מעבר לקופה
קו-קו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קו-קו
קו-קו
קו-קו

קו-קו

אגניה ברטו
4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית

נושאים

ראשית קריאה

תקציר

"קו-קו" נכתב על ידי המשוררת הרוסייה אגניה ברטו (1906-1981), שהתפרסמה בשירי הילדים שלה, והם תורגמו לעשרות שפות. ב-1976 הוענק לה פרס אנדרסן על תרומתה לספרות הילדים. "קו-קו", בהומור האופייני לברטו, מספר על ילד המתקשה לקום בבוקר ובאמתחתו תירוצים אין-ספור לאיחוריו לבית הספר.
 
הגרסה העברית לשיר התפרסמה בגיליון "דבר לילדים" מאוגוסט 1937, והשם שהיה חתום עליה הוא מ. סברדליק. כעת השיר מופיע בליווי איורי צבע משובבי נפש של הציירת והמאיירת מיכל אריאלי.
לקרוא עוד...

פרק ראשון

מַה יִהְיֶה עַל מְנַחֵם 
 
הַמְשַׁקֵר לְלֹא רַחֵם? 
 
מְאַחֵר לְבֵית-הַסֵפֶר, 
 
בָּא בְּסוֹף הַשִׁעוּרִים, 
 
מְבַטֵל – עָפָר וָאֵפֶר – 
 
וּמַמְרֶה פִּי הֵמוֹרִים… 
 
בָּא הַקֵץ כְּבָר לַשִׁעוּר 
 
- וּמְנַחֵם בָּא – שׁוּב אִחוּר. 
 
הַמוֹרֶה שׁוֹאֵל: מַדוּעַ, 
 
מְנַחֵם, כֹּה תְּאַחֵר? 
 
אָז מַתְחִיל הוּא כְּמַבּוּעַ 
 
תֵּרוּצִים חִישׁ לְסַפֵּר: 
 
"בִּמְכוֹנִית בָּרְחוֹב דָהַרְנוּ 
 
וְעַל כֶּלֶב קָט עָבַרְנוּ. 
 
הַמִסְכֵּן נָבַח, צָוַח 
 
וְשָׁעָה שְׁלֵמָה צָרַח; 
 
הוּא יִלֵל בְּקוֹל אָיֹם 
 
כָּל הַבֹּקֶר, כֹּל הַיוֹם 
 
וּכְאִלוּ מֵת מִפַּחַד; 
 
הַנוֹסְעִים כֻּלָם בְּיַחַד 
 
כְּבָר הֵחֵלוּ שָׁם לִבְכּוֹת 
 
אַךְ אֲנִי מָצָאתִי מַחַט 
 
וְתָפַרְתִי לוֹ בְּנַחַת 
 
אֶת אָזְנָיו עַל הַקָדְקֹד, 
 
עַל גַבּוֹ – אֶת הַזָנָב 
 
וּבַלֶסֶת – אֶת שִׁנָיו. 
 
גַם חָבַשְׁתִי אֶת פְּצָעָיו 
 
וְעָשִׂיתִי לוֹ מִקְלַחַת, 
 
אַךְ הַכֶּלֶב – שֵׁד מִשַׁחַת – 
 
קָם מַהֵר, הֶחְוָה קִידָה 
 
וְאָמַר: תּוֹדָה רַבָּה!"…
לקרוא עוד...

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית

נושאים

ראשית קריאה
קו-קו אגניה ברטו
מַה יִהְיֶה עַל מְנַחֵם 
 
הַמְשַׁקֵר לְלֹא רַחֵם? 
 
מְאַחֵר לְבֵית-הַסֵפֶר, 
 
בָּא בְּסוֹף הַשִׁעוּרִים, 
 
מְבַטֵל – עָפָר וָאֵפֶר – 
 
וּמַמְרֶה פִּי הֵמוֹרִים… 
 
בָּא הַקֵץ כְּבָר לַשִׁעוּר 
 
- וּמְנַחֵם בָּא – שׁוּב אִחוּר. 
 
הַמוֹרֶה שׁוֹאֵל: מַדוּעַ, 
 
מְנַחֵם, כֹּה תְּאַחֵר? 
 
אָז מַתְחִיל הוּא כְּמַבּוּעַ 
 
תֵּרוּצִים חִישׁ לְסַפֵּר: 
 
"בִּמְכוֹנִית בָּרְחוֹב דָהַרְנוּ 
 
וְעַל כֶּלֶב קָט עָבַרְנוּ. 
 
הַמִסְכֵּן נָבַח, צָוַח 
 
וְשָׁעָה שְׁלֵמָה צָרַח; 
 
הוּא יִלֵל בְּקוֹל אָיֹם 
 
כָּל הַבֹּקֶר, כֹּל הַיוֹם 
 
וּכְאִלוּ מֵת מִפַּחַד; 
 
הַנוֹסְעִים כֻּלָם בְּיַחַד 
 
כְּבָר הֵחֵלוּ שָׁם לִבְכּוֹת 
 
אַךְ אֲנִי מָצָאתִי מַחַט 
 
וְתָפַרְתִי לוֹ בְּנַחַת 
 
אֶת אָזְנָיו עַל הַקָדְקֹד, 
 
עַל גַבּוֹ – אֶת הַזָנָב 
 
וּבַלֶסֶת – אֶת שִׁנָיו. 
 
גַם חָבַשְׁתִי אֶת פְּצָעָיו 
 
וְעָשִׂיתִי לוֹ מִקְלַחַת, 
 
אַךְ הַכֶּלֶב – שֵׁד מִשַׁחַת – 
 
קָם מַהֵר, הֶחְוָה קִידָה 
 
וְאָמַר: תּוֹדָה רַבָּה!"…