הסמרטוט שהפך לגבר

הקדמה

 

ספר זה ״קניתי ורכשתי״ בדם, יזע ודמעות. כן!! ממש כך. אך תחילה עליי לספר מהיכן באתי, ואיך הגעתי בכלל אל הרעיון של ״להפוך מסמרטוט לגבר״.

גדלתי בבית שבו אימי באה מדורות של נשים שהיו שולטות בבעל. הן היו שולטות בבעלים בעזרת צעקות, פחדים, חוסר כבוד, חוסר סובלנות וכדומה.

כשהייתי בן 11, אבא שלי שלח אותי ללמוד ב׳חיידר׳ בבני ברק, כדי להכין אותי ללמוד שנה אחר כך בישיבה חסידית של חסידי גור. בישיבה חסידית זו היו באים, אז, ללמוד מגיל 13 ועד גיל 17 בתנאֵיי פנימייה נוקשים. כעיקרון היו אצלנו בישיבה הרבה בחורים בני 16 ו-17 שנסעו הביתה פעם בחצי שנה בערך. אבא שלי חשש, ובצדק, מהמעבר החד מהבית ישר לתנאי פנימייה נוקשים, בהם יהיה עליי לחזור הביתה כל שבת שנייה או שלישית. לכן הוא הציע שאני אעבור מבית ספר של החינוך העצמאי, ל׳חיידר׳ של גור למשך שנה שלמה, כדי שיהיה לי קל לעבור לישיבה.

ב׳חיידר׳ הייתי לומד כל יום מהשעה 8.00 בבוקר ועד השעה 19.00 בערב. בשעה 19.00 הייתי הולך להתפלל ערבית בבית המדרש ובבית הכנסת של האדמו״ר מנדבורנא זצ״ל בר״ח מינץ בב״ב ומשם הייתי נוסע מר״ח ז'בוטינסקי חזרה לכפר-אברהם שבפ״ת, שם גרו הוריי. הייתי יוצא בשעה 7.00 בבוקר בערך וחוזר הביתה בשעה 20.30. זה היה לא קל. אבל נהניתי מכל רגע. חוויתי חוויות שעד היום אני זוכר לטובה. ב׳חיידר׳ הייתה הפסקת צהריים בין השעה 13.00 לשעה 15.00 ואימא שלי סידרה שאלך לאכול ארוחת צהריים אצל אחותה, שגרה לא רחוק מה׳חיידר׳ שלי. לאחר זמן עברתי לאכול ולנוח אצל סבא וסבתא שלי שגרו בשיכון ה' בב״ב. לא אהבתי, בלשון המעטה, את ההתנהגות חסרת הסבלנות של סבתא שלי לסבא שלי. היא שלטה בו, ולדעתי אף רדתה בו. אימא שלה, סבתא רבא שלי, היתה אף היא טיפוס בעייתי כמוה.

הנה דוגמא: פעם, לאחר האוכל, סבא שלי אמר לי: ״נפתלי, פתח את המקרר ותיקח לך תפוח ל׳חיידר׳ כדי שיהיה לך פרי לאחה״צ כשאתה שם״. סבתא שלי פתחה עליו זוג עיניים מפחידות וצעקה עליו, לידי, ״מה אתה אומר לו לפתוח את המקרר! אני לא מרשה לאף אחד לפתוח את המקרר! חוץ מזה אין לנו מספיק תפוחים!״ באותו רגע לא ממש רציתי את התפוח הזה, שבא בצרות עין ובחוסר פירגון כזה.

כך היתה מתנהלת מולו כל חייה.

סבא שלי שהיה אדם עדין ונחמד ובעל מידות טובות, למרות חוסר הסבלנות שלו. באותו מקרה קם למטבח כשהיא הלכה רגע לחדר שלהם והוציא מהמקרר תפוח, ואמר לי: ״'קח, ושסבתא לא תראה!״. כל החיים שלי אני זוכר את המשפט הזה שלו, ״שסבתא לא תראה״.

הרבה ידע וניסיון במערכות יחסים לא היה לי בגיל 11, שכן גדלתי בבית חרדי חסידי שבו ישנה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים עד החתונה. אין דיבורים, אין מגע, אין כלום בין נשים לגברים עד רגע השידוכים שנוצרו אך ורק למטרת חתונה. אבל החוש הבריא שלי אמר לי שמשהו קלוקל בבית שלהם. ככה לא אמורים להתנהל. שההתנהלות של הצעקות, החרדתיוּת, הפחדים שסבתא שלי מנהלת בעזרתם את הסובבים אותה, לא נראית לי.

אימא שלי, למרות שהיא לא סובלת את אימא שלה... מתנהגת בדיוק כמוה. לעתים היא 'קוֹפִּי' שלה ממש, זאת למרות השוני ביניהן. אימא שלי אישה פתוחה, נאורה, מודרנית, רוחנית, פילוסופית ואמנית דגולה. לעומתה סבתא שלי היתה צרת אופקים ברמה קיצונית.

סבתי השנייה, מצד אבא, היתה ״מנזר שתקנים״ ממש. אין לי הרבה מה להרחיב עליה חוץ מזה שאהבתי אותה מאוד, ושכל בניה וצאצאיה הם אנשים שקשה להם להביע חום, מגע ואהבה, ובקיצור — אנשים קרים.

דווקא סבתא שלי מצד אימא היתה אישה חיה, תוססת, שמחה, אמנית בעלת רוח נעורים עד סמוך למותה. ובכלל, היא וסבי היו אנשים חמים, רק שהיה קשה להם להביע את זה במגע או במילים. כנראה שהיה לסבתא שלי סוג של פסיכוזה כלשהי, שהיא הביאה ״בירושה״ מאימא שלה ומסבתא שלה.

אני גדלתי עם אימא בדיוק כמוה. אימא שלי היתה מטילה פחד ודיקטטורה בבית. היא שלטה באופן מוחלט באבא שלי. אמרתי לאבא שלי הרבה פעמים: ״אתה סמרטוט! תפסיק עם הסמרטוטיות שלך! תהיה גבר! אפילו אשתך רוצה שתשים לה גבולות ולא תיתן לה לרסק לך את האישיות״!!

גדלתי בבית שבו קור ופחד, ובעיקר חוסר ביטחון, היו מלווים אותי כל חיי. כתוצאה מכך הפכתי להיות הפוך מהם. נהייתי אדם מאוד חם. אני כל היום מחבק ומנשק את כל הסובבים אותי, הן גברים והן נשים. אבל פחדים וחרדות עדיין מלווים אותי עד היום.

כשאימא שלי הייתה כועסת, ולרוב זה היה על שטויות במיץ עגבניות, היא היתה עולה לחדר שלה, טורקת את הדלת ברעש כזה שחשבתי שהבית מתמוטט עליי, נועלת את הדלת של החדר שינה שלה ולא מדברת עם אף אחד ימים שלמים, כולל אבא שלי ושאר האחים שלי. זה היה טרור של ממש. רק בגיל 40 בערך הבנתי למה אני תמיד נחרד כשאני שומע ״דלת נטרקת״. נזכרתי לפתע בכל הילדוּת שלי, שאימא היתה טורקת את הדלת בכעס נוראי ובטרור מפחיד. רק אז, עם ההבנה הזו, עברה ממני החרדה מטריקות דלת.

בכל מקרה, גדלתי עם אימא שניהלה את אבא שלי בצורה כזו שהוא הפך לסמרטוט מושלם. לאבא שלי יש כמובן אחריות מלאה על זה, ואני לא מאשים את אימי. אבא שלי אחראי לחלוטין לגורלו. לא ניתן להאשים את אשתו. זאת האחריות שלו. אך חשוב לי לציין לכם את העובדות. אבא ואימא שלי לא מדברים עם אחותי מעל 10 שנים. למה? בגלל שטויות!! כי הם לא אוהבים את הבעל השני שלה. כיום יש לאחותי 6 ילדים והם לא מכירים את הנכדים שלהם. אבא שלי אמר לי פעמים רבות: ״אני הייתי עושה שלום איתם, אבל אימא לא מסכימה״. אמרתי לו: ״תגיד לי, אתה שומע מה שאתה אומר? אתה לא בסדר? אתה רוצה למות ככה? הרי אימא היא אישה עקשנית. היא תמות ולא תשלים איתם. אז קום ותעשה מעשה״. כמובן הוא לא עשה כלום. ואבא שלי היה אדם מאוד עצמאי ומאוד נחוש והחלטי כשהתחתן. אך עם השנים אימא שלי דיכאה את אישיותו. ליתר דיוק, הוא איפשר לאשתו לדכא את אישיותו.

נו... עם מי אני התחתנתי? ניחוש אחד פרוע!!

נכון! עם אישה שהייתה 'קוֹפִּי' של אימא שלי וסבתא שלי. כי זה מה שראיתי בבית. הרשיתי לה לעשות ממני סמרטוט. תירצתי את זה לעצמי בטענה שהייתי מאוהב בה. מה שאמת, אמת. זה נכון.

אחד הדברים הטיפשיים שגבר ממוצע עושה, הוא הופך עצמו לסמרטוט ברגע שהוא מאוהב באישה שלו. זו טעות מספר אחת.

לאחר שהבנתי שהרשיתי לעצמי להיות סמרטוט, אך עדיין לא איבדתי את העצמאות שלי לחלוטין, החלטתי — לאחר שנת נישואים אחת — לפרק את החבילה, והתגרשתי.

אז התחלתי לחקור את עצמי ולהבין איך הרשיתי לעצמי להיות סמרטוט, בדיוק כמו אבא שלי? וגיליתי שמה שאנחנו לא אוהבים באחר, זה מה שאנו עצמנו לוקים בו. אחרת זה לא היה מפריע לנו כלל וכלל.

הנה, אני הייתי דומה לאבא שלי ולכן הפריע לי שהוא סמרטוט של אימא שלי! אני הייתי בדיוק כמוהו. הייתי סמרטוט של אישה שהייתי מאוהב בה. בדיוק כמוהו. אך לי יש אופי הרבה יותר חזק ממנו וחתכתי מהר. הלכתי לבית הדין ושם התגרשנו. לא רציתי להיות במחיצתה יותר מחצי דקה. זה ממש לא התאים לי. הבנתי שאני הוא זה שמשכתי אותה לחיי ואני הבעיה. לא היא.

אבל הייתי חייב לחקור עם עצמי ואת עצמי, מה משך אותי לאישה שתלטנית, תוקפנית, אנוכית וחסרת כל התחשבות — בדיוק כמו אימא שלי?

אבא ואימא שלי שניהם בני מזל קשת, והתחתנתי עם בת מזל קשת. כולם יודעים שעקרב וקשת יש ביניהם משיכה מינית וגופנית, אך הקשר הוא אסון שעומד להתרחש (מלבד מספר יוצאים מן הכלל).

בספר זה אגלה לכם את כל מה שגיליתי. לא אשאיר שום סודות אצלי. הכל מופיע בספר זה. גם אם יהיה עליי לחשוף דברים אינטימיים ואישיים, לא אהסס לעשות זאת — בדיוק כפי שעשיתי בהקדמה זו. בנושא זה, ויתרתי על צנעת הפרט — בעיקר שלי — והבושה, כיוון שזה נועד למען מטרה נעלה ורוחנית, כדי ללמד את הקוראים מניסיון החיים שעברתי ומהידע שאספתי.