד לגשם ששטף את החלון ראיתי עצים מיטלטלים וכבלי מתח גבוה נתלשים בסערה. עברנו ליד חנות מכשירי חשמל שהמנהל שלה ניסה להבריח חבורת בוזזים בשואב אבק.

באותו בוקר, לפני שמזג האוויר נעשה קטלני, נראה כאילו זהו עוד יום שמש סתווי בשיפְּסדֵייל, אחד הימים החמימים האחרונים בשנה. שיפּסדייל היא עיירה במדינת ניו יורק, ששוכנת בין נהר וגבעות ירוקות. חוץ מהפעמים שחורבן אפוקליפטי מאיים להשמיד אותה, בדרך כלל לא קורה בה הרבה.

כשהגענו למרכז העיר, לפתע השתנה מזג האוויר הקשה. כאילו נכנסנו מתחת לגג עצום בלתי נראה. לא היו שם לא רוח ולא גשם. הכול נראה רגוע לחלוטין. עננים אפורים הסתחררו סביבנו והקיפו אותנו כמו חומה. דממה מוזרה הייתה תלויה באוויר.

בהתחלה חשבתי שנכנסנו לתוך עין הסערה. אבל אז האוטובוס שלנו קרטע ונעצר, והבנתי מה העניין.

ההורים שלי ריחפו באוויר מעל הצומת. הם ערכו מסיבת עיתונאים.

 

תמיד מביך להיתקל בהורים שלך כשאתה עם ילדים מבית הספר, ומביך עוד יותר כשההורים שלך עומדים להשמיד את העולם.

אמא רכבה על קטנוע־רחף כמטר וחצי מעל האדמה ולבשה את המדים הקבועים שלה — בגד גוף משוריין בצבע ירוק ומסכת עיניים שחורה. אבא ריחף לידה על הקטנוע שלו. הוא לבש חליפת גוף באפור כהה, עם כפפות ומגפיים בצבע הדם. הוא גם הרכיב משקפי מגן כסופים גדולים.

עשרות כתבים התאספו סביבם ומילאו את הרחוב במצלמות ובמיקרופונים.

הילדים הצטופפו בצד אחד של האוטובוס והדביקו את הפנים אל השמשה כדי לראות טוב יותר.

״אני לא שומע כלום!״ צעק מישהו מקדמת האוטובוס. ״תפתחו חלון!״

עשרים חלונות הורדו בנקישה אחת.

לא רציתי שההורים שלי יבחינו בי ושקעתי עמוק בתוך המושב. מילטון נצמד לכתף שלי כדי לראות טוב יותר.

״זה הצמד בלהות!״ הקול שלו היה מלא פחד ופליאה.

״אה, כן?״ שאלתי, וניסיתי להישמע כאילו אני לא יודע מי הם. כאילו לא רק לפני שבע שעות אכלתי איתם ארוחת בוקר.

״הנה אשת הצמחים.״ מילטון הצביע על אמא שלי. ״היא יכולה לשלוט בצמחים בכוח המחשבה. וזה שלידה הוא דוקטור דְרֶד. הוא מרכיב את המשקפיים האלה בגלל שיש לו ראיית על. בשנה שעברה הם שחררו עדר זומבים בוושינגטון הבירה. הם ניסו לאייד את קליפורניה בקרן לייזר קטלנית, אבל קפטן צדק בלם אותה. אני לא מאמין שהם באמת כאן!״

מילטון השתתק ברגע שדוקטור דְרֶד — אבא שלי — התחיל לדבר אל העיתונאים שהתקהלו סביבו.

״מן הסתם הבחנתם בשינוי הפתאומי במזג האוויר כשהגעתם לצומת הזה.״ הוא הצביע על חומת השלג והגשם השוטף שהקיפה את האזור הרגוע שבו האוטובוס שלנו נעצר. ״יצרנו מערבולת דממה שמנטרלת את השפעת מחולל מזג האוויר ברדיוס של חמישים מטר מכל מקום שבו אנחנו נמצאים. מערבולת הדממה הזאת תגן עלינו מפני הסערה, אפילו כשמזג האוויר בחוץ יחריף.״

״ואנחנו מבטיחים לכם שהוא אכן יחריף,״ אמרה אמא. ״יחריף מאוד. אם הממשלה לא תסכים למלא את הדרישות שלנו, כל היבשות בעולם יושמדו בתוך,״ — היא הציצה בשעון — ״פחות מארבע שעות.״

ההורים שלי עשו דברים כאלה לפעמים — שיטפונות, זומבים משתוללים, לייזרים קטלניים. נראה לי שזה היה חלק מהגדרת התפקיד שלהם. הם היו שניים מנבלי־העל המפחידים ביותר בעולם. אבל זה היה רק חלק ממי שהם באמת. ככל שהיה ידוע לאנשי העיר, אמא שלי הייתה מרצה לחקלאות במכללה המקומית, ואבא שלי היה ממציא שעבד מהבית. היה להם בית רגיל בשכונה רגילה בשולי עיר רגילה. והיה להם בן רגיל.

במילים אחרות, אני.

שמי ג'ושוע דְרֶד. בעצם, זה רק אחד השמות שלי. כבר היו לי הרבה שמות בעבר. שם המשפחה שלי משתנה בכל פעם שההורים שלי מחליטים לעבור לעיר חדשה. יש ילדים שצריכים למצוא חברים חדשים כשהם עוברים דירה. ואני עוד צריך להמציא לעצמי זהות חדשה לגמרי. אבל אני לא יכול לגלות לכם באיזה שם אני משתמש עכשיו. זה מסוכן מדי — לי, וכנראה גם לכם.

בינתיים מסיבת העיתונאים נמשכה. הכתבים ראיינו את ההורים שלי בצעקות.

״איך אתם מצפים שהממשלה תמלא דרישה כל כך לא הגיונית בזמן כל כך קצר?״ שאל אחד מהם.

״אני לא חושב שלדרוש מטוס סילון פרטי מלא בשטרות של מאה דולר זה עד כדי כך לא הגיוני.״ אבא שלי גיחך בנכלוליות. ״אני מעדיף לראות בזה עניין... יצירתי.״

״ומה עם קפטן צדק?״ קרא כתב אחר. ״אתם לא חוששים שהוא יסכל את התוכניות שלכם?״

אמא שלי החמיצה פנים ושלחה מבט נוקב אל הכתב. קפטן צדק היה גיבור־העל המפורסם ביותר בעולם. נוסף על כך הוא גם היה האויב המושבע של הורי. מספיק היה שאזכיר את שמו בבית, ומיד היו שולחים אותי לחדר.

״למען האמת,״ אמרה אמא, ״קפטן צדק לא מעניין אותנו. אתם אלה שצריכים לדאוג. כולכם. כי עוד מעט —״

קול רועם נשמע מרחוק וקטע את דבריה.

״מישהו אמר 'צדק'?״

גל של התרגשות עבר בין הכתבים. אחד מהם הצביע על הצד השני של הצומת, שם הופיעה דמות מתוך הסערה ועפה לעברנו מעל גגות הבתים. זיהיתי אותו מיד. ראיתי אותו באינסוף פרסומות ושערי מגזינים. הוא לבש חליפת גוף צמודה כסופה וגלימה כחולה נוצצת. החיוך שלו היה מסנוור.

קפטן צדק הגיע.