שוּרוּפָּאק
נולדתי ליד הפְּרָת. הנהר הגדול היה המראה הראשון שראו עיניי מחלונות הארמון, כנהוג, והאחרון שראיתי ממנו לפני שהכול נעלם. הנהר, על כל נחליו, תעלותיו ואפיקיו, הזרים חיים בכל דינְגיר קָלָם, "ארץ הדינְגיר", או בפשטות קָלָם - "הארץ", כפי שקראנו לה בשפתנו. האכדים - שכננו השֵמיים מצפון - קראו לה ארץ שוּמֶר ולנו קראו שוּמֶרים, וכך נהגו רוב עמי האזור, שהיו שֵמיים, ולשונותיהם דומות זו לזו. שפתנו לא דמתה לאף אחת מהלשונות האלה, והיא אינה מדוברת ואינה נכתבת עוד בשום מקום זה זמן רב. אך השפות השמיות שרדו באזור ונפוצו, על כן אכתוב על עצמנו כעל שוּמֶרים, כי כך נוהגים מאז לכנות אותנו. מדוע כינו אותנו שוּמֶרים? מי היו הדינְגיר? מהיכן באו? מדוע על שמם קראנו לארץ?... השאלות האלה יכולות לחכות.
גדלתי ליד המים, כמו רוב האחרים. היינו הראשונים לשלוט ביעילות כזאת בנהרות, הובלנו מים טובים באמצעות תעלות וסכרים, שכמוהם לא היו אז בארצות אחרות. השליטה במים אפשרה חקלאות חזקה ועמידה בפני העונות, והיכולת הכמעט קבועה לאגור מזון הביאה אלינו בני אדם רבים שמצאו אצלנו חיים רציפים ויותר יציבים במקום אחד. המסחר גדל מאוד, התחלנו לתכנן חקלאות וכלכלה, לכתוב חוזים ועסקאות, לחשב, לנהל שליטה על חלקות אדמה, לחוקק חוקים חדשים עבור קהילה אנושית גדולה עם רכוש ועושר שגדלים בהתמדה. "לשלוט זה לחוקק ולנהל," שמעתי מאבי לעתים קרובות.
הערים שנבנו ליד המים גדלו, מאֱרידוּ ולָרסה בדרום ועד קיש וסיפָּאר בצפון, עירנו שוּרוּפָּאק הייתה במרכז הארץ. כל עיר שוּמֶרית הייתה ממלכה, עצמאית במידה רבה – אך בכל תקופה עיר אחת הייתה מעל כל השאר, ומלכהּ היה מעל כל המלכים השוּמֶרים של זמנו, בהתאם למאזן הכוחות המשתנה. אחרי סיפָּאר הייתה שוּרוּפָּאק הממלכה שהובילה את השוּמֶרים, ואחרי מלכות אבי בעיר – הגיע זמני. מתוך כחצי מיליון שומרים, למעלה מעשרים אלף חיו בשורופאק באותם ימים, להם הייתי למלך במשך עשר שנים, עד לשיטפון הגדול.
השיטפונות היו חלק מחיינו, בעיקר במזרח הארץ בקרבת נהר החידקל, אך גם בערי הפְּרָת. בכל שנה ביצענו עבודות שיקום ותיקון התעלות, הסכרים, הדרכים וסימון הגבולות שנפגעו כולם מהשיטפונות. ההשתתפות בעבודות האלה הייתה חובה, סוג של מס לטובת הכלל. העשירים פטרו עצמם מהעבודות באמצעות תשלום שסייע לממן אותן. זאת הייתה השגרה במשך שנים רבות, אך השיטפון הגדול שינה את חיינו. רוב היישובים הקטנים וכמעט כל הערים נפגעו קשות, מאוּר ואֱרידוּ הדרומיות ועד לקיש הצפונית. בבוקר שבו נטשנו את שורופאק, ידענו שלא נראה אותה שוב.
מאוחר יותר נודע לנו שרוב הניצולים נמלטו מהאדמות המוצפות מזרחה, בדרך הארוכה לעֵילָם הבטוחה או אל מעֵבר לסיפָּאר בצפון היבש. אחדים מבעלי האמצעים הפליגו דרומה עד לים ודרכו עד לחוף מבטחים, שהיה זמנית לביתם החדש. נינגַַּל הפליגה אתי ועם האחרים במשך ימים אחדים בכיוון שקבע הנווט הראשי, לתוך הים עד דילמוּן. סיפור השיטפון הגדול נכתב בשפתנו על לוחות רבים, רובם לא שרדו ארבעת אלפים ותשע מאות שנים עד לימים אלה, אך כמו בתחומים אחרים, מה שידענו וכתבנו, הגיע לשכנינו וליורשינו במשך דורות, ודרכם לארצות קרובות ורחוקות.
אלף שנים אחרי השיטפון בשוּמֶר, הסיפור שכתבו עליו הבבלים הוליד גרסאות שונות אצל עמי האזור. בדומה לבבלים, נפוצו גרסאות של האכדים, האשורים, העֵילָמים, החוּרים, העברים ואחרים. בכל גרסה סופר על אלוהים שונים שהציפו והצילו, שהשמידו והושיעו. בחלקן הנהר הפך לים, ובמקום השיטפון המקומי בארץ השוּמֶרים נכתב על "מבול" שהשמיד את כל החיות והאנשים, למעט שורדים בודדים שהאלוהים בחרו להציל. כל הסיפורים נכתבו בזמנים ובמקומות שונים במשך אלפיים שנה, כל אחד מהם בשפה אחרת, ובו אלוהים אחרים וגיבורים שונים - בהתאם לזהות הכותבים ולמטרותיהם בכל תקופה ובכל מקום. בכל אחד מהם ניתן לי שם אחר, אוּתנַפִּישְׁתים, אַתְרַחַסִיס, נֹחַ ועוד. אך שמי הוא זיוּסוּדרָה.
השם שנשאתי מלידה ועד לשיטפון נשכח כבר מזמן, והלוחות שעליהם נכתב, לא שרדו את החורבן. זיוּסוּדרָה הוא השם שניתן לי בדילמוּן בימים שלאחר השיטפון בשוּמֶר, כי פירושו הוא "בעל החיים הארוכים". על החיים הארוכים סופר ונכתב על לוחות שהגיעו רחוק, ומלכים ונסיכים מארצות קרובות ורחוקות יצאו למסעות אלינו לדילמון. ממצרים ועד עֵילָם ידעו כולם על אדם שקיבל חיים ארוכים בדילמון, השוכנת בים הקרוי היום "המפרץ הפרסי", אך לא ידעו כיצד התארכו חיינו כל כך. התשובה לשאלה הזאת יכולה לחכות כי לא עליה אכתוב היום.
אני כותב ארבעת אלפים ותשע מאות שנים אחרי ימיי בשורופאק. בהתאם לספירת השנים הנהוגה כעת, השנים של שורופאק ושל דילמון ממוספרות כ-2900 "לפני הספירה", והזמן הנוכחי נקרא "שנות האלפיים". כתבתי מאז ימי שורופאק כמעט ללא הפסקה. לא כולם יכלו או ידעו לכתוב באותם ימים על לוחות החרס, ורוב מה שנכתב לא שרד. בדילמון כתבתי מה שראיתי ולמדתי בראותי בני אדם מארצות ומתרבויות שונות. ביום שעזבתי את דילמון לא היו כבר בחיים בשום מקום בני אדם שנולדו וחיו בימי השיטפון בשוּמֶר. אז, התחלתי להבין את משמעות ה"חיים הארוכים".
ראיתי מאתיים דורות של בני אדם בכל היבשות, ראיתי את החיים, הסבל והמוות שלהם. כל סוגי החיים, כל סוגי הסבל וכל סוגי המוות. בני האדם התרבו מאוד, משלושים מיליון בימי השיטפון בשוּמֶר לשבעה מיליארד כיום. גם הסבל גדל והתפשט על פני כל הארץ, סבל של בני אדם ושל היצורים הרבים הנשלטים על ידי בני האדם. גדל, התפשט ולבש צורות חדשות. מהסבל האישי עד העולמי, מהפחד, הכאב והמצוקה של האדם הבודד עד לדיכוי, לשעבוד ולמלחמות של ההמונים. פנים רבות לסבל, אך הוא אחד.
במראות רבים מתגלה הסבל בכל עת ובכל מקום, אך עדיין אין איש רואה את מהותו ואת יוצרו. עיוורון אחד מנצח מיליון מראות, מנצח ולכן מנציח. הזמן אינו מעניק חכמה - הזמן מאפשר להחכים. אדם זקן יכול להיות כסיל ותיק. הזמן מאפשר להחכים, בתנאי שרואים. יש לראות כדי להבין, ואז להוסיף ולהתבונן על מה שנאמר עליו שהובן, להתבונן עוד בשקט ובצנעה במבט חדש בכל פעם, כי שכבות-שכבות מעוורות את עיני האדם. שכבות של עיוותים, של פחדים, של הרגלים, של דעות, מסורות ואשליות - מעוורות את עיני האדם מלראות עובדה ומלהבין מציאות.
בדילמון קיבלתי מהדינְגיר חיים ארוכים מחייו של כל אדם, אך קצם קרב.
לפני הסוף אומַר את אשר ראיתי. אולי דרך עיניי יראו גם האחרים.
