מומיק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מומיק
מכר
מאות
עותקים
מומיק
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42syf8vv

תקציר

בירושלים של סוף שנות החמישים נחלץ מומיק בן התשע, בנם היחיד של זוג ניצולי שואה, לשחרר את הוריו מסיוטיהם. באומץ של מי שאין לו ברירה הוא נאבק לשחרר את ארץ שם מתוך שתיקותיהם, מרסיסי הזיכרונות שלהם, מסיפורי ילדים שהוא מכיר, ומן המיתוסים הישראליים של השנים ההן. הוא נלחם למען הוריו, ועיקר מאבקו הוא בחיה הנאצית, זו שטרפה את חייהם, זו שיכולה לצאת מכל חיה "אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים".
    
זהו סיפור מרגש ומטלטל, הנוגע בפשטות ילדית בשורשי השאלות הגדולות שמעוררת השואה.
   
'מומיק' ראה אור לראשונה ב-1986, כחלק הראשון של הרומאן עיין ערך: 'אהבה', והפך לקולו של דור שלם שנולד אחרי השואה. הנוסח שבספר זה ערוך מחדש.
    
"'מומיק' הוא אחד המעללים הגדולים של הספרות המודרנית". (ג'ורג' סטיינר)

פרק ראשון

זה היה ככה, שכמה חודשים אחרי שסבתא הֶנִי מתה וקברו אותה בתוך האדמה, קיבל מומיק סבא חדש. הסבא הזה הגיע בחודש שבט של שנת תשי"ט, שזה בלועזית אלף ותשע־מאות וחמישים־ותשע, לא דרך המדור־לחיפוש־קרובים־ולדרישות־שלום־מעוֹלים־חדשים, שמומיק היה צריך לשמוע כל יום בין אחת־ועשרים ואחת־וחצי, כשאכל ארוחת־צהריים, ולשים טוב־טוב לב אם יזכירו ברדיו איזה שם מהשמות שאבא כתב לו על דף; לא, הסבא הגיע דרך אמבולנס מגן־דויד־כחול, שעצר אחרי־הצהריים באמצע סופת גשם ליד המכולת־קפה של בלה מרכוס, וירד ממנו איש שמן ושזוף, אבל לא שווארצֶע אלא משלנו, ושאל את בלה אם היא מכירה פה ברחוב את משפחת נוימן, ובלה נבהלה וניגבה מהר את הידיים בסינור שלה ושאלה, כן כן, קרה משהו חס־וחלילה? והאיש אמר שלא צריך להיבהל, כלום לא קרה, מה צריך לקרות, ורק שהבאנו להם פה איזה קָרוב־משפחה, והוא הראה עם האגודל שלו אחורה אל האמבולנס, שנראה לגמרי שקט וריק, ובלה נהייתה פתאום לבנה כמו הקיר הזה, והיא כידוע לא פוחדת משום דבר, ודווקא לא הלכה אל האמבולנס, ואפילו התרחקה קצת לַכּיווּן של מומיק, שישב ליד אחד השולחנות הקטנים ועשה שיעורים בתורה, ואמרה, וֵוי אִיז מִיר, מה פתאום קָרוב־משפחה עכשיו? והאיש אמר, נו גִיברת, אין לנו זמן, אם את מכירה אותם, אז אולי תגידי לי איפה הם, כי אצלהם בבית יש אף־אחד, הוא דיבר בשגיאות אפילו שנראה ותיק, ובלה אמרה לו תיכף שבטח שאין אף־אחד עכשיו בבית שלהם, הם לא פרזיטים, הם אנשים מה עובדים קשה בשביל הפרוסת־לחם, מהבוקר עד הערב הם שם, ברחוב השני, בקופסה של המפעל־הפיס, וזה כאן, הקטן, הוא שלהם, ואתה תחכה פה רגע, אדוני, ואני כבר ילך לקרוא אותם. ובלה רצה, אפילו את הסינור שלה היא לא הורידה, והאיש הסתכל רגע על מומיק וקרץ לו עם העין, וכשמומיק לא עשה לו כלום בחזרה, כי הוא יודע טוב מאוד איך צריך לא להתנהג עם אנשים זרים שהוא לא מכיר, משך האיש בכתפיים שלו והתחיל לקרוא בעיתון שבלה השאירה פתוח, ואמר לאוויר שאפילו עם הגשם הזה שיורד עכשיו, זאת תהיה שנה של בצורת, ורק זה עוד היה חסר לנו. אבל מומיק, שבדרך־כלל הוא ילד מנומס, לא נשאר לשמוע ויצא החוצה אל הגשם ואל האמבולנס, וטיפס על המדרגה האחורית שהיתה לו, וניגב את הגשם שהיה על החלון הקטן העגול, והסתכל פנימה וראה את האיש הכי זקן בעולם שוחה לו שם כמו נניח דג בתוך אקווריום. הוא היה לבוש פּיזָ'מָה עם פסים כחולים, והיה צימוקִי כמו סבתא הֶנִי לפני שהיא מתה. היה לו עור קצת צהוב וקצת חוּם, כמו של צב, וזה נִתלה לו מהצוואר שלו ומהידיים שהיו מאוד רזות, והראש שלו היה קירח לגמרי, והיו לו עיניים כחולות וריקות. הוא שחה באוויר של האמבולנס בתנועות חזקות לכל הכיוונים, ומומיק נזכר דווקא באיכר השוויצָרי העצוב, שדודה איטקה ודוד שימֶק הביאו במתנה סגור בתוך כדור זכוכית קטן עם שלג יורד שמומיק במקרה שבר, ובלי לחשוב הרבה פתח מומיק את הדלת ונבהל כששמע שהאיש מדבר אל עצמו בקול משונה, עולה ויורד, פתאום בהתלהבות ופתאום כמעט בוכה, כאילו שהוא עושה הצגה או מספר למישהו סיפור שאי־אפשר להאמין לו, ובבת־אחת, ואת זה באמת קשה להבין, היה מומיק בטוח באלף אחוזים שהזקן הוא אַנשֶׁל, האח הקטן של סבתא הֶנִי והדוד של אמא, שתמיד אמרו שמומיק דומה לו, בייחוד בסנטר ובמצח ובאף, ושהיה כותב סיפורים לילדים קטנים בעיתונים בחוץ־לארץ; אבל אנשל הרי מת אצל הנאצים ימח־שמם־וזכרם, וזה כאן נראה חי, ומומיק קיווה שההורים יסכימו לגדל אותו בבית, כי אחרי שסבתא הֶנִי מתה, אמא אמרה שהיא רוצה רק דבר אחד, לגמור את החיים שלה בשקט, ובדיוק ברגע הזה אמא הגיעה, באמת חבל שמומיק לא חשב עכשיו על המשיח, ואחריה רצה בלה, מושכת את הרגליים החולות שלה, שהן המזל הגדול של מרילין מונרו, וצועקת אל אמא ביידיש לא להיבהל ולא להבהיל את הילד, ואחרי אמא ובלה הלך לאט אבא שלו הענקי, נושם בקושי והפנים שלו אדומים, ומומיק חשב שזה באמת דבר רציני אם שניהם יחד עזבו את הקופסה של הפיס. טוב, אז הנהג של האמבולנס קיפל לאט־לאט את העיתון ושאל אם הם משפחת נוימן, ואם הם הקרובי־משפחה של הֶנִי מינץ זיכרונה־לברכה, ואמא אמרה בקול משונה, כן, זאת אמא שלי היתה, מה כבר קרה, והנהג השמן עשה חיוך שמן ואמר שכלום לא קרה, מה צריך לקרות, כולם כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, ורק שהבאנו לכם במזל־טוב את הסבא. ואז הלכו כולם אל הדלת האחורית של האמבולנס, והנהג נכנס פנימה ולקח את הזקן בקלות על הידיים, ואמא אמרה, אוי, שככה יהיה לי טוב, זה אנשל, והתחילה להתנדנד כל־כך, שבלה רצה לקפה והביאה לה כיסא בדיוק בזמן, והנהג שוב פעם אמר שלא צריך להיבהל, שחס־ושלום לא נקבל פתאום משהו לא טוב, ואחרי שהעמיד את הזקן על האדמה, נתן לו מכה כזאת ידידותית על הגב הצימוקִי שלו, שהיה גם עקום לגמרי, ואמר לו, נו, הנה המִשְׁפּוּחֶה שלך, אדון וסרמן, ואמר לאבא ואמא, כבר עשר שנים הוא אצלנו בבית המשוגעי־רוח בבת־ים, ואף־פעם לא יכולים להבין אותו, תמיד שר ומדבר לעצמו כמו עכשיו, אולי מתפלל או מה שזה, ולא שומע בכלל מה מדברים אתו, כמו חירש. הנה המִשְׁפּוּחֶה שלך! הוא צרח לו ממש בתוך האוזן, בשביל להראות לכולם שהוא באמת חירש, אה, כמו אבן, מי יודע מה הם עשו לו שם ימח־שמם, נו, ואנחנו אפילו לא יודעים איפה הוא היה, באיזה מחנה או מה שזה, הרי הביאו לנו אנשים במצב עוד יותר גרוע, הייתם צריכים לראות, שלא נדע, אבל הנה לפני איזה חודש או משהו, הוא התחיל פתאום לפתוח הפה ולהגיד כל־מינֵי שמות, וגם שֵׁם של גברת הֶנִי מינץ, והמנהל שלנו עשה חקירה קטנה כמו מה־שמו זה, בלש, וראה שגברת הֶנִי מינץ רשומה פה, בבית־מזמיל בירושלים, ושגם היא זיכרונה־לברכה כבר מתה, ושאתם קרובים יחידים שלה, נו, ואדון וסרמן יותר בריא כנראה הוא כבר לא יהיה, והוא יודע לאכול כמעט לבד, וגם, תסלחו לי, את הדברים הלא יפים עושה לבד, והמדינה שלנו נֶעבֶּעך ענייה, והרופאים אצלנו אמרו שאפשר להחזיק אותו בבית גם במצב שלו, סוף־סוף משפחה, לא? והנה, כאן יש לכם תיק עם כל הדברים שלו, הבגדים, והתעודות של המחלה, והדוֹקוּמֶנטים שלו, וגם כל הרֶצֶפּטים בשביל רפואות מה נתנו לו אצלנו, והוא באמת בֶּנָדָם נוח ושקט, חוץ מהתנועות והקולות האלה, אבל זה שום דבר רציני, אצלנו כולם אהבו אותו, היו קוראים אותו משפחת מָלַבסקי, כי הוא כל הזמן שר, תגיד שלום לילדים שלך! הוא צעק באוזן של הזקן, אה, שום דבר, כמו אבן, והנה, אדון נוימן, אתה תחתום פה שקיבלתם אותו ממני, יפה, אולי יש לך אתך איזה תעודת־זהות? לא? לא נורא. אני גם ככה מאמין. נו, שׁוֹין, שיהיה במזל־טוב, זה שִׂמחה גדולה, אני חושב, כמו תינוק מה שנולד, כן, תתרגלו אליו לאט־לאט, נו, כבר צריכים לחזור לבת־ים, עוד יש הרבה עבודה, ברוך־השם, שלום אדון וסרמן, ואל תשכח אותנו! והוא צחק לתוך הפָּנים של הזקן, שבכלל לא הרגיש שהוא כאן, ותיכף עלה לאמבולנס ונסע מהר.

דויד גרוסמן

דָּוִיד גְּרוֹסְמַן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954) הוא סופר ומסאי ישראלי. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. סיפוריו הראשונים פורסמו בכתב-העת "סימן קריאה". ב-1979, לאחר סיום לימודיו ולפני שפרסם את קובץ סיפוריו הראשון, "רץ", זכה בפרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר". סיפורו "חמורים" זכה בפרס הרי הרשון ב-1980. זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה (1984), פרס א.מ.ת (2007), פרס ספיר (2001) עבור ספרו "מישהו לרוץ איתו" ופרס אלבטרוס (2009) עבור ספרו "אשה בורחת מבשורה".‏

בכל יצירותיו משתמש גרוסמן בכלים ספרותיים מודרניים, כגון זרם התודעה, זוויות ראייה שונות בסיפור, ועירוב של דמיון עם מציאות, במיוחד בסיפורי ילדים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/42syf8vv
מומיק דויד גרוסמן
זה היה ככה, שכמה חודשים אחרי שסבתא הֶנִי מתה וקברו אותה בתוך האדמה, קיבל מומיק סבא חדש. הסבא הזה הגיע בחודש שבט של שנת תשי"ט, שזה בלועזית אלף ותשע־מאות וחמישים־ותשע, לא דרך המדור־לחיפוש־קרובים־ולדרישות־שלום־מעוֹלים־חדשים, שמומיק היה צריך לשמוע כל יום בין אחת־ועשרים ואחת־וחצי, כשאכל ארוחת־צהריים, ולשים טוב־טוב לב אם יזכירו ברדיו איזה שם מהשמות שאבא כתב לו על דף; לא, הסבא הגיע דרך אמבולנס מגן־דויד־כחול, שעצר אחרי־הצהריים באמצע סופת גשם ליד המכולת־קפה של בלה מרכוס, וירד ממנו איש שמן ושזוף, אבל לא שווארצֶע אלא משלנו, ושאל את בלה אם היא מכירה פה ברחוב את משפחת נוימן, ובלה נבהלה וניגבה מהר את הידיים בסינור שלה ושאלה, כן כן, קרה משהו חס־וחלילה? והאיש אמר שלא צריך להיבהל, כלום לא קרה, מה צריך לקרות, ורק שהבאנו להם פה איזה קָרוב־משפחה, והוא הראה עם האגודל שלו אחורה אל האמבולנס, שנראה לגמרי שקט וריק, ובלה נהייתה פתאום לבנה כמו הקיר הזה, והיא כידוע לא פוחדת משום דבר, ודווקא לא הלכה אל האמבולנס, ואפילו התרחקה קצת לַכּיווּן של מומיק, שישב ליד אחד השולחנות הקטנים ועשה שיעורים בתורה, ואמרה, וֵוי אִיז מִיר, מה פתאום קָרוב־משפחה עכשיו? והאיש אמר, נו גִיברת, אין לנו זמן, אם את מכירה אותם, אז אולי תגידי לי איפה הם, כי אצלהם בבית יש אף־אחד, הוא דיבר בשגיאות אפילו שנראה ותיק, ובלה אמרה לו תיכף שבטח שאין אף־אחד עכשיו בבית שלהם, הם לא פרזיטים, הם אנשים מה עובדים קשה בשביל הפרוסת־לחם, מהבוקר עד הערב הם שם, ברחוב השני, בקופסה של המפעל־הפיס, וזה כאן, הקטן, הוא שלהם, ואתה תחכה פה רגע, אדוני, ואני כבר ילך לקרוא אותם. ובלה רצה, אפילו את הסינור שלה היא לא הורידה, והאיש הסתכל רגע על מומיק וקרץ לו עם העין, וכשמומיק לא עשה לו כלום בחזרה, כי הוא יודע טוב מאוד איך צריך לא להתנהג עם אנשים זרים שהוא לא מכיר, משך האיש בכתפיים שלו והתחיל לקרוא בעיתון שבלה השאירה פתוח, ואמר לאוויר שאפילו עם הגשם הזה שיורד עכשיו, זאת תהיה שנה של בצורת, ורק זה עוד היה חסר לנו. אבל מומיק, שבדרך־כלל הוא ילד מנומס, לא נשאר לשמוע ויצא החוצה אל הגשם ואל האמבולנס, וטיפס על המדרגה האחורית שהיתה לו, וניגב את הגשם שהיה על החלון הקטן העגול, והסתכל פנימה וראה את האיש הכי זקן בעולם שוחה לו שם כמו נניח דג בתוך אקווריום. הוא היה לבוש פּיזָ'מָה עם פסים כחולים, והיה צימוקִי כמו סבתא הֶנִי לפני שהיא מתה. היה לו עור קצת צהוב וקצת חוּם, כמו של צב, וזה נִתלה לו מהצוואר שלו ומהידיים שהיו מאוד רזות, והראש שלו היה קירח לגמרי, והיו לו עיניים כחולות וריקות. הוא שחה באוויר של האמבולנס בתנועות חזקות לכל הכיוונים, ומומיק נזכר דווקא באיכר השוויצָרי העצוב, שדודה איטקה ודוד שימֶק הביאו במתנה סגור בתוך כדור זכוכית קטן עם שלג יורד שמומיק במקרה שבר, ובלי לחשוב הרבה פתח מומיק את הדלת ונבהל כששמע שהאיש מדבר אל עצמו בקול משונה, עולה ויורד, פתאום בהתלהבות ופתאום כמעט בוכה, כאילו שהוא עושה הצגה או מספר למישהו סיפור שאי־אפשר להאמין לו, ובבת־אחת, ואת זה באמת קשה להבין, היה מומיק בטוח באלף אחוזים שהזקן הוא אַנשֶׁל, האח הקטן של סבתא הֶנִי והדוד של אמא, שתמיד אמרו שמומיק דומה לו, בייחוד בסנטר ובמצח ובאף, ושהיה כותב סיפורים לילדים קטנים בעיתונים בחוץ־לארץ; אבל אנשל הרי מת אצל הנאצים ימח־שמם־וזכרם, וזה כאן נראה חי, ומומיק קיווה שההורים יסכימו לגדל אותו בבית, כי אחרי שסבתא הֶנִי מתה, אמא אמרה שהיא רוצה רק דבר אחד, לגמור את החיים שלה בשקט, ובדיוק ברגע הזה אמא הגיעה, באמת חבל שמומיק לא חשב עכשיו על המשיח, ואחריה רצה בלה, מושכת את הרגליים החולות שלה, שהן המזל הגדול של מרילין מונרו, וצועקת אל אמא ביידיש לא להיבהל ולא להבהיל את הילד, ואחרי אמא ובלה הלך לאט אבא שלו הענקי, נושם בקושי והפנים שלו אדומים, ומומיק חשב שזה באמת דבר רציני אם שניהם יחד עזבו את הקופסה של הפיס. טוב, אז הנהג של האמבולנס קיפל לאט־לאט את העיתון ושאל אם הם משפחת נוימן, ואם הם הקרובי־משפחה של הֶנִי מינץ זיכרונה־לברכה, ואמא אמרה בקול משונה, כן, זאת אמא שלי היתה, מה כבר קרה, והנהג השמן עשה חיוך שמן ואמר שכלום לא קרה, מה צריך לקרות, כולם כל הזמן מחכים שמשהו יקרה, ורק שהבאנו לכם במזל־טוב את הסבא. ואז הלכו כולם אל הדלת האחורית של האמבולנס, והנהג נכנס פנימה ולקח את הזקן בקלות על הידיים, ואמא אמרה, אוי, שככה יהיה לי טוב, זה אנשל, והתחילה להתנדנד כל־כך, שבלה רצה לקפה והביאה לה כיסא בדיוק בזמן, והנהג שוב פעם אמר שלא צריך להיבהל, שחס־ושלום לא נקבל פתאום משהו לא טוב, ואחרי שהעמיד את הזקן על האדמה, נתן לו מכה כזאת ידידותית על הגב הצימוקִי שלו, שהיה גם עקום לגמרי, ואמר לו, נו, הנה המִשְׁפּוּחֶה שלך, אדון וסרמן, ואמר לאבא ואמא, כבר עשר שנים הוא אצלנו בבית המשוגעי־רוח בבת־ים, ואף־פעם לא יכולים להבין אותו, תמיד שר ומדבר לעצמו כמו עכשיו, אולי מתפלל או מה שזה, ולא שומע בכלל מה מדברים אתו, כמו חירש. הנה המִשְׁפּוּחֶה שלך! הוא צרח לו ממש בתוך האוזן, בשביל להראות לכולם שהוא באמת חירש, אה, כמו אבן, מי יודע מה הם עשו לו שם ימח־שמם, נו, ואנחנו אפילו לא יודעים איפה הוא היה, באיזה מחנה או מה שזה, הרי הביאו לנו אנשים במצב עוד יותר גרוע, הייתם צריכים לראות, שלא נדע, אבל הנה לפני איזה חודש או משהו, הוא התחיל פתאום לפתוח הפה ולהגיד כל־מינֵי שמות, וגם שֵׁם של גברת הֶנִי מינץ, והמנהל שלנו עשה חקירה קטנה כמו מה־שמו זה, בלש, וראה שגברת הֶנִי מינץ רשומה פה, בבית־מזמיל בירושלים, ושגם היא זיכרונה־לברכה כבר מתה, ושאתם קרובים יחידים שלה, נו, ואדון וסרמן יותר בריא כנראה הוא כבר לא יהיה, והוא יודע לאכול כמעט לבד, וגם, תסלחו לי, את הדברים הלא יפים עושה לבד, והמדינה שלנו נֶעבֶּעך ענייה, והרופאים אצלנו אמרו שאפשר להחזיק אותו בבית גם במצב שלו, סוף־סוף משפחה, לא? והנה, כאן יש לכם תיק עם כל הדברים שלו, הבגדים, והתעודות של המחלה, והדוֹקוּמֶנטים שלו, וגם כל הרֶצֶפּטים בשביל רפואות מה נתנו לו אצלנו, והוא באמת בֶּנָדָם נוח ושקט, חוץ מהתנועות והקולות האלה, אבל זה שום דבר רציני, אצלנו כולם אהבו אותו, היו קוראים אותו משפחת מָלַבסקי, כי הוא כל הזמן שר, תגיד שלום לילדים שלך! הוא צעק באוזן של הזקן, אה, שום דבר, כמו אבן, והנה, אדון נוימן, אתה תחתום פה שקיבלתם אותו ממני, יפה, אולי יש לך אתך איזה תעודת־זהות? לא? לא נורא. אני גם ככה מאמין. נו, שׁוֹין, שיהיה במזל־טוב, זה שִׂמחה גדולה, אני חושב, כמו תינוק מה שנולד, כן, תתרגלו אליו לאט־לאט, נו, כבר צריכים לחזור לבת־ים, עוד יש הרבה עבודה, ברוך־השם, שלום אדון וסרמן, ואל תשכח אותנו! והוא צחק לתוך הפָּנים של הזקן, שבכלל לא הרגיש שהוא כאן, ותיכף עלה לאמבולנס ונסע מהר.