המיוחדת של חצות
בואי ונשוב על עקבותינו
השביל מוביל אותנו לתהום
עוד רגע תישמט אחיזתנו
אהבתנו תתרסק לרסיסי יגון.
בואי ונחזור בשביל חיינו
נתחיל ללכת בו שנית, מהתחלה,
מלהט המפגש של שפתותינו
כשהוצתה אהבתנו בראשיתה.
בעשר וחצי בערב חש גורן דקירות עזות בחזה, הניח למקלדת והתמסר למֵחושיו. כשהוקל לו נזכר שיום השנה לנישואיו מתקרב לקצו ורוחו נעכרה. אחרי שהזמין מונית התקשר לביתו. בצלצול השביעי הרימה אשתו את השפופרת וב"הלו" המנומנם שלה התמצו אהבתה ודאגתה. גורן התנצל בתחינה, בישר לה שיתפוס את הרכבת האחרונה, שיגיע בסביבות אחת אחר חצות. הוא בירך אותה, הביע את אהבתו וביקש את סליחתה. קולה הצטנן כשענתה לו שאין כל חדש, חלפו למעלה משלושים שנים מאז זכתה לראותו בשעת ערב מוקדמת.
זמן רב המתין גורן למונית. כשהגיע לתחנת הרכבת שילם לנהג המונית וחש לאולם הנוסעים מבלי להמתין לעודף. כשיצא לרציף ראה את הרכבת המתרחקת. הוא חזר לאולם הנוסעים ושקל את המשך דרכו. הייתה זאת רכבת הלילה האחרונה. שעון התחנה הורה עשרים ושתיים דקות לפני חצות. אולם הנוסעים שבשעות היום המה אדם, היה עכשיו שומם. החנויות היו נעולות והמנקים כבר סיימו למחות את שיירי היום שחלף.
לוח זמני הרכבות התלוי על הקיר אישר את מה שכבר ידע: הרכבת הבאה תצא בשעה שש וחמש דקות בבוקר. גורן שקל לעשות את הלילה במלון סמוך, כשהבחין שמלבדו יש עוד מישהו בתחנה.
*
על ספסל בפינה ישב אדם לבוש בחליפה שחורה הדורה, לידו נרתיק של כלי נגינה גדול, אולי צ'לו. הוא שלף מכיס מקטורנו שעון זהב גדול, הרים את מכסהו, בחן את מחוגיו, סגר את המכסה בנקישה והשיבו לכיסו. היה ברור שהוא מחכה למישהו או למשהו. גורן ניגש אליו. "ערב טוב, אדוני. אולי תוכל לעזור לי?" פנה אליו. "החמצתי את הרכבת האחרונה הלילה. האם יש כאן בית מלון בסביבה?"
האיש הפנה מבטו לגורן ועיניו הסבו לו תחושה מוזרה. הן היו שחורות כפחם וזרועות כתמים צהובים-אדומים שדמו ללהבות אש קטנות.
"אין מלון בסביבה הקרובה," אמר האיש, "ומונית לא תצליח להשיג עכשיו. אבל יש עוד רכבת אחת, היוצאת בחצות."
גורן היסס רגע לפני שאמר: "בדקתי את לוח הרכבות. האחרונה יצאה בעשרים וחמש דקות לפני חצות. הבאה תצא בשעה שש וחמש דקות בבוקר. אין רכבת נוספת ביניהן."
"מה שתגיד," ענה האיש, "אבל אני מתכוון לעלות בעוד דקות אחדות על המיוחדת של חצות, כפי שאני נוהג לעשות מדי יום מזה שנים רבות."
שוב היסס גורן לפני ששאל: "ולאן מגיעה המיוחדת של חצות?"
"לאן שעליך להגיע, לשם היא מגיעה," ענה האיש.
גורן ויתר על השאלה מנין הוא יודע לאן הוא צריך להגיע והתיישב על ספסל סמוך.
*
בחמש דקות לחצות קם האיש, נטל בידו את נרתיק הצ'לו ופנה לעבר הרציף. גורן, שסקרנותו גברה עליו, קם אף הוא והלך אחריו לכיוון הרציף. להפתעתו הרבה, אמנם המתינה שם רכבת. מנועה פעם חרישית ונראה היה שתצא לדרך בכל רגע. הייתה זו רכבת מוזרה למראה. היו לה קטר קיטור מיושן בצבע שחור וקרון אחד בלבד, מיושן ושחור אף הוא אבל מהודר למראה, עם וילונות קטיפה וכורסאות עור. כמו קרון רכבת האוריינט אקספרס שראה פעם בסרט תעודה.
איש מלבדם לא היה על הרציף וגורן לא ידע אם יוכל לעלות לרכבת אף שלא קנה כרטיס. האיש עם הצ'לו לא היסס. הוא פתח את דלת הקרון ונכנס לתוכו, הניח את נרתיק הצ'לו על אחת הכורסאות והתיישב בכורסה שממול. גורן החליט לעלות אף הוא לקרון והתיישב בצדו השני, רחוק ככל האפשר מהאיש המוזר שגרם לו תחושת אי נוחות.
מיד לאחר שהתיישב נסגרה דלת הקרון בחבטה. הקטר השמיע צפירה מחרישת אוזניים והרכבת החלה לנוע. השעון העגול הגדול של הרציף הורה חצות בדיוק. בו ברגע נשרו מחוגיו ונותרו רק מסגרת הפלדה השחורה והלוח הלבן שאיבד את משמעות הזמן.
*
הרכבת נעה חרישית, ללא טלטולים, כאילו צפה באוויר. גורן שקע בכורסה ונרדם. כשעצרה בתחנה הראשונה התעורר בבהלה והביט החוצה דרך החלון. השמש זרחה ושעון התחנה הורה קצת אחרי שמונה. התחנה הייתה במרכזו של כפר קטן, בין בתים נמוכים לבנים בעלי גגות רעפים אדומים. בסמוך לאחד הבתים, בצל עץ רימון, עמדה אישה צעירה ויפה. את הפרי שבידה בצעה לרבעים, פלתה את גרגריו האדומים וחילקה אותם לזאטוטים שהסתופפו סביבה. אחד מהם התרחק מהשאר והתקרב לרכבת. הוא היה כבן שלוש או ארבע. ילד יפה עם ראש גדול והבעת פנים כשל זקנים. ידיו ופניו היו מוכתמות בעסיס הרימונים והוא הביט בגורן וחייך. גורן חשב שהוא מכיר את הילד. ללבו התגנבה תחושה מבשרת רעות. הוא ידע שעליו להזהירו, אבל לא זכר מפני מה ולבו היה כבד עליו.
"גורנצ'יק, חזור הנה מיד! אל תתקרב לרכבת," קראה הגננת היפה. הילד נופף בידו לשלום וחזר בריצה אל עץ הרימון. הקטר צפר. הגננת והילדים הלכו והתרחקו עד שנעלמו מעיניו של גורן, שחזר לכורסתו ולתנומתו.
*
התחנה הבאה נשקה לחוף הים. השעה הייתה אחת-עשרה לפני הצהריים. על החוף צעדה קבוצת חיילים בחגור מלא. פניהם היו צרובים מהשמש ומדיהם ספוגי זיעה. הם הלכו בשורה, מקפידים לצעוד על קטע החול הקשה הגובל בים. מדי פעם פלשו מי הים לעומק החוף והחיילים נחפזו לעקוף אותם. לעתים הפכה הליכתם לריצה קלה, בניסיון לצמצם את הרווחים ביניהם. בסוף השורה צלע חייל גדל מידות שפניו מתעוותים בכאב עם כל דריכה ודריכה. לידו צעד חברו, שנשא תרמיל נוסף.
"תחזיק מעמד, מָרְיוֹ, עוד מעט מגיעים. אל תוותר רגע לפני הסוף."
"אל תעבוד עלי, גורנישט," צעק מריו בשארית כוחותיו. "יש לפחות עוד עשרים קילומטר ועוד שמונים מחר. וגם מחרתיים. רק אז נגיע. בעצם, רק אתה תגיע. אני לא יכול להמשיך."
כשהתרחקו החיילים הבחין גורן בעלם ובעלמה בתוך הים. היא הייתה בזרועותיו והם התנשקו בלהט, עד שבא גל גדול וכיסה אותם. כשחלף הגל צחקו וניערו את המים משערותיהם. הבחורה הבחינה בגורן והישירה אליו את מבטה. עיניה היו אפלות ובורקות וגורן חש כאבים בלבו. כשצפר הקטר היא חייכה אליו באהבה ונופפה בידה לשלום. דמותה הלכה וקטנה עד שנעלמה כליל מעיניו, אבל נותרה חקוקה בלבו וכשחזר לתנומתו שבה ופקדה אותו בחלומו.
*
השעון בתחנה השלישית הורה שתים-עשרה בצהריים. על המדרכה ממול עמדו איש ואישה ושני ילדיהם: בת ובן. האישה הייתה בהריון. היא התעלמה מבעלה והוא עשה עצמו בוחן את חלונות הראווה. גורן חש בלבו את הנתק שהיה ביניהם. אהבתם נמהלה בטינה כבושה שהרחיקה אותם זה מזו. הוא ידע שהוא חייב לעשות משהו. חייב לשבור את קשר השתיקה הזה לפני שישתלט עליהם כליל ויפיג את אהבתם. אבל שמשת החלון העבה לא אפשרה לו לעשות דבר והוא עמד והביט בהם כשדמעות חמות זולגות מעיניו. האישה הבחינה בו וצערו השתקף בעיניה. שפתיה נפשקו לחיוך מנחם, והיא קרבה לבעלה וחיבקה אותו. הם התנשקו ברוך והמשיכו בדרכם.
על הספסל ברציף התחנה ישבה אישה לא צעירה. הבעת פניה העידה שחרב עליה עולמה. לפניה היה מונח ארון מתים והיא לחשה לבנה שישב לידה: "פה, בתוך הארון, ארוזים כל חיי." בנה ישב בפנים קפואות ולא ידע מה לענות. עיניו פגשו את עיניו של גורן וזיק של היכרות ניצת בהן. שוב צפר הקטר והרכבת החלה לנוע. האישה ובנה וארון המתים הלכו והתגמדו עד שנעלמו מהעין.
*
בשעה שבע בערב הגיעה הרכבת לתחנה הרביעית. השמש נטתה לשקוע. ליד התחנה היה גן משחקים. שלוש ילדות טיפסו על מתקן המגלשות, גלשו למטה ומיד רצו וטיפסו חזרה. הגדולה שבהן הייתה כבת שבע. שתי האחרות כבנות שלוש. גורן התבונן בהן מבעד לחלון הרכבת. הוא הכיר אותן ונופף אליהן בידו. אבל הן לא הבחינו בו והמשיכו במשחקן. גל של רחמים עצמיים הציף את לבו ושוב התלחלחו עיניו. לבסוף קלטה הגדולה שבהן את דמותו ולחשה משהו לחברותיה הקטנות. שלושתן התקרבו לקרון הרכבת, נופפו בידיהן וצעקו במקהלה: "שלום, סבא גורן." אבל צעקתן נבלעה בצפירת הקטר ודמויותיהן הקטנות הלכו ונעלמו מעיניו ככל שהתרחקה הרכבת מהתחנה.
*
עצירת הרכבת העירה את גורן מתנומתו. היה חשוך בחוץ. בחלון סמוך דלק האור. האישה שבבית הניחה את שפופרת הטלפון על עריסתה והביטה לכיוונו. היא הייתה יפה ועצובה ולבו של גורן יצא אליה. הוא ביכה את הזמן האבוד. את אלפי השעות שכילה בעבודה עד מאוחר. בלבו גמר אומר לקחת חופשה ממושכת. אולי ברודוס. רק הוא ואשתו ואהבתם. החליט שמעתה יצמצם את שעות עבודתו ויחזור הביתה לפני השקיעה. עוד נותר מספיק זמן לתקן, לפצות על הזמן האבוד, לחיות.
מאולם הנוסעים יצא איש בחליפה שחורה הדורה ובידו נרתיק של כלי נגינה גדול, אולי צ'לו. במרחק מה אחריו פסע אדם נוסף לעבר הרכבת בצעדים מהוססים. גורן חשב שהוא מביט במראה ולבו החסיר פעימה. ערפל כבד ירד על התחנה ולא ניתן היה לראות דבר מלבד שעון התחנה, שהורה בדיוק חצות ומיד נשרו מחוגיו וספרותיו. הזמן איבד את משמעותו ופסק מלכת. יד הונחה על כתפו.
"כאן אנחנו יורדים," אמר האיש עם הצ'לו.
"זאת לא התחנה שלי," ענה גורן, "יש לי עוד זמן."
נרתיק הצ'לו היה מונח, פתוח, על הכורסה. האיש עם הצ'לו אחז בידו הלבנה, נטולת הבשר, חרמש מלוטש ומבריק.
"זוהי התחנה האחרונה, גורן. רחוק יותר לא תוכל להגיע. באה שעתך לרדת."
*
היד על כתפו החלה לטלטל אותו. הטלטול הלך וגבר וקול אוהב משה אותו ממצולות חלומו. "קום, יקירי. ישנת מספיק. הנכדות בדרך אלינו. היה לך חלום רע? אתה נראה כאילו פגשת את מלאך המוות. קום. הכנתי לך קפה."
