פלופ. האיש נפל על ברכי הנער. הנער חשב שמדובר במעשה קונדס נוסף של אביו. הוא הבין שלא, כשסבתו ואִמו נכנסו בצרחות. נצמד לפיו המשופם של אביו וניסה להנשים אותו, גם בדרך לבית החולים. מכות חשמל, שהקפיצו את חזהו של אביו, לא הועילו. ההכרה חדרה בעזרת הרופא מדונולו. אבא שלו מת. מאותה שבת קיצית בחורף 1971 הנער ואחיו יתומים. אימא שלו אלמנה.
השכנים הבולגרים מיפו דיברו על התקפת לב. פתאום ככה. אלפי אנשים התנפלו על בית הקברות בחולון. מאות באו לאחר ההלוויה לבית המשפחה, לשתות לעילוי נשמת המת. כמה אלמנות בולגריות, שבילו זמן רב בבתי אבלים בין יושבי שבעה, ישבו וסיפרו, הלוך ושוב, על רגעי קבלתן למועדון האלמנות. רמזו לאמו שמעתה והלאה תהיה מוקפת בחברות טובות. הן סיפרו לה שסטרלצ’ו שוכב בדונולו, מחובר לצינורות, ושכנראה הם ייפגשו בבית אלמנתו הטרייה באחת השבתות הקרובות.
הנער היה בן חמש-עשרה וחצי, וצולע. האלמנות דיברו על טרגדיה כפולה שנפלה על הנער. “גם יתום וגם צולע — מסכנה האימא שלו.” סופקה, מנהיגת האלמנות, לחשה באוזני אמו, שהיא צריכה לאסוף הרבה כוח. הצולע האזין בסתר. אמו נאנחה והורידה מנת כאב לתוך הממחטה. “הבן הצעיר שלך הוא ילד חכם, אבל הוא אינווליד ויהיה לך קשה מאוד לחתן אותו. את תצטרכי לטפל בו עד שתמותי.”
האנחות של אמו הפכו ליללה ארוכה. “אני יודעת, רק על זה אני חושבת כל היום. מסכן — גם יתום וגם חולה בפוליו.” אמו עברה למחשבות עתידיות מדכאות.
סופקה הלכה לשירותים ובדרך ראתה את הצולע עסוק בטייפרקורדר סלילים שאביו קנה לו לפני שמת.
“תגיד לי, גבר — יש לך חברה?”
“לא. מי חושב עכשיו על חברה?”
הצולע הרגיש שאיזו בועה ענקית מטפסת מחזהו לפניו וצובעת אותן בבורדו. האנחות של אמו גברו מאזור חדר השינה שחלקה עם אביו. סופקה התקרבה לצולע וחיבקה אותו בחום. הצולע היה נמוך קומה יחסית לסופקה וגם יחסית לגילו, והוא הצמיד את ראשו אל צמד ההרים שכוסו בסוודר צמר שחור. סופקה הצמידה את גופו לגופה.
בזמן שידיה החזקות חיבקו אותו, תהה אם סופקה עושה זאת מתוך רחמים או כיוון שהיא כבר אלמנה ותיקה. אמו הגיעה אדומת עיניים. סופקה התנתקה מהצולע וחשה לשירותים. בדרך עוד הספיקה לשחרר אנחה שהכניסה את האם לסדרת דמעות חדשה. הצולע חזר לטייפרקורדר סלילים ושמע את "דם, יזע ודמעות".
*
באחד מימי השבעה, הבולגרים הקבועים ישבו וסיפרו סיפורים מצונזרים על המת. הצולע חשב על עתידו שנראה עגום במיוחד, ולחדר האבלים נכנס איש שמן מאוד. אחריו השתרכו עוד שני אנשים. האחד שמן כמעט כמוהו והשני נמוך קומה ודק. הצולע הרים את גבותיו. הוא לא זכר שפגש אי פעם את השמן שנכנס ראשון. אבל הוא ידע שהשמן והרזה שנצמדו לגבו היו צמד בטלנים יפואים, סימצ'ו ופיקו, שישבו מפעם לפעם במשרדו של אביו במרכז יפו. אימא שלו כינתה אותם “פושטרקים” במקום פושטקים.
השמן הראשון לא נתן לצולע זמן רב לחשוב עליהם ואמר: “איפה הבן הצעיר של המנוח?”
הצולע הסתכל סביבו, לבחון את תגובות הקהל. הוא כבר למד על בשרו שבמהלך השבעה, האבלים עסוקים בלהיעלב והקהל מסביב עסוק בליבוי או בהרגעה. הוא הרגיש שאמו, סבתו, דודו ואולי אף אחיו ייעלבו, כי השמן לא לחץ את ידי האבלים לפי גילם, אלא חיפש את צעיר המתאבלים. איש, פרט לאחיו, לא נעלב. אחיו הבכור היה מבוגר בשנתיים בלבד. הוא התגייס לחיל האוויר מוקדם כי נזרק מכמה בתי ספר תיכון. הוא חיכה לרגע שבו יוכל לחזור לבסיסו. בבית נשארו הצולע ואִמו.
“שלום, מטומטמוב, זה אתה הבן שאביו דיבר עליו כל כך הרבה?“ קבע השמן.
הצולע הנהן בראשו וחשב האם להיעלב על כי הזר כינה אותו מטומטמוב.
השמן ניגש וחיבק את הצולע, נתן לו נשיקה על מצחו, הוריד את ראשו לעבר אוזנו ולחש: “אחרי השבעה, יש לי משהו טוב בשבילך. בוא אלי.”
אחר כך התפנה לנחם את כל האבלים. הוא סיפר בדיחות גסות בבולגרית. אפילו סבתו של הצולע, שהרגישה שעולמה חרב כי בכורה מת בגיל ארבעים וחמש, צחקה.
הצולע התבונן במחזה בעיניים קרועות לרווחה. הוא ידע שאביו היה איש של מוֹהָבֶּט,1 אבל אדם כזה, שהצליח להרים את מפלס השמחה בבית האבלים, ריתק אותו. הוא שמע את עצמו צוחק בקול רם. לפני שהודיע לצמד מלוויו שיש לו עוד הופעה באותו ערב, הבדרן השמן לא שכח לציין ששמו סימון נקדימון, וכי הוא מספר בדיחות בכל השפות.
המעשה האחרון שלו באותו אירוע היה לגשת לצולע ולהחליק לו כרטיס ביקור. הצולע, שנפעם מהחשאיות, ניגש לשירותים, הוציא את הכרטיס מכיסו וקרא:
סימון נקדימון — שוקל טון — נגן — בדרן — ואמרגן
מתאים לכל אירוע, בכל השפות, לכל הגילים.
ובשורה התחתונה היה כתוב: כיכר דיזנגוף, מספר הבית ומספר הטלפון. הצולע הצפין את הכרטיס בכיסו וחזר לחדר.
הבולגרים היו עסוקים בסיפור חייו של נקדימון. דוֹד בֶּרטוֹ, אחיו הצעיר של המנוח, אמר שקראו לו "מבורך" בבולגריה ובארץ הוא נהיה פתאום נקדימון. זִ’יבְקָה, החברה הגרושה של האלמנה הטרייה, אמרה שהוא כבר הספיק להתחתן ולהתגרש פעמיים. ביסקו, השכן אדום הפנים, אמר שאין לו ילדים כי שמה בבוהמה לא עושים ילדים, אבל עושים הרבה חיים. וחבר של הצולע שאל אותו בלחישה, אם שמן כזה יכול בכלל לדפוק אישה. דוֹד רוּפוֹ, שהיה ידוע באהבתו לבקבוקי ערק חמישים אחוז, אמר שראה את מבורך הזה, נקדימון, במועדון פנויים-פנויות, יוצא משם הביתה עם האישה היחידה שהייתה שווה מבט שני.
"דוד רופו, אתה לא מקנא בו קצת? הרי גם אתה ארטיסט, והוא הצליח ואתה לא," אמר דוד ברטו. דוד רופו לא ענה. הוא היה מתופף בתזמורת מכבי האש ביפו. במקום לענות נדד לשולחן הערק והתחבר לחמישים אחוז שלו.
1 בילוי זמן בחברותא, דרך חיים בלקנית.
