1
הסיבה המשמעותית היחידה לכך שהם הפכו לנאהבים היא שבמקרה הייתה לשניהם שעה חופשית — השעה הרביעית של הבוקר, כלומר, כשמוסיפים את ההפסקות — בין עשר ועֲשרה לאחת־עשרה וחמישה — באותם ימים בשבוע: שלישי וחמישי. אירינה לימדה ספרדית; אַנדרֶס, היסטוריה.
זה קרה מיד עם תחילת הלימודים. אנדרס, שלימד בתיכון הזה שנים, הכיר בקרבת מקום כיכר קטנה, נעימה ושקטה, ולשם הלך כבר ביום שלישי הראשון עם הישמע הצלצול של עשר ועשרה. לפחות זה יהיה מפלט נעים לרגע של קריאה בשלהי הקיץ העדיין־חם הזה. אירינה, שהייתה חדשה באותו תיכון, יצאה לטיול רגלי בסביבה ביום שלישי שלאחר מכן, ותוך כדי שיטוט נתקלה בכיכר הקטנה.
באותה שעת בוקר לא היה שם איש מלבד קורא בודד. היא החליטה להתיישב ולנוח רגע. אנדרס זיהה מיד את עמיתתו באישה הצנומה משהו בעלת ההבעה העגמומית, שהתיישבה בספסל שלידו. באופן טבעי, אנשי הסגל מזהים וזוכרים בקלות רבה יותר את אלה החדשים מאשר להפך, לכן חשב שלא יהיה מנומס מצדו לא לברך אותה לשלום.
— שלום — אמר בחיוך רחב ורשמי. — אני אנדרס. היסטוריה.
— שלום — ענתה היא וחייכה חיוך מאולץ. — אירינה, אני מלמדת ספרדית. סליחה שלא זיהיתי אותך.
— יש לך שעה חופשית?
— מה לעשות.
— זה בלתי נמנע. רק ביום שלישי?
— וביום חמישי, באותה שעה.
— בדיוק כמוני.
לא היה להם מה להוסיף, אלא אם כן היה מתחשק להם לדבר, אבל לא הוא ולא היא נהגו לדבר לשם הדיבור בלבד. אנדרס משך את חיוכו עוד כמה רגעים ואחר כך חזר לספרו. אירינה עצמה את עיניה והרימה את פניה כדי לחוש בשמש הנעימה.
כל זה קרה ביום שלישי. כעבור זמן מה היא קמה, חיכתה שיַפנה אליה את מבטו כדי להיפרד ממנו לשלום בחיוך, והמשיכה בטיולה.
הם שכחו כליל את המפגש הזה עד שחזרו ונפגשו ביום חמישי. כשאנדרס הגיע לכיכר אירינה כבר הייתה שם, ישובה על אותו ספסל ומקשיבה למוזיקה בדיסקמן שלה. אנדרס חלף לידה והחווה בידו לשלום, והיא השיבה באותו אופן.
חלפו דקות מועטות עד שהשמים המעוננים והכהים המטירו טיפות גשם ראשונות. אנדרס סגר את הספר ואירינה הסירה את האוזניות. הטיפות הראשונות טפטפו רק לסירוגין, אבל עד מהרה נעשה הגשם שוטף. לאף אחד מהם לא הייתה מטרייה וגם לא מעיל גשם.
— יש איזה בר ברחוב הסמוך — אמר אנדרס.
הם פתחו בריצה כדי לצאת מהכיכר החשופה. אנדרס אחז קלות בזרועה, קרוב למרפק, כאילו להגן עליה מפני מעידה. אחר כך העצים שעדיין היו מלאי עלווה סוככו עליהם מעט מפני המים.
הבר היה אחד האחרונים מסוגו. בר שכונתי במבנה גדול מתחילת המאה, ובו דלפק עשוי שיש, מקרר בעל דלתות רבות מצופות עץ ומדפי תצוגה מלאים בקבוקים מאובקים שהתרוקנו מזמן, וניצבו לפני מראה מכוסה תצלומים דהויים.
לא היה איש מעבר לדלפק. הם התיישבו בשולחן ליד החלון. איש לא ניגש לשרת אותם. הגשם חדל, ושניהם חשבו לעצמם שניצלו מהירטבות רצינית.
— נראה לך שאפשר להזמין כאן קפה הפוך? — שאלה אירינה.
— לא הייתי עושה את זה — ענה אנדרס. — הייתי נגעל. עדיף להזמין משהו סגור בבקבוק, ולבדוק את תאריך התפוגה.
כך או כך, איש לא הופיע כדי לשרת אותם. הם נותרו דוממים והביטו בגשם השוטף שהלך והתחזק. ואז ראה אנדרס שעל לחייה של אירינה זולגות שתי דמעות, כאילו העצב שלה נדבק מהמבול שניתך בחוץ. אירינה לא הסתירה וגם לא מחתה אותן. היא המשיכה להביט מבעד לחלון, כאילו הייתה לבדה, שקועה לחלוטין במחשבותיה. הדמעות פרצו מעיניה כשחשבה בלבה, בעודם נמלטים מהגשם כדי להסתתר בבר — כשהוא אוחז בזרועה במחווה מגוננת — שהם בטח נראים כמו זוג נאהבים. היא ידעה שהיא מציגה את הדמעות במיוחד כדי שאנדרס ישאל אותה מה קרה וכדי שתוכל לומר לו על מה חשבה. ואז אולי הדמיון יהפוך למציאות. "הדבר המוזר הוא" חשבה בלבה, "שלפני שחשבתי שאנחנו נראים כמו זוג נאהבים,לא העליתי לרגע בדעתי שמשהו יכול לקרות אתו."
התגובה הראשונה של אנדרס למראה הדמעות הייתה תחושת טרדה. לא התחשק לו לשמש כותל הדמעות של אף אחד. הוא ראה אותן עוצרות ליד השפתיים, ומתנדנדות ומנצנצות במשך רגע עד שהמשיכו בדרכן. אירינה המשיכה בשלה, בוהה בגשם. "היא בוכה בלי שום מבוכה" חשב אנדרס. "להראות לי ככה את מצב נשמתה זה חושפני יותר מלפתוח את החולצה ולחשוף את השדיים." הרעיון האחרון עורר בו צמרמורת נעימה, מעין חולשה בירכיים וזיעה בכפות הידיים. פתאום עלתה במוחו המחשבה שהיא מציגה לראווה את בכייה ומותירה את דמעותיה תלויות ליד שפתיה כדי להזמין אותו למחות אותן. וכאילו השערתו נכונה, עשה זאת מיד. הוא לא הציע לה ממחטה אלא קם מכיסאו, רכן לעברה ונשק לה בזווית השפתיים, תחילה בצד אחד ואחר כך בצד האחר, בעדינות ובדיוק מופתיים. אירינה כמעט לא הגיבה, בקושי חייכה אליו, כאילו הם כבר זוג.
אנדרס העביר בבדיחות דעת את קצה לשונו על שפתיו והעמיד פנים שהוא טועם את הדמעות. אחר כך אחז בכפות ידיה של אירינה, פתח אותן והניח אותן בגבן על השולחן. מעולם לא נהג באישה זרה בחופשיות כזאת. להפך, עם נשים היה תמיד מדוד ורשמי, עד כדי ביישנות כמעט. אבל עם האישה הזאת בעלת המבט העצוב, הוא הרגיש שהם איכשהו כבר שייכים זה לזה, מי יודע איך וממתי, וכלל לא העלה בדעתו שתדחה אותו. הוא הניח את כפות ידיו הפתוחות על כפות ידיה שלה. הוא הרגיש שהן פושרות, לחות מעט. היא סגרה את כפות ידיה ולחצה את ידיו של אנדרס. היא הביטה בידיים השלובות, מופתעת מכך שזה יכול לקרות. "הוא ניחש" חשבה, "דילג על כמה וכמה עמודים בתסריט, כאילו ידע."
אנדרס התבונן באישה שאחזה בידיו והתחמקה ממבטו. לרגע לא העלה בדעתו שהאישה הזאת תעורר בו תשוקה, ואף על פי כן, זה בדיוק מה שקרה. הוא הרגיש שגופו מתעורר מהמרכז, מבין הרגליים, מבסיס איבר המין.
— תסתכלי עליי — ביקש ממנה.
אירינה התקשתה להביט בפניו. פניה החיוורים, הכחושים כמעט, הסמיקו, נשימתה הואצה והיא התאמצה לשלוט ברעד שעבר בגופה. היא חשה בושה בגלל האופן שהכול קרה. לבסוף הרימה את מבטה ונשכה את שפתה התחתונה.
— מי ומתי — שאלה בקול חסר ביטחון — החליט שאנחנו צריכים להתקרב?
אנדרס תהה בלבו אם היא שואלת מי משניהם החליט על כך — סוגיה חסרת משמעות בעליל — או שמא היא מתייחסת לאיזה כוח עליון משוער המקבל החלטות לגבי חייהם של בני האדם — שאלה נפוחה וגם לא במקומה.
— אני לא יודע — הצהיר, והוסיף במעורפל, רק כדי לומר משהו: — לפעמים קורה שהמרחק שמפריד בין אנשים נעלם והם כבר לא מנוכרים זה לזה ולא זרים.
מונית פנויה נעצרה בפינת הרחוב ליד הבר. טרטור הקשר הגיע עד אליהם.
— אנחנו יכולים לקחת את המונית הזאת — הציעה אירינה.
מכיוון שהשעה החופשית עמדה להיגמר, הבין אנדרס שאירינה מדברת על החזרה לבית הספר. רק אחר כך עלה בדעתו שאולי התכוונה למשהו אחר.
— עדיף לא ביחד — אמר. — לכי את, אני אחכה למונית הבאה.
— כן, עדיף לא — אמרה אירינה. היא שחררה את ידיו, לקחה את תיקה והלכה.
היא הלכה את הרחובות הספורים אל התיכון כשחיוך מיוחד שפוך על פניה ותחושת מתיקות ונינוחות בגופה. למעשה, היא חשבה על משהו אחר כשהציעה לנסוע במונית. אבל היא שמחה גם על מה שקרה. זאת התחלה.
אירינה הייתה נשואה, היו לה שני בנים, בני שלוש וחמש, ויחסים קפואים עם בעלה. מעולם לא היה לה מאהב. ובוודאי שלא הייתה לה כל כוונה שיקרה מה שקרה עם אנדרס. אבל עכשיו כשזה קרה, היא הרגישה בפעם הראשונה זה זמן רב שהדם מפשיר בעורקיה וזורם שוב בשמחה ובסערה. נפעמת החלה להיזכר בתחושת הרצון לחיות. הפתעה, זה הדבר שאותה שאלה רטורית שנפלטה מפיה לנוכח ההתרחשויות רצתה לבטא.
אנדרס יצא מהבר וחיכה למונית לשווא, מוגן תחת מרפסת הבניין. בכל מקרה, לגשם לא נדרשו אלא דקות ספורות עד שהפסיק, ומיד שבה השמש לזרוח. כאילו לא פרצה אותה סופה אלא כדי להפיל את השניים במלכודת הדבש שנפלו לתוכה.
גם בקרבו של אנדרס הייתה התדהמה התחושה החזקה ביותר. גם הוא כלל וכלל לא התכוון שדבר כזה יקרה. לראשונה חשב עכשיו על חולייטה, אשתו, שאף פעם לא בגד בה. הוא הבטיח לעצמו שחולייטה לעולם לא תדע דבר על מה שהתחיל זה עתה, והחל ללכת בכיוון בית הספר, בהרגשה — לא בלי שמץ של סומק בלחייו — שהעולם שלו, ושהוא מסוגל לרחף באוויר.
