אני באה משם

מכתב מספר 1

 

חֶרמָן יקר שלי,

 

היום בשתים־עשרה בצהריים יצא מארמון האליזה הגנרל דה גול, ובאמתחתו רק אחד־עשר מיליון תשע מאות ארבעים ושלושה אלף מאתיים שלושים ושלושה לאווים, ששולשלו בידי אחד־עשר מיליון תשע מאות ארבעים ושלושה אלף מאתיים שלושים ושלושה הצרפתים שדחו אותו.

ועדיין, חיכוכי הרגש שיצרה אצלנו הידיעה עוררו באופן מעניין את הזיכרון הרחוק ביותר שאני שומרת מילדותי.

הבית שגרנו בו היה חדר אחד ויחיד, קטן מאוד, חסר חלונות ובעל דלת אחת שפנתה אל הרחוב. החדר היה ברחוב התשיעי של שכונה עממית בשם סַן כּריסטוֹבֶּל בבּוֹגוֹטָה. מול הבית עבר קו החשמלית, והתחנה הייתה כמה מטרים בהמשך, במפעל לבירה בשם "ליאונה בהירה וליאונה כהה". באותו חדר גרנו אחותי אֵלֵנָה, ילד שמעולם לא ידעתי מה שמו וקראנו לו "פִּשפֵּש", וגברת שאני זוכרת רק בתור רעמת שׂער שחורה שכיסתה אותה לחלוטין, וכשפיזרה את שׂערה צרחתי מפחד והתחבאתי מתחת למיטה היחידה.

חיינו עברו עלינו ברחוב; בכל בוקר הייתי צריכה ללכת למזבלה שמאחורי המפעל כדי לרוקן את סיר הלילה שכולנו השתמשנו בו במהלך הלילה; זה היה סיר לבן ענק מצופה באמייל, אבל מהציפוי לא נותר כמעט דבר. לא היה יום שבו הסיר לא היה מלא עד גדותיו, והריחות שעלו מאותו סיר היו מעוררי בחילה כל כך עד שפעמים רבות הקאתי עליו. בחדר שלנו לא היה חשמל וגם לא בית שימוש; בית השימוש היחיד שלנו היה אותו סיר לילה, ובו עשינו את הקטן ואת הגדול, את הנוזלי ואת המוצק. ההליכות מהחדר למזבלה עם סיר הלילה העולה על גדותיו היו הרגעים המרים ביותר של היום. הייתי צריכה ללכת כמעט בלי לנשום, העיניים נעוצות בקקי, וללכת בקצב שלֵו מתוך אימה שאשפוך אותו לפני שאגיע, מה שימיט עליי עונשים נוראיים; אחזתי בו בחוזקה בשתי ידיי כאילו נשאתי חפץ יקר. גם המשקל היה עצום, גדול מכוחותיי. כיוון שאחותי הייתה גדולה יותר, היא הייתה צריכה ללכת לברז הציבורי להביא את המים שבהם נשתמש כל היום, ופשפש הלך להביא את הפחם ולרוקן את האפר, כך שהם לא יכלו בכלל לעזור לי לקחת את סיר הלילה, כי הם הלכו בכיוון אחר. אחרי שהייתי מרוקנת את הסיר במזבלה בא הרגע המאושר של היום. כל ילדי השכונה העבירו את היום שם, שיחקו, צעקו, הקיפו הר עשוי אדמת חמר, החליפו קללות, התקוטטו, התגלגלו בין שלוליות הבוץ וחיטטו בידיהם בזבל בחיפוש אחרי מה שכינינו אוצרות: קופסאות שימורים כדי ליצור מוזיקה, נעליים ישנות, חתיכות תיל, חתיכות גומי, מקלות, שמלות ישנות; הכול עניין אותנו, זה היה חדר המשחקים שלנו. אני לא יכולתי לשחק הרבה כי הייתי הכי קטנה, והגדולים לא אהבו אותי; החבר היחיד שלי היה הצולע, אף שגם הוא היה גדול ממני. הצולע איבד לגמרי רגל אחת. החשמלית קטעה לו אותה יום אחד כשהניח פקקים של בירה ליאונה על מסילת החשמלית כדי שתשטח אותם כמו מטבעות. הוא, כמו כל האחרים, הסתובב בלי נעליים, ובעזרת מקל ורגלו האחת היה קופץ קפיצות עצומות; לא היה מי שישיג אותו כשהיה רץ.

הצולע חיכה לי תמיד בכניסה למזבלה. אני פיניתי את סיר הלילה, ניקיתי אותו במהירות בעזרת עשבים או ניירות ישנים והחבאתי אותו, תמיד באותו מקום, מאחורי אקליפטוס. יום אחד הצולע לא רצה לשחק כי כאבה לו הבטן, אז התיישבנו בתחתית המדרון להביט במשחקים האחרים. החמר היה רטוב ואני התחלתי ליצור ממנו בובה קטנה. הצולע לבש תמיד אותו זוג מכנסיים, שהיו גדולים פי שלושה ממידותיו וקשורים למותניו בשרוך. בכיסי המכנסיים הוא החביא הכול: אבנים, סביבונים, חבלים, גולות, וחתיכה של סכין בלי ידית. כשסיימתי את בובת הבוץ הוא לקח אותה, הוציא את חצי הסכין שלו ובעזרת החוד יצר שני שקעים בראש שהיו העיניים, ועוד שקע גדול יותר שהיה הפה. אבל כשסיים אמר לי:

"הבובה הזאת קטנה מדי, בואי נגדיל אותה."

והגדלנו אותה. הוספנו לבובה הקטנה עוד ועוד בוץ.

למחרת חזרנו והבובה הייתה זרוקה במקום שהשארנו אותה והצולע אמר:

"בואו נגדיל אותה," והאחרים חזרו ואמרו:

"בואו נגדיל אותה."

מישהו מצא לוח ישן, גדול מאוד־מאוד, והחלטנו שנגדיל את הבובה עד שהיא תהיה גדולה כמו הלוח, וככה, על הלוח, נוכל לקחת אותה ממקום למקום ולעשות תהלוכות. במשך כמה ימים הוספנו עוד ועוד בוץ לבובה עד שהיא הייתה גדולה כמו הלוח. אז החלטנו לתת לה שם, החלטנו לקרוא לה גנרל רֵבּוֹיוֹ. אני לא יודעת איך או למה בחרנו בשם הזה. כך או כך, הגנרל רֵבּוֹיוֹ נהפך לאל שלנו; הלבשנו אותו בכל מה שמצאנו במזבלה, נגמרו התחרויות, המלחמות, הקפיצות. כל המשחקים שלנו סבבו רק סביב גנרל רבויו; גנרל רבויו היה באופן טבעי הדמות המרכזית בכל הסיפורים שהמצאנו. ימים על ימים חיינו רק סביב הלוח שלו, לפעמים התייחסנו אליו כאל מישהו טוב, לפעמים רע, רוב הזמן הוא היה כמו ישות מכושפת ומלאת כוח; כך חלפו ימים רבים וגם ימי ראשון רבים, שבשבילי היו הימים הגרועים ביותר של השבוע. בכל יום ראשון, מהצהריים ועד הערב, השאירו אותי לבד, נעולה בחדר הבודד שלנו; לא היה אור מלבד האור שחדר מבעד לסדקים ולחור הגדול ביריעת הפח, והעברתי שעות כשעיני צמודה לחור כדי לראות מה קורה ברחוב ולהפיג את הפחד. בדרך כלל, כשהגברת בעלת השֹער הארוך הייתה חוזרת עם אלנה ופשפש, כבר ישנתי שעונה על הדלת, תשושה מרוב הצצה בחור וחלומות על גנרל רבויו.

אחרי ששימש השראה לאלף ואחד משחקים, גנרל רבויו הפסיק בהדרגה להיות הגיבור שלנו. דמיונותינו הזעירים לא מצאו עוד השראה בנוכחותו, והמועמדים לשחק אתו פחתו עם כל יום שחלף. גנרל רבויו החל לחוות שעות ארוכות של בדידות. איש כבר לא חידש את הקישוטים שעיטרו אותו. עד שיום אחד, הצולע, שהיה ונותר הנאמן ביותר, עלה על ארגז ישן, נתן שלוש מכות בעזרת הקב המאולתר שלו וצעק בקול חד וקטוע מהתרגשות:

"הגנרל רבויו מת!!!"

במקומות כאלה אדם יודע כבר מלידה מהם רעב, קור ומוות. בראשים מורכנים ובעיניים מלאות דמעות התקרבנו לאט אל גנרל רבויו.

"על הברכיים!" צעק שוב הצולע.

כולנו כרענו ברך. הבכי חנק אותנו. איש לא העז להוציא הגה. הבן של איש הפחם, שהיה מבוגר, ישב תמיד על אבן וקרא דפים של עיתון שמצא במזבלה. הוא התקרב לקבוצה כשהעיתון בידו ואמר לנו: "ילדים קטנים, אם מת לכם הגנרל, תקברו אותו," והלך.

כולנו נעמדנו והחלטנו להרים את הלוח שעליו הגנרל, ולקבור אותו במזבלה; אבל כל מאמצינו היו לשווא. לא הצלחנו אפילו להזיז את הלוח. החלטנו לקבור אותו בחלקים. חילקנו כל רגל לשלושה חלקים, וכך גם את הידיים. הצולע אמר שאת הראש צריך לקבור שלם. הבאנו קופסת פח ישנה ושמנו בה את הראש; ארבעה ילדים, הגדולים ביותר, נשאו קודם כול אותה. כולנו הלכנו מאחור בטור, בוכים כמו יתומים. הטקס חזר בכל אחד מחלקי הרגליים והידיים, ונותר רק הגוף. חילקנו אותו להמון חלקים קטנים ועשינו המון כדורי בוץ, וכשכבר לא נותר דבר מהגוף של גנרל רבויו, החלטנו לשחק בכדורים במלחמה.

 

אֵמָה רֵיֶיס

פריז, 28 באפריל, 1969