פושטקים

1.

 

ז'וֹאָאוּ מולי עכשיו. חיוור. הוא שואל אם מתחשק לי להכין קפה. כן, אני אומר.

אני מביא את הספלים. שואל אם ככה סוכר זה טוב. אנחנו מקשיבים לווילי נלסון שר את September Song. זה הדבר היחיד שהבאתי מהנסיעה הקצרה לארצות הברית. תקליט של וילי נלסון.

ז'וֹאָאוּ כאילו תופס משהו באוויר. הוא מחייך. אני נוגע בזרועו של ז'וֹאָאוּ, הלילה יורד, ואני אומר שהוא צריך ללכת לישון עכשיו.

 

כשאני מכסה את ז'וֹאָאוּ בסדין, רק עד המותניים כי קיץ רציני עכשיו בפּוֹרטו אָלֶגרֶה, כשאני מכסה את ז'וֹאָאוּ אני רואה שהוא הולך ממני.

אני נושא את ז'וֹאָאוּ בזרועותיי אל המכונית, והוא ימות כעבור דקות, בתוך המכונית. באמצע פקק תנועה.

 

He’s gone, אומרת האחות לילד, הבן של המת, בסרט אמריקאי ישן. אתמול בלילה סיפרתי לז'וֹאָאוּ את הסצנה הזאת. תיארתי את הצנצנת עם הוורָדים האדומים לצד המיטה. את האחות הג'ינג'ית. ואת הילד שמועך את הכובע שלו כדי לא לבכות.

 

ז'וֹאָאוּ סבל ממחלה בלתי מזוהה. הוא איבד בהדרגה את הכוח ואת יכולת התנועה — מערכת העצבים הלכה והידרדרה.

 

קיבלתי את הידיעה ביום שחזרתי מארצות הברית. ז'וֹאָאוּ גר אז ברִיוֹ. אני גרתי בפּוֹרטוֹ אָלֶגרֶה. היינו חברים ותיקים עוד הרבה לפני שז'וֹאָאוּ עבר לריו.

אני עדיין בשדה התעופה גָלֵאָאוּ, רק חזרתי מארצות הברית, וז'וֹאָאוּ מספר לי שהוא עומד למות. אני נשאר כמה ימים בריו עם ז'וֹאָאוּ.

 

לז'וֹאָאוּ אין משפחה. תמיד צחקנו שהמשפחה שלו היא המשפחה הכי נכחדת בעולם. אז הבאתי את ז'וֹאָאוּ לפורטו אלגרה. כדי שימות קרוב אליי. הוא מת תוך כמה ימים.

 

זמן קצר אחרי שז'וֹאָאוּ מת הגיעה אדה מארצות הברית. כדי שנוכל להחליף את תקיעות הסכין האחרונות בחשכת חיי הנישואים שלנו. נישואים? — שיהיה, אין לי מילה אחרת. כמה ימים קודם לכן אמרה לי אדה שהיא עוברת לתמיד לחוף של דייגים בסנטה קתרינה. אתמול קיבלתי ממנה מכתב. היא כותבת שהיא התאהבה בדייג ממוצא גרמני. כל בוקר הדייג מלמד אותה לדוג.

אני פוקח עיניים, וכבר אור יום. אני רואה את המכתב של אדה זרוק על רצפת החדר. אני לא יודע מה הסיבה שהשארתי את המכתב על הרצפה אתמול.

אני שומע את הטלפון מצלצל. אולי זאת אדה, אני חושב, אולי קרה משהו.

בטלפון קול של גבר מדבר אנגלית. רק שהבנאדם או שיכור או משוגע. אני לא מבין מילה ממה שהוא אומר. בליל של הברות. אבל מספיק כדי להבין שהקול מדבר אנגלית. ליתר דיוק, אמריקאית.

אבל אני לא מבין כלום ממה שהבנאדם אומר. רק דבר אחד אני מצליח להבין בקושי: אחרי הצהריים אהיה שם.

אני מניח את השפופרת. אני ניגש לחלון, לראות אם במקרה יש איזה גרינגו משוגע או שיכור בתא הטלפון שממול. אין אף אחד ברחוב. הטלפון שוב מצלצל.

 

אני לא יודע אם נתקפתי פחד או מה. אני יודע רק שהתחלתי לנעול את הנעליים, צורך משוגע לצאת.

ירדתי במדרגות של הבניין ושמעתי את הטלפון מצלצל ומצלצל.

כשיצאתי לרחוב שמתי לב שאני לובש את אותם בגדים כבר יותר מחודש. אפילו כשהלכתי לישון לא פשטתי אותם. הייתי שבור מזה שהספר האחרון שלי, "שמש מקאבּרית", לא נמכר בכלל. כמה מבקרים ציינו את הרומן לטובה בסיכומי השנה. אבל לא היו לי קוראים.

והתקופה האחרונה עם אדה הייתה קשה, חשבתי. ולגמרי נמאס לי לחיות מתרגומים.

אתמול בלילה, כשהקשבתי ל־September Song של וילי נלסון, שמעתי מין רחש ופתאום הייתה לי תחושה שז'וֹאָאוּ אתי בדירה. אבל ז'וֹאָאוּ לא היה שם, וזה היה לילה עצוב של כאב.

בין ערוּת לשינה דמיינתי שאני עטוף שריון בלתי חדיר. גם אם הייתי מקדיש את כל שנותיי האחרונות לחציבה בשריון הזה, גם אם הייתי מצליח לחדור בעדו, אף אחד לא היה מחכה לי מעברו האחר, גם לא ז'וֹאָאוּ.

נשענתי על הקיר של הבניין וחשבתי על זה, על ההוא, על עצמי. כשהיינו צעירים חשבנו שאנחנו מיוחדים כל כך; כולנו כישלונות מוחלטים. הפטרייה הגרעינית לא תטאטא מהעולם שום דבר מיוחד.

ואולי בכלל לא הייתי מתנגד להתפרק ולהיטמע בחלל. שם לפחות אוכל להתחמם בזוהר האלים.

סחרחורת קלה אפשרה לי בינתיים לראות את הדברים ביתר בהירות: פנס רחוב שדולק עדיין, מכונית גוֹרדיני שננטשה מזמן, מרצפת שיצאה מהמדרכה.

היום התגלה לי במרכיביו השכוחים, ואני אצא לשוטט.

 

ואז נשמעה צעקה. חבורת נערים עברה פתאום בפינת הרחוב. הם צעקו גסויות. כאילו יצאו שיכורים או מסוממים מלילה לבן כזה.

הם גם ירקו כל מיני צעקות של קריאה לקרב. משפטים כמו "להיכנס בהם!"

מה יקרה לי אם הם יחליטו לתקוף אותי, חשבתי. אבל החבורה אפילו לא הבחינה בי. הם עברו בפינת הרחוב, חיו את הזעם הזה, ושום דבר אחר לא יכול היה למשוך את תשומת לבם. יכולתי להתחבא מפחד שיתקפו אותי, יכולתי גם לא, החבורה הייתה ממשיכה בדרכה, בלי לשים לב שאני שם.

עכשיו הדבר היחיד ששמעתי היה תרנגול קורא. תרנגול, חשבתי. והתחלתי ללכת.

הדבר הראשון שראיתי בדרך היה עץ שאדה אהבה מאוד. היא נהגה לעצור לידו, לגעת בגזע, ולהפגין את ידיעותיה על הזן הזה. אף פעם לא הצלחתי לזכור מה השם של העץ. אולי כי ברחוב תמיד מיהרתי, ושיגע אותי שאני צריך לחכות לאדה שתפגין את ידיעותיה בבוטניקה.

הסתכלתי בעץ והרגשתי הקלה. אדה מצאה סוף סוף גבר אחר. ויש גם פרט מרגיע: היא יוצאת לדוג אתו כל בוקר. עזבתי את העץ והחלטתי שלא יהיו עוד נשים בסיפור שלי. התקופה האחרונה עם אדה השאירה מין מורסה אצלי במחשבות, וזה מה שהעסיק אותי כל הזמן. לא יכולתי לדמיין את עצמי שוב עם אישה בזרועותיי, לא כל עוד המורסה נמצאת שם ותובעת את כל זמני. מילא אישה, איך אפשר לשמור ככה אפילו על זקפה? רק המֵחוש הזה פעם לו לבדו אצלי בראש.

עזבתי את התרגומים המוצצים את דמי והשתרעתי על הספה. אדה שוטטה הנה והנה בדירה, ותהיתי אם היא תצליח לשים לב שאני רוצה פשוט לא לעשות כלום. זו המורסה הזאת בראש שלי, היא דרשה את כל זמני. כדי להשלות את עצמי קצת חשבתי שאולי בעצם אני נכנס למצב של זן. מקום שלֵו ורדום שבו פשוט לא עושים כלום.

אבל אדה דווקא שמה לב. וזה עורר בה ייאוש עצום. עד שהיא מתחילה להתאושש סוף־סוף מהתקופה המסויטת שלה בארצות הברית.

שרקתי משהו וחציתי את הכביש. חציתי את הכביש ובעטתי בפחית. אני מודה שהיה לי טוב בלי אישה לידי. בעצם, גם עם אדה, כבר הרבה זמן לא הרגשתי שאני עם אישה. למען האמת, זה התחיל הרבה לפני שהיא נסעה לארצות הברית. כבר הרבה זמן שאני והמורסה הזאת חיים ביחד. רק שעכשיו היא הגיעה לעוצמה בלתי נסבלת, ואדה הסתלקה לה לחופים הבתוליים של סנטה קתרינה.

חשבתי אולי לשתות קפה. קפה לא יזיק עכשיו, ויום יפה היום. בלי אישה.

ברגע האחרון התחמקתי מלדרוך בתוך חרא של כלב. חשבתי שהיום לא מתחשק לי לפגוש אף אחד. ראיתי כבר מספיק אנשים. עצוב, חשבתי: נראה שאף אחד לא מאמין שמצבנו מעולם לא היה גרוע כל כך.

ונכנסתי לבר לשתות קפה. נשענתי על הדלפק ושאלתי את עצמי איזה יום היום בכלל. התביישתי לשאול את הבחור שם, כי התנועה הדלילה ברחוב עוררה אצלי חשד כבד שיום ראשון. ומוזר מאוד שמישהו לא ידע שעכשיו יום ראשון בבוקר. בכל יום אחר זה בסדר. אבל אם אתה לא יודע שיום ראשון ואתה מודה בזה, יחשבו שאתה שיכור, שאתה מסומם — בטלן מסוכן. זה יום שכמעט אף אחד לא יוצא בו לעבוד, ואי אפשר לא להבחין בכך.

בכל זאת אזרתי אומץ ושאלתי את הבחור. כן, יום ראשון היום. לגמתי מהקפה, ובניגוד לציפיותיי, לא נראה שהשאלה עשתה עליו רושם מיוחד. הוא המשיך למזוג קפה לאדון שישב לידי, ואחר כך התחיל לנקות את הדלפק במטלית. עדיף ככה, חשבתי והבטתי בספל הריק. שיהיה יום ראשון הזה אחד מהטובים, אף לא אחד.

שילמתי, יצאתי מהבר, הלכתי לצל של עץ שהתכופף מעל למכונית והדלקתי סיגריה. יכולתי לעשות הכול — או לא כלום, אלוהים, לא כלום: להישאר כאן בצל על המדרכה, לעשן, הרי דורשים ממני נצח נצחים. היסטריים, חשבתי. לא הייתי קשור לשום דבר מלבד גחלת הסיגריה.

 

גמרתי את הסיגריה, והודיתי שעכשיו אעשה משהו אחר. הצצתי בשעה בחנות שעונים, ורגע אחר כך עמדתי מול בר די עלוב שישבתי בו מדי פעם, ברחוב סַלגָדו פילְיו. היה פתוח, אז נכנסתי. התיישבתי עם המרפקים על השולחן ואמרתי לבחורה: כוס דְרֵהֶר. יבואו עוד, את תראי. הדרהר כבר היה אצלי ביד. שתיתי את הקוניאק בלגימה אחת. כמו בריון גס באיזו מסבאה. לא אמרתי שיבואו עוד, חמודה.

ועוד ועוד. כי זו הייתה ההזדמנות שלי: לשבת בשקט ולשתות ביום ראשון על הבוקר. רציתי להעביר לפחות עשרים וארבע שעות מחוץ למשחק. לא להשתייך לאף אחד ולשום עובדה, להיות אחד ששותה דרהר וזהו. אולי כל השכרויות הגדולות מתחילות מרעיון כזה, חשבתי.

אבל שיזדיינו השכרויות הגדולות. לא התחשק לי להטריד את עצמי בעוד שאלות בכלל.

והחיים תמיד טומנים מלכודות. הפעם הופיע מולי המשורר הקטן. הוא ראה אותי שותה, מיהר אליי ושאל: אתה? התחושה הראשונה שלי הייתה שאני צריך להתחמק, כי לא זיהיתי את הילד בשום אופן. שזה אחד מאותם בלבולים רגעיים.

עכשיו הילד צעק: אתה? רוקנתי את הדרהר בלגימה אחת וניסיתי לחשוב איך להגיב. שאגיד לו, כן ילד, זה אני? או שלהפך: זו רק אשליה, עזוב.

בינתיים הילד כבר התיישב מולי. ותאמינו או לא, בכה. כשראיתי את הבכי הזה התחלתי לחשוד שאולי הילד באמת מי שהוא. זאת אומרת: שאולי הילד באמת מזהה אותי.

או יותר מכך: שאני מזהה את הילד. בסופו של דבר, לא ממש משנה מי זיהה את מי. העובדה היא שאנשים פצועים מחפשים זה את זה ומשלים את עצמם בשיחה. נדמה להם שמשיחה לשיחה יחזיקו מעמד עד המוות.

כך גם הילד: הוא רצה לדבר אתי כי הוא בכה. ואני רציתי יום ראשון, ולא שמעתי כלום. אפילו הרגשתי מין כאב באוזניים, כאילו גוש עצום נלחץ כנגד עור התוף שלי. באמת יש הבדל אינסופי בין להקשיב ולשמוע. לשמוע לא שמעתי כלום. אבל איך יכולתי להפסיק להקשיב, אני, שרגיש כל כך לצלילים?

עכשיו, גם לראות לא ראיתי כלום. גם לא הסתכלתי — כלומר, בילדונת שמביאה לי עוד דרהר. אני מסתכל בכוס, בזהב המושפל של הדרהר, ומבין שהוא ממלא משימה קדושה, מערפל אותי מכל השאר.

 

אבל לא הכול הולך כמו שרוצים. הגושים הלוחצים בתוך האוזניים גרמו לי אי־נוחות גדולה, ונאלצתי לתת לילד רגע של תשומת לב, כדי לראות אם אוכל לכוון את הסיפור אל סופו במהירות.

אני אגיד לו שהכול בסדר, אוקיי, אבל שלא ימשיך כי אני לבד שם, בדרהר החמישי שלי. אבל הילד דיבר כל כך הרבה שלא היה הרבה סיכוי שתהיה לי הזדמנות.

הוא נזכר שהוא בא לבקר אותי יום אחד. עם השירים שלו ביד. הוא העריץ את הספרים שלי במידה כזו שממש הרגשתי אז כמו קדוש. והילד בא לספר לי משהו: שהוא משורר־מתאבד. שכבר אין לו כוח לשירה במדינה כמו שלנו. הוא הולך לעשות את המעשה הפוליטי האפשרי היחיד: שיר־התאבדות.

אני רוצה להילחם שנה שלמה בשביל שורה בשיר. אבל ברחתי מהמשפחה ואני לא מחפש עבודות, והרעב מדמה ערנות רק עד נקודה מסוימת. אחר כך הוא הופך לרכּכת רוחנית, ומזה לא מחלימים.

השירים שאני מביא לך מגיעים עד לנקודה הזאת. עכשיו חיי נידונו לדעיכה בלתי נמנעת, בשיא פריחת הנעורים.

מה הטעם לחכות לסוף? אני משאיר לך את השירים שלי ומסתלק. הוא כתב את השירים האלה כשהתבודד בבית של חבר בטוֹרֶס, בלי פרוטה. המוזות השאירו לו זיהומים, תולעים, ואפילו טיפשות משונה במבט.

 

זה קרה לפני חודשים. אדה הגיעה לדלת, ראתה את הילד שם אתי — נדמה לי שזה היה בדיוק ברגע שהוא מסר לי את כתב היד — ולבשה הבעה תאטרלית של ספקנות.

באותם ימים היא הייתה מסוגלת לעשות כל דבר כדי להציל את מה שנקרא מערכת היחסים שלנו. לכן היא מצאה לעצמה דרך להתקרב למשורר הקטן, ובן רגע נכנסה אתו למיטה. זו הייתה הדרך שלה לבעוט, למחות, לא להודות שהדברים בינינו הגיעו לאן שהגיעו.

היא צעקה אורגיות מהחדר. שיערתי שזאת קריאה אליי, אני, שנשארתי בחדר העבודה שלי, החדר הסמוך, וכרסמתי את עצם הדף האחרון של "שמש מקאבּרית".

ולא צדקתי? רק תקעתי ברומן את הנקודה האחרונה והנה אדה הופיעה מולי, ערומה, וביקשה שאבוא. הייתי תשוש מהספר ששאב אותי לתוכו בחודשים האחרונים. אבל היא, ערומה, שם, הפגינה תחינה גדולה כל כך שהרגשתי שאין בי כוח לסרב, והלכתי.

נכנסתי אתה לחדר החשוך. החדר הריח רע. הילד היה שם, שרוע על המיטה, ערום ורפוי. את זה ראיתי באור שבא מהמסדרון. אדה ביקשה שאגע בו. נגעתי בפנים של הילד, והרגשתי פצעון. משכתי את היד בחזרה ובאמת הייתה עליה מוגלה.

אדה שכבה עם הילד עוד פעם אחת. כשיצאה מהחדר היו העיגולים סביב העיניים שלה כהים עוד יותר. היא בכתה, ושוטטה ככה בדירה כל היום.

בלילה שמתי לה בפה חתיכת גבינה. הילד עדיין היה שם והסתכל. לא הצעתי לו כלום. נתתי למשורר הקטן שיסתכל.

מהר מאוד גיליתי שהבנאדם משעמם. הוא חיבר שם את השירים התמימים־מיוסרים שלו, פה ושם עם נגיעות של אמת. אבל המצב הטרום־התאבדותי שלו היה כזה קדוש מעונה, שרק מלהסתכל עליו נהיה לי חמוץ בפה.

והכי גרוע שהוא חשב לעכב משהו שבעצם עמד על סף התממשות. איך אפשר לא לראות שהילד כבר עם רגל אחת בקבר?

המשורר המתאבד היה באמת מעבר לכוחותיי: בניגוד לצרחות שהוא צורח עליי עכשיו מעבר לשולחן בבר, בימים ההם הוא נהג לדבר בלחישות — הוא היה מזיז את השפתיים בתנועות לא ברורות, כמו מישהו שהולך לאיבוד בתוך סיפור ולא נשאר לו מספיק דקדוק לתרץ את הסטייה מהדרך.

המשורר הקטן סיפר לי שוב ושוב שהוא נולד בברזיליה. הוא חי שם עד שבא לחפש אותי עם השירים שלו. ונשאר כאן. הוא התוודה בפני שעזב את ברזיליה כדי למצוא אותי; אותי, את הסופר שהביא אותו למאוס בשירה.

בן של איש צבא. עניתי שאני כבר מכיר את הסיפור הזה עד בחילה. זה לא הטריד את המשורר הקטן: נראה לו טבעי שאני יודע הכול. וחוץ מזה, הפרטים הביוגרפיים שלו נכנסו בכמה פסקאות קטנות: עלילתם המעורפלת לא עניינה אותו כהוא זה — כל מה שעניין אותו היה אמנות המיתה.

אבל למרות הכול, הדף של המשורר הקטן בספר ההתאבדויות נשאר חלק. פעם אחת החליט לחיות מיצג של מעשה אובדני: הוא שפך על עצמו צנצנת קטשופ שלמה ונשכב באמבטיה, ערום. על החזה שם את הכומתה של אבא שלו עם סמל הרפובליקה. ואז צרח כמו מטורף. הוא השאיר את הדלת לא נעולה בכוונה, ואבא ואימא רצו לחדר האמבטיה, למדוד לו את הדופק ולהקשיב ללב.

אשפזו אותו במכון גמילה. במשך כל אותה תקופה, לתדהמתם הגמורה של הוריו, הבדיקות לא מצאו שום רעל בגוף של הילד.

הבעיה עם המשורר הקטן הייתה שלא היה לו רצון לאכול. כלומר, הרעב שתקף אותו עכשיו מחוסר ברירה נבע בעצם מייעוד עתיק. עוד פקיר.

 

קראתי לבעלים של הבר. אמרתי שייקחו את הילד הזה משם תכף ומיד. בכוח אם צריך. הוא גורם מסוכן שנכנס רק כדי לזרוע בלבול, אם לא גרוע מכך. והוא כבר שיכור לחלוטין. הוא בא לספר לי איזה סיפור מחריד שקרה בינו לאחותו.

הבעלים של הבר ניגש למשורר הקטן ואמר שעדיף שיסתלק משם כמה שיותר מהר. המשורר הקטן קם ממקומו, הסתכל עליי ואמר שעוד היום ניפגש במקום אחר. עניתי שלא ידאג, אם הכול ילך כמו שצריך ניפגש עוד היום בגיהינום, אוקיי.

אבל ראיתי את המשורר הקטן מתרחק משם, בלי שום פחד שניפגש שוב. מיום ראשון הזה ואילך אני אתחיל לחיות מחוץ למשחק. שום משורר קטן לא יעצור אותי.

 

והגיע הזמן שאצא משם גם אני, הבוקר עוד רגע נגמר. שילמתי את החשבון, יצאתי והתחלתי ללכת.

מוזר שדווקא תחת שמש כזו עלה בזיכרוני הרחוב הכי אפל. תהיתי אם אין לי בעיית עור, מחלה שמרחיקה אותי מקרני השמש.

לא אהבתי את הרעיון, לא כי אני חסין מפני השמש, אלא כי דיכאון נורא תקף אותי למחשבה שהעור שלי יידרדר.

כי אם יש משהו שאני יכול להגיד בלב שלם זה שתמיד הרגשתי טוב בעור שלי, אני לא יכול להתלונן. עד היום יש בעור שלי איזו תכונה ילדותית, שמבחינה מסוימת עוזרת לי לחיות. כאילו אני מלטף את עצמי כבר הרבה מאוד זמן.

אבל גם אם הרחוב הכי אפל עלה בדעתי, וידאתי שהשמש שוטפת את הכול. רק פס דק של צל בשולי המדרכה משמאל. חציתי את הכביש והלכתי קרוב לקיר על המדרכה משמאל. תחבתי את הידיים בכיסים וחשבתי איזה סקנדינבי נהדר הייתי יכול להיות. לחיות בחסות הצללים, בלי סכנה שאתקל במשוררים קטנים. לא תוכנית נהדרת ליום ראשון? להתהלך בערפל, כשלצדי רק רוח רפאים.

ברגע זה הופיע מולי פארק רֵדֶנְסָאוּּ. לפי האור, שעת צהריים מפוארת. כל כך הרבה זמן הייתי בבר? חשבתי. לפני רגע ראיתי את הזריחה וכבר צהריים. כמה קשה להשיג את מהירות היום, מלמלתי. תמיד הוא עוקף אותי.

והחלטתי להתיישב שם, על הספסל הנחבא תחת הערבה הבוכייה. אני חושב שאף אחד לא ראה אותי. הנה כבר יום ראשון בצהריים, ומה נשאר מהבוקר? אני מזיע קצת, והערבה מקיפה אותי.

ושם, בצל הקלוש, מופיע מולי ילד. אולי הוא בא לנוח מהשמש וזה המחבוא שלו?

לא חשבתי שגם כאן אני עלול לפגוש עוד אחד.

ועליי להודות: אני לא מת על ילדים. זה שפה אמנם עוד לא יודע לדבר, אבל כבר התחיל לפלוט צחקוקים ממולמלים. נראה שהוא ילך בדרך שכולם הולכים בה: הם מתיישבים מולנו בשולחנות ברים, ומדברים — מדברים ובוכים.

אני מביט בילד אבל מעמיד פנים שאני לא רואה, שאני עיוור. הבעיה היא שלילד רגיל אין שום ניסיון עם עיוורים. עד עכשיו הוא ראה רק אנשים שרואים אותו, נוגעים, מנשקים, מטלטלים, מועכים...

נראה שזה נכון גם לגבי הילד הזה, אף פעם לא יצא לו לראות עיוור. ההתנהגות שלי בטח נראית לו כמו עוד דרך לראות. הוא ממשיך לצחוק ולמלמל.

ועכשיו הוא בא ומשליך את עצמו על החזה שלי. הידיים שלי שמוטות על הספסל ולא מגיבות כלל. לילד הזה יש ייעוד אנושי שלי אין. אני סובל מדחף ראשוני יותר: הרצון שהילד הזה לא יהיה כאן.

נכון, לפחות הילד הזה לא מדבר. הוא רק יודע לפלוט צחקוקים ממולמלים. אבל היה טוב עוד יותר אם הוא לא היה בא ומסתער לי על החזה. למה הוא לא מסתפק בהתבוננות? המון פרצופים הייתי יכול לעשות לו. כמו ליצן לא צפוי שמתחבא כאן בצל. אולי הילד היה מאבד סבלנות ומתנפל עליי בבעיטות ואגרופים?

גוש בשר אומלל, חשבתי: לא מכיר דבר מלבד החזרה.

אבל הפתעה מתוקה: הילד הזה מביט בי. ישר בעיניים. אני תוהה כמה זמן הוא יחזיק מעמד. אולי פתאום תישמע איזו חיפושית והוא ייעלם בחיפוש אחר מקור הרעש.

כמו כל הילדים, גם הילד הזה מרייר. הוא מייצר רוק ולא יודע לעצור אותו. כשהוא מביט בי אני מפריש קצת רוק עד קצה השפה. אני מפחד מהצליל של החיפושית כמו שלא פחדתי מימיי. זה מה שקורה: אני מביט על ילד שמביט עליי. שום אנחה רפה, כלום.

והוא מתכופף, מכה בדשא, רוצה לשכב. והוא נשכב. הוא צוחק, ומצביע על פרח, כמעט מעל לראש שלי.

אני שומע קול של אישה שקוראת לילד שלה. אימא שלו... אישה יפה שמפרידה כמה מענפי הערבה, ואומרת לילד שהחמודי שלה הפחיד אותה מאוד, שאף פעם לא יתחבא לה ככה.

האישה מתעלמת ממני בהפגנתיות. היא רואה רק את הילד שלה, היא מדברת רק אליו. היא נעלמת מהתמונה, עם הילד בחיקה. זו הייתה אישה יפה.

 

עכשיו אני יכול לחזור לבר. מחכות לי עוד מנות של דרהר. אני מתיישב ליד אותו שולחן. שולה מעמקי הכיס את הפרח המעוך ושם אותו על המפה. הבחורה מביאה לי את הדרהר ואומרת שתכף תתחיל חזרה להופעה שתהיה בהמשך הערב. זו רק חזרה, אתה צריך לשלם רק על הקוניאק, אין בעיה.

האורות כבים ובבר אין חלונות. זרקור נדלק על הגוף של האישה. היא מתחילה לשיר להיט של נוֹרה נֵיי. וזו אותה אישה מפארק רֵדֶנְסָאוּ. אני מזהה אותה בטבעיות כזאת שזה משונה. היא שרה, בלי הילד.

עד אחרון האקורדים הנוגים. אני מזמין עוד שתי כוסיות דרהר. אני אציע אחת מהן ליפהפייה שגמרה לשיר. מוקסם — אבל בלי לומר מילה — אני מרים את שתי הכוסות בהזמנה. כאילו ציפיתי לאיזה כישוף בלתי צפוי בתגובה לרברבנות של שיכור מול נקבה.

אני מרים את הפרח ומועך אותו עוד קצת. הוא הופך לסמרטוט בתוך ידי. האישה מתחילה עוד שיר. אני יושב בחושך, אף אחד לא יכול לראות אותי פה.

אני מבחין בתנועה מתחת לשולחן שלידי. אני מדליק גפרור: אותו ילד מפארק רֵדֶנסָאוּ, מסתכל עליי.

אני שואג למלצרית. הבעלים של הבר מגיע עם פנס והבעת כעס מצחיקה. רק רציתי לשלם, אני אומר.

אני חומק החוצה בין השולחנות, נמלט.

פתאום אור השמש. אני חושב על מניפה בצל העלים ההם. הייתי יכול לשבת שם עד הערב ולחשוב על הא ועל דא. אבל היום אי אפשר להיות זהיר מדי: הצל הנוגה, כל דבר מפיל אותי ברשתו, ואני רוצה ללכת.

אני רוצה ללכת כאילו אני לא מקבל דבר. כאילו אני התנגדות טהורה. בוא הנה, דוקטור, לווה אותי בשטוּף השמש הזה, גלה לי: היית פעם מרוצה באמת? נגיד 48 שעות, פשוט מאושר? אם ככה, תסביר לי, למה לא לפעול, עכשיו? יש כמה אפשרויות. מה לגבי מהלך שיוציא אותנו מהמשחק, הא?

אני מישיר מבט אל השמש: אני רוצה למחוק את השחצן הזה שמלווה אותי, שהוא פחדן ולא יותר מזה.

 

כן, השמש מעוורת אותי. בבוהק העמום אני רואה רק גבר מתקרב — הוא נראה כמו הנווד של צ'ארלי צ'פלין. אני מתיישב על המדרגות של בניין ציבורי ומסתיר את העיניים בכף ידי.

בתוך כף ידי נשאר אותו איש, גדול יותר. עם אותם בגדים שפעם לבשתי אני. הבטתי על עצמי במראה שעה ארוכה. אדה אמרה שאני בסדר.

התחשק לי להירדם שם, על מדרגות הבניין הציבורי. אבל אדה הביאה את התלמידים שלה, הייתי מוכרח להתנגד לשינה. היה אצלנו בבית תרגיל מעשי בהיסטוריה — המצאה אומללה של אדה — ואני התחפשתי לפועל ברזילאי. והתלמיד הראשון שנכנס — אני לא יודע אם זה היה בגלל המגפיים הענקיים שנעלתי, מגפיים בלי שרוכים — התלמיד הראשון צעק: תראו, צ'ארלי צ'פלין.

התלמידים התיישבו על הרצפה מסביבי. אדה הייתה אז סוציולוגית. אחר כך זינקה כמו מטאור לתאטרון. והיו עוד הרבה דברים שניסתה לפני שנפלה לזרועות הדייג הגרמני. אבל אז, בתור סוציולוגית, היא דיברה. היא אמרה שאסור להם לבלבל בין האומלל שלנו לדמות לירית.

היא ביקשה שישכחו בינתיים מהקבצן המתוק. ובכן, אמרה בהחלטיות: באנו כדי להכיר את כוח העבודה שהבינלאומיים גזלו. הפועל הבר־זי־ל־אי. ובהחלטיות המשיכה: האשליה הזו של הנווד היא בסך הכול המשיכה הישנה של מעמד הביניים אל מה שעודף, אל ה־שו־נה. לא דיברנו אתמול על כוח עבודה עודף?

בדיוק, זה היה אתמול. זה בדיוק הנווד, הוא מסולק מהמפעלים שם בארצו המתועשת. הוא נשאר בחוץ, מיותר. היום נעסוק בפועל, בברזילאי.

עשיתי פרצוף מדוכא, מאוד לא ראליסטי. ברכט היה באופנה. התלמידים לא הבינו את הכוונה וצחקו.

הם לא ידעו שאדה מנבאת את העתיד: בתוך עשר שנים נהיה כולנו כוח עבודה עודף — עדיין לא! התלמידים צחקו מהפרצוף המדוכא המאוד לא־ראליסטי שלי.

אם לומר את האמת, גם אני לא דאגתי אז לסוגיות העודף במידה מספקת לתת את המשקל הראוי לדבריה של אדה. פלרטטתי עם אחת התלמידות. קרצתי לה. היא נעצה בי מבט.

והראתה שהיא שטן קטן. היא שאלה: אדה, את חושבת שהנווד לא צוחק כי חסרות לו שיניים?

התחלתי להסמיק. הייתי אדום כמו תלמידה בבית ספר. אדה הייתה עסוקה מדי בשיעור ההיסטוריה ולא שמה לב לפלירט שלי עם הממזרה הקטנה, ועוד פחות מכך להסמקה.

אדה אמרה: חמודה שלי, מה המשיכה המורבידית הזאת לנווד, כשאני רוצה לדבר על הפועל הברזילאי?

השדה הקטנה חייכה אליי. היא יושבת על הרצפה, ואני עומד וראשי שמוט על כתפי, יותר מריה הקדושה מהנווד — באמצע מעגל התלמידים. היא יושבת על הרצפה ומסמנת בראשה לעבר ברכיה המורמות, והיא לא לובשת תחתונים. אדה לא יכלה לראות.

באותה תקופה אדה לימדה בבית ספר ציבורי ניסיוני. היא נהגה בתלמידים בישירות מודרנית. זה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. בוקר אחד התחילו מכות בבית הספר. לא רק שהמנהלת ואדה ומורים אחרים איבדו את משרתם, הם גם הובלו בשורה לניידת שהסיעה אותם למעצר בבידוד. ועוד מכות.

אדה לא שכחה את הבוקר הזה אף פעם. כשיצאה מהכלא נשארה בבידוד עצמי עוד זמן מה. יום בהיר אחד, סתם יום בהיר ורגיל, פתחה את החלון בחדר והודיעה שהיא מצטרפת לקבוצת תאטרון ניסיוני. ברגע שהצטרפה הרגישה לא שייכת.

היום היא לומדת לדוג.

 

בזמן שאדה דגה אני כאן, מביט בילדה הזו שמביטה בי בלי תחתונים. איפה היא מסתובבת עכשיו? אני תוהה. ילדות גדלות ונעלמות, משאירות אותנו לתהות: מה היה בסופה של הפרחחית הקטנה? התחתנה? מתה? עובדת בתור מזכירה דו־לשונית? עורכת דין? נזירה? זונה מובטלת?

ואני עדיין לבוש כמו הנווד. רק שעכשיו כולם הלכו. אני והילדה לבד בצל.

אני רואה שאני לובש ג'ינס. אני פושט את הג'ינס ואת כל שאר האביזרים של הנווד. אני בתחתונים. אני פורש את הג'ינס על אדן החלון. שם הוא נשאר. היום מחשיך, והוא עדיין שם. כמו ג'ינס טרנסצנדנטי בציור של ביל טראק. הוא חורג מגבולות עצמו כי הוסר ממנו עול השימוש, הוא קיים רק למען עצמו. ג'ינס גדול מהייעוד שצוּוה לו.

בינתיים הוא פרוש על אדן החלון, חף מאשליות: הניסיון היומיומי לימד אותו שבכל רגע אני עלול לבוא, לקחת אותו, ללבוש אותו שוב.

עכשיו הייתי הנווד בתחתונים. הילדה חייכה בלי תחתונים. על הרצפה. גם אני חייכתי. ובתחתונים יצאתי לרחוב. השארתי בצל את הג'ינס שעל אדן החלון ואת הילדה בלי התחתונים.

 

התפלאתי לגלות שבחוץ עדיין יום. ירקתי על המדרכה. הסברתי שהימים ארוכים מאוד בקיץ בפורטו אלגרה. פתחתי את כף היד עם המפתח של הדירה ותהיתי אם לא

עדיף לזרוק אותו לביוב הפתוח שלרגליי. ג'ינס וילדה

ישמרו על הדירה, בצל, לפחות עד שאדה תחזור מסלבדור.

אידיוט, אמרתי להשתקפותי בביוב. התכופפתי וזרקתי את המפתח פנימה. בן רגע המפתח שקע. וגם אני כמעט הצטרפתי אליו. סחרחורת, לא יודע — נפלתי ליד שפת הביוב. הרגשתי שמין קדחת מציפה את המוח שלי. שאני על סף התקף.

 

למרבה הפלא לא נבהלתי. זו דרך טובה למדוד את אורך היום: בהתקפים. בחשכה מתמרדת.

בוודאי תעבור איזו נשמה טובה שתנסה לקצר את ההתקף. מישהו שינגב את פניי במגבת, שיגיש לי כוס מים, שיחזיר אותי לאור השמש.

אמרתי לעצמי שאני צריך להימנע מהתקף כזה בכל מחיר. אין טעם, כולם רוצים את פנטזיית השמש, ודוחפים אותנו אליה, בלי הרף. והאור הוא כזה שהם לא יכולים לדמיין עוד את החומר הסודי, הקודם לשמש.

 

העברתי יד בשערי הספוג זיעה וראיתי שאני כבר לא על שפת הביוב אלא כאן, שרוע על המדרגות של הבניין הציבורי. הפנים אל השמש. גושים של צבע התהוו תחת עפעפיי. זמן הנווד כבר חלף. אבל עדיין היה שם מישהו. הוא התגשם לאטו מתוך גושי הצבע. לא אפקח את העיניים עד שהצורה תהיה שלמה, מוגדרת.

לאט לאט הלך והתגשם איש שחור צנום, ואתו בא זהוֹב. של סקסופון. איש שחור וצנום מנגן בסקסופון שלו. כן, הכהוּת בעיניו התוותה משקפיים כהים.

זה העיוור! צעקתי.

 

הכרתי את העיוור הזה לפני הרבה שנים, על אותו גרם מדרגות. העיוור ביקש ממני כסף. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו שותים קפה באיזה בר. הוא סיפר לי את סיפור חייו. הוא היה מוזיקאי. סקסופוניסט. אבל הוא היה עני כל כך שלפעמים הרגיש שהוא הולך ונגמר.

הוא גר בחדר באכסניה. כבר חצי שנה לא שילם על החדר. אבל המוזר הוא שכבר חצי שנה בעלת המקום לא הופיעה. לכן היא לא גבתה ממנו כסף. כבר חצי שנה לא שמע שום קול באכסניה. הוא התחיל לפקפק בכך שהאכסניה עדיין קיימת. רק הוא נשאר שם, ניצוֹל.

הוא היה בא מהרחוב והולך ישר לחדר האמבטיה, ומשם לחדר שלו. או שלושת הגורמים האלה בסדר אחר. מה שבטוח, שלושת הגורמים האלה ולא אחרים. רחוב. אמבטיה. חדר.

הוא הודה שוויתר על הרעיון לחקור מעבר לכך. היו לו שלושת הגורמים האלה. הם הספיקו לו. אם האכסניה נשחקה ונעלמה והוא נשאר, מה הוא יכול לעשות?

הוא היה עיוור בודד שמנגן בסקסופון בחדר. והוא שמח שבעלת הבית לא גובה ממנו כסף כל חודש.

כן, אפשר היה לראות שהעיוור סובל מרעב. ספל הקפה הרועד. אבל הוא העדיף ככה. לנגן בסקסופון בלי לוח זמנים.

כשאני פוגש את העיוור נושבת רוח. רסיסי זכוכית באספלט. עמדנו עכשיו בפינה, ונאחזנו בפנס הרחוב כדי לא לעוף. הוא הרכיב משקפיים כהים. ועל הכובע השחור סקסופון לֶבֶד צהוב...