מפה אל העבר

פרק 1

 

 

1.9.1939, בבית משפחת מורגנשטרן המפואר בפאתי הרובע היהודי של קרקוב היתה המולה רבה. נעמי, בעלת הבית הצעירה החלה לחוש כאבים עזים בגבה, כאבים שהלכו וגברו בתדירות כל מספר דקות. "כנראה שהיום זה היום, ההריון הזה...", חשבה בליבה, "...מגיע לקצו". הקיץ הארוך של 1939 היה חם מהרגיל, או לפחות כך היה נדמה לה, ביטנה היתה תפוחה והרגשתה היתה כאילו לא תינוק גדל לה בבטנה אלה בוגר. האמת היא שמזה זמן מה היתה לה תחושה כי היא נושאת בקרבה שני עוברים, אולם את הרהוריה אלה שמרה לעצמה ולא שיתפה בהם את נחמן בעלה. נחמן, למרות שהיה בעל דאגני ותומך שדאג לכל מחסורה בעת ההריון, לא הסתיר את רצונו העז בבן זכר שיישא את שמו ויירש את עסקי המשפחה.

הצירים הלכו וגברו, היא שלחה את מריה המבשלת להזעיק מהחדר הסמוך את בלה חמותה ואת המיילדת. המיילדת, שגרה מרחק קצר מביתם, הגיעה אחרי מספר דקות, בקשה ממריה העוזרת להכין מיכל מים רותחים והשכיבה את נעמי בחדרה, נראה היה כי הלידה יכולה להתחיל בכל רגע.

 

* * *

 

נעמי זכרה היטב, ברגעים אלה, את היום בו פגשה לראשונה את נחמן. זה היה לפני כשנה, קצת לפני חג הסוכות, בעיר הולדתה לובלין. אביה, שהיה סוחר פחם באזור מגוריו, ארח בביתו את נחמן מורגנשטרן שירש את עסקי אביו זיגמונד, סוחר פחם גדול ובעל זיכיונות רבים מהמכרות שבאזור דרום פולין.

נעמי היתה אז בת 21, כמעט בתולה זקנה, מקור דאגה לאמה שחששה פן בת הזקונים לא תמצא לעצמה שידוך ראוי. אותו יום נכנסה כדרכה לביתה, בנין אבן ישן, יפה, מטופח ושמור להפליא לא הרחק מהמצודה בפאתי בעיר העתיקה של לובלין, בקול שמחה ותרועה.

'חזרתי', הכריזה בקולי קולות ורצה בקלילות לחדרה בקומה השניה מבלי להתעכב ולראות מי בכלל נמצא בבית.

'נעמיל'ה...', קולו של אביה עצר את השעטה קרוב לרום המדרגות,

'...יש לנו אורח בבית, תואילי לבוא לחדר האורחים ולברכו'. בחוסר חשק בולט חזרה על עקבותיה ופנתה לחדר האורחים.

'שלום אבא', קראה בחטף והדביקה לו נשיקה לחה על לחיו. נעמי אהבה את אביה, שהבין אותה תמך בה תמיד, גם כאשר בחרה ללמוד באוניברסיטה שפות ומקצועות אחרים שעניינינו אותה, ואפילו בהחלטתה להצטרף לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה", למרות שבסתר ליבו לא אהב את הרעיונות ש"...הציונים מכניסים לילדים לראש". אך יותר מכל, הניגוד לאימה, לא נדנד לה על חתונות ושידוכים. היא היתה בת הזקונים שלו והבת היחידה בבית מלא בנים. כשזרועו חובקת את כתפיה נכנסו שניהם לחדר האורחים.

'נעמי, תכירי את מר נחמן מורגנשטרן מקרקוב...', אמר '...מר נחמן מורגנשטרן הוא בנו של זיגמונד ז"ל, הוא ביקר אצלנו מספר פעמים, את זוכרת, מר נחמן מורגנשטרן מנהל עכשיו את עסקי המשפחה'. נעמי שמעה רבות על משפחת מורגנשטרן מקרקוב, אביה היה נוהג לנסוע לקרקוב לפגוש שם את זיגמונד מורגנשטרן, שעימו היו לו קשרי מסחר. שמה של המשפחה הלך לפניה כמשפחה עשירה מאוד, בעלת זיכיונות ממכרות הפחם הרבים באזור, בעלת מחסני פחם ושינוע פחם מהגדולים במדינה, ספקי פחם לחברות רכבת במרכז אירופה ולתעשייה. משפחה מכובדת, מאוד מכובדת.

נחמן מורגנשטרן עמד בפינת החדר וברך את הגברת הצעירה. הוא היה כבן 28, גבוה, בערך מטר שמונים, עיניים אפורות ושער שחור כצבע הפחם, ידיו גדולות אך עדינות ומטופחות להפליא. הוא היה לבוש בסגנון מודרני בחולצה לבנה, מעוטרת בעניבה בצבע כהה, בחליפה כהה, לרגליו נעלי עור משובחות ועל אצבעו הקטנה טבעת יהלום ענקית. נעמי סקרה אותו במבט חטוף. הוא לא היה הטיפוס שלה, אבל היה בו משהו מעניין והוא היה מאוד נאה.

'מר נחמן מורגנשטרן יהיה אורחנו לארוחת ערב והוא ילון אצלנו הלילה...', היא שמעה את אביה אומר בשמץ של גאווה '...אני מקווה שתכבדי אותנו בנוכחותך'.

'אני לא בטוחה אבא', אמרה כדי לא להתחייב ויצאה מהחדר אחרי שנפרדה מהאורח בנימוס. מאוחר יותר, בחדרה, החליטה בכל זאת להצטרף לארוחת הערב. היה משהו בנחמן מורגנשטרן שעניין אותה. היא לא עשתה שום הכנות מיוחדות, לא בגדים מיוחדים, איפור או בושם. היא לבשה חולצת משי קלילה וחצאית שיפון ארוכה צמודה היטב שהבליטה את גופה החטוב להפליא. נעמי היתה יפה, יפה מאוד והיא ידעה זאת. שערה הבלונדיני היה בהיר כצבע החיטה לפני הקציר, אפה המעט הסולד ועיני השקד שלה שוו לה מראה סלבי משהו. "שיקסה'לה שלי" היה אביה קורא לה בחיבה גלויה. למרות הופעתה המעודנת והשברירית, היתה נעמי עצמאית, תקיפה ועומדת על דעתה, כבת יחידה שגדלה בין בנים. לא אחת היה עליה להעמיד את מחזריה במקומם ואחדים מהם הרגישו את נחת זרועה כאשר מילים לא הספיקו, בנים חששו מנעמי ושמרו ממנה מרחק, למורת רוחה של אמה הדאגנית.

 

סביב השולחן היו מסובים כל בני המשפחה. אביה ישב בראש השולחן, לימינו אחיה הבכור יוסל'ה, גם הוא בעסקי הפחם של המשפחה. לשמאלו, האורח נחמן מורגנשטרן, לידו אחיה הצעיר מוטל ומעבר לשולחן לצד אחיה יוסל'ה האח האמצעי וולף. נשות אחיה ואמה ישבו בהמשך השולחן, נפרדות מהגברים, שהיו אמורים לשוחח עסקים בעת הארוחה. היה זה מפגש של כל בני-משפחתה, שכמוהו התרחש באירועים חשובים בלבד או בסעודות ראש-השנה וליל-הסדר.

אמה, רוחל'ה, שלחה בה מבט דאגני מתחנן משהו כשנכנסה לחדר האוכל שניות ספורות אחרי שכולם נקראו לשולחן. נעמי ידעה מיד למה, הכסא הפנוי שהיה מיועד לה היה לצד אחיה מוטל, בינו לבין אשתו קלרה, אלכסונית לאורח אם כי לא בדיוק ממולו. חיוך קטן הופיע בזוית פיה, "אמא שוב מסדרת לי שידוך", חשבה בליבה. נעמי ברכה את כולם לשלום, נשקה לאמה ולאביה, העבירה יד שובבה על ראשו של אחיה מוטל, ותפסה את מקומה בכסא הפנוי לידו. היא שמה לב שהאורח בוחן אותה בסתר.

 

ארוחת הערב כללה דגי קרפיון ממולאים בטעם מתקתק מעוטרים בדסקיות גזר מבושל, מרק עוף ומבחר בשרים למנה עיקרית. לפתן פירות ועוגת שיש למנה אחרונה. כמו תמיד ארוחה כיד המלך כמו שרק אמה ידעה להכין. "האם גם אני אדע פעם לבשל כמו אמא" הרהרה נעמי בליבה.

במהלך הארוחה שוחחו הגברים ביניהם על פחם, כרייה, כמויות, איכויות, הובלה, אכסון, לקוחות ומחירים וכמובן על עניינים פוליטים אקטואליים ובראש, איומיה של גרמניה כלפי שכנותיה צ'כיה ופולין.

'כן תהיה מלחמה', אמרה נעמי להפתעתם של הגברים כאשר הנושא עלה בעת הדיון על מחירי הפחם. כל העיניים הופנו אליה, מבטו של אביה התחלף מהפתעה, למבוכה ולזלזול כועס,

'מה את מבינה בדברים האלה...?', שאל-אמר, '...הציונים בגורדוניה מבלבלים לכם את המוח כדי לשכנע אתכם ללכת למדבר בפלסטינה'.

אביה, כמו יהודים רבים אחרים, ראה עצמו יותר פולני מיהודי. בבית-הכנסת ביקר רק בחגים ובאירועי בר-מצווה. הוא בהחלט לא אהב את הפעילות של הציונים שעסקו, לדבריו, יומם וליל בניתוק הצעירים ממשפחותיהם ושכנעו אותם לעזוב את בתיהם ולהגר לארץ-ישראל. למרות שתמיד מצא שפה משותפת והבנה איתה, בתו האהובה, הוא לא הצליח לשכנע אותה להפסיק את פעילותה בגורדוניה. הוא חשש מהיום שבו נעמי תשוב הביתה ובפיה הבשורה על כוונותיה לעזוב את הכל ולנסוע לארץ-ישראל.

'לא תהיה מלחמה...!', הכריז אביה והטיח את כף ידו על השולחן '...הגרמנים יקבלו את הסודטים מהצ'כים וישבו בשקט. היטלר לא משוגע עד כדי כך, להסתבך במלחמה מול כל אירופה, נגד הפולנים, הרוסים והצרפתים. וחוץ מזה עכשיו אפילו האנגלים מעורבים, הכל נסגר כבר בהסכם מינכן. לא, לא תהיה מלחמה'.

'גם אני חושב שתהיה מלחמה...', אמר נחמן בקול עמוק ושקט אחרי שהקשיב בסבלנות לדברי אביה של נעמי '...אני מכיר את הגרמנים, למדתי שם. הם לא יסתפקו בסודטים, הם רוצים את כל צ'כוסלובקיה ואת מזרח פרוסיה, ופולין לא תוכל להסכים לזה'. נעמי שלחה לעברו של נחמן מבט מופתע, לפתע חשה חיבה עצומה לגבר הזר שתמך בה בויכוח.

 

כ-10 ימים אחרי אותה ארוחת ערב הגיע מכתב על שמה של נעמי. כאשר הפכה את המעטפה ראתה שהשולח היה נחמן מורגנשטרן מקרקוב. בהתרגשות רבה פתחה נעמי את המכתב. מתוך המכתב נפל כרטיס רכבת הלוך ושוב, במחלקה ראשונה מלובלין לקרקוב דרך ראדום. היא קראה את המכתב המצורף:

 

התרשמתי ממך, מאישיותך ומעצמאות החשיבה שלך, אשמח אם תסכימי להתלוות אלי למסיבת שמחת-תורה שמתקיימת מדי שנה במוצאי חג הסוכות בחסות ועד הקהילה היהודית בקרקוב. כפי שאת רואה למכתב מצורף כרטיס נסיעה ברכבת. אני אאסוף אותך מרציף הרכבת בתחנה המרכזית קרקוב-גלובני. אנא, עשי כל מאמץ להגיע, לכבוד יחשב לי הדבר.

נחמן מורגנשטרן.

 

המכתב עורר בה התרגשות רבה. למרות היחס הפושר שלה כלפי נחמן בפגישתם הראשונה היא לא שכחה כיצד התייצב לצידה מול אביה בעת הויכוח בארוחת הערב. היא החליטה לקבל את ההזמנה. והתיישבה מיד לכתוב איגרת תשובה קצרה:

 

תודה על ההזמנה אגיע בשעה היעודה, להתראות.

נעמי גולדברג

 

להוריה לא אמרה דבר על ההזמנה והנסיעה לקרקוב. להפך, היא סיפרה להם שהיא יוצאת עם חבריה מגורדוניה למסיבת סוכות בוארשה ותחזור בעוד ימים מספר.

 

הנסיעה מלובלין לקרקוב ארכה כ-10 שעות. נעמי התפרקדה לה בכיסאות הנוחים של המחלקה הראשונה וקראה להנאתה בספר שלקחה עמה. פעמיים יצאה לאכול וללגום משקה בקרון המסעדה.

מדי פעם הרהרה בנחמן. מצא חן בעיניה שהוא התייחס אליה כשווה לו. נעמי הכירה בערך עצמה. לרוב היתה לה תחושה שהגברים שהכירה נמשכו אליה בזכות המראה החיצוני ולא בזכות יכולתה האינטלקטואלית. נחמן היה הראשון שהתייחס לכך בפומבי. זה מצא חן בעיניה.

מבעד לחלון חלפו על פניה מרחביה החקלאיים של פולין, צבועים בצבעי סתיו אפורים. החקלאים אך סיימו לאסוף את יבולי הקיץ והחלו מכינים עצמם לחורף הארוך והקר שעמד בפתח. "עונה יפה הסתיו" הרהרה. בשעה 6.36 בערב, באחור של כ-50 דקות, נכנסה הרכבת באיטיות חורקת לתחנה המרכזית הישנה של קרקוב, קרקוב-גלובני. דלת הקרון נפתחה בחריקה קלה ומולה עמד נחמן. הוא הושיט את ידו ועזר לה לרדת ולדלג מעל הפער שבין מדרגות הקרון לרציף. גבר צעיר שעמד לצידו דילג בזריזות לתוך הקרון ודאג לשאת את המזוודה הגדולה שעמדה במעבר ונשענה על דופן הקרון. נחמן ברך את נעמי לשלום ונישק באבירות את ידה המושטת.

'איך עברה הנסיעה...?', שאל בנימוס ומבלי לחכות לתשובה אמר '...תודה שהחלטת לבוא'. הוא הביט בה במבט חם. בחזית התחנה חיכתה להם מכונית סקודה מפוארת בצבע שחור מבריק. נהג צעיר חבוש כובע מצחייה פתח את הדלת האחורית וברך את האורחת לשלום בקידה קלה. הם התרווחו במושב העור האחורי הנוח,

'בבקשה קח אותנו למלון', הורה לו נחמן. הנהג תפס את מקומו מאחורי ההגה, המנוע התעורר לחיים והמכונית הגדולה יצאה לדרך. הנסיעה מתחנת הרכבת למלון היתה קצרה, הם עברו ברחוב פאולה הסואן, אחרי מרחק קצר פנו ימינה לרחוב באסטובה ומיד אחר כך לרחוב ספיטלנה, לכיוון העיר העתיקה של קרקוב. תוך שניות ספורות הם חצו את אחד השערים הצפוניים של העיר העתיקה, חלפו על פני היכל סלובצ'גו, אולם האופרה והקונצרטים היפיפה ועצרו בחזית מלון פולרה המהודר.

'שלום מר מורגנשטרן', אמר השוער שפתח את דלת המכונית וקד קידה קלה כאשר נחמן יצא ממנה. נחמן הסתובב והושיט את ידו לנעמי. שניהם צעדו לטרקלין המפואר של המלון. נחמן ליווה את נעמי לאחת הכורסאות המרווחות וניגש לשולחן הקבלה כדי לקחת את המפתח.

'שלום מר מורגנשטרן', פנה אליו פקיד הקבלה, שניות ספורות לאחר מכן הופיע בחזית מנהל המלון ובידו מפתח מחובר לכדור מתכת מוזהב.

'הכל מוכן מר מורגנשטרן, הסוויטה הנשיאותית כפי שביקשת'. נחמן ניגש לנעמי ואמר לה,

'מנהל המלון, מר בודז'ינסקי, יראה לך את חדרך, תוכלי לנוח מהדרך, ראדק יאסוף אותך ב-8.30 לארוחת ערב אצלנו בבית'. נחמן נפרד מנעמי בקידה קלה. מר בודז'ינסקי ביקש מנעמי להתלוות אליו בגרם המדרגות הרחב והמפואר לקומה השניה. במרכז המסדרון הוא עצר מול דלת רחבה, שעליה היה כתוב באותיות זהב "הסוויטה הנשיאותית". המפתח הכבד ננעץ בחור המנעול ואחרי שני סיבובים נפתחה הדלת הגדולה לרווחה. מר בודז'ינסקי פינה בקידה קלה את הדרך לנעמי שעברה את המפתן לתוך חדר גדול ומואר. הוא נכנס אחריה לחדר ואמר,

'אנחנו לרשותך גברתי הנכבדה, כל דבר שעולה על דעתך תבקשי ותקבלי, אלה הן ההוראות של מר מורגנשטרן, ומר מורגנשטרן הוא אזרח מאוד מכובד בעיר הזאת'.

שניות ספורות אחר כך הופיע נער המלון עם המזוודה. מנהל המלון פקד עליו להניח את המזוודה על המתקן המיועד לכך בחדר השינה הענק. הנער עשה כמצוותו ויצא בזריזות מהחדר. מנהל המלון יצא בעקבותיו לא לפני שחזר וביקש מנעמי לפנות אליו אישית, בכל עת, ובכל דרישה או בקשה.

נעמי עמדה במרכז חדר הכניסה הגדול והביטה נפעמת סביבה. למרות שגם היא היתה בת למשפחה אמידה ומכובדת, לא יכולה היתה שלא להתפעל מכל העושר הזה. מה שראתה סביבה בחצי השעה הראשונה לשהותה בקרקוב הרשים אותה מאוד: המכונית, הנהג, המלון המפואר ועכשיו הסוויטה הזאת. בפינת החדר על שטיח בסגנון מזרחי היתה מערכת ישיבה מקטיפה בצבע אדום, על שולחן עץ מהגוני אדמדם עמד אגרטל מקריסטל ובו זר ענק של שושנים אדומות. מהתקרה הגבוהה המעוטרת השתלשלה נברשת בדולח בוהמית שהאירה את החדר באור נוצץ. החלון הרחב שפנה לכיוון ארמון סלובצ'גו מכוסה היה בוילון דק לבן ומעליו, קשור לווים משני צידיו, היה וילון קטיפה כבד בצבע אדום כצבע ריפוד הכורסאות. לאורך הקיר היתה שידה מעץ מהגוני מעוטרת בחיטובי עץ יפים. על הקיר, מעל השידה היתה תלויה תמונת שמן מעשה ידי צייר אלמוני. מחדר הכניסה הרחב ניתן היה להיכנס שמאלה לחדר נוסף, קטן יותר, וימינה לחדר השינה. נשימתה כמעט נעתקה כאשר פסעה לתוך חדר השינה. מולה, במרכז החדר היתה מיטת אפריון ענקית עשויה מעץ טיק חום. וילונות הקטיפה סביב מיטת האפריון היו בצבע זהב. המיטה היתה מוצעת לשינה בסדיני משי ושמיכה תואמת. וגם כאן על כל רצפת העץ היה פרוש שטיח בסגנון מזרחי. לחדר השינה היה צמוד חדר רחצה גדול מצופה באריחים לבנים עם אמבט וברזים מוזהבים. מגבות לבנות מעוטרות באותיות PH הרקומות עליהן בחוט בצבע זהב היו תלויות לצד הכיור שמעליו מראת קריסטל ענקית, בצד היתה מונחת בסדר מופתי ערמת מטליות רחצה לבנות.

נעמי חזרה לחדר השינה, "מקום כזה יש רק באגדות" חשבה בליבה. נעמי העיפה מבט בשעונה, השעה היתה כמעט שמונה, "הנהג יהיה כאן תוך זמן קצר". חשבה, היא התפשטה בזריזות ונכנסה לחדר הרחצה. היא סובבה את אחד הברזים המוזהבים וזרם דקיק של מים חמים ונעימים זרמו ממנו, שלפה מטלית רחצה לבנה ורכה מהערימה, טבלה אותה במים החמימים התרעננה. בזריזות סרקה את שערה הזהוב הארוך, קלעה אותו בצמה עבה. מתוך המזוודה הוציאה שמלה בצבע תכלת תואם לעיניה הכחולות, נעלה זוג נעלי עקב בצבע בהיר, זרקה על כתפיה צעיף לבן, התיזה על צווארה בושם עדין והלכה לכיוון הדלת.

ראדק, הנהג, עמד בסבלנות ליד הסקודה המפוארת כאשר נעמי הופיעה בפתח בית-המלון. הוא פתח עבורה את הדלת והיא התרווחה במושב האחורי. ראדק סגר את הדלת, התיישב במושב הנהג והם יצאו לדרכם. זה היה ביקורה הראשון של נעמי בקרקוב. מראות הרחובות חלפו על פניה כאשר הם עשו את דרכם לכיוון רובע קזימירז, הרובע היהודי של קרקוב. אחרי כעשר דקות של נסיעה ברחובות הצרים מרוצפים אבן נעצרה המכונית לפני בית יפה, ארמון קטן, בן שלוש קומות, לא הרחק מלב הרובע היהודי ברחוב ואסקה היוקרתי. נחמן, שהמתין לנעמי במעלה המדרגות המובילות לכניסה הראשית של הבית, מיהר לפתוח לפניה את דלת המכונית. נעמי יצאה מהמכונית והביטה בהערכה ובהתפעלות גלויה בחזית המוארת של הבית.

'שלום, וברוכה הבאה', קבל נחמן את פניה ונשק לידה המושטת. שניהם החלו לצעוד במעלה המדרגות. בחדר הכניסה הענק חיכתה להם בלה, אמו של נחמן.

'ברוכה הבאה, נחמן סיפר לי עליך'. נחמן, אמו ונעמי צעדו לחדר האורחים, עוזרת פולניה לבושה בבגדים כהים ושביס לבן לראשה הגישה להם משקה קל. הם שוחחו ביניהם על נושאים שונים, אמו של נחמן התעניינה במיוחד בלימודיה של נעמי ובהישגיה, נחמן עמד בפינה והקשיב שהוא בוחן את נעמי מבטו. הקריאה לגשת לשולחן ארוחת הערב לא איחרה לבוא. לנוכחים הוגשה ארוחה כיד המלך. נראה היה כי נוצרה כימיה בין בלה לבין נעמי. השיחה גלשה לנושאים משפחתיים אישיים, בלה הצביעה על ציור שמן גדול שהיה תלוי מעל לשידה בחדר האוכל. נעמי זיהתה את זיגמונד מורגנשטרן. בלה סיפרה לנעמי על אביו של נחמן שנפטר מספר חודשים קודם לכן ממחלה קשה. על כך שנחמן היה בנם היחיד מאור עיניהם, על לימודיו בגרמניה ועל כך שמאז שחזר ולקח על עצמו לנהל את עסקי המשפחה הצליח לעצור את ההידרדרות שחלה בהם עקב מחלת האב. לאחר שהארוחה הסתיימה, הסבו שלושתם עם כוסית שרי בחדר האורחים, נעמי התחילה לחוש בעייפות המתפשטת באבריה, ונחמן, שהבחין בכך ואמר,

'היה לך היום יום ארוך ומייגע בואי ואקח אותך למלונך'. נעמי נפרדה מבלה בחמימות והשנים יצאו למכונית שחנתה בחצר הפנימית של הבית. אחד השרתים פתח את דלת העץ הכבדה שהפרידה בין החצר לרחוב והמכונית החליקה לרחוב כשנחמן נוהג בה במיומנות רבה ונעמי יושבת לצידו. דקות ספורות לאחר מכן, הגיעו למלון. השוער מיהר לפתוח את הדלת הקדמית, נחמן יצא בזריזות מאחורי ההגה וליווה את נעמי לטרקלין המפואר של המלון.

'אבוא לאסוף אותך מחר ב-10 בבוקר', אמר ונשק לה באבירות על גב ידה כשניפרד ממנה. נעמי נכנסה לחדרה, "גבר לעניין", חשבה בליבה, תוך כדי שהיא חולצת את נעליה ומסירה את בגדיה, "ג'נטלמן, אציל, עשיר ומשכיל" אמרה לעצמה כאשר נכנסה לחדר הרחצה לשטוף את פניה. "נאה, אציל, עשיר וג'נטלמן" תיקנה את עצמה בעת שכיסתה את עצמה בשמיכת המשי שהיתה פרושה על המיטה, "אם יציע לי נישואים לא אסרב" סיכמה בינה לבינה בבדיחות הדעת לפני שנרדמה.

 

נחמן התגלה לה כאדם מקסים. במרוצת הסוף-שבוע הם טיילו בקרקוב ובסביבותיה. הם נסעו לזקופנה עיירת נופש יפיפייה בהרי הטאטרה על גבול סלובקיה. טיילו בעיר העתיקה של קרקוב ובמבצר השולט על אחד מעיקולי הוויסלה, הנהר הענק שחוצה את קרקוב ואת פולין כולה מדרום לצפון.

 

במסיבה השנתית שאורגנה ע"י הקהילה היהודית היה גלוי לעין שנחמן הוא הרווק המבוקש ביותר בקרב הקהילה היהודית הגדולה של קרקוב. בחורות ואימהות באו מקטוביץ השכנה כדי לנסות להימצא בקרבתו. בנוסף לכך, למרות גילו הצעיר יחסית, אי-אפשר היה שלא להבחין בכבוד הרב שרכשה הקהילה למשפחת מורגנשטרן בכלל ולנחמן במיוחד. יותר מפעם אחת שמעה שאומרים עליו שהוא מועמד טבעי להיות נשיא הקהילה. נעמי גם לא יכלה שלא להבחין במבטי הקנאה של הנשים הצעירות והנערות שנשלחו אליה ובמבטי האכזבה של האימהות בעת שצעדה, שלובת זרוע עם נחמן.

 

הערב החל כאשר נחמן קידם את פניה בטרקלין המלון. מבטו ליווה אותה כאשר ירדה מחדרה. היא לבשה שמלת תחרה לבנה מעוטרת ברקמה, עבודת-יד, שהבליטה היטב את גופה החטוב. צעיף אדום מונח על כתפיה ועליו פזור שערה הבלונדיני בצורת מניפה ועל ראשה קשור היה סרט אדום רחב.

'את נראית נהדר', החמיא לה נחמן ונשק לה קלות על גב ידה. הנסיעה היתה קצרה ביותר, קהל רב הצטופף בכניסה לבנין הקהילה. נחמן החנה את המכונית במרחק הליכה קצר מהכניסה,

'כדי לא לנקר לאנשים את העיניים', אמר כלאחר יד. נעמי לא יכלה להתעלם מהלחשושים ששמעה סביבה:

'זה מורגנשטרן הצעיר מהפחם', או 'זה נחמן מורגנשטרן הבן של זיגמונד, הוא מיליונר', וכדומה. בלה, אמו של נחמן, חיכתה להם ליד שער הכניסה, נעמי ברכה אותה לשלום בחמימות ושלושתם נכנסו לאולם הגדול שהיה מלא מפה לפה. על הבמה ניגנה תזמורת כליזמרים מקומית מוזיקה יהודית חסידית, בין האורחים סובבו להם מלצרים נושאים משקאות קלים ויינות, בפינה הרחוקה עמד שולחן עמוס כל טוב. הרב שפירא, רב הקהילה, ברך את הנוכחים ביידיש ונשא דרשה קטנה על מהות חג שמחת תורה ואיחל לכולם חג שמח ושנה טובה. נשיא הקהילה נשא את דבריו בפולנית ובסיום גם הוא אחל לכולם חג שמח. כנציג הדור הצעיר, נחמן נקרא לעלות לבמה ולשאת את דברו. למרות בטחונו העצמי הרב נראה היה שאין הוא מורגל למעמד, ובמבוכה מסוימת קרא לקהל לחגוג, ליהנות ולרקוד עד אור הבוקר. והם אכן רקדו עד אור הבוקר. נראה היה שכל הקהילה היהודית של קרקוב חוגגת כאן. כעשרים חבורות של כליזמרים הנעימו את הערב בתוך אולם הקהילה ומחוצה לו ברחבה הענקית שבחזית. היין זרם כמים האנשים היו שמחים והאווירה היתה נהדרת. "חג שמחת תורה בלובלין" לא נראה כך מעולם, חשבה נעמי בליבה, והרגישה נפלא.

למחרת היום הם ירדו למעגן הסירות על גדות בוויסלה. נחמן, חובב ספורט מים מושבע, בחר להם סירת משוטים קטנה. הסירה החליקה מהמעגן הקטן לרגלי המבצר ונחמן החל לחתור במעלה הזרם לכיוון דרום מערב. היום היה בהיר ושמש סתווית זרחה. נעמי בחנה בעניין את האיש הצעיר שהיתה בחברתו.

'האם תסכימי להינשא לי?', שאל לפתע. גלגל מחשבותיה נעצר באחת.

'אמרת משהו? סליחה אבל לא הקשבתי'.

'האם תסכימי להינשא לי?', חזר על השאלה.

'אבל נחמן, אתה בכלל לא מכיר אותי...', אמרה '...ההצעה שלך מאוד מחמיאה ואני נבוכה במקצת אבל איך אתה יודע שאני בחירה מוצלחת?'. נחמן הפסיק לחתור, זרם המים סובב אט אט את חרטום הסירה והיא החלה להחליק ללא יד מכוונת במורד הזרם.

'אני אוהב לקחת סיכונים...', אמר בביטחון עצמי '...ואת סיכון שאני מוכן לקחת'. ראשה של נעמי היה סחרחר עליה, ליבה פעם בחוזקה, תחושות מוזרות לכדו אותה.

'כן...', ענתה אחרי היסוס קל '...אם אתה מוכן לקחת סיכון גם אני מוכנה'. נחמן הביט בנעמי וחיוך של שביעות רצון התפשט על פניו. שיניו נראו משום מה צחורות יותר על רקע שערו השחור.

'אני אעשה אותך לאשה הכי מאושרת בעולם', הבטיח. חרטומה של הסירה ניתקע בגדה השמאלית של הוויסלה, נחמן ניגש לנעמי ומשך אותה לזרועותיו שפתותיהם נפגשו לנשיקה חמה וארוכה. העולם חייך לזוג הצעיר.

 

אחרי שלושה ימים נפלאים בקרקוב חזרה נעמי הביתה ללובלין. ליבה התרונן בקרבה. כל הדרך ללובלין חזרה ודמיינה לעצמה כיצד תספר להוריה על סוף-השבוע הנפלא שעבר עליה עם נחמן מורגנשטרן מקרקוב.

 

'אמא!...', אמרה לפתע נעמי בארוחת הערב '...אני לא הייתי בוארשה בשמחת תורה'.

'היכן היית?', שאלה אמה והעיפה מבט דאגני לעבר אביה של נעמי שגם על פניו נמתחה הבעת שאלה.

'עם בעלי לעתיד', ענתה. הצבע אזל מפניה של רוחל'ה, אביה ניסה לשמור על קור רוח, אך נראה היה שגם בו משהו מתחולל.

'את לא ב...', גמגמה אימה.

'לא אני לא ב...', אמרה נעמי בקול משועשע. '...במשך החג ביליתי עם נחמן מורגנשטרן בקרקוב...'.

'נחמן מורגנשטרן!?',

'נחמן מורג...', הדהד קול אביה.

'כן נחמן מורגנשטרן...', קטעה אותו נעמי '...והוא הציע לי נישואין ואני הסכמתי'. הוסיפה במהירות.

'אבל איך זה, ככה פתאום?', שאל אביה בקול מתקומם '...לא נראה לך שגם לנו יש מה לומר בעניין?'.

'ברל, אל תציק לילדה', מיהרה האם להגן על נעמי.

'האמת שגם לי נראה שיש לכם מה לומר בנושא...', מיהרה נעמי לומר '...בסוף שבוע זה יבוא נחמן ללובלין לבקש את ברכתכם. אני נתתי לו את הסכמתי, אבל אם אתם תסרבו גם אני אוותר, ועכשיו תסלחו לי היה לי יום ארוך ואני עייפה, לילה טוב', אמרה ועלתה לחדרה. עוד לפני שהספיקה לסגור את הדלת שמעה את אימה לוחשת לאביה ביידיש,

'ברל למה אתה מציק לילדה, נחמן מורגנשטרן הוא מציאה'. נעמי ידעה שהוריה לא יתנגדו.

 

במשך כל השבוע הנושא לא עלה אפילו פעם אחת. ביום שישי בשעה היעודה נעמי עמדה על רציף בתחנת הרכבת של לובלין וחיכתה לרכבת מוארשה שבה אמור היה נחמן להגיע. באחור קל נכנסה הרכבת לתחנה, נעמי עקבה אחרי קרון המחלקה הראשונה וצעדה לכיוונו, שניות ספורות אחרי שהרכבת נעצרה היא ראתה את דמותו של נחמן מגיחה ראשונה מפתח הקרון. היא רצה לקראתו, נתקלת באנשים ובמזוודות שעמדו בדרכה, ותוך שניות ספורות הם התלכדו בחיבוק ובנשיקה לוהטת.

'התגעגעתי אליך', אמר מבלי לשחרר את אחיזתו,

'גם אני', אמרה כשחיוך רחב נסוך על פניה. העוברים והשבים עצרו לרגע והביטו בגבר ההדור ובאשה היפה החבוקים במרכזו של הרציף ההומה ומתעלמים מהסובב אותם. נחמן הניף את המזוודה ויצא שלוב זרוע עם נעמי מתחנת הרכבת, הם עלו על כרכרה שהובילה אותם לבית הוריה. בדרך המעיטו בדיבור. לפתע שלף נחמן מכיסו קופסא שחורה והושיט אותה לנעמי.

'זה בשבילך...', אמר '...תפתחי אותה'. נעמי פתחה את הקופסא, על מצע קטיפתי כחול כהה היתה מונחת טבעת זהב בצבע צהוב כתום ובמרכזה בתוך מסד דמוי הר געש יהלום ענק בצבע לבן עם ברק תכול. בחלק הפנימי של הטבעת היה חרוט:

 

"נעמי ונחמן-לנצח באושר".

 

דמעות אושר נקוו בעיניה. נעמי הרימה את ראשה ומבטה נפגש בזה של נחמן.

'לנצח באושר', אמרה וחיבקה אותו בחוזקה.

 

'שלום מר מורגנשטרן', קיבלה רוחל'ה את פני האורח בפתח ביתם.

'נחמן', תיקן אותה נחמן ונשק באבירות על גב ידה. נעמי הבחינה בסומק קל מכסה את לחיי אימה.

'ברוך הבא נחמן', חזרה וברכה האם. היא הובילה אותם לחדר המשפחה הגדול שם חיכה להם שולחן ערוך עם שתייה חמה וקרה ומיני תופינים.

'מר גול..., ברל, יהיה כאן בעוד רגע...', אמרה '...האם תרצה משהו נוסף לאכול או לשתות?'.

'לא תודה גב' גולדברג...',

'רחל', הפעם היה תורה של רוחל'ה לתקן את נחמן,

'לא, תודה רחל', חזר נחמן אחריה. הדלת נפתחה ואביה של נעמי עמד בפתח,

'שלום מר מורגנשטרן...', אמר והושיט את ידו לעבר נחמן.

'נחמן', תיקן אותו נחמן ולחץ את היד המושטת בחוזקה.

'ברוך הבא לביתנו, נחמן', אמר. אבן נגולה מליבה של נעמי, היא חששה שאביה יאמר משהו שיפגע בנחמן, אבל נראה שאמה, כמו תמיד, הצליחה ליישר את ההדורים מראש. אחרי מספר דקות של שיחת חולין, הניח נחמן את כוס הקפה על המגש המוכסף, קם על רגליו ופנה להוריה של נעמי:

'גברת ומר גולדברג...', פתח נחמן ואמר, '...באתי לכאן היום לבקש מכם רשות לשאת את בתכם נעמי לאשה. אני מבטיח לכם שאעניק לה אושר רב ואדאג לכל מחסורה ככל שרק אוכל עד יומי האחרון...'. נעמי ראתה את אמה מוחה דמעה מזווית העין גם אביה היה נרגש מאוד למרות שעשה מאמצים להסתיר את הדבר. '...אני מאוד מקווה שתסכימו', סיכם נחמן את נאומו הקצר.

ברל הניח את כוס הקפה על השולחן מחה את פיו במפית הבד, ניגש לנחמן לחץ את ידו, הביט לעברה של נעמי ואמר,

'אם זה רצון שניכם זה גם רצוננו...', העביר את מבטו לעבר רעייתו, רוחל'ה הנידה את ראשה בחיוב. '...שיהיה בעזרת השם במזל טוב'. הוא ונחמן התחבקו, ברל טפח לו קלות על גבו ואמר, '...יברך אתכם האלוהים'.

 

השמועה על החתונה של נחמן מורגנשטרן, איל הפחם הצעיר מקרקוב, לנעמי גולדברג בתו היפיפייה של סוחר פחם אמיד מלובלין הכתה גלים בכל רחבי בפולין. ההפתעה היתה גמורה, הן בקהילת העסקים אליה השתייכו נחמן מורגנשטרן וברל גולדברג והן בקהילה היהודית הגדולה של פולין. החתונה נקבעה לראשית חודש נובמבר 1938, שבועות מספר אחרי ביקורו של נחמן בביתה של נעמי בלובלין. המקום, אולם המלכים במלון פולרה המפואר בעיר העתיקה של קרקוב.

ההכנות לחתונה היו בעיצומן. נעמי ואמה רוחל'ה עברו להתגורר בקרקוב בבית משפחת מורגנשטרן. לרשותן הועמד אגף שלם בבית הגדול ברחוב ואסקה. בלה, אמו האנרגטית של נחמן עסקה בסידורים לחתונה ורוחל'ה עסקה בנעמי.

לתפירת השמלה נשכרה תופרת שישבה בביתם ועסקה במלאכה. ההמולה היתה גדולה, אך הערבים וסופי השבוע היו של נחמן ונעמי.

נעמי החלה להתעניין בעסקי הפחם של נחמן, הוא מצדו פרש לפניה את כל הידע והניסיון שעמדו לרשותו. בסבלנות רבה הסביר לה על שוק הפחם, על מעמדה של פולין בשוק זה, על מקורו ואופיו של המחצב, על שימושיו וחשיבותו. נעמי הראתה שהיא ניחנה בכושר הבנה וביכולת ניתוח של מצבים בעסקים, עולם ששמור היה לגברים בלבד.

בסוף השבוע האחרון לפני החתונה הם נסעו לבלות בקוטג' המשפחתי בזקופנה. ככל שלמדה להכיר אותו, הרגישה נעמי שאהבתה והערכתה לנחמן הולכות וגוברות. למרות שהיה בן יחיד למשפחה יהודית מהעשירות בפולין, הוא לא היה יהיר ולא מפונק. נחמן היה בחור צנוע ומתחשב. "שותף אידיאלי לחיים" חשבה בליבה כאשר עקבה אחריו מצית אש באח בחדר האורחים. נעמי רבצה על השטיח העבה לפני האח, "אני מאושרת" אמרה בליבה. אחרי שהאש אחזה בעץ הביא נחמן מהמטבח בקבוק יין צרפתי אדום משובח ושתי כוסות. הוא הניח את הכוסות על שולחן העץ הקטן ושלף את הפקק מהבקבוק. הנוזל הכהה בעל ניחוח הפרי נשפך מהבקבוק לתוך הכוסות הבדולח החלקות, מלטף את דפנותיהן בצבע אדום-סגול כהה. נחמן לקח את שתי הכוסות המלאות והושיט אחת מהן לנעמי.

'לחיים!', אמר והקיש את כוסו בכוסה. היין החליק לגרונם וחימם אותם. נעמי הניחה את ראשה על חזהו של נחמן. היא שמעה את הלמות ליבו והרגישה את חומה המלטף של אש האח. אחרי הרהור קצר אמרה-שאלה בבדיחות הדעת,

'כמה ילדים תרצה?'.

'חמישה...', ענה '...בעצם ארבעה...', חזר בו אחרי הסוס קל '...שני בנים ושתי בנות'.

'וכמה את רוצה?', שאל,

'עשרה...', ענתה בגיחוך '...ולא חשוב כמה בנים וכמה בנות'.

הכוס כמעט ונשמטה מידו,

'ברצינות?', שאל.

'ברצינות', ענתה. נחמן הניח את כוס היין הריקה למחצה על השולחן והחל להתרומם מהשטיח,

'בואי...', אמר והביט בחיוך לכיוון חדר השינה.

'חבל על הזמן...', ענתה לו וכרכה את זרועותיה סביב צווארו '...בוא נתחיל מייד כאן על השטיח', לחשה באוזנו.

 

כאלף מוזמנים אמורים היו להגיע לחתונה מכל רחבי פולין. מגדנסק בצפון, וורוצלב ופוזנן במערב ולבוב וביאליסטוק במזרח. כל בתי המלון בעיר התמלאו עד אפס מקום. אנשי עסקים, ראשי הקהילות היהודיות מכל רחבי פולין, רבנים, אנשי רוח ופוליטיקאים. החופה שהיתה אמורה להתקיים בגן בחצר הפנימית המפוארת של המלון הועתקה לגן הענק ששייך להיכל סלובצ'גו שבחזית המלון משום שהמקום צר היה מלהכיל את כל המוזמנים. את החופה אמור היה לערוך רבה הראשי של קרקוב, הרב שפירא. אולם קבלת הפנים, אולם המלכים, קושט לכבוד האירוע באלפי פרחים מכל הסוגים ומכל הצבעים. שטיח אדום נפרש מבמת החופה בגן לתוך אולם המלכים עד לכיסא שעליו עתידה היתה הכלה לשבת ולקבל את אורחיה. לכבוד החתונה הוכשר מטבח המלון כדי לאפשר לכל האורחים ליהנות מהארוחה ללא חשש טריפה. התפריט כלל כתריסר סוגי דגים מעושנים, כבושים, מלוחים ודגים ממולאים. בשר בקר ועוף מסוגים שונים, צלוי, מבושל או מעושן. פירות, עוגות, עוגיות, ממתקים ויינות משובחים לרוב. מכל טוב בשפע וברוחב לב, הכל כשר למהדרין. את ליבם של המוזמנים נועדו להנעים חמש להקות כליזמרים, להקה של זמרים פולנים ולהקה של צוענים. שלושה צלמים אמורים היו להנציח את האירוע.

 

שלושה ימים לפני מועד החתונה הגיעו אביה ואחיה של נעמי בלוויית נשותיהם. כולם שוכנו בבית המשפחה הגדול ברחוב ואסקה. ההמולה בבית היתה גדולה והכל היו טרודים בהכנות כשעל המלאכה מנצחת בלה אמו של נחמן. פרט למועדי מדידת הבגדים נראה היה שנחמן ונעמי מתייחסים לכל האירוע בשלוות נפש. פעם אחת נעמי שאלה אותו,

'נחמן, האם אתה מתחרט?'.

'כמובן שלא...', ענה וצבט לה קלות על לחיה, '...בעיקר עכשיו אחרי ששלחנו את כל ההזמנות', הוסיף אחרי אתנחתא קלה.

'חזיר', אמרה וצבטה בישבנו.

 

יום לפני החופה הלכה נעמי בלוויית אמה לטבול במקווה כדת וכדין. הרבנית הורתה לה מה לעשות ובתום הרחצה קראה לנעמי לבוא ללשכתה. על כוס תה מהביל נתנה הרבנית לנעמי הרצאה על חובותיה של האשה בחיי המשפחה, על תפקידה בניהול הבית ועל חובתה להיות נאמנה לבעלה.

'...האשה היא הדבק של המשפחה...', אמרה '...ללא האשה לא תהיה משפחה. אם על הבעל מוטלת החובה להביא את הלחם, על האשה מוטלת החובה לשמור על אחדות המשפחה ושלמותה', סיכמה. בליבה נשבעה נעמי למלא חובה זאת.

 

ביום האירוע, לקראת הצהרים, עברו נעמי ואמה לסוויטה הנשיאותית במלון פולרה. הסוויטה הזכירה לנעמי את ביקורה הראשון בקרקוב שבועות מספר לפני כן. נראה שיובלות עברו מאז. כל עולמה השתנה. מנערה, אשה צעירה נטולת אחריות היא עומדת להיות אשה נשואה קשורה לבעל, לגבר שאותו לא הכירה עד לפני מספר שבועות. ונראה שלא ירחק היום ולבעל יצטרפו ילדים. נעמי התיישבה על הכורסה הנוחה בחדר האורחים המפואר ומורא מפני הבלתי נודע החל לחלחל לתודעתה. "מה לכל הרוחות אני עושה כאן" הרהרה לעצמה. "ממחר אני כבר לא אהיה נעמי גולדברג" חשבה "האם אוכל לעמוד בצפיות של נחמן, שלי?" יסרה נעמי את עצמה.

אמה שמה לב לכך שנעמי מהורהרת וכאילו ניחשה את מחשבותיה אמרה,

'כל שינוי בחיים מחייב תקופת הסתגלות, אפילו לעבור מהבית לבית הספר. כל שינוי מכאיב. אך אחרי שמתרגלים, והשינוי הופך להיות הרגל וחלק מהמציאות, אי-אפשר להבין איך אפשר היה אחרת. הזמן יעשה את שלו', הבטיחה. נעמי קמה מהכורסא וחיבקה את אמה בחום ואמרה,

'אני אוהבת את נחמן, הוא איש נהדר מבין ומתחשב. אבל איך אסתדר בלעדיך ובלעדי אבא את יודעת כמה אני קשורה אליכם?'.

רוחל'ה ליטפה את ראשה של בתה ואמרה,

'תמיד תוכלי לסמוך עלינו, אנחנו תמיד נהיה כאן שתצטרכי אותנו, הורים נשארים תמיד הורים'. רגע נוסף עמדו האם והבת מחובקות באמצע החדר. נעמי נשקה לאמה על לחיה והלכה לחדר הרחצה ושטפה את פניה. הספרית אמורה היתה להגיע בכל רגע.

 

לקראת השעה 6 בערב החלו האורחים להתקבץ בגן שלפני בית המלון, כרכרות מפוארות ומכוניות הביאו אורחים מכל רחבי העיר. נחמן, אמו, אביה של נעמי ואחיה עמדו מתחת לאפריון עשוי מפרחי שושן ולחצו את ידי האורחים. נחמן היה לבוש בחליפת ערב מחויטת, חולצה לבנה ועניבת פרפר שחורה לראשו כיפה בצבע לבן שבלטה על רקע צבע שערו השחור. נחמן נראה מאושר הוא הרבה להתבדח עם האורחים לחץ את ידי הגברים ונשק באבירות את ידי הנשים. מספר דקות לפני השעה 6 הוזמנו נחמן וברל על ידי הרב לשולחן צדדי כדי למלא את הכתובה. בשעה 6 בדיוק הוזמנה הכלה לבוא. בלה, אם החתן, עלתה לראש המדרגות כדי לתפוס את מקומה לצד הכלה.

נחמן עמד בטרקלין ליד הכניסה למלון. מימינו, בהעדר אביו, ראש הקהילה היהודית בקרקוב, ד"ר אליעזר לוין ומשמאלו תפס את מקומו ברל, אבי הכלה. רחש קל נשמע בקהל שעמד סביבו. נחמן הפנה את מבטו למעלה, בראש המדרגות עמדה נעמי לבושה בבגדי כלה. ליבו עמד מלכת ונשמתו כמעט נעתקה מאפו. יופייה של נעמי לא היה מוטל בספק, אך בתוך שמלת הכלה המושלמת, היא נראתה כמו נסיכה מעולם האגדות. שמלתה, שנתפרה מסאטן לבן ומבריק, היתה הדוקה לירכיה, והבליטה את גופה הנהדר. מחשוף גילה את צחות עורה. שרווליה היו תפוחים בצורה סימטרית על כתפיה. השמלה הארוכה נגעה-לא-נגעה ברצפה מלפנים, ונגררה באצילות מאחור. עם כל צעד נעו קפלי השמלה. לרגליה נעלה נעלי עקב לבנות שהוסיפו למראה אצילות רבה. שערה הבהיר היה קלוע בצמה הפוכה. מה שהבליט את צווארה הארוך סביבו ענדה מחרוזת פנינים עדינה כשלאוזניה עגילים תואמים. פניה היו מוסתרים בהינומה. אט אט, ירדה נעמי בגרם המדרגות, הקהל הרב עקב אחרי כל צעד ונהנה מהמראה הנפלא. לפתע החל מישהו למחוא כף ותוך שניות התמלא האוויר בשאון מחיאות כפיים. מרגע זה ואילך, נעמי חשה כאילו היא נישאת על כנפיים, זה היה היום המאושר בחייה. היא לא זכרה דבר וחצי דבר מהחופה ומדברי הרב, היא רק זכרה את עצמה חבוקה בזרועותיו של נחמן, בעלה, וסביבם עומדים ומוחים דמעה הוריה ואחיה.

 

* * *

 

הלידה החלה, כל גופה כאב, זיעה קרה כיסתה פניה. ברקע שמעה את הוראות המיילדת ומבלי לחשוב התאמצה לעשות כדבריה. היא לחצה, לחצה ולחצה.... ופתאום היה שקט. כמו ממרחקים שמעה ציוץ דק של בכי תינוק ואת קולו העמוק של נחמן. כאשר פקחה את עיניה עמד נחמן מולה.

'איך את מרגישה?', שאל, על פניו היתה ארשת קלה של דאגה.

'עייפה', ענתה ושוב חשה את ההרגשה המתוקה של שקיעה בתרדמה עמוקה.

כשהתעוררה ישב נחמן לצידה וליטף את ידה.

'איך את מרגישה יקירתי?', שאל.

'מאושרת', אמרה כשחיוך חיוור מתפשט על פניה.

'נעמיל'ה, יש לנו תאומים, בן ובת', אמר.

'ידעתי..', אמרה כמעט בהיסח הדעת '...אני רוצה לראות אות...', לפני שסיימה את המשפט נכנסה המיילדת לחדר כשהיא מחזיקה בכל זרוע תינוק עטוף עד צווארו בחיתול בד.

'אדוני מתבקש לצאת מהחדר...', אמרה לנחמן '...הגברת צריכה לנוח ולהניק את הילדים'. נחמן העיף בנעמי מבט אוהב. הוא קם נשק למצחה,

'עשית אותי למאושר באדם...', לחש לה באוזנה ונשק לה פעם נוספת על לחיה '...אני אוהב אותך', אמר ויצא מהחדר. נעמי החלה להניק את התינוקות, "נקרא להם לייב וז'אנה" אמרה בליבה, היא ידעה שנחמן אהב את השם לייב והיא אהבה את השם ז'אנה.

נחמן פנה לרדת לחדר האורחים כאשר לפתע שמע ברדיו את קולו הנרגש של הקריין אומר:

'כוחות צבא גרמנים חצו את נהר האודר ונכנסו לתחומה של פולין...'. הקריין הוסיף ואמר: '...הצבא הפולני יצא להדוף את הפולשים ונלחם בהם בגבורה'. דאגה מפני הבאות החלה לכרסם את ליבו של נחמן ולקנן בו.