מספרי הסיפורים
סתיו היה בלונדון, אותה עונה מבורכת שבין קשיחות החורף לתעתועי הקיץ, עונה מהימנה שקונים בה פקעות פרחים ונרשמים להצבעה בבחירות מתוך אמונה נצחית באביב ובהחלפת הממשלה.
מוֹרטוֹן קְרוֹסבּי ישב על ספסל בפינה מבודדת בהייד פארק ונהנה בניחותא מסיגריה כשהוא צופה בצעדה הנינוחה והאיטית של זוג אווזי שלג, שהזכר שבהם נראה כמהדורה לבקנית של הנקבה החומה־הזהובה. מזווית עינו קרוסבי גם הבחין בעניין־מה בהשתהות המהוססת של דמות אנושית, ששבה וחלפה על פני הספסל פעמיים או שלוש בתכיפות הולכת וגוברת, כמו עורב עייף שמתכונן לנחות ליד פרוסה שייתכן שאפשר יהיה לאכול אותה. כצפוי, הדמות התמקמה על הספסל במרחק שמאפשר שיחה קלה עם היושב המקורי. הבגדים המוזנחים, הזקן המדובלל והמאיים ועינו הערמומית והחמקנית של היושב החדש העידו על קבצן מקצועי, אדם שנכון להעביר שעות בסיפורי מעשיות על השפלות ודחיות, בִמקום להעז ולצאת לחצי יום של עבודה מכובדת.
זמן־מה שלח היושב החדש את מבטו הבוהה והאטום היישר נכחו, ואז בקע קולו, חלקלק ומפתה כשל אדם המבקש לספר סיפור שראוי לכל הולך בטל להאזין לו.
"זה עולם משונה," אמר.
ההצהרה נתקלה בחוסר תגובה, והוא המיר אותה בנוסח של שאלה.
"אני מעז לומר שהעולם משונה בעיניך, נכון, אדוני?"
"מבחינתי," אמר קרוסבי, "המשונה שבו התפוגג במהלך שלושים ושש השנים האחרונות."
"אה," אמר אפור הזקן, "אני יכול לספר לך דברים שבקושי תאמין להם. דברים מופלאים שקרו לי באמת."
"כיום אין ביקוש לדברים מופלאים שקרו באמת," הניא אותו קרוסבי, "סופרי הפרוזה המקצועיים עושים את זה הרבה יותר טוב. השכנים שלי, למשל, מספרים לי על דברים נפלאים שלא ייאמנו, שעושים כלבי האברדין והצ'או־צ'או והבורזוי שלהם. אני אף פעם לא מקשיב להם. לעומת זאת, קראתי את 'כלבם של בני בסקרוויל' שלוש פעמים."
אפור הזקן זע באי־נוחות במקומו. אחר כך פתח חזית חדשה.
"אני מבין שאתה נוצרי מוצהר," העיר.
"אני חבר בכיר, ואם יורשה לי לומר, משפיע, בקהילה המוסלמית של מזרח פרס," אמר קרוסבי, כשהוא עצמו נודד אל מחוזות הסיפורת.
אפור הזקן נראה מבולבל לאור התפנית החדשה בשיחת ההיכרות, אך התבוסה הייתה רגעית בלבד.
"פרס. בחיים לא הייתי חושב שאתה פרסי," העיר בנימה קודרת למדי.
"אני לא פרסי," אמר קרוסבי, "אבי היה אפגני."
"אפגני!" אמר חברו ושקע לרגע בדממה. אחר כך התאושש וחידש את ההתקפה.
"אפגניסטן. אה! היו לנו כמה מלחמות עם הארץ הזו. האמת, אני מרשה לעצמי לומר שהיה כדאי ללמוד ממנה משהו במקום להילחם בה. כנראה מדינה עשירה מאוד. אין שם עוני אמיתי."
הוא הגביר את קולו במילה "עוני", בניסיון לרמוז על רגש עז. קרוסבי הבחין בהזדמנות, אך חמק ממנה.
"אבל עם זאת יש בה לא מעט קבצנים מוכשרים ומתוחכמים ביותר," אמר. "אילולא דיברתי בזלזול על דברים מופלאים שקרו באמת, הייתי מספר לך את הסיפור על איבּרהים ואחד־עשר גמלי המשא של נייר סופג. אילולא שכחתי איך הוא הסתיים בדיוק."
"סיפור חיי שלי הוא מוזר," אמר הזר, בלי להראות כל רצון לשמוע את הסיפור על איברהים, "לא תמיד הייתי כמו שאתה רואה אותי עכשיו."
"אנחנו אמורים לעבור שינוי מוחלט בכל שבע שנים," אמר קרוסבי כהסבר לאמירתו הקודמת.
"כלומר, לא תמיד הייתי במצב מצער כמו היום," המשיך הזר בנחישות.
"זה נשמע לי גס רוח למדי," אמר קרוסבי בנוקשות, "בהתחשב בעובדה שאתה מדבר כרגע עם אדם שנחשב לאחד מבני השיח המחוננים ביותר בגבולות אפגניסטן."
"לא התכוונתי במובן הזה," מיהר אפור הזקן לומר, "אני מאוד מתעניין בדברים שאמרת. התכוונתי למצבי הכספי הגרוע. אולי לא תאמין, אבל כרגע אין לי אפילו פרוטה אחת. אני גם לא רואה שום אפשרות להשיג כסף בימים הקרובים. אני משער שאתה לא היית אף פעם במצב כזה," הוסיף.
"בעיר הנקראת יוֹם," אמר קרוסבי, "השוכנת בדרום אפגניסטן, שהיא במקרה גם עיר הולדתי, היה פילוסוף סיני שנהג לומר שאחת הברכות הגדולות ביותר לאדם היא להיות חסר פרוטה. שכחתי מה היו השתיים האחרות."
"אה, אפשר לומר," אמר הזר בנימה שהסגירה את חוסר ההתלהבות שלו מדבריו של הפילוסוף. "הוא קיים את דבריו הלכה למעשה? זה המבחן."
"הוא חי באושר והיו לו מעט כסף ומשאבים," אמר קרוסבי.
"כנראה היו לו חברים שעזרו לו בנדיבות בכל פעם שהוא נקלע לקשיים כמו אלה שאני נתון בהם כרגע."
"בעיר יום," אמר קרוסבי, "אין צורך בחברים כדי לקבל עזרה. כל אחד שם יעזור לזר באופן טבעי."
כעת גילה אפור הזקן עניין אמיתי בדברים. השיחה קיבלה סוף־סוף תפנית חיובית.
"אם מישהו, כמוני, למשל, שנתון בקשיים בלי הצדקה, היה מבקש מתושב העיר שאתה מדבר עליה הלוואה קטנה שתספיק לכמה ימים — חמישה שילינג או אולי סכום גדול יותר — היו נותנים לו את זה באופן טבעי?"
"יש תנאי מסוים," אמר קרוסבי, "אתה צריך לקחת את המלווה לחנות יינות ולכבד אותו במעט יין. לאחר מכן, לאחר שיחה קולחת, הוא מניח את הסכום המבוקש בידך ומאחל לך יום טוב. זו דרך פתלתלה לבצע עסקה פשוטה, אבל במזרח כל הדרכים פתלתלות."
עיני המאזין נצצו.
"אה," קרא בשמץ של לעג, "אני מניח שוויתרת על כל המנהגים הנדיבים האלה מאז שעזבת את העיר שלך. אתה בטח לא נוהג לפיהם היום."
"שום אדם שגר בעיר יום," אמר קרוסבי בלהט, "וזוכר את גבעותיה הירוקות העטורות עצי משמש ושקד, ואת המים הקרירים שזורמים מלטפים משלגי הגבעות, ושוצפים תחת גשרי העץ הקטנים, שום אדם שזוכר את הדברים האלה ומוקיר את זכרם, לא יוותר על אחד מאותם חוקים ומנהגים לא כתובים. בעיניי הם מחייבים כאילו אני עדיין גר בבית נעוריי המקודש."
"אם כך, אם אבקש ממך הלוואה קטנה..." פתח אפור הזקן בחנופה ונע על הספסל אל קרוסבי, תוהה כמה יוכל לבקש, "אם הייתי מבקש ממך, נגיד..."
"בכל זמן אחר, בהחלט," אמר קרוסבי, "אבל בחודשים נובמבר ודצמבר אסור לנו בשום אופן לתת או לקבל הלוואות או מתנות. למעשה, אפילו לא מדברים עליהן. זה נחשב לחוסר מזל. לכן נסיים כאן את הדיון."
"אבל עדיין אוקטובר!" קרא ההרפתקן ביבבה נרגשת ונזעמת בעוד קרוסבי קם ממושבו, "יש עוד שמונה ימים עד סוף החודש!"
"נובמבר האפגני החל אתמול," אמר קרוסבי בסבר פנים חמור, וכעבור רגע כבר צעד לעברו האחר של הפארק והותיר את חברו נרגן ונזעם על הספסל.
"אני לא מאמין למילה ממה שסיפר," מלמל לעצמו, "ערימת שקרים ארורים מהתחלה ועד הסוף. חבל שלא אמרתי לו את זה בפנים. קורא לעצמו אפגני!"
הנהמות והרטינות שהוסיפו להיפלט מפיו במשך רבע שעה הוכיחו את אמיתותה של האמרה העתיקה — לעולם לא תשרור הסכמה בין שני בעלי מקצוע.
