בוקר אחד ישבתי בבית קפה, ומישהו בא ואמר לי: "שמעת? המוקיון התאבד."
הוא היה מוקיון במלוא מובן המילה, מאלה שלא מסתחררים מהצלחה ולא נרתעים מסכנה.
קראנו לו "מוקיון" כי הוא צחק על הכול ולא חס על שום דבר. מכיוון שפחדנו ממנו, ניסינו לכנות את האירוניה שלו בשם שיחליש אותה ויטשטש את עוצמתה. הוא הבין זאת היטב, אך הדבר רק הסב לו עוד קצת גאווה ובוז — גאווה בעצמו ובוז לאחרים.
הידיעה לא הפתיעה אותי מאוד וגם לא ציערה אותי. אם הוא הרחיק את החיים מעליו, היה זה משום שמיצה את סקרנותו. הייתי בטוח שהוא לא נכנע להתקף של ייאוש, וגם לא לטיפשות של איזו צרה צרורה.
הלכתי אל הבית שבו הונחה הגופה, ובדרך נזכרתי שלא פעם העיר אותי בשעת ערב וביקש מבעד לדלת שאשמור למענו על אקדח טעון, רק עד מחר. תמיד רצה שיהיה לו נשק להגנה עצמית, אבל היו לילות שפחד מפניו, לילות של ימים הרסניים שבהם הגורל זימן לו השפלה או גזל ממנו הצלחה כלשהי.
מדוע הפעם כיוון את לוע הקנה למצחו ולחץ על ההדק?
הוא נמלט מחיי העוני כבר לפני זמן רב. היה לו כסף, הוא היה בריא כשור, ונדמה היה ששום רגש לא יוכל לסדוק עוד את לב האבן שלו.
כשקראנו את הצוואה הבנו מדוע התאבד. הוא הפקיד את קרעי זיכרונותיו על פתקים מקומטים. פענחתי אותם כמיטב יכולתי. אלו דפים מסקרנים, כמו בכל פעם שאדם כותב את זכרי הדקות המכריעות בחייו; דקות מאושרות, דקות עצובות, רגעים חגיגיים או משונים.
הרגעים שבחר המוקיון להעלות על הכתב היו בעיקר הרגעים המשונים, והמקום הכי מתאים לצוואתו של המתאבד החביב הזה אינו אלא עיתון סטירי לצד קריקטורות ופמפלטים.
כך נוסחה הצוואה:
לבנות אחייניתה
של
מדמואזל בָּלַנְדרוֹ
אני מוריש את כל רכושי.
וזאת בתנאי
שיעניקו לדודי ג׳וזף פיטו קצבה מספקת
כדי לפרנס את חיבתו לטיפה המרה.
1839...
אני בן שש, והישבן שלי בוער.
אימא אומרת שאסור לפנק ילדים, והיא מלקה אותי בכל בוקר; כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהריים. רק לעתים נדירות אחרי ארבע.
מדמואזל בָּלַנְדרוֹ מורחת לי שם שומן חזיר.
מדמואזל בלנדרו היא רווקה זקנה וחביבה שיש לה רק שן אחת. היא גרה מתחתינו. בהתחלה היא הייתה מרוצה: אין לה שעון משלה, וככה יכלה לדעת מה השעה. "פלאק! פלאק! טראח! טראח! — הנה, שוב מכים את הקטנצ׳יק. הגיעה השעה להכין לי קפה עם חלב."
אבל יום אחד הרמתי את שולי הבגד, כי צרב לי מאוד, ונעמדתי להתאוורר בין שתי דלתות, והיא ראתה אותי; הישבן שלי עורר בה רחמים!
בהתחלה רצתה להראות אותו לכל השכונה, לקבץ את כל השכנים מסביבי. אבל אז חשבה שלא זו הדרך להציל אותו. היא העדיפה למשוח אותו בחֵלֶב.
היא מצאה פתרון אחר. לפעמים, כשהיא שומעת את אימא שלי אומרת: "ארנסט, אני הולכת להלקות אותך!", היא אומרת לה: "מדאם פיטו, אל תטריחי את עצמך, תני לי לדאוג לזה."
"נחמד מאוד מצדך."
מדמואזל בלנדרו לוקחת אותי; אבל במקום להלקות אותי היא מוחאת כף על כף, ואני צועק. בערב, אימא מודה למדמואזל בלנדרו.
"לשירותך," עונה האישה הטובה, ומחליקה לי סוכרייה בלי שייראו.
מדמואזל בלנדרו הצילה אותי מכאבי מותניים. אלוהים, אלוהים, עשה שלא אחלה!
1841 (בית הספר)
אני בן שמונה. הכניסו אותי לבית ספר. פנימייה.
התלבושת שלי היא מקטורן שחור ומגבעת גבוהה. אני נראה כמו מחבת.
בימים שיוצאים להליכה אני נשרך מאחורי הקבוצות, מושפל ובלתי נראה. אפשר לראות רק את קצה האף שלי, תמיד קצת מנוזל. בגלל השרוולים אני לא יכול לנגב אותו. בעיר אומרים שאני מלוכלך.
למורה שלנו קוראים סוֹמֵר, יש לו כלב שחור גדול. כשהמורה ישן, הכלב נושך את מי שקם מהמקום או מרעיש.
כל הזמן מכים אותי, כי אני תמיד שותה דיו. אני לא שולט בזה!
חג הפסחא...
בחג הפסחא אני מקבל תעודת הצטיינות. המנהל מחבק אותי. יש לו ריח של שום. אני אומר לו את זה, ומסלקים אותי.
אני חוזר הביתה. אני נותן לאבא את המגבעת ואת המקטורן השחור ולאימא את הישבן. היא עטה עליו מיד. בערב, מדמואזל בלנדרו נאלצת לחבוש אותו.
בכותונת הצהובה שלי...
הפצעים הגלידו, אני חוזר לבית הספר. אני לובש עור של פרה.
אומרים שהבגדים שלי מתבלים מהר מדי, אז קונים לי יריעת עור צהובה באיזה כפר ועוטפים אותי בה. אני נראה כמו השגריר מלפלנד. הזרים מברכים אותי לשלום; המלומדים מסתכלים עליי.
שוב אני עלול לחלות!
החומר שממנו תפרו לי את המכנסיים מתייבש ומתקשח. העור שלי משתפשף ואני מדמם. אני נאלץ להשתמש בחלֶב שנותר על הקרש כדי לרכך את הבד.
אבל יום אחד לוקחים אותי להתרחץ: ההורים שלי מזועזעים! הם מקלפים את השומן בפרגול וגוזרים עליי לשוב וללבוש את כותונת דיאנירה. 1 בייאושי, אני גונב את מכנסי הערב החגיגיים של אבי ולובש אותם בתור תחתונים. מכנסיים מאריג צמר רך וקטיפתי!
מה עוללתי! יותר לא אחיה, רק אגרור את עצמי. כל המשחקים המתאימים לגילי נאסרו עליי. אסור לי לשחק תופסת, אסור לקפוץ, אסור לרוץ, אסור ללכת מכות. אני מושפל, לבדי. יש הלועגים לי, יש המרחמים, אני חסר תועלת! רק בן שתים עשרה אני והנה כבר זכיתי להכיר את ייסוריה האילמים של הגלות, פה בעיר הולדתי!
אבל יום אחד מתגלה התרמית. זה קורה בטיילת. אני משתופף לי בקרן זווית. אימא רואה מרחוק את המכנסיים הצהובים נופלים ומגלה את רגליי השחורות מציצות. "מה זה, הבן שלי הפך לכושי?" היא מתקרבת בדאגה. היא אינה מצליחה להשקיט את הלמות לבה!
הכול נחשף! מחזה נורא! ההורים שלי מתייעצים זה עם זה. הוחלט לשלוח אותי ללמוד מקצוע, כבר למחרת היום.
