שרוכים
היא קונה שרוכים לנעלי גברים.
בזמן הקנייה הבנלית כל כך היא עדיין מאמינה שהיא אוהבת את יוּרֶק שוורצוולד. כולם מאמינים בזה, ויותר מכולם - גברת ואדון שוורצוולד. יורק אינו מכוער ואינו משעמם. הוא גם אינו עני. היא שואלת ממנו נעליים מכיוון שהפּצצה הרסה את הבניין ברחוב אוֹגְרוֹדוֹבָה ואי אפשר להגיע לא לארון ולא לדירה.
בנעליים שאולות היא הולכת לבית ידידתה בָּשָׁה מליניאק ונכנסת לרגע כדי לשרוך בהן את השרוכים החדשים.
גבר צעיר נמצא אצל בשה. הוא עומד על יד התנור ומשעין את שתי ידיו על אריחי החרסינה החמים. הוא גבוה ורזה, שערו חלק וזהוב. ידיו, שגונן זהבהב, שעונות על אריחי החרסינה. כשהוא מתיישב, מרווח את ברכיו ושומט את כפות ידיו ברישול־מה, כמתוך פיזור דעת, הן נראות חסרות ישע ויפות אף יותר. מתברר שיש לו שני שמות: ישעיהו וולף. בשה קוראת לו שָׁאיֶק. שריכת הנעליים מתארכת. כעבור שעה שאייק אומר: יש לך עיניים כמו לבת של רב. כעבור שעתיים הוא מוסיף: של רב ספקן. בשה מלווה אותה אל הדלת ולוחשת בשנאה: אני צריכה להרוג אותך עכשיו.
אירוסים
הוא בא אחרי כמה ימים ובפיו בשורה רעה. אָדק, אח של הָלָה בורנשטיין (היא והלה ישבו באותו ספסל עד לבחינות הבגרות), מת ממחלת הטיפוס. היא מופתעת מאוד. טיפוס? נהוג למות משָׁנִית או מדלקת ריאות. מעכשיו המוות יהיה שונה, אומר שאייק, כדאי שנתחיל להתרגל.
הם הולכים להלה. חברים של אדק נמצאים שם. קר. הם שותים תה. בשה מליניאק זועפת על שניהם ואינה מוציאה הגה מפיה. היא סורגת סוודר צבעוני ועליז משאריות של חוטי צמר פרומים. הם מדברים על מחלת הטיפוס. אומרים שחוטפים את זה מכינים. ומאנשים? לא, רק מכינים. הלה צוחקת על אבא שלה: הוא רוצה לבנות מקלט כדי להתגונן מפני כינים ומפני המלחמה. הלה מסבירה לו שהמלחמה לא תימשך זמן רב, אבל הוא כבר אוגר מזון במקלט. אחר כך הם מדברים על אהבה. היא אומרת: אתם יודעים מה? חשבתי שאני אוהבת את יורק שוורצוולד, אבל טעיתי. הם מתלבטים אם היא צריכה לומר לו את זה, ומגיעים למסקנה שזה יהיה אכזרי מדי. תתארסי עם מישהו אחר, הם מציעים לה, ושאייק מתערב: בבקשה, אני לרשותך. אחרי שהוא יוצא בשה מליניאק מרימה את עיניה מהמסרגות שלה ואומרת: הוא דיבר ברצינות. והיא צודקת.
פנסיון זָחֶנְטָה
הם נוסעים ברכבת פרוורים. הוא פותח חלון, האוויר אביבי וחמים. הרכבת חולפת על פני יוּזֵפוּב. היא מצביעה על הדרך שלאורך מסילת הברזל. בכל שנה בעונה הזאת היתה נוסעת עגלה באותו מסלול ופונה אל בין העצים ההם ונעצרת על יד בית עם מרפסת. לא רואים אותו מהרכבת. המשרתת היתה מורידה מן העגלה סלים עם מצעים, בגדים קלים, סירים, דליים, מברשות... היא היתה מביאה מים מן הבאר ומקרצפת את הרצפות. לפני הבית שמימין היתה המשרתת של משפחת שוורצוולד מורידה את הסלים; ולפני הבית שמשמאל - היתה מורידה אותם המשרתת של קז'ימיירה שוברט, אשתו של הקפיטן, המכונה לילושה. לא רחוק משם היתה קרחת יער מכוסה חול ועליה צמח עץ אלון עתיק... לא, מה פתאום, לא רואים את האלון... לעץ היו המון בַּלּוּטים... כשהקיץ התקרב אל קצו שוב היו מגיעות עגלות משא, תמיד אותן העגלות, והיו מעמיסים עליהן סלי מצעים, סירים, מברשות...
היא לא מפסיקה לדבר, מחרישה באמצעות המילים את החרדה, הבושה והסקרנות. הם יורדים באוֹטְבוֹצְק, הרכבת אינה ממשיכה. מהקרון השכן יורדים בחורים בריצה. צופים כנראה, שכן הם מסתודדים בלחש על פעולה, על מצפנים, על צפון מזרח. האחרון בשורת הצופים הוא נער חייכני ומנומש. הם נעלמים מהעין ביער מאחורי המסילה.
בחדר בפנסיון זחנטה, המדיף ריח של עצי אורן שהתחממו בשמש, הוא יודע יפה מאוד מה עושים עם אחת כמותה, שפוחדת, ומתביישת, ומשתוקקת, ומסתקרנת. הם חוזרים אחר הצהריים. מתיישבים מתחת לעץ, היא מניחה את ראשה על ברכיו. שומעים שירה חרישית בצוותא. ״היי הו, היי הה, נמצה את החיים כל עוד יש זמן...״ גם השכנים מן הרכבת חוזרים לתחנה. המנומש הולך שוב במאסף. הוא לא שר, אולי אין לו קול. הוא מבחין בהם. בחורים, הוא קורא בקול רם, תסתכלו, עושים אהבה, היהודונים עושים אהבה. הוא מפנה אליהם את הגב, מצחקק ומדביק את צעדי חבריו. אתה בהיר, היא לוחשת בלי לפקוח את העיניים, אתה כל כך בהיר, ובכל זאת הם זיהו... הוא מניח את הסוודר שלה על כתפיה. היא לא הבחינה שהסוודר נשמט מזרועה וחשף את הסרט שהיא עונדת על שרוול חולצתה ועליו מגן דוד כחול.
