בּוֹרחסטיין תקף אותי פעמיים. בפעם הראשונה זאת הייתה רק דחיפה ומכה בפנים; בשנייה הוא ניסה להרוג אותי. יצאתי מהבניין שהקליניקה שלי נמצאת בו, וכשראיתי אותו כבר היה מאוחר מדי. הוא התקרב אליי מלפנים. כנראה תכנן לתקוף אותי מאחור, כי הוא אחז סכין עם הלהב פונה כלפי מטה. בלי לחשוב גוננתי על עצמי בידיים. לא אמרתי דבר, לא התחננתי, לא צעקתי. בורחסטיין הניף זרוע אל בין כתפיי ותקע את הסכין בגבי. שבוע לאחר מכן נטשתי את העיר. נטשתי גם את חוּלְיָה, אשתי.
כבר יותר משנה חוליה ואני לא היינו ערים באותן שעות. חוליה היא שחקנית. היא הייתה (ועודנה) שחקנית ראשית בהצגת תיאטרון מצליחה מאוד, והיא מופיעה בימי שלישי עד ראשון. את ימי שני היא מעבירה בצילומים לתוכנית שהיא מגישה בטלוויזיה. כך היה מיום שהתחתנו, שנה וחצי קודם לכן. כשהיא הגיעה הביתה, אחרי חצות, אני כבר ישנתי; בבקרים, כשהתעוררתי, היא ישנה. תקשרנו באמצעות פתקים. בפעמים הנדירות ששנינו היינו ערים בהן, בדרך כלל לזמן קצרצר, הבטנו זה בזה כמו בזרים.
פעמים רבות התכוונתי לחכות לה ער, אבל הגוף לא ציית. קמתי מוקדם, בשש בבוקר; בעשר בלילה הייתי מעוך, פשוטו כמשמעו. חוליה הייתה מגיעה כעבור שלוש או ארבע שעות. לפעמים שמעתי אותה מגיעה, אבל לא הייתי מסוגל לפקוח את העיניים; נוכחותה העמידה אותי על הגבול שבין ערות ונמנום, שעד מהרה נטה לצד השינה. אומר זאת עכשיו: חוליה לא יכלה לספר לי על ההצגה של אותו ערב (כל ערב) שום דבר שיעניין אותי אפילו כהוא זה. ההקשבה שלי אליה הייתה הולכת וחוזרת כמו אדם פסיכוטי שהתרגל לרוח הרפאים שלו — היא התקלחה, דיברה בטלפון, ראתה טלוויזיה — עד שהפסקתי לשמוע אותה לחלוטין. לרוב אפילו לא הרגשתי שנכנסה למיטה.
אני הייתי זהיר הרבה יותר. השתקתי הכול. התרגלתי ללכת יחף, השלמתי עם כך שאני לא שומע רדיו, כיוונתי את צלצול הטלפון לעוצמה הכי נמוכה, אפילו הנחתי את ספל הקפה על מפית. חודשים עשיתי את זה מתוך אהבה ועדינות; אחר כך — אינני יודע לומר מתי — הבנתי שאני לא רוצה שהיא תתעורר, ממש כפי שאני מעדיף להמשיך לישון כשאני שומע שהיא מגיעה.
עברתי לגור בְּבית בהרים. ברגע שהחל הפצע להגליד העמסתי את תא המטען של המכונית ונהגתי שבע שעות מערבה. באמצע הדרך התקשרה אליי חוליה. היא בדיוק התעוררה. היא קראה את הפתק שהשארתי לה על השולחן במטבח ובו כל הפרטים, לכן לא היה לה מה לומר חוץ מלשאול אם אני בסדר. זאת הייתה אותה שאלה יחידה ששאלה בימים שאחרי התקיפה, תמיד בטלפון. הפציעה לא הייתה חמורה; הסכין פגע בשכמה הימנית, החליק מטה, ויצר חתך באורך עשרה סנטימטרים. חוליה לא ראתה צורך לבטל את ההצגה. אני עצמי ביקשתי שלא תבטל. כעבור יומיים הופענו בעיתון. "בעלה של חוליה נָוָארוֹ נדקר". מהעיתון נודע לי על המעצר של בורחסטיין, וגם על כך שחוליה דואגת.
ביליתי את הלילה במלון קטן בצד הכביש. מסביב שדות. בשעת ארוחת הערב גיליתי שאני האורח היחיד. החלפתי כמה מילים עם בעלת הבית והלכתי לישון. באמצע הלילה העירו אותי צהלות סוס. חזרתי לישון והתעוררתי שוב; אפשר לבקש שישתיקו ילד קטן, ואפילו כלב, אבל סוס... הבטתי החוצה מבעד לחלון. לא ראיתי דבר. הדלקתי את מנורת הלילה ועברתי שוב על הכבישים במפה, ועל התמונות של הבית שהדפסתי קודם לכן. זה היה בית קטן עשוי אבן ועץ, שנבנה באבחה אחת וכאילו שובץ בצלע ההר, במרחק מטרים אחדים ממפל מים. מצאתי אותו באינטרנט. קניתי אותו באינטרנט. מעולם לא הייתי שם.
המשכתי לנסוע מיד עם הזריחה. היום הקודם מילא אותי באנרגיה, כמו יציאה לחופשי, אבל הקטע האחרון (חמש שעות) היה מתיש. הגעתי לכפר באמצע הבוקר. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במקום, ולמרות זאת מצאתי בקלות רבה את משרד התיווך שעשיתי דרכו את העסקה חודשים קודם לכן. הייתי עייף כל כך מהנסיעה, שבאורח פלא הכול הלך בקלות רבה יותר. מישהו מסר לי את המפתח והציע ללוות אותי; הסכמתי רק לקבל הוראות הגעה.
נסעתי בדרך עפר בכיוון ההר. בשעה שעליתי חששתי שאמצא בית שונה מזה שדמיינתי, אולי יהיה אחד הקירות חסר, או חלק מהרצפה יהיה שבור; כל זה לא הדאיג אותי כל עוד מדובר רק בהשקעה. גרתי בדירה של חוליה. אני זוכר שסיפרתי לה שקניתי את הבית. זה היה הלילה היחיד (בשנה שלמה) שיצאנו לאכול עם חברים ונראינו כמו זוג מושלם: בכל פעם שהיא אמרה משהו, בכל פעם שאני דיברתי — האחר קישת את גבותיו בעניין, כאילו רק עכשיו הכרנו. ובמובן מסוים כך באמת היה; החברים שלנו ראו בזה אות לאהבה מתחדשת תמידית. ברגע מסוים אמרתי לה שקניתי את הבית. חוליה, שידעה על כוונתי — דרך שורת פתקים שבהם אפילו התווכחנו ורבנו, כי חוליה רצתה שאני אצרף את החסכונות שלי לשלה כדי שנחליף את הדירה בדירה גדולה יותר — הסתובבה בכיסא (לא מתחשק לי לכתוב את זה) ונישקה וחיבקה אותי. היא העמידה פנים שהכעס שלה הוא שמחה ושההשקעה שלי היא מתנה.
"כבר אין גברים כאלה," ציינה אשתו של אחד העמיתים שלי בתקיפות, והציצה בו מזווית העין.
הדרך נגמרה חמישים מטרים לפני הבית. השארתי את המכונית והמשכתי ברגל.
למרבה המזל, הבית נראה כמו בתמונות שפורסמו באינטרנט, תמונות שצולמו בזוויות מחמיאות ובתאורה מחמיאה למטרות שיווק; בקיצור, התמונות תאמו למציאות, שהיא מה שדמיינתי, מבחוץ וגם מבפנים. לא היה שום הבדל בין האוויר שבפנים והאוויר שבחוץ (למעשה, נכנסתי פנימה ונשמתי כאילו הרגע יצאתי): נקי, מלא כדוריות קור, בלי שום סימן למחנק. בבית בלטו כמה מאפיינים של סגנון יפני מסורתי: גג רעפים בצורת פירמידה, רצפה מעץ דובדבן, דלתות הזזה (שחצצו קלות בלבד בין החדרים), ואמבט רחב ועמוק, מאלה שהאסייתיים משתמשים בהם לאו דווקא לצורכי היגיינה אלא כדי להירגע וליהנות.
הנוף, כפי שנראה מבחוץ, כשהגעתי, עורר בי הקלה גדולה, כאילו הורדתי מעל עצמי הר ממש כדי להציב אותו בדיוק שם, מאחורי הבית; מבפנים, ממוסגר בחלון הסלון, היה הנוף מופלא אפילו יותר. המפל היה ללא ספק מוקד ההתפעלות העיקרי. דלת זכוכית מחולקת לארבע מסגרה אותו מתוך כוונה, כאילו בניית הבית החלה משם. המפל, שקוף עד המובן מאליו, התנתק מהסלע ונפל לתוך אגן בקול שצף. באותה נקודה (מהמרפסת אפשר היה לראות איך) התפצל לשניים מסביב לאבן גדולה, ומתחתיה חזר והתאחד כדי להמשיך בזרימתו, עכשיו כבר בצמוד לסלע.
החלון והמרפסת (מרפסת תלויה, מעוגנת בעמודים עבים של עץ אלון שהתכהה) הורו בבירור על מטרת הבית: להשקיף על המפל. בלי מפל לא היה בית. ואכן, דרך הגישה לא הגיעה עד הדלת, כפי שציינתי קודם לכן; היה צריך להשאיר את המכונית במרחק חמישים או שישים מטר מהבית ולהמשיך ברגל. מה הטעם לטפס חמישים מטר על אדמה קשה, חלקלקה ומבוקעת, בלי הפרס החזותי של המפל? אפשר היה לבנות את הבית חמישים מטר למטה משם בלי שום בעיה, ובלי הבדל גדול במה שנוגע ליפי הנוף.
שעות פרקתי וסידרתי את הדברים שהבאתי מהעיר ובדקתי את מה שהשאיר בעל הבית הקודם: כמה ספרים, מגזינים ישנים, מלפני שנה או שנתיים, רהיט בעל עשרות מגירות קטנות, שבהן היו עטים, מצית, צבת, חפיסת אספירין, מדחום, דברים שנראה שאי אפשר להסתדר בלעדיהם כשגרים במקום מסוים, אבל אפשר לנטוש מאחור בלי שום בעיה כשעוזבים. אחר כך ירדתי לכפר.
קניתי מצרכים, מחבת, כמה בקבוקי יין וויסקי ומזרן באיכות גרועה. קיפלתי את המזרן לשניים והכנסתי בכוח למושב האחורי של המכונית; היה בבית מזרן, אבל לא ששתי להשתמש בו.
אכלתי ביצת עין בלחם, שתיתי בקבוק יין עד הטיפה האחרונה וקראתי וישנתי במרפסת, בשמש, עד שהספר נפל לי מהידיים.
השמים, שהיו בשיאם, הזמינו לצאת, והקור — להישאר בפנים. הרוח טלטלה את צמרות העצים ללא קול. מלבד פכפוך המפל, היה השקט מוחלט. ביקעתי כמה בולי עץ להסקה (מימיי לא עשיתי דבר כזה; לכל היותר חתכתי שוליים של פקק שעם, כדי להחזיר אותו לתוך הבקבוק), הדלקתי את האח והתיישבתי ליד האש, אש שעדיין הייתה חלשה אבל כבר ורודה, צהובה, ירוקה ושחורה. שפשפתי את ידיי, גם בדמיון, כאילו אני מול מראה. לקרוא, לעשן, לשתות, לישון — פתאום לא נותרו לי משימות מלבד לקרוא, לעשן, לשתות ולישון.
בשולי הדפנות של אגן המים צמח טחב דליל, בהיר ומתנועע כל הזמן. התבוננתי בו שעה ארוכה, בלי שום עניין מיוחד, כמהופנט. כשהתחילו לכאוב לי הרגליים (ישבתי ישיבה שפופה) נכנסתי פנימה והתיישבתי מול האש. כנף אחת של החלון נפתחה מילימטר אחר מילימטר עד שההשתקפות שלי נראתה ליד פינת השולחן שעליו השארתי את הנייד. הצג היה מואר ושתי שיחות הופיעו עליו, האחת מהיום הקודם והשנייה מלפני פחות משעה. באותו רגע בדיוק, כאילו היה קשור לחלון שנפתח, שב הטלפון וצלצל. זאת הייתה חוליה. היא שאלה כמה זמן אני חושב להישאר.
"שבועיים," אמרתי לה, "אולי שלושה. איך הולך עם ההצגה?"
סביר להניח שהקול שלי נשמע לה מוזר לא פחות משהקול שלה נשמע לי, כך שהשיחה לא התפתחה.
הלכתי למכונית להביא את המטען של הטלפון. בבית לא היה טלפון קווי, כך שהנייד היה הדרך היחידה שחוליה יכלה להשיג אותי; מצאתי אותו בתא הכפפות, חיברתי אותו לשקע במטבח ויצאתי שוב.
נעמדתי על בליטה בסלע, סלע ענק מסותת, כמו שריון של צב, וצפיתי בשני רוכבי אופניים מיניאטוריים שעלו ברגל על צלע ההר; הם דחפו את האופניים בידיהם. הם נעלמו בירידה בדרך. כששבתי וראיתי אותם הם היו קרובים הרבה יותר ועלו ברכיבה. הם דיוושו בעמידה, וגופם נטה לפנים. האופניים נטו באופן סימטרי וקצוב לצד אחד ולצד האחר.
הכפר (משם למעלה ראיתי אותו בבהירות רבה, כמו דגם, על שורת הבתים שלא ראויים למגורים והתבנית המושלמת של רחובותיו) נמצא במרחק של כשלושה קילומטרים. מימין שדות ויער אורנים; משמאל עוד שדות ויער אורנים נוסף, זהה ליער שמימין, שניהם תחמו את הכפר כמו צמד סוגריים. רוכבי האופניים נעצרו, ואחד מהם הצביע עליי בידו (אולי הוא הצביע על הבית, או על המפל). הם לבשו בגדי רוכבים מקצועיים, בצבעים זרחניים. הם היו גבר ואישה. אחרי דיון קצר שבו ועלו על האופניים והמשיכו בטיפוס.
נותרתי בלי תנועה, הידיים בכיסים, מחכה. רציתי לשדר פרטיות, גילום של שלווה שהם עומדים להפר. מיקדתי את מבטי בפניהם המאומצות.
השקט הכמעט מוחלט שנדמה שאופף אותם עורר את תשומת לבי, עד שבסופו של דבר הם נעצרו מולי.
"הַיי," אמרה אחת מהן.
הם לא היו גבר ואישה, אלא שתי נשים, אף על פי שאחת מהן נראתה כמו גבר. האישה שנראתה כמו אישה שאלה אם אני מדבר אנגלית. אני מדבר אנגלית, אבל אמרתי שלא. האישה שנראתה כמו גבר הלכה לאגן המים, השתופפה, גרפה בין ידיה כמות נכבדת של מים והתיזה על פניה, בשעה שהאחרת התפעלה מהמקום, ואף שלא חשבה שמבינים אותה, הייתה מלאת התלהבות. הן הלכו כעבור דקה.
למראה הבגדים של הרוכבות, בגדים בולטים כל כך לעין, שמתי לב שאני עדיין לבוש כמו עירוני. אלו היו אותם בגדים שנסעתי בהם. החלפתי בגדים וירדתי לכפר. באמצע הדרך עבר אייל בריצה לפני המכונית ונעלם מעברה האחר של הדרך כמו דמות מסרט מצויר, מסתער בראשו על הסבך.
נכנסתי אל שוק ענק (רבע גוש בניינים) שמדפים של מצרכים ארוזים ומצרכים טריים ניצבו בו זה לצד זה, עם חנויות בגדים, בשמים, מוצרי חשמל, חלקי חילוף למכוניות. נראה שכל הכפר קבע להיפגש שם. האנשים הסתובבו בנחת בין הדוכנים, נעו בתוך קליידוסקופ של ריחות וצלילים; היה לי רושם שאיש לא הגיע לשם בשל צורך מסוים: מי שקנה קילו עגבניות או קרטון חלב, שקל לקנות מזמרה בחנות הבאה באותה רמת עניין (או מטרייה, או מכונת תפירה, או שולחן ניתוחים), וכך עד סוף הסיבוב; צריכה מאוד לא אחידה. אפילו אני נפלתי בפח: קניתי נעלי ספורט ונגן דיסקים.
