תמות, אהובי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תמות, אהובי
מכר
מאות
עותקים
תמות, אהובי
מכר
מאות
עותקים

תמות, אהובי

4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל שליו
  • הוצאה: זיקית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 185 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 5 דק'

אריאנה הרוויץ

אריאנה הַרוויץ נולדה בבואנוס איירס ב-1977.היא בוגרת המרכז לניסוי בווידאו ובקולנוע (CIEVYC), למדה תסריטאות (ENERC) מחזאות (EAD) והשלימה לימודים גבוהים באמנות ויזואלית ובספרות השוואתית בסורבון שבפריז. בעשור האחרון הרוויץ כתבה והשתתפה בהצגות ובפרפורמנסים שונים, כגון Sobre llovido, mojado ו-El mal está hecho. היא ביימה את הסרט הדוקומנטרי del Ceviche El día אשר השתתף בפסטיבלים רבים בארגנטינה, ברזיל, קובה וונצואלה. בשנת 2012 פרסמה הרוויץ את הרומן הראשון שלה תמות, אהובי בארגנטינה ובספרד, והספר זכה לביקורות נלהבות ועובד לתיאטרון. בשנת 2013 פרסמה הרוויץ ספר שנכתב בארבע ידיים ושמו Tan intertextual que te desmayás. במהלך 2014 הוציאה הרוויץ את הרומן השני שלה La débil mental בהוצאת ״מָרדוּלְסֶה״, כיום אחת ההוצאות העצמאיות האיכותיות בארגנטינה. הספר היה בין ספרי השנה הנוכחית והסופרת נבחרה בעשיריית הסופרים העכשוויים החיוניים בארגנטינה בעיתון אל פאיס (ספרד). נוסף לפעילותה של הרוויץ כדרמטורגית וכסופרת, היא מפרסמת מסות וביקורות ספרות בבלוג ״אֶטֶרנַה קָדֶנְסיַה״ (ארגנטינה) וכן ב״לטראס ליבּרֶס״, המגזין הספרותי החשוב במקסיקו.

תקציר

בעמודים הראשונים של תמות, אהובי אנו נמזגים כמו דרך משפך לתוך האווירה הסמיכה של הספר הנדיר הזה. בעמודים הבאים אנחנו מתחילים לדאוג: לעצמנו, לבריאות הנפש של הכותבת, ולאחר כמה עמודים נוספים אנו כבר מתנשפים בקצב הפראי של הטקסט, שכן תמות, אהובי כתוב בשפה אישית ובנשימה חייתית היוצרות סגנון יחיד במינו.
 
לפניכם מעין מותחן כפרי על אישה שלכאורה ״יורדת מהפסים״ לנגד עינינו, אך זהו גם ספר קיומי. פילוסופי. חריף. עוקצני. רווי ליריות ומיניות. זהו ספר הצולל אל פנימיותה של אישה, אך בה בעת פורש בפנינו את אופיים המשונה של החיים בכפר נידח סמוך ליער בפאתי פריז בימינו אנו. בספרות של אריאנה הרוויץ תמצאו “חוצפה”, ביטחון עצמי, פואטיות ומעוף שבדרך כלל מאפיינים אמנים בתחילת פריחתם, לכן אנו בזיקית גאים עוד יותר לחשוף אותה לקורא הישראלי.
 
“אריאנה הרוויץ ניצבת בהכרח כאחת הסופרות הגדולות בארגנטינה. תעוזה ושליטה עילאית בשפה הם שני משרתיה.” קלארין
 
“תמות, אהובי הוא כמו אגרוף בבטן מכוון היטב. רומן קטלני.” ברונו גארידו גונסאלס
 
“בין עמודי תמות, אהובי הולם דופק של חיה פצועה, של חיית פרא האורבת לטרף, המתגלמת בדמותה של רעיה, של אם ושל מאהבת, שכמו צוללת, מרצונה החופשי, לתוך חלקו האפל ביותר של היער.” קוּלטוּרַמאס

פרק ראשון

נשכבתי על העשב בין גזירי עצים כרותים והרגשתי שהשמש שמחממת לי את כף היד היא כמו סכין שתכף אשסף בה את עורק הצוואר שלי בתנועה זריזה. מאחור, על רקע תפאורה של בית ספק דקדנטי ספק משפחתי, שמעתי את הקולות של בני ושל בעלי. שניהם ערומים. שניהם משכשכים בבריכת הפלסטיק הכחולה במים שחומם שלושים וחמש מעלות. זה היה יום ראשון שלפני חג. הסתתרתי בין העשבים במרחק כמה צעדים מהם. ריגלתי אחריהם. איך ייתכן שאני, אישה חלשה וחולנית שחולמת שיש לה סכין ביד, היא האימא והרעיה של שני אלה? מה בדיוק התכוונתי לעשות? התחפרתי עמוק יותר באדמה כדי להסתיר את גופי. לא באמת תכננתי להרוג אותם. הנחתי לסכין להישמט. הלכתי לתלות את הכביסה כאילו כלום. הידקתי באטבים את הגרביים של התינוק שלי ושל הגבר שלי. את התחתונים ואת החולצות. הסתכלתי על עצמי כמו על איזו כפרייה בורה שתולה כביסה ומנגבת את הידיים בחצאיתה המשובצת לפני שהיא נכנסת למטבח. הם לא שמו לב. תליית הכביסה הוכתרה בהצלחה. חזרתי לשכב בין הגזעים. כבר חוטבים את העצים לעונה הבאה. הגברים מתכוננים כאן לחורף כמו החיות. דבר לא מבדיל אותנו מהן. אני עצמי, בוגרת אוניברסיטה משכילה, חייתית יותר מהשועלים האבודים האלה שהפנים שלהם צבועים אדום ומקל חוצה להם את הפה. כמה קילומטרים מכאן, שכן שלי פרנק, הבכור בשבעה אחים, דפק לעצמו כדור רובה בתחת בחג המולד האחרון. יופי של הפתעה לשבט הצאצאים שלו. הבנאדם דבק במסורת: התאבדות ברובה ציד כמו סב־סבו, אבי־סבו, סבו ואביו. בלשון המעטה, הגיע תורו. הבנאדם, קלישאה של אומללות אנושית, חרבן לכולם את החג, חה חה; החיות, לעומת זאת, לא מוכנות להיות מופרכות כל כך. ואני? אישה נורמלית, ממשפחה נורמלית, אבל חריגה, סוטה, אם לבן ומי יודע בשלב זה, אולי לעוד אחד בדרך... לאט הכנסתי לעצמי יד לתחתונים. ולחשוב שאני האחראית על החינוך של הבן שלי. בעלי קורא לי לשתות אתו כמה בירות מתחת לסככה, שואל אם כהה או בהירה ואני רוצה קודם כול לגמור. נראה שהתינוק חרבן ואני צריכה לקנות לו עוגת חצי יומולדת. אימהות אחרות בטח אופות בעצמן. שישה חודשים, אומרים לי שזה לא אותו דבר כמו חמישה או שבעה. בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני נזכרת בבעלי מאחוריי כמעט גומר לי על הגב כשפתאום נכנס לו לראש לסובב אותי ולהיכנס ברגע האחרון. אם הוא לא היה מסובב אותי ככה, אם הייתי סוגרת את הרגליים, אם הייתי תופסת לו את הזין, לא הייתי צריכה עכשיו ללכת לקונדיטוריה לקנות עוגת קרם או שוקולד ונרות. חצי שנה, כבר. האחרות, בשנייה שהן יולדות אומרות אני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו, כאילו הוא תמיד היה, פפף. אני כבר באה, אהובי! בא לי לצעוק, אבל אני שוקעת עמוק יותר באדמה הסדוקה. בא לי לנהום, לשאוג, ובמקום זה אני מניחה ליתושים לעקוץ אותי, להתענג על העור המתוק שלי. השמש מחזירה לי את הברק הכסוף של הסכין שביד שלי ומעוורת אותי. השמים אדומים, סגולים, רועדים. אני שומעת שהם מחפשים אותי, התינוק עם החרא והבעל הערום. מָה מָה, טָה טָה, קָה קָה. התינוק שלי הוא שמדבר, כל הלילה. קוֹ קוֹ נָה נָה בָּה בָּה. הנה הם. אני משאירה את הסכין בעשב החרוך ומקווה שכשאמצא אותו הוא ייראה כמו אזמל ניתוח, כמו נוצה, כמו סיכה. אני קמה חמה ועצבנית בגלל הדגדוג בין הרגליים. בהירה או כהה? מה שאתה מעדיף, אהובי. אנחנו מהזוגות האלה שמשתמשים במילה "אהובי" אוטומטית, גם כשאנחנו שונאים זה את זה; אהובי, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. אני כבר באה, אני אומרת, ואני אישה כפרית מזויפת עם חצאית אדומה מנוקדת ושיער מפוצל. בהירה, תביא, אני אומרת במבטא שלי. אני אישה שהזניחה את עצמה ויש לה חורים בשיניים והיא כבר לא קוראת. תקראי, מטומטמת, אני אומרת לעצמי. תקראי משפט אחד ברצף. הנה שלושתנו יחד, ממש דיוקן משפחתי. אנחנו מרימים כוס לאושרו של התינוק ושותים את הבירות, בני יושב בכיסא שלו ולועס עלה. אני מכניסה לו יד לפה והוא צועק, נושך אותי בחניכיים שלו. בעלי רוצה לנטוע עץ לכבוד התינוק כסגולה לחיים ארוכים, ואני לא יודעת מה לומר לו ומחייכת כמו מטומטמת. הוא שם לב? מכל הנשים היפות והבריאות שיש פה באזור הוא נתקע דווקא אתי. מקרה פתולוגי. אישה זרה. מישהי שצריך לסווג כמקרה אבוד. ממש לח היום, אה? נראה שזה הולך להיות ככה עוד הרבה זמן, הוא אומר. אני שותה את הבירה בלגימות גדולות, נושפת דרך האף, ורוצה להיות, ממש ככה, מתה.

אריאנה הרוויץ

אריאנה הַרוויץ נולדה בבואנוס איירס ב-1977.היא בוגרת המרכז לניסוי בווידאו ובקולנוע (CIEVYC), למדה תסריטאות (ENERC) מחזאות (EAD) והשלימה לימודים גבוהים באמנות ויזואלית ובספרות השוואתית בסורבון שבפריז. בעשור האחרון הרוויץ כתבה והשתתפה בהצגות ובפרפורמנסים שונים, כגון Sobre llovido, mojado ו-El mal está hecho. היא ביימה את הסרט הדוקומנטרי del Ceviche El día אשר השתתף בפסטיבלים רבים בארגנטינה, ברזיל, קובה וונצואלה. בשנת 2012 פרסמה הרוויץ את הרומן הראשון שלה תמות, אהובי בארגנטינה ובספרד, והספר זכה לביקורות נלהבות ועובד לתיאטרון. בשנת 2013 פרסמה הרוויץ ספר שנכתב בארבע ידיים ושמו Tan intertextual que te desmayás. במהלך 2014 הוציאה הרוויץ את הרומן השני שלה La débil mental בהוצאת ״מָרדוּלְסֶה״, כיום אחת ההוצאות העצמאיות האיכותיות בארגנטינה. הספר היה בין ספרי השנה הנוכחית והסופרת נבחרה בעשיריית הסופרים העכשוויים החיוניים בארגנטינה בעיתון אל פאיס (ספרד). נוסף לפעילותה של הרוויץ כדרמטורגית וכסופרת, היא מפרסמת מסות וביקורות ספרות בבלוג ״אֶטֶרנַה קָדֶנְסיַה״ (ארגנטינה) וכן ב״לטראס ליבּרֶס״, המגזין הספרותי החשוב במקסיקו.

סקירות וביקורות

בלוז למחליפי החיתולים 'תמות, אהובי' של אריאנה הרוויץ הוא רומן בוטה ואמיץ על אישה מדוכאת

בתמונה: מתוך הסרט 'חייבים לדבר על קווין'

זהו מונולוג שוצף של אישה שלקתה בדיכאון אחרי לידה, או מוטב לומר, של אדם שחש כי זהותו נגזלה ממנו. ספר קצר ושותת דם ומיצי גוף המתחיל בפציעה ישירה: כבר בשורה הראשונה מופיעה המילה "כרותים‭,"‬ ובשורות הבאות: שיסוף צוואר, עירום, מחשבות רצח - כל אלו בתוך סצנה קצרצרה שמתקפלת אל תוך עצמה, שלא קורה בה דבר ומסתיימת במילים "כאילו כלום‭."‬ וזו אכן סצנה, כי הספר קולנועי מאוד, וניכר שהסופרת – אריאנה הרוויץ, ארגנטינאית ילידת ‭ ,1977‬שעוסקת גם בקולנוע, תסריטאות ומחזאות - אמונה על סוגה זו. 'תמות, אהובי‭,'‬ רומן הביכורים שלה, מוגש בכתיבה אמיצה וצפופה, כמו יריעה שעברה צמצום מתוך בהילות, וכעת ניתזת. המשפטים קצרים ברובם ובוטים גם כשאינם עוסקים בשום דבר בוטה. לעיתים הם מזוקקים כמו הוראות בימוי, לעיתים כמו שירה.

הדוברת מציגה את עצמה כ"בוגרת אוניברסיטה משכילה" שנתלשה מהקיום התרבותי והושלכה לתוך הג'ונגל של חיי הכפר והאמהוּת, שבו אנשים אינם נבדלים מחיות, והאמנות אינה נוכחת כדי לגאול את האדם מקיומו הנאלח. "הייתי רוצה שהשכנים שלי יהיו אגון שילה, לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון‭,"‬ ואפילו "אילו הייתי יכולה לבצע לינץ' בכל המשפחה שלי כדי להיות רגע אחד לבד עם גלן גולד‭,"‬ היא מודה. אבל מה לעשות, השכנים תולים כביסה, מנכשים עשבים, חיים את חייהם הסתומים שהם "קלישאה של אומללות אנושית" עד שהם מתים או מתאבדים. אפיק ההיחלצות היחיד בתוך החיים האלו - שאינם באמת חיים, אלא תצורה של פחד מוות - הוא המין. עם הבעל ובלעדיו. עוד מוזכרות כאן סילביה פלאת' ווירג'יניה וולף, ומותר להניח שלו פגשה המספרת ביצירתה של יונה וולך, הייתה מוסיפה גם אותה.

היא נוטרת טינה לתינוקה האומלל, ונמצאת כל הזמן כפסע מהתעללות בו, כמו בשורה הנוראה משעשעת "ביליתי את היום בלהעליב את התינוק‭."‬ אולי רק מי שחוותה על בשרה את הבדידות הייחודית של האמהוֹ ת - זו ששולחת אותן לחוגי התפתחות בדיאדה רק כדי לפגוש נשים נוספות שכבר רכשו לעצמן שפה, ומחזירה אותן הביתה מאוכזבות מההשתקפות של העייפות והשיממון בפניהן של האחרות - יכולה להבין את התיאורים הללו לעומקם. אכן, המעבר מלוסיאן פרויד לחיתולים חד-פעמיים הוא בלתי אפשרי, ונחווה כגזלה איומה של האני. ואולי זו הבקשה העיקרית של הספר: אל תקראו בו כטקסט על מצבה של האישה ההיסטרית, אלא כספר על מצבו של האדם המדוכא.

אם התינוק הוא העונש, הזוגיות היא הכלא. השעמום והניכור הם תו מתוויה של הזוגיות, והם נכפים על הזוג ולא נוצרים ממנו. לצד הקיצוניות והבוטות שלו, יש ב'תמות, אהובי' גם אבחנות על זוגיות, כמו למשל "למה אנחנו הנשים שואלות את הבעלים שלנו מה אכלת‭."?‬ זו נשמעת כמו שאלה מעיתון נשים או מערב סטנד-אפ חמוד לזוגות, אבל התשובות מכילות אמת שה"רפובליקנים של הנשמה‭,"‬ כמו שהם מכונים כאן, אינם יכולים לסבול: "מה לעזאזל אנחנו רוצות לדעת כשאנחנו שואלות מה אכלת? אם הם זיינו? אם הם אומללים איתנו? אם הם מוכנים לעזוב אותנו‭"?‬

הרוויץ מעניקה מילים וכוח לכל הנשים המעורערות הכלואות בעליית הגג של הספרות, אבל חוברת גם לגיבורים גבריים של נובלות אקזיסטנציאליסטיות. הטבע, כמו השמש ב'הזר' של קאמי, הוא אחד האשמים העיקריים במתרחש: "דבר שתמיד שנאתי בחיי הכפר ושהיום גורם לי עונג, הוא שכל היום רוצחים‭,"‬ מספרת האם הצעירה המוקפת בצרעות, ינשופים, עכבישים, גחליליות, צואת פרות, חציר, איילים בודדים, ומפנטזת על "איחוד אירוטי עם את חפירה‭."‬ הטבע והנשמה מעורבבים זה בזה כמו מאניה-דפרסיה: "אני מביטה בטבע, והוא מביט בי‭."‬ מרסו, גיבור 'הזר‭,'‬ מאשים את "לשון האור העזה המתברקת מן הסכין" בפשעו; הגיבורה של הרוויץ מספרת כבר בעמוד השלישי: "השמש מחזירה לי את הברק הכסוף של הסכין שביד שלי ומעוורת אותו‭."‬

רומנים מהסוג הזה, שאין בהם השלמה עם תפלותם של החיים, שלא מכילים את האבסורד, הם במובן מסוים טינאייג'ריים, תיכוניסטיים. בחלקו הראשון, הדוברת נדמית קצת לנערה גותית מפונקת, שמפנטזת על סכינים ומעבר דרך זגוגיות חלון במקום להתאפס על עצמה. החמרת הסימפטומים והעיסוק המוגבר במין כמפלט של אותנטיות, מדרדרים את הגיבורה ומשביחים את הרומן עד להכרה המשחררת: החרדה היא אמת, ההחלמה היא שקר.

עוד 3 ספרים על נשים מעורערות:
פעמון הזכוכית > סילביה פלאת
חייבים לדבר על קווין > ליונל שרייבר
ורוניקה מחליטה למות > פאולו קואלו

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 20/02/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל שליו
  • הוצאה: זיקית
  • תאריך הוצאה: ינואר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 185 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 5 דק'

סקירות וביקורות

בלוז למחליפי החיתולים 'תמות, אהובי' של אריאנה הרוויץ הוא רומן בוטה ואמיץ על אישה מדוכאת

בתמונה: מתוך הסרט 'חייבים לדבר על קווין'

זהו מונולוג שוצף של אישה שלקתה בדיכאון אחרי לידה, או מוטב לומר, של אדם שחש כי זהותו נגזלה ממנו. ספר קצר ושותת דם ומיצי גוף המתחיל בפציעה ישירה: כבר בשורה הראשונה מופיעה המילה "כרותים‭,"‬ ובשורות הבאות: שיסוף צוואר, עירום, מחשבות רצח - כל אלו בתוך סצנה קצרצרה שמתקפלת אל תוך עצמה, שלא קורה בה דבר ומסתיימת במילים "כאילו כלום‭."‬ וזו אכן סצנה, כי הספר קולנועי מאוד, וניכר שהסופרת – אריאנה הרוויץ, ארגנטינאית ילידת ‭ ,1977‬שעוסקת גם בקולנוע, תסריטאות ומחזאות - אמונה על סוגה זו. 'תמות, אהובי‭,'‬ רומן הביכורים שלה, מוגש בכתיבה אמיצה וצפופה, כמו יריעה שעברה צמצום מתוך בהילות, וכעת ניתזת. המשפטים קצרים ברובם ובוטים גם כשאינם עוסקים בשום דבר בוטה. לעיתים הם מזוקקים כמו הוראות בימוי, לעיתים כמו שירה.

הדוברת מציגה את עצמה כ"בוגרת אוניברסיטה משכילה" שנתלשה מהקיום התרבותי והושלכה לתוך הג'ונגל של חיי הכפר והאמהוּת, שבו אנשים אינם נבדלים מחיות, והאמנות אינה נוכחת כדי לגאול את האדם מקיומו הנאלח. "הייתי רוצה שהשכנים שלי יהיו אגון שילה, לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון‭,"‬ ואפילו "אילו הייתי יכולה לבצע לינץ' בכל המשפחה שלי כדי להיות רגע אחד לבד עם גלן גולד‭,"‬ היא מודה. אבל מה לעשות, השכנים תולים כביסה, מנכשים עשבים, חיים את חייהם הסתומים שהם "קלישאה של אומללות אנושית" עד שהם מתים או מתאבדים. אפיק ההיחלצות היחיד בתוך החיים האלו - שאינם באמת חיים, אלא תצורה של פחד מוות - הוא המין. עם הבעל ובלעדיו. עוד מוזכרות כאן סילביה פלאת' ווירג'יניה וולף, ומותר להניח שלו פגשה המספרת ביצירתה של יונה וולך, הייתה מוסיפה גם אותה.

היא נוטרת טינה לתינוקה האומלל, ונמצאת כל הזמן כפסע מהתעללות בו, כמו בשורה הנוראה משעשעת "ביליתי את היום בלהעליב את התינוק‭."‬ אולי רק מי שחוותה על בשרה את הבדידות הייחודית של האמהוֹ ת - זו ששולחת אותן לחוגי התפתחות בדיאדה רק כדי לפגוש נשים נוספות שכבר רכשו לעצמן שפה, ומחזירה אותן הביתה מאוכזבות מההשתקפות של העייפות והשיממון בפניהן של האחרות - יכולה להבין את התיאורים הללו לעומקם. אכן, המעבר מלוסיאן פרויד לחיתולים חד-פעמיים הוא בלתי אפשרי, ונחווה כגזלה איומה של האני. ואולי זו הבקשה העיקרית של הספר: אל תקראו בו כטקסט על מצבה של האישה ההיסטרית, אלא כספר על מצבו של האדם המדוכא.

אם התינוק הוא העונש, הזוגיות היא הכלא. השעמום והניכור הם תו מתוויה של הזוגיות, והם נכפים על הזוג ולא נוצרים ממנו. לצד הקיצוניות והבוטות שלו, יש ב'תמות, אהובי' גם אבחנות על זוגיות, כמו למשל "למה אנחנו הנשים שואלות את הבעלים שלנו מה אכלת‭."?‬ זו נשמעת כמו שאלה מעיתון נשים או מערב סטנד-אפ חמוד לזוגות, אבל התשובות מכילות אמת שה"רפובליקנים של הנשמה‭,"‬ כמו שהם מכונים כאן, אינם יכולים לסבול: "מה לעזאזל אנחנו רוצות לדעת כשאנחנו שואלות מה אכלת? אם הם זיינו? אם הם אומללים איתנו? אם הם מוכנים לעזוב אותנו‭"?‬

הרוויץ מעניקה מילים וכוח לכל הנשים המעורערות הכלואות בעליית הגג של הספרות, אבל חוברת גם לגיבורים גבריים של נובלות אקזיסטנציאליסטיות. הטבע, כמו השמש ב'הזר' של קאמי, הוא אחד האשמים העיקריים במתרחש: "דבר שתמיד שנאתי בחיי הכפר ושהיום גורם לי עונג, הוא שכל היום רוצחים‭,"‬ מספרת האם הצעירה המוקפת בצרעות, ינשופים, עכבישים, גחליליות, צואת פרות, חציר, איילים בודדים, ומפנטזת על "איחוד אירוטי עם את חפירה‭."‬ הטבע והנשמה מעורבבים זה בזה כמו מאניה-דפרסיה: "אני מביטה בטבע, והוא מביט בי‭."‬ מרסו, גיבור 'הזר‭,'‬ מאשים את "לשון האור העזה המתברקת מן הסכין" בפשעו; הגיבורה של הרוויץ מספרת כבר בעמוד השלישי: "השמש מחזירה לי את הברק הכסוף של הסכין שביד שלי ומעוורת אותו‭."‬

רומנים מהסוג הזה, שאין בהם השלמה עם תפלותם של החיים, שלא מכילים את האבסורד, הם במובן מסוים טינאייג'ריים, תיכוניסטיים. בחלקו הראשון, הדוברת נדמית קצת לנערה גותית מפונקת, שמפנטזת על סכינים ומעבר דרך זגוגיות חלון במקום להתאפס על עצמה. החמרת הסימפטומים והעיסוק המוגבר במין כמפלט של אותנטיות, מדרדרים את הגיבורה ומשביחים את הרומן עד להכרה המשחררת: החרדה היא אמת, ההחלמה היא שקר.

עוד 3 ספרים על נשים מעורערות:
פעמון הזכוכית > סילביה פלאת
חייבים לדבר על קווין > ליונל שרייבר
ורוניקה מחליטה למות > פאולו קואלו

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 20/02/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
תמות, אהובי אריאנה הרוויץ

נשכבתי על העשב בין גזירי עצים כרותים והרגשתי שהשמש שמחממת לי את כף היד היא כמו סכין שתכף אשסף בה את עורק הצוואר שלי בתנועה זריזה. מאחור, על רקע תפאורה של בית ספק דקדנטי ספק משפחתי, שמעתי את הקולות של בני ושל בעלי. שניהם ערומים. שניהם משכשכים בבריכת הפלסטיק הכחולה במים שחומם שלושים וחמש מעלות. זה היה יום ראשון שלפני חג. הסתתרתי בין העשבים במרחק כמה צעדים מהם. ריגלתי אחריהם. איך ייתכן שאני, אישה חלשה וחולנית שחולמת שיש לה סכין ביד, היא האימא והרעיה של שני אלה? מה בדיוק התכוונתי לעשות? התחפרתי עמוק יותר באדמה כדי להסתיר את גופי. לא באמת תכננתי להרוג אותם. הנחתי לסכין להישמט. הלכתי לתלות את הכביסה כאילו כלום. הידקתי באטבים את הגרביים של התינוק שלי ושל הגבר שלי. את התחתונים ואת החולצות. הסתכלתי על עצמי כמו על איזו כפרייה בורה שתולה כביסה ומנגבת את הידיים בחצאיתה המשובצת לפני שהיא נכנסת למטבח. הם לא שמו לב. תליית הכביסה הוכתרה בהצלחה. חזרתי לשכב בין הגזעים. כבר חוטבים את העצים לעונה הבאה. הגברים מתכוננים כאן לחורף כמו החיות. דבר לא מבדיל אותנו מהן. אני עצמי, בוגרת אוניברסיטה משכילה, חייתית יותר מהשועלים האבודים האלה שהפנים שלהם צבועים אדום ומקל חוצה להם את הפה. כמה קילומטרים מכאן, שכן שלי פרנק, הבכור בשבעה אחים, דפק לעצמו כדור רובה בתחת בחג המולד האחרון. יופי של הפתעה לשבט הצאצאים שלו. הבנאדם דבק במסורת: התאבדות ברובה ציד כמו סב־סבו, אבי־סבו, סבו ואביו. בלשון המעטה, הגיע תורו. הבנאדם, קלישאה של אומללות אנושית, חרבן לכולם את החג, חה חה; החיות, לעומת זאת, לא מוכנות להיות מופרכות כל כך. ואני? אישה נורמלית, ממשפחה נורמלית, אבל חריגה, סוטה, אם לבן ומי יודע בשלב זה, אולי לעוד אחד בדרך... לאט הכנסתי לעצמי יד לתחתונים. ולחשוב שאני האחראית על החינוך של הבן שלי. בעלי קורא לי לשתות אתו כמה בירות מתחת לסככה, שואל אם כהה או בהירה ואני רוצה קודם כול לגמור. נראה שהתינוק חרבן ואני צריכה לקנות לו עוגת חצי יומולדת. אימהות אחרות בטח אופות בעצמן. שישה חודשים, אומרים לי שזה לא אותו דבר כמו חמישה או שבעה. בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני נזכרת בבעלי מאחוריי כמעט גומר לי על הגב כשפתאום נכנס לו לראש לסובב אותי ולהיכנס ברגע האחרון. אם הוא לא היה מסובב אותי ככה, אם הייתי סוגרת את הרגליים, אם הייתי תופסת לו את הזין, לא הייתי צריכה עכשיו ללכת לקונדיטוריה לקנות עוגת קרם או שוקולד ונרות. חצי שנה, כבר. האחרות, בשנייה שהן יולדות אומרות אני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו, כאילו הוא תמיד היה, פפף. אני כבר באה, אהובי! בא לי לצעוק, אבל אני שוקעת עמוק יותר באדמה הסדוקה. בא לי לנהום, לשאוג, ובמקום זה אני מניחה ליתושים לעקוץ אותי, להתענג על העור המתוק שלי. השמש מחזירה לי את הברק הכסוף של הסכין שביד שלי ומעוורת אותי. השמים אדומים, סגולים, רועדים. אני שומעת שהם מחפשים אותי, התינוק עם החרא והבעל הערום. מָה מָה, טָה טָה, קָה קָה. התינוק שלי הוא שמדבר, כל הלילה. קוֹ קוֹ נָה נָה בָּה בָּה. הנה הם. אני משאירה את הסכין בעשב החרוך ומקווה שכשאמצא אותו הוא ייראה כמו אזמל ניתוח, כמו נוצה, כמו סיכה. אני קמה חמה ועצבנית בגלל הדגדוג בין הרגליים. בהירה או כהה? מה שאתה מעדיף, אהובי. אנחנו מהזוגות האלה שמשתמשים במילה "אהובי" אוטומטית, גם כשאנחנו שונאים זה את זה; אהובי, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים. אני כבר באה, אני אומרת, ואני אישה כפרית מזויפת עם חצאית אדומה מנוקדת ושיער מפוצל. בהירה, תביא, אני אומרת במבטא שלי. אני אישה שהזניחה את עצמה ויש לה חורים בשיניים והיא כבר לא קוראת. תקראי, מטומטמת, אני אומרת לעצמי. תקראי משפט אחד ברצף. הנה שלושתנו יחד, ממש דיוקן משפחתי. אנחנו מרימים כוס לאושרו של התינוק ושותים את הבירות, בני יושב בכיסא שלו ולועס עלה. אני מכניסה לו יד לפה והוא צועק, נושך אותי בחניכיים שלו. בעלי רוצה לנטוע עץ לכבוד התינוק כסגולה לחיים ארוכים, ואני לא יודעת מה לומר לו ומחייכת כמו מטומטמת. הוא שם לב? מכל הנשים היפות והבריאות שיש פה באזור הוא נתקע דווקא אתי. מקרה פתולוגי. אישה זרה. מישהי שצריך לסווג כמקרה אבוד. ממש לח היום, אה? נראה שזה הולך להיות ככה עוד הרבה זמן, הוא אומר. אני שותה את הבירה בלגימות גדולות, נושפת דרך האף, ורוצה להיות, ממש ככה, מתה.