תוצרת שוודיה, חלק ראשון: האב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תוצרת שוודיה, חלק ראשון: האב
מכר
מאות
עותקים
תוצרת שוודיה, חלק ראשון: האב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

תוצרת שוודיה, חלק ראשון: האב

4.7 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ענת לויט
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: אפריל 2016
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 560 עמ' מודפסים

אנדרס רוסלנד, נולד בשנת 1961 בשבדיה, הוא עיתונאי ומחבר ספרי מתח. 

בעשר השנים האחרונות, רוסלנד עבד ככתב חדשות, תרבות ועורך חדשות עבור חדשות רפורט (Rapport News).

תקציר

מפגש ספרותי ראשון בין התסריטאי המוערך סטפן תונברג, שאביו ואחיו נחשבים עד היום לשודדי הבנק הידועים ביותר לשמצה בתולדות שוודיה, לעיתונאי אנדרס רוסלנד ("שלוש שניות", "תא 21", "הנערה מתחת לרחוב", "שני חיילים").
 
ארבעה אנשים ממתינים בשקט זה הלילה השביעי ביער חשוך בפרברי שטוקהולם, עוקבים אחרי שומר שמקיף את אחד ממחסני הנשק הסודיים של צבא שוודיה. ליאו דובניאק הוא המוח שמאחורי המבצע, והוא זוכה לגיבוי נאמן של אחיו הצעירים ממנו, וינסנט ופליקס. 
 
שנים רבות קודם לכן, כשמשפחתם התפרקה, שלושת האחים לבית דובניאק התקרבו זה לזה. אביהם המתעלל ואמם המושפלת הגבירו בהם את הנחישות לא להיות תלויים לעולם באנשים אחרים. 
 
כשהם פורצים למחסן וגונבים כלי נשק בכמות שיכולה לצייד צבא קטן, לאיש מחברי הכנופיה החדשה אין תיק במשטרה. התוכנית מושלמת. הבריחה חלקה. המשימה מתבצעת ללא רבב. בעזרת הנשק הגנוב, האחים, בסיוע חבר ילדות, מבצעים גל של מעשי שוד אכזריים ששוודיה לא ראתה כמותם. כגולת הכותרת הסופית, מתכננים הארבעה לסחוט את משטרת שוודיה, ובכך להבטיח את עתידם הכלכלי.
 
מול התחכום וקור הרוח של ליאו דובניאק עומד חוקר המשטרה יון ברונקס, והוא אובססיבי כחוקר כשם שליאו מקובע על ההוצאה לפועל של מעשי השוד. ברונקס מחפש בזירות הפשע את ריח טרפו ועד מהרה מתחיל המצוד שיביא את השניים עד לקצה גבול היכולת שלהם לפני שישעטו זה אל זה ואל הסוף הבלתי נמנע.
 
"תוצרת שוודיה", המבוסס על סיפור אמיתי, הוא ספר עלילתי מותח, ממוקד דמויות ורצוף פעולה על קבוצה של פושעים לא צפויים. אבל זהו גם סיפור מרתק על משפחה, על אהבה בין אחים ועל היחסים המורכבים שבין בנים לאבות.

פרק ראשון

הוא יושב במכונית פולקסווגן צהובה, שעומדים בה ריחות של זיעה ושל צבע ושל דבר מה נוסף שהוא לא בדיוק מצליח לזהות. אולי כוס הקפה שקנה בתחנת הדלק ושמונחת עכשיו על לוח המחוונים. אולי שאריות הטבק שמפוזר על מושב הנהג. אולי שקית הגבס ומברשות הצבע שקנה זה עתה בחנות לחומרי בניין ברחוב פוֹלקוּנגָה, והניח על המושב מאחוריו. ואולי זה ריחם של כלי העבודה ושולחן העבודה שהוציא מיחידת האחסון שהיא שכרה וזרק מאחור — ארבע שנים שנערמו ליד הבגדים שלו וליד המיטה שפעם הייתה חצי מהמיטה שלהם.
זה הריח.
מרתף. אכסון. זמן.
השמש קופחת על שמשת המכונית, על שכבה דקה של זבובים יבשים ואבק. החום המסתורי הזה שמגיע משום מקום. הוא מוריד את החלון כדי להתקרר, אבל מכניס עוד חום, וזכרה של שיחת טלפון הומה בראשו.
 
״זה אני.״
״אני יודע.״
״מה שלום הילד שלי? הכול בסדר? הכול טוב?״
 
שלוש שעות משטוקהולם. עיר קטנה מוקפת בבתי חרושת וביער אשוחית. מאז שעות אחר הצהריים המוקדמות הוא מקיף אותה לאט בדרכו לשכונה שיש בה סופרמרקט, דוכן נקניקיות ומגרש כדורגל קטן מכוסה חצץ. במרכז השכונה עומד בית דירות ובו שלוש קומות של לבנים אדומות שהוא מעולם לא ראה.
 
״הכול בסדר.״
״מה אתה עושה?״
״שום דבר מיוחד. אנחנו תיכף הולכים לאכול. מאמא מבשלת.״
 
כשהשאיר את העיר מאחוריו, הכבישים נעשו צרים ואיטיים יותר וחצו חלק של שוודיה שלא ראה זה זמן רב. הוא עצר בתחנת דלק בפאתי העיר, גלגל סיגריה, סגר את הדלת של תא הטלפון וחייג מספר ששינן. היא ענתה, השתתקה כששמעה את קולו, והעבירה את הטלפון לבנם הבכור.
 
״והאחים שלך, ליאו? מה שלומם?
״הם כרגיל... כמו תמיד.״
״וכולם בבית?״
״כולם כאן.״
 
הוא נסע את הקילומטרים האחרונים באיטיות, חלף על פני כנסייה ובית ספר ישן וכיכר מרכזית שבה ספגו משתזפים את הקרניים שבקרוב יהפכו לעננים ולרעם. זה היה מין חום שכזה.
 
״אתה יכול להעביר לפליקס את הטלפון?״
״אתה יודע שהוא לא רוצה לדבר איתך.״
 
הוא החנה את המכונית ליד הכניסה לבניין, הביט בדלת והרגיש שהיא מביטה בו בחזרה.
 
״טוב... אז תן לי את וינסנט.״
״הוא משחק.״
״בלגו?״
״לא, הוא...״
״בחיילי צעצוע? תגיד לי מה הוא עושה.״
״הוא קורא. פאפא, לגו וחיילי צעצוע הם כבר לא חלק מהחיים שלו.״
 
הוא יצא מהרכב והביט למעלה. חלון בצד ימין. הוא העריך שזו הדירה. בנו הבכור תיאר אותה פעמים רבות כל־כך עד שהוא מרגיש שהוא יודע איך היא נראית: המטבח נמצא מצד שמאל לכניסה ויש בו שולחן חום עגול עם ארבעה כיסאות, לא חמישה; הסלון ישר לפנים, דלת של זכוכית חלבית שאי אפשר לראות דרכה; בצד ימין חדר השינה שלה אשר בו חצי המיטה שהשאירה אצלה, ובהמשך חדרי הילדים, בדיוק כמו בזמן שהם כולם חיו ביחד. משפחה.
 
״ואתה?״
״אני...״
״מה אתה עושה, פאפא?״
״אני בדרך הביתה.״
 
הדירה היא עולם צלילים משל עצמה. כשמאמא פותחת את הברז בכיור המטבח, נהמתו העמומה מתנגשת עם הצלצול של מגש הסכו״ם והתקתוק השברירי של ארון כלי ההגשה. יחד הם עושים כמיטב יכולתם להתגבר על קול הטלוויזיה בסלון, על צווחת הסרטים המצוירים שפליקס צופה בהם מפינת הספה, על המוזיקה העולה משני הרמקולים הענקיים של ליאו, ועל כל מה שמחלחל אל מחוץ לאוזניות המונחות באלכסון על ראשו של וינסנט. אם דוחפים ודוחסים את הצלילים יחד, הם נארגים זה בזה ולבסוף מתמזגים.
כשהספגטי מוכן ורוטב הבשר חם, מאמא מרימה את האוזניות ולוחשת, ״ארוחת ערב.״ וינסנט רץ במסדרון וצועק, ״אוכל, אוכל, אוכל.״
הטלוויזיה מכובה. המוזיקה נפסקת.
כמעט שקט כשכולם פונים לעבר שולחן האוכל, ואז מצטרף עוד צליל — פעמון הדלת.
 
* * *
 
וינסנט ופליקס מתחרים ביניהם מי יהיה הראשון שיגיע לדלת ויפתח אותה. וינסנט, הקרוב יותר, מגיע ראשון לדלת ומושיט יד לידית, אבל לא מצליח להוריד אותה. פליקס נמצא צעד אחד מאחוריו. הוא מסיר את ידו של וינסנט מהידית, רוכן לפנים ומציץ מבעד לחור ההצצה. ליאו רואה שווינסנט שוב מושיט יד לידית ושוב לא מצליח להוריד אותה, ואילו פליקס נרתע לאחור, מסתובב לעברו כשעל פניו פחד שלא נראה עליהם כבר זמן רב.
״מה קרה?״ שואל ליאו.
פליקס מחווה בראשו על הדלת ואומר, ״שם...״
״שם... מה?״
הפעמון מצלצל שוב. צליל ארוך. ליאו ממשיך ללכת אל דלת הכניסה.
וינסנט מנתר כדי לפתוח את המנעול, ופליקס מסרב להניח לידית.
״פליקס, וינסנט — זוזו,״ אומר ליאו. ״אני אפתח.״
 
* * *
 
מאוחר יותר היא אפילו לא תזכור אם באמת הסתובבה, אם היה לה זמן לתהות מדוע הבנים עומדים בשקט. מה שתזכור — הדברים היחידים שתזכור — זה ששערו המתולתל היה ארוך יותר, שפיו כבר לא הדיף ריח של יין אדום ושהוא הלם בה באגרופו, אבל לא כמו בעבר. אז, כשהיה מכה אותה חזק מדי, היא הייתה נופלת. הפעם הוא רצה שתסתכל לו בעיניים בזמן שהוא מחסל אותה, מפני שהתעלמה ממנו והעבירה את הטלפון לבנם הבכור. היא חייבת להסתכל לו בעיניים כשהם נוגעים זה בזו בפעם הראשונה אחרי ארבע שנים.
המהלומה הראשונה היא אגרוף ימני ללחי השמאלית. אחר־כך היד נעה לעבר הצוואר, אוחזת בו ומסובבת אותו כך שהם יוכלו להסתכל זה בזו. המהלומות הבאות מגיעות מפרקי אצבעות יד שמאל ללחי הימנית — תסתכלי בי. אלו מכות חזקות ומהירות, והיא מסוככת בזרועותיה על ראשה ומרפקיה החדים יוצרים מעין קסדה של עור ועצמות.
כשיד אחת על צווארה והשנייה בשערה הוא מאלץ אותה לקום, אף־על־פי שהיא רוצה להישאר למטה, לשכב, להגן על עצמה. הוא מרתק את ראשה ונועץ בה את ברכו — תרגישי אותי — שוב נועץ בה את ברכו — תרגישי אותי! — ונועץ בה את ברכו פעם נוספת — תרגישי אותי!!!
 
* * *
 
ליאו לא מבין את השקט הנורא. זו הסיבה שנדרש לו זמן רב כל־כך להגיב. מפרקי אצבעותיו של פאפא מצליפות כמו שוט בפניה של מאמא, אבל הוא לא ממהר ועושה את זה בשקט. פעם אפשר היה לשמוע כשפאפא הכניס אגרוף. עכשיו הוא גם פאפא וגם מישהו אחר. ואולי הוא לא מבין את השקט הנורא, כי הפעם מאמא לא צורחת.
הם עדיין לא באותו גובה. אילו היו בגובה זהה, ליאו לא היה צריך לקפוץ על גבו. זה מה שהוא עושה כשפאפא מתחיל להשתמש בברכיים וליאו מבין שהפעם הוא לא יפסיק עד שהיא תמות. הוא נתלה על גבו של אביו ומהדק את זרועותיו סביב צווארו, עד שפאפא תופס אותו וקורע אותו מעליו.
אבל עכשיו לפחות פאפא חייב להרפות מהראש של מאמא.
ליאו מחליק ונופל לרצפה. אמו, מבולבלת, עושה כמה צעדים ומתרחקת. זרועותיה מגנות על פניה, שמהן זורם דם רב. רובו נובע מהחתך שיצרו בלחייה מפרקי אצבעותיו של פאפא.
פאפא לא מוותר. הוא הולך אחריה ותופס אותה שוב, כמו קודם. הוא רוצה שתסתכל בו בזמן שהוא הולם בה.
עוד מהלומה. אגרוף באף שלה ובפה. זו המכה היחידה שהוא מצליח להנחית, כי ליאו קם, מרים את ידיו ונדחק ביניהם.
״לא, פאפא.״
ליאו עומד בחלל הריק שבין אם מדממת לבין אב שרוצה להכות אותה שוב, אבל לא יכול, כי פנים אחרות עומדות בדרכו. ליאו לא מצליח לאחוז בצווארו, כי פאפא גבוה מדי, וגם לא בזרועותיו, כי הוא לא מצליח לתפוס אותן. הוא מצליח בקושי רב לאחוז במותניו ובחלק מחזהו.
״לא, פאפא,״ הוא אומר שוב.
ליאו מנסה לנטוע את רגליו ברצפת המטבח, אבל גרביו מחליקים. הוא צריך להישען על רגלי השולחן כשהוא מתאמץ לחבק את פאפא ולהרחיק אותו. הוא לא לגמרי מצליח, אבל לפחות פאפא מרפה מהשיער שלה.
מאמא בורחת מהמטבח למסדרון, ומשם לדלת הכניסה הפתוחה. היא מחליקה על רצפת האבן החלקה של המדרגות והדם שלה זורם החוצה. היא מייבבת וגונחת על כל מדרגה ומדרגה.
עכשיו רק שניהם נשארים. ליאו ממשיך לאחוז באביו. הוא מקיף את מותניו בזרועותיו ונשען על גופו כאילו עדיין מחבק אותו.
״עכשיו תורך, ליאוֹנַרד.״
ריח האוכל — ספגטי ורוטב בשר — והדם של מאמא. הם מביטים זה בזה.
״אתה מבין? אני כבר לא אהיה בסביבה. מעכשיו אתה תהיה האחראי.״
עיניו של פאפא שונות עכשיו. הן לא משתמטות. הן נעצרות.
ואף־על־פי שפאפא לא אומר שום דבר נוסף, עיניו מדברות.

אנדרס רוסלנד, נולד בשנת 1961 בשבדיה, הוא עיתונאי ומחבר ספרי מתח. 

בעשר השנים האחרונות, רוסלנד עבד ככתב חדשות, תרבות ועורך חדשות עבור חדשות רפורט (Rapport News).

עוד על הספר

  • תרגום: ענת לויט
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: אפריל 2016
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 560 עמ' מודפסים
תוצרת שוודיה, חלק ראשון: האב אנדרס רוסלנד, סטפן תונברג
הוא יושב במכונית פולקסווגן צהובה, שעומדים בה ריחות של זיעה ושל צבע ושל דבר מה נוסף שהוא לא בדיוק מצליח לזהות. אולי כוס הקפה שקנה בתחנת הדלק ושמונחת עכשיו על לוח המחוונים. אולי שאריות הטבק שמפוזר על מושב הנהג. אולי שקית הגבס ומברשות הצבע שקנה זה עתה בחנות לחומרי בניין ברחוב פוֹלקוּנגָה, והניח על המושב מאחוריו. ואולי זה ריחם של כלי העבודה ושולחן העבודה שהוציא מיחידת האחסון שהיא שכרה וזרק מאחור — ארבע שנים שנערמו ליד הבגדים שלו וליד המיטה שפעם הייתה חצי מהמיטה שלהם.
זה הריח.
מרתף. אכסון. זמן.
השמש קופחת על שמשת המכונית, על שכבה דקה של זבובים יבשים ואבק. החום המסתורי הזה שמגיע משום מקום. הוא מוריד את החלון כדי להתקרר, אבל מכניס עוד חום, וזכרה של שיחת טלפון הומה בראשו.
 
״זה אני.״
״אני יודע.״
״מה שלום הילד שלי? הכול בסדר? הכול טוב?״
 
שלוש שעות משטוקהולם. עיר קטנה מוקפת בבתי חרושת וביער אשוחית. מאז שעות אחר הצהריים המוקדמות הוא מקיף אותה לאט בדרכו לשכונה שיש בה סופרמרקט, דוכן נקניקיות ומגרש כדורגל קטן מכוסה חצץ. במרכז השכונה עומד בית דירות ובו שלוש קומות של לבנים אדומות שהוא מעולם לא ראה.
 
״הכול בסדר.״
״מה אתה עושה?״
״שום דבר מיוחד. אנחנו תיכף הולכים לאכול. מאמא מבשלת.״
 
כשהשאיר את העיר מאחוריו, הכבישים נעשו צרים ואיטיים יותר וחצו חלק של שוודיה שלא ראה זה זמן רב. הוא עצר בתחנת דלק בפאתי העיר, גלגל סיגריה, סגר את הדלת של תא הטלפון וחייג מספר ששינן. היא ענתה, השתתקה כששמעה את קולו, והעבירה את הטלפון לבנם הבכור.
 
״והאחים שלך, ליאו? מה שלומם?
״הם כרגיל... כמו תמיד.״
״וכולם בבית?״
״כולם כאן.״
 
הוא נסע את הקילומטרים האחרונים באיטיות, חלף על פני כנסייה ובית ספר ישן וכיכר מרכזית שבה ספגו משתזפים את הקרניים שבקרוב יהפכו לעננים ולרעם. זה היה מין חום שכזה.
 
״אתה יכול להעביר לפליקס את הטלפון?״
״אתה יודע שהוא לא רוצה לדבר איתך.״
 
הוא החנה את המכונית ליד הכניסה לבניין, הביט בדלת והרגיש שהיא מביטה בו בחזרה.
 
״טוב... אז תן לי את וינסנט.״
״הוא משחק.״
״בלגו?״
״לא, הוא...״
״בחיילי צעצוע? תגיד לי מה הוא עושה.״
״הוא קורא. פאפא, לגו וחיילי צעצוע הם כבר לא חלק מהחיים שלו.״
 
הוא יצא מהרכב והביט למעלה. חלון בצד ימין. הוא העריך שזו הדירה. בנו הבכור תיאר אותה פעמים רבות כל־כך עד שהוא מרגיש שהוא יודע איך היא נראית: המטבח נמצא מצד שמאל לכניסה ויש בו שולחן חום עגול עם ארבעה כיסאות, לא חמישה; הסלון ישר לפנים, דלת של זכוכית חלבית שאי אפשר לראות דרכה; בצד ימין חדר השינה שלה אשר בו חצי המיטה שהשאירה אצלה, ובהמשך חדרי הילדים, בדיוק כמו בזמן שהם כולם חיו ביחד. משפחה.
 
״ואתה?״
״אני...״
״מה אתה עושה, פאפא?״
״אני בדרך הביתה.״
 
הדירה היא עולם צלילים משל עצמה. כשמאמא פותחת את הברז בכיור המטבח, נהמתו העמומה מתנגשת עם הצלצול של מגש הסכו״ם והתקתוק השברירי של ארון כלי ההגשה. יחד הם עושים כמיטב יכולתם להתגבר על קול הטלוויזיה בסלון, על צווחת הסרטים המצוירים שפליקס צופה בהם מפינת הספה, על המוזיקה העולה משני הרמקולים הענקיים של ליאו, ועל כל מה שמחלחל אל מחוץ לאוזניות המונחות באלכסון על ראשו של וינסנט. אם דוחפים ודוחסים את הצלילים יחד, הם נארגים זה בזה ולבסוף מתמזגים.
כשהספגטי מוכן ורוטב הבשר חם, מאמא מרימה את האוזניות ולוחשת, ״ארוחת ערב.״ וינסנט רץ במסדרון וצועק, ״אוכל, אוכל, אוכל.״
הטלוויזיה מכובה. המוזיקה נפסקת.
כמעט שקט כשכולם פונים לעבר שולחן האוכל, ואז מצטרף עוד צליל — פעמון הדלת.
 
* * *
 
וינסנט ופליקס מתחרים ביניהם מי יהיה הראשון שיגיע לדלת ויפתח אותה. וינסנט, הקרוב יותר, מגיע ראשון לדלת ומושיט יד לידית, אבל לא מצליח להוריד אותה. פליקס נמצא צעד אחד מאחוריו. הוא מסיר את ידו של וינסנט מהידית, רוכן לפנים ומציץ מבעד לחור ההצצה. ליאו רואה שווינסנט שוב מושיט יד לידית ושוב לא מצליח להוריד אותה, ואילו פליקס נרתע לאחור, מסתובב לעברו כשעל פניו פחד שלא נראה עליהם כבר זמן רב.
״מה קרה?״ שואל ליאו.
פליקס מחווה בראשו על הדלת ואומר, ״שם...״
״שם... מה?״
הפעמון מצלצל שוב. צליל ארוך. ליאו ממשיך ללכת אל דלת הכניסה.
וינסנט מנתר כדי לפתוח את המנעול, ופליקס מסרב להניח לידית.
״פליקס, וינסנט — זוזו,״ אומר ליאו. ״אני אפתח.״
 
* * *
 
מאוחר יותר היא אפילו לא תזכור אם באמת הסתובבה, אם היה לה זמן לתהות מדוע הבנים עומדים בשקט. מה שתזכור — הדברים היחידים שתזכור — זה ששערו המתולתל היה ארוך יותר, שפיו כבר לא הדיף ריח של יין אדום ושהוא הלם בה באגרופו, אבל לא כמו בעבר. אז, כשהיה מכה אותה חזק מדי, היא הייתה נופלת. הפעם הוא רצה שתסתכל לו בעיניים בזמן שהוא מחסל אותה, מפני שהתעלמה ממנו והעבירה את הטלפון לבנם הבכור. היא חייבת להסתכל לו בעיניים כשהם נוגעים זה בזו בפעם הראשונה אחרי ארבע שנים.
המהלומה הראשונה היא אגרוף ימני ללחי השמאלית. אחר־כך היד נעה לעבר הצוואר, אוחזת בו ומסובבת אותו כך שהם יוכלו להסתכל זה בזו. המהלומות הבאות מגיעות מפרקי אצבעות יד שמאל ללחי הימנית — תסתכלי בי. אלו מכות חזקות ומהירות, והיא מסוככת בזרועותיה על ראשה ומרפקיה החדים יוצרים מעין קסדה של עור ועצמות.
כשיד אחת על צווארה והשנייה בשערה הוא מאלץ אותה לקום, אף־על־פי שהיא רוצה להישאר למטה, לשכב, להגן על עצמה. הוא מרתק את ראשה ונועץ בה את ברכו — תרגישי אותי — שוב נועץ בה את ברכו — תרגישי אותי! — ונועץ בה את ברכו פעם נוספת — תרגישי אותי!!!
 
* * *
 
ליאו לא מבין את השקט הנורא. זו הסיבה שנדרש לו זמן רב כל־כך להגיב. מפרקי אצבעותיו של פאפא מצליפות כמו שוט בפניה של מאמא, אבל הוא לא ממהר ועושה את זה בשקט. פעם אפשר היה לשמוע כשפאפא הכניס אגרוף. עכשיו הוא גם פאפא וגם מישהו אחר. ואולי הוא לא מבין את השקט הנורא, כי הפעם מאמא לא צורחת.
הם עדיין לא באותו גובה. אילו היו בגובה זהה, ליאו לא היה צריך לקפוץ על גבו. זה מה שהוא עושה כשפאפא מתחיל להשתמש בברכיים וליאו מבין שהפעם הוא לא יפסיק עד שהיא תמות. הוא נתלה על גבו של אביו ומהדק את זרועותיו סביב צווארו, עד שפאפא תופס אותו וקורע אותו מעליו.
אבל עכשיו לפחות פאפא חייב להרפות מהראש של מאמא.
ליאו מחליק ונופל לרצפה. אמו, מבולבלת, עושה כמה צעדים ומתרחקת. זרועותיה מגנות על פניה, שמהן זורם דם רב. רובו נובע מהחתך שיצרו בלחייה מפרקי אצבעותיו של פאפא.
פאפא לא מוותר. הוא הולך אחריה ותופס אותה שוב, כמו קודם. הוא רוצה שתסתכל בו בזמן שהוא הולם בה.
עוד מהלומה. אגרוף באף שלה ובפה. זו המכה היחידה שהוא מצליח להנחית, כי ליאו קם, מרים את ידיו ונדחק ביניהם.
״לא, פאפא.״
ליאו עומד בחלל הריק שבין אם מדממת לבין אב שרוצה להכות אותה שוב, אבל לא יכול, כי פנים אחרות עומדות בדרכו. ליאו לא מצליח לאחוז בצווארו, כי פאפא גבוה מדי, וגם לא בזרועותיו, כי הוא לא מצליח לתפוס אותן. הוא מצליח בקושי רב לאחוז במותניו ובחלק מחזהו.
״לא, פאפא,״ הוא אומר שוב.
ליאו מנסה לנטוע את רגליו ברצפת המטבח, אבל גרביו מחליקים. הוא צריך להישען על רגלי השולחן כשהוא מתאמץ לחבק את פאפא ולהרחיק אותו. הוא לא לגמרי מצליח, אבל לפחות פאפא מרפה מהשיער שלה.
מאמא בורחת מהמטבח למסדרון, ומשם לדלת הכניסה הפתוחה. היא מחליקה על רצפת האבן החלקה של המדרגות והדם שלה זורם החוצה. היא מייבבת וגונחת על כל מדרגה ומדרגה.
עכשיו רק שניהם נשארים. ליאו ממשיך לאחוז באביו. הוא מקיף את מותניו בזרועותיו ונשען על גופו כאילו עדיין מחבק אותו.
״עכשיו תורך, ליאוֹנַרד.״
ריח האוכל — ספגטי ורוטב בשר — והדם של מאמא. הם מביטים זה בזה.
״אתה מבין? אני כבר לא אהיה בסביבה. מעכשיו אתה תהיה האחראי.״
עיניו של פאפא שונות עכשיו. הן לא משתמטות. הן נעצרות.
ואף־על־פי שפאפא לא אומר שום דבר נוסף, עיניו מדברות.