להכיר את חמאס

פרק 1

קטיף הכלניות

 

בשחר יום שלישי, 21 במרס 2004, התעורר השייח' אחמד יאסין לקריאות המואזין שבקעו ממסגד אל־מוג'מע אל־אסלאמי, בסיס האם של תנועת חמאס. "אללהו אכבר", הדהד קול המואזין בחלל השכונה האפרורית, שבתיה נטולי טיח וגגותיהם אסבסט. בעבר היו השכונות סברה וזייתון מלאות עצי זית ושיחי סברס, אך אלה נעקרו כדי להכיל בדוחק רב את התושבים שמספרם הלך גדל בשל הריבוי הטבעי המהיר. ככל שהצטופפו השכונות, ובתיהן הוצמדו וחיבקו זה את זה, נמחקו שרידי הצבע הירוק שחצץ בין סמטאותיהן ונכנעו לאפור המדכא של הטיח והלבנים. מעל הבתים התנשא המסגד שהקים סמוך לביתו אחמד יאסין. כמו המסגד, שראשו נצנץ באור ניאון ירוק, כך נסקה תנועתו של השייח' מעלה מעלה, מתוך סמטאות מחנות הפליטים שנצבעו בירוק חדש - צבעה של תנועת חמאס.

בגבול שבין שתי השכונות, באחת הסמטאות, שכן ביתו של השייח', וממש על סף דלתו פעל כבשגרה יומיומית מוסך לחלקי חילוף למכוניות, עמוס לעייפה בגרוטאות חלודות. הבית צר המידות בשכונת פליטים קודרת כמו העיד בעיני מעריציו על אופיו הצנוע של האיש, שחיי העולם הזה אינם חשובים לו באמת. בזכות ענוותו הצליח השייח' לשבות את לבותיהם של המונים ולשכנעם ללכת אחריו. הסימן היחיד לכך שבבית ליד המוסך לא מתגורר אַחד האדם, היה קופסת אינטרקום שהוצמדה לדלת ברזל איתנה. הקופסה הותקנה שם עם שובו הביתה לאחר ששוחרר בחופזה ובמפתיע מהכלא הישראלי.

על קירותיו החיצוניים של הבית הודבקו תדיר תמונותיהם של מנהיגי התנועה ופעיליה הבכירים שחוסלו על ידי ישראל - קלשניקוב בידיהם המונפות ומבטם נחוש ולוחמני: אסמעיל אבו שנב, צלאח שחאדה, איברהים מקאדמה ואחרים. חיסול כל אחד מהם הצית בעזה תבערה גדולה והבטחות לנקם. כל חיסול גרר פיגוע, וכל פיגוע גרר חיסול, עד כי לא היה ברור מה קדם למה ומי שילם מחיר דמים ומחיר חיים כבד יותר.

כשבעה ימים לפני שחוסל יאסין בידי ישראל היה השייח' במחתרת. בפיגוע שביצעה תנועתו חמאס בנמל אשדוד, במשותף עם גדודי חללי אל־אקצא של פת"ח, נהרגו עשרה ישראלים. מאז הסתתרו כל פעילי התנועה והגדודים האחרים, בכירים וזוטרים, מאימת החיסול של ישראל. הפעם נדרש גם יאסין על ידי מנגנון הביטחון, היחידה לאבטחת אישים של חמאס, לעזוב את ביתו, שכן רבו הסימנים שלפיהם גם השייח' הנכה, שחש במשך שנים חסין מפני האיום, הוכנס לרשימת המועמדים לחיסול. נראה כי מעמדו כאיש דת, וההפרדה שניסו בכירי התנועה ליצור למראית עין בין הזרוע הפוליטית לזרוע הצבאית של חמאס, לא הקנו לו עוד הגנה. הפעם הוא עצמו היה על הכוונת.[1]

 

מיד לאחר הפיגוע באשדוד הועבר השייח' יאסין לקומה הראשונה בדירתו של חלפן הכספים צלאח חרזאללה, ברחוב נאצר, כמה מאות מטרים מבית החולים שיפא. הוא לן עם מלוויו בקומה התחתונה, מעין חצי מרתף שהעניק המארח לאורחיו, תוך נטילת סיכון מוחשי לחייו וחיי משפחתו. אך עקב זיהום האוויר שחדר מהרחוב הסואן לדירת המסתור המחניקה, יאסין סבל מקוצר נשימה כבד ובשלושת ימי שהותו בדירה החמיר מצבו הבריאותי מאוד. כשנדמה היה לבנו עבד אל־חמיד, ששהה אתו שם, כי אביו עומד להיחנק, הוא פינה אותו לפנות ערב, בהמלצתו של ד"ר מחמוד א־זהאר, לבית החולים שיפא, שם אושפז בחדר צדדי להשגחה רפואית מלאה. מרגע כניסתו לבית החולים, סיפר עבד אל־חמיד, חגו מעל בית החולים מסוקי צה"ל, כמו מאותתים ליאסין ולמלוויו שמקומו ידוע ולמעשה לא נותר עוד עבורו מקום בטוח.

"העדפנו להביאו הביתה כדי שישהה עם בני משפחתו," הסביר בנו, "בין כך ובין כך יומו נראה קרוב, בין אם ימות ממחלתו או ימות כשהיד לכשישיגו אותו מסוקי האפאצ'י, שליוו כל תנועה שלו."

גם יאסין ביקש לשוב לביתו בשכונת סברה, כדי ללון במיטתו את הלילה. השכם בבוקר למחרת מיהר עבד אל־חמיד למעבר רפיח לאסוף את אשתו ואת שלושת ילדיו, שיצאו למצרים לבדם כי הוא, כהרגלו, נותר צמוד לאביו, המשותק מכף רגל ועד ראש. "הבן שלי היה בן ארבע," מספר עבד אל־חמיד, "ובקהיר הוא הפציר באמו: 'בואי נחזור הביתה, סבא ימות מחר, בואו נשוב לפני שיהיה מאוחר.' והם אכן שבו במהרה..."

בין שמדובר בהארה או בבדיה, השמועות על מותו הקרוב של השייח' יאסין נמשכו כמעט 12 שנים. בנימין נתניהו סיפר כי במהלך כהונתו הראשונה כראש הממשלה היו מגיעות אליו פניות מהשב"כ ומשירות בתי הסוהר לשחרר את יאסין לפני שיהיה מאוחר, כי ימיו ספורים. "הוא עלול למות בכלא הישראלי," הזהירו רופאיו בכלא אשמורת, "ומותו בכלא עלול להצית את עזה והגדה."

לבסוף נאלץ נתניהו לשחרר את יאסין מכלאו לא בשל מחלתו, אלא כדי לפייס את המלך חוסיין, בעקבות ניסיון החיסול הכושל והמביך של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס, על ידי חוליית מוסד בעמאן. "אחד השיקולים שלי לשמוע בעצתו של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי ולשחרר את יאסין מהכלא לעזה, חוץ מהניסיון לפייס את המלך חוסיין ולהחזיר את סוכני המוסד הביתה, היה ההערכה שאכן סופו של השייח' קרוב, קרוב מאוד, אז שימות בעזה," נזכר נתניהו.

אפשר להבין את ההערכות הרפואיות הללו, בהתחשב בכך שבנוסף לנכותו הקשה סבל יאסין ממחלת ריאות כרונית. אבל בניגוד לכל התחזיות הוא התעקש לחיות, והפך למעין "נס רפואי" ששרד כמעט עשור. גם אחרי ששוחרר מכלאו, שב לביתו וחזר לנווט את תנועת חמאס, גרסו שוב ושוב גורמים באמ"ן ובשב"כ שיאסין גוסס ויומו קרב, בעוד אחרים נהגו לחייך, כמו אומרים, "כבר היינו בסרט הזה". בחלוף הזמן לא רצה כבר איש בצמרת הביטחונית של ישראל לסמוך על כך שהטבע יעשה את שלו.

 

* * *

 

אחמד יאסין נולד בשנת 1936 [2] בכפר אל־ג'ורה (בשטחי אשקלון כיום). אביו אסמעיל, שהיה מעשירי הכפר והחזיק כ־90 דונם אדמות, נפטר כשמלאו לאחמד שלוש שנים. אחיו הבכור שחאדה מילא את מקום האב שנפטר והיה אחראי לפרנסת המשפחה הגדולה. שחאדה עבר בין מחנות הצבא הבריטי באזור והציע להם את מרכולתו: ממתקים ופירות. יאסין הילד נהג להשתרך אחריו, והיה אהוב על הרוכלים האחרים שנהגו לכנותו "בולבול" (זמיר, כפי הנראה בגלל קולו הצייצני).

תשע שנים אחרי מות האב נמלטה משפחת יאסין, יחד עם כל תושבי אל־ג'ורה, לרצועת עזה, שם מצאו מחסה במחנה הפליטים שאטי. פירוש השם - "חוף ים", ובתי הפליטים במחנה שאטי אכן נושקים לחולות הים, ומשם יכלו הפליטים לראות את העיר אשקלון היהודית עולה כפורחת במקום שבעבר היה ביתם. יאסין נהג לספר כי זיכרונות הגירוש וקשיי היומיום במחנה הפליטים היו החוויות המכוננות של חייו. במקביל ללימודיו בבית הספר אל־כרמל, הסמוך למחנה הפליטים, הוא התחיל בגיל 13 לעבוד לפרנסת המשפחה במסעדה על חוף הים, שם בילה את רוב שעותיו. ושם, על חוף הים, בגיל 16, הפך לנכה בכל גופו. במשך כ־50 שנה סיפר יאסין כי שבר את מפרקתו כשערך תרגילי כושר בחוף: כמה נערים התחרו ביניהם מי יצליח להחזיק מעמד יותר מכולם בעמידת ראש. יאסין מתח את כוח רצונו יותר מכפי שגופו הצנום יכול היה לשאת, וכך הרס את מוח עמוד השדרה. סביב הסיפור הזה נסבו עוד ועוד פרשנויות של מעריציו על כוח רצונו העז של השייח'.

רק בערוב ימיו סיפר השייח' לבני משפחתו את הסוד הכמוס שגרם לנכותו הקשה: יאסין הצעיר התאבק עם חברו עבדאללה חטיב, שהיה גדל גוף וחסון ממנו בהרבה. חטיב הניף את יאסין הצנום מעלה, הנחיתו בעוצמה על הארץ, וכך נסדקה מפרקתו. יאסין היה שרוע על החול בלי יכולת להניד שום איבר בגופו, אבל בחר לשמור בסוד את נסיבות הפציעה, מחשש שפציעתו הקשה תגרום לריב משפחות שיצית את מחנה הפליטים.[3]

במהלך השנים הראשונות שלאחר הפציעה לא היה יאסין משותק לגמרי, אלא סבל מנכות חלקית בגפיו, שהלכה והחריפה מאוד עם השנים. זמן קצר אחרי פציעתו ביקש מבני משפחתו שירכיבו לו עגלת עץ. בעגלה הותקנו שישה גלגלי פלדה ("קוגלגרים"), והוא הניע אותה בכוחות עצמו כדי להגיע מביתו במחנה הפליטים לבית הספר, מרחק של כקילומטר וחצי, כי סירב לקבל עזרה. סימני הגלגלים שחרצה עגלתו על החולות היו מוכרים לכל תושבי המחנה, והעידו על נחישותו חסרת המעצורים של הנער הנכה. בשיחות שקיים עמו דוד חכם, היועץ לענייני ערבים במִנהל האזרחי, סיפר יאסין שבשנת 1974, כשיצא לחג' במכה, עוד היה מסוגל לעמוד על רגליו, אבל נזקק לעזרה. חמש או שש שנים לאחר מכן הוא כבר היה מרותק לכיסא גלגלים.

כשסיים את לימודיו בבית הספר התיכון הוצע לו להמשיך ללמוד במצרים, אך יאסין הצעיר לא יכול היה להרשות לעצמו בשלב זה לימודים בקהיר. הוא עבד כמורה בבית הספר הממשלתי אל־רימאל, שם זכה להערכה רבה בקרב המורים והתלמידים שהעריצוהו וכבר אז הדביקו לו את הכינוי "שייח'" (יאסין מעולם לא הוסמך להיות שייח', פוסק הלכה רשמי). במהלך הזמן הגיע לקהיר ולמד באוניברסיטת עין שמס, שם חבר מיד לתנועת האחים המוסלמים ועודד חבורה של צעירים להקים תא של האחים המוסלמים בפלסטין.

כשנחשף התא הושלכו חבריו לכלא עזה (הרצועה היתה אז בשליטה מצרית). יאסין סיפר כי עבר בכלא סדרת התעללויות שהחריפה את נכותו. כעבור חודש הוא שוחרר לביתו, אך ללימודיו לא שב עוד. לפרנסתו עבד כדרשן במסגדים שונים, שם הטיף למען האידיאולוגיה של האחים המוסלמים, ואף המשיך בכך ללא חשש גם לאחר שישראל כבשה את הרצועה. חלק מהמתפללים במסגד שבו נשא את דרשותיו העדיפו לעבור למסגד אחר, מחשש להיות מזוהים עם התנועה שפעלה באותם ימים במחתרת.

בשנת 1963 שודך יאסין לבת דודו חלימה, הצעירה ממנו בשנתיים. היא היתה בריאה בגופה, אך מוגבלת ורפה מעט בשכלה. בני המשפחה היו מרוצים מהשידוך וסברו שיאסין העני, הנכה והיתום מאב לא יוכל למצוא שידוך טוב יותר. חרף נכותו הקשה נולדו ליאסין שלושה בנים ושמונה בנות.