בתמונה: מתוך הסרט 'חייבים לדבר על קווין'
זהו מונולוג שוצף של אישה שלקתה בדיכאון אחרי לידה, או מוטב לומר, של אדם שחש כי זהותו נגזלה ממנו. ספר קצר ושותת דם ומיצי גוף המתחיל בפציעה ישירה: כבר בשורה הראשונה מופיעה המילה "כרותים," ובשורות הבאות: שיסוף צוואר, עירום, מחשבות רצח - כל אלו בתוך סצנה קצרצרה שמתקפלת אל תוך עצמה, שלא קורה בה דבר ומסתיימת במילים "כאילו כלום." וזו אכן סצנה, כי הספר קולנועי מאוד, וניכר שהסופרת – אריאנה הרוויץ, ארגנטינאית ילידת ,1977שעוסקת גם בקולנוע, תסריטאות ומחזאות - אמונה על סוגה זו. 'תמות, אהובי,' רומן הביכורים שלה, מוגש בכתיבה אמיצה וצפופה, כמו יריעה שעברה צמצום מתוך בהילות, וכעת ניתזת. המשפטים קצרים ברובם ובוטים גם כשאינם עוסקים בשום דבר בוטה. לעיתים הם מזוקקים כמו הוראות בימוי, לעיתים כמו שירה.
הדוברת מציגה את עצמה כ"בוגרת אוניברסיטה משכילה" שנתלשה מהקיום התרבותי והושלכה לתוך הג'ונגל של חיי הכפר והאמהוּת, שבו אנשים אינם נבדלים מחיות, והאמנות אינה נוכחת כדי לגאול את האדם מקיומו הנאלח. "הייתי רוצה שהשכנים שלי יהיו אגון שילה, לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון," ואפילו "אילו הייתי יכולה לבצע לינץ' בכל המשפחה שלי כדי להיות רגע אחד לבד עם גלן גולד," היא מודה. אבל מה לעשות, השכנים תולים כביסה, מנכשים עשבים, חיים את חייהם הסתומים שהם "קלישאה של אומללות אנושית" עד שהם מתים או מתאבדים. אפיק ההיחלצות היחיד בתוך החיים האלו - שאינם באמת חיים, אלא תצורה של פחד מוות - הוא המין. עם הבעל ובלעדיו. עוד מוזכרות כאן סילביה פלאת' ווירג'יניה וולף, ומותר להניח שלו פגשה המספרת ביצירתה של יונה וולך, הייתה מוסיפה גם אותה.
היא נוטרת טינה לתינוקה האומלל, ונמצאת כל הזמן כפסע מהתעללות בו, כמו בשורה הנוראה משעשעת "ביליתי את היום בלהעליב את התינוק." אולי רק מי שחוותה על בשרה את הבדידות הייחודית של האמהוֹ ת - זו ששולחת אותן לחוגי התפתחות בדיאדה רק כדי לפגוש נשים נוספות שכבר רכשו לעצמן שפה, ומחזירה אותן הביתה מאוכזבות מההשתקפות של העייפות והשיממון בפניהן של האחרות - יכולה להבין את התיאורים הללו לעומקם. אכן, המעבר מלוסיאן פרויד לחיתולים חד-פעמיים הוא בלתי אפשרי, ונחווה כגזלה איומה של האני. ואולי זו הבקשה העיקרית של הספר: אל תקראו בו כטקסט על מצבה של האישה ההיסטרית, אלא כספר על מצבו של האדם המדוכא.
אם התינוק הוא העונש, הזוגיות היא הכלא. השעמום והניכור הם תו מתוויה של הזוגיות, והם נכפים על הזוג ולא נוצרים ממנו. לצד הקיצוניות והבוטות שלו, יש ב'תמות, אהובי' גם אבחנות על זוגיות, כמו למשל "למה אנחנו הנשים שואלות את הבעלים שלנו מה אכלת."? זו נשמעת כמו שאלה מעיתון נשים או מערב סטנד-אפ חמוד לזוגות, אבל התשובות מכילות אמת שה"רפובליקנים של הנשמה," כמו שהם מכונים כאן, אינם יכולים לסבול: "מה לעזאזל אנחנו רוצות לדעת כשאנחנו שואלות מה אכלת? אם הם זיינו? אם הם אומללים איתנו? אם הם מוכנים לעזוב אותנו"?
הרוויץ מעניקה מילים וכוח לכל הנשים המעורערות הכלואות בעליית הגג של הספרות, אבל חוברת גם לגיבורים גבריים של נובלות אקזיסטנציאליסטיות. הטבע, כמו השמש ב'הזר' של קאמי, הוא אחד האשמים העיקריים במתרחש: "דבר שתמיד שנאתי בחיי הכפר ושהיום גורם לי עונג, הוא שכל היום רוצחים," מספרת האם הצעירה המוקפת בצרעות, ינשופים, עכבישים, גחליליות, צואת פרות, חציר, איילים בודדים, ומפנטזת על "איחוד אירוטי עם את חפירה." הטבע והנשמה מעורבבים זה בזה כמו מאניה-דפרסיה: "אני מביטה בטבע, והוא מביט בי." מרסו, גיבור 'הזר,' מאשים את "לשון האור העזה המתברקת מן הסכין" בפשעו; הגיבורה של הרוויץ מספרת כבר בעמוד השלישי: "השמש מחזירה לי את הברק הכסוף של הסכין שביד שלי ומעוורת אותו."
רומנים מהסוג הזה, שאין בהם השלמה עם תפלותם של החיים, שלא מכילים את האבסורד, הם במובן מסוים טינאייג'ריים, תיכוניסטיים. בחלקו הראשון, הדוברת נדמית קצת לנערה גותית מפונקת, שמפנטזת על סכינים ומעבר דרך זגוגיות חלון במקום להתאפס על עצמה. החמרת הסימפטומים והעיסוק המוגבר במין כמפלט של אותנטיות, מדרדרים את הגיבורה ומשביחים את הרומן עד להכרה המשחררת: החרדה היא אמת, ההחלמה היא שקר.
עוד 3 ספרים על נשים מעורערות:
פעמון הזכוכית > סילביה פלאת
חייבים לדבר על קווין > ליונל שרייבר
ורוניקה מחליטה למות > פאולו קואלו
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
בתמונה: מתוך הסרט 'חייבים לדבר על קווין'
זהו מונולוג שוצף של אישה שלקתה בדיכאון אחרי לידה, או מוטב לומר, של אדם שחש כי זהותו נגזלה ממנו. ספר קצר ושותת דם ומיצי גוף המתחיל בפציעה ישירה: כבר בשורה הראשונה מופיעה המילה "כרותים," ובשורות הבאות: שיסוף צוואר, עירום, מחשבות רצח - כל אלו בתוך סצנה קצרצרה שמתקפלת אל תוך עצמה, שלא קורה בה דבר ומסתיימת במילים "כאילו כלום." וזו אכן סצנה, כי הספר קולנועי מאוד, וניכר שהסופרת – אריאנה הרוויץ, ארגנטינאית ילידת ,1977שעוסקת גם בקולנוע, תסריטאות ומחזאות - אמונה על סוגה זו. 'תמות, אהובי,' רומן הביכורים שלה, מוגש בכתיבה אמיצה וצפופה, כמו יריעה שעברה צמצום מתוך בהילות, וכעת ניתזת. המשפטים קצרים ברובם ובוטים גם כשאינם עוסקים בשום דבר בוטה. לעיתים הם מזוקקים כמו הוראות בימוי, לעיתים כמו שירה.
הדוברת מציגה את עצמה כ"בוגרת אוניברסיטה משכילה" שנתלשה מהקיום התרבותי והושלכה לתוך הג'ונגל של חיי הכפר והאמהוּת, שבו אנשים אינם נבדלים מחיות, והאמנות אינה נוכחת כדי לגאול את האדם מקיומו הנאלח. "הייתי רוצה שהשכנים שלי יהיו אגון שילה, לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון," ואפילו "אילו הייתי יכולה לבצע לינץ' בכל המשפחה שלי כדי להיות רגע אחד לבד עם גלן גולד," היא מודה. אבל מה לעשות, השכנים תולים כביסה, מנכשים עשבים, חיים את חייהם הסתומים שהם "קלישאה של אומללות אנושית" עד שהם מתים או מתאבדים. אפיק ההיחלצות היחיד בתוך החיים האלו - שאינם באמת חיים, אלא תצורה של פחד מוות - הוא המין. עם הבעל ובלעדיו. עוד מוזכרות כאן סילביה פלאת' ווירג'יניה וולף, ומותר להניח שלו פגשה המספרת ביצירתה של יונה וולך, הייתה מוסיפה גם אותה.
היא נוטרת טינה לתינוקה האומלל, ונמצאת כל הזמן כפסע מהתעללות בו, כמו בשורה הנוראה משעשעת "ביליתי את היום בלהעליב את התינוק." אולי רק מי שחוותה על בשרה את הבדידות הייחודית של האמהוֹ ת - זו ששולחת אותן לחוגי התפתחות בדיאדה רק כדי לפגוש נשים נוספות שכבר רכשו לעצמן שפה, ומחזירה אותן הביתה מאוכזבות מההשתקפות של העייפות והשיממון בפניהן של האחרות - יכולה להבין את התיאורים הללו לעומקם. אכן, המעבר מלוסיאן פרויד לחיתולים חד-פעמיים הוא בלתי אפשרי, ונחווה כגזלה איומה של האני. ואולי זו הבקשה העיקרית של הספר: אל תקראו בו כטקסט על מצבה של האישה ההיסטרית, אלא כספר על מצבו של האדם המדוכא.
אם התינוק הוא העונש, הזוגיות היא הכלא. השעמום והניכור הם תו מתוויה של הזוגיות, והם נכפים על הזוג ולא נוצרים ממנו. לצד הקיצוניות והבוטות שלו, יש ב'תמות, אהובי' גם אבחנות על זוגיות, כמו למשל "למה אנחנו הנשים שואלות את הבעלים שלנו מה אכלת."? זו נשמעת כמו שאלה מעיתון נשים או מערב סטנד-אפ חמוד לזוגות, אבל התשובות מכילות אמת שה"רפובליקנים של הנשמה," כמו שהם מכונים כאן, אינם יכולים לסבול: "מה לעזאזל אנחנו רוצות לדעת כשאנחנו שואלות מה אכלת? אם הם זיינו? אם הם אומללים איתנו? אם הם מוכנים לעזוב אותנו"?
הרוויץ מעניקה מילים וכוח לכל הנשים המעורערות הכלואות בעליית הגג של הספרות, אבל חוברת גם לגיבורים גבריים של נובלות אקזיסטנציאליסטיות. הטבע, כמו השמש ב'הזר' של קאמי, הוא אחד האשמים העיקריים במתרחש: "דבר שתמיד שנאתי בחיי הכפר ושהיום גורם לי עונג, הוא שכל היום רוצחים," מספרת האם הצעירה המוקפת בצרעות, ינשופים, עכבישים, גחליליות, צואת פרות, חציר, איילים בודדים, ומפנטזת על "איחוד אירוטי עם את חפירה." הטבע והנשמה מעורבבים זה בזה כמו מאניה-דפרסיה: "אני מביטה בטבע, והוא מביט בי." מרסו, גיבור 'הזר,' מאשים את "לשון האור העזה המתברקת מן הסכין" בפשעו; הגיבורה של הרוויץ מספרת כבר בעמוד השלישי: "השמש מחזירה לי את הברק הכסוף של הסכין שביד שלי ומעוורת אותו."
רומנים מהסוג הזה, שאין בהם השלמה עם תפלותם של החיים, שלא מכילים את האבסורד, הם במובן מסוים טינאייג'ריים, תיכוניסטיים. בחלקו הראשון, הדוברת נדמית קצת לנערה גותית מפונקת, שמפנטזת על סכינים ומעבר דרך זגוגיות חלון במקום להתאפס על עצמה. החמרת הסימפטומים והעיסוק המוגבר במין כמפלט של אותנטיות, מדרדרים את הגיבורה ומשביחים את הרומן עד להכרה המשחררת: החרדה היא אמת, ההחלמה היא שקר.
עוד 3 ספרים על נשים מעורערות:
פעמון הזכוכית > סילביה פלאת
חייבים לדבר על קווין > ליונל שרייבר
ורוניקה מחליטה למות > פאולו קואלו
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"